מיקרופדיה תלמודית:כללא הוי; פרטא הוי

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:44, 5 בפברואר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">הגדרה</span><ref><span dir="rtl"> לא, טורים שיג–שכח.</span></ref> <span dir="rtl">- אדם המזכיר כמה פרטים ב...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - אדם המזכיר כמה פרטים בתוך משפט אחד, פעמים שמפרשים את כל הפרטים כחלקים של משפט אחד, ונידונים כולם יחד ("כלל הוא"), ופעמים שמפרשים את הפרטים כאילו נאמר כל אחד מהם במשפט נפרד, ונידון כל אחד מהם בפני עצמו ("פרט הוא")

לשון כלל ופרט

בכמה מקומות נחלקו תנאים בלשון בני אדם, באדם שהזכיר בתוך דבריו כמה פרטים, אם דנים כל פרט ופרט בפני עצמו, כאילו נאמר כל אחד לחוד, או שדנים את כל הפרטים יחד, כגון בשבועת הפקדון [שבועתו של מי שכופר בממון שיש לחברו בידו] (ראה ערכו) כשאמר לכמה תובעים: שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, שנחלקו אם חייב קרבן על כל אחת ואחת כאילו נשבע כמה שבועות, או שאינו חייב אלא קרבן אחד על כולם; ולדברי הכל אם כָּלַל אינו חייב אלא אחת, ואם פָּרַט חייב על כל אחת ואחת, אלא שנחלקו איזו לשון חשובה כלל ואיזו פרט (משנה שבועות לו ב; שם לח א).

וכן בקדושין, על האומר לאשה: התקדשי לי בתמרה זו, ובזו, ובזו, נחלקו אם הוא כלל, ואפילו אם אין בכל אחת מהן שוה פרוטה, אם יש בכולן יחד שוה פרוטה הרי היא מקודשת, או שהוא פרט, ודינו כאומר "התקדשי לי בזו; התקדשי לי בזו", שאינה מקודשת אלא כשיש באחת מהן שוה פרוטה (ראה משנה קדושין מו א; שם ומז א).

וכן בנודר שאיני נהנה לזה, ולזה, ולזה, נחלקו אם הוא כלל, ואם התיר את נדרו לאחד מהם, נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לסוברים כן (ראה ערך התרת נדרים: התרה במקצת), או שהוא פרט, וצריך פתח לכל אחד ואחד בפני עצמו (ראה נדרים סו א ור"ן שם).

דעות התנאים

חמש שיטות תנאים הן בדין זה:

* לדעת רבי לעולם פרט הוא, בין שאמר את הפרטים בלא וי"ו, ובין שאמרם בוי"ו, ולכן במקדש אשה בתמרה זו, ובזו, ובזו, הרי זה פרט, ואינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה (ראה קדושין מז א, ורש"י ד"ה ה"ג הא מני רבי, ותוס' ד"ה הא, ורמב"ן ומאירי ושיטה לא נודע למי שם). וכן בשבועת הפקדון, כשאמר לכמה תובעים: שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, או: שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמים, או: שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה - וכן בכל אלה בלא וי"ו - חייב על כל אחת ואחת (שבועות לח א); ואינו כלל אלא כגון האומר לכמה תובעים: שבועה שאין לכם בידי (ראה שבועות לו ב, לח א).

* לדעת ר' שמעון לעולם כלל הוא, בין בוי"ו ובין בלא וי"ו, ולכן בשבועת הפקדון, האומר לכמה תובעים: שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, אינו חייב אלא אחת, עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד (משנה שבועות לו ב; שם לח א). וכן בקידושין, האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו, ובזו, ובזו, אם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת, ואין צריך שתהא אחת מהן שוה פרוטה, אלא כשאמר: התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו (ראה קדושין מז א). וכן בנודר שאיני נהנה לזה, ולזה, ולזה, או: לזה לזה לזה, בלא וי"ו, הרי זה נדר אחד, ואם הותר מקצתו הותר כולו, לסוברים כן (ראה ערך התרת נדרים: התרה במקצת), עד שיאמר: לזה קרבן, ולזה קרבן, לכל אחד ואחד (נדרים סו א, ור"ן שם).

* לדעת ר' אלעזר בשבועת הפקדון, אם אמר: שבועה לא לך, ולא לך, ולא לך, אינו חייב אלא אחת, עד שיאמר שבועה באחרונה, דהיינו שיאמר: לא לך, ולא לך, ולא לך שבועה שאז השבועה מוסבת על כולם (משנה שבועות לו ב, ורש"י ד"ה שבועה באחרונה; שם לח א), אבל אם אמר שבועה בתחילה ולא בסוף הרי זה כלל (רש"י קדושין מד א ד"ה לא לך ולא לך).

* ויש מחלקים בין המחבר את הפרטים בוי"ו לבין האומרם בלא וי"ו, שהאומר בלא וי"ו, כגון בשבועת הפקדון: לא לך, לא לך, הרי זה פרט, והאומר בוי"ו, כגון: לא לך, ולא לך, הרי זה כלל, ומערב את כולם לשבועה אחת (שבועות לח א, דעת רבי מאיר; ר"י מיגש שם). וכן בקידושין, המקדש בתמרה זו, ובזו, ובזו בוי"ו, הרי זה כלל, ואף אם לא היה שוה פרוטה אלא בכולן יחד, מקודשת, ואילו האומר כן בלא וי"ו הרי זה פרט, ואינה מקודשת עד שיהא שוה פרוטה באחת מהן (רבי אברהם מן ההר (תוס' ר"י הזקן) קדושין מו א).

* ויש סוברים להיפך, שהאומר בלא וי"ו: לא לך, לא לך, הרי זה כלל, ואילו האומר בוי"ו: לא לך, ולא לך, הרי זה פרט (שבועות לח א, דעת רבי יהודה). ואף על פי שוי"ו מוסיף על ענין ראשון, אדרבה, על ידי הוי"ו נחשב הדבר כאילו אמר "שבועה" לכל אחד (ר"י מיגש שם; תוס' הרא"ש שם), שהוי"ו מוסיף על ענין השבועה שהזכיר (רמב"ן וריטב"א שם; תוס' הרא"ש שם), אבל בלא וי"ו כלל הוא, שלשון "שבועה" שפתח בה מתחילה משמשת לכולם, ולא נשבע אלא שבועה אחת (ר"י מיגש שם). אף לענין קידושין כתבו ראשונים שלדעת תנאים אלה המקדש בתמרה זו, ובזו, ובזו הרי זה פרט, ואינה מקודשת אלא כשיש שוה פרוטה באחת מהן, ואילו האומר כן בלא וי"ו הרי זה כלל, ואם יש שוה פרוטה בכולן מקודשת (רבי אברהם מן ההר (תוס' ר"י הזקן) קדושין מו א).

בבבלי נחלקו אמוראים באומר: שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמים, לתנאים הסוברים שחייב על כל אחת ואחת, שיש אומרים שמתחייב בקרבן רביעי על לשון הכלל שאמר בתחילה: שבועה שאין לך בידי, שהיא שבועה נוספת בפני עצמה על כולם כאחד; ויש אומרים שאינו מתחייב אלא שלשה קרבנות על הפרטים, אבל על הכלל אינו מתחייב, שלדעתם "שבועה שאין לך בידי" אינה שבועה נפרדת בפני עצמה, אלא שהפרטים באו לפרש אותה (שבועות לח א, ורש"י ד"ה חד אמר. וראה רמב"ם שבועות ז יד ולחם משנה).

ההכרעה להלכה

להלכה נחלקו הראשונים, וכמה שיטות בדבר:

* הרבה ראשונים פסקו כדעה השניה, שלעולם כלל הוא, בין בוי"ו ובין בלא וי"ו (רמ"ה בבא בתרא א אות קנח; רמב"ן הלכות נדרים סו א; רא"ש נדרים ט ה, בשם רמב"ן; רבי אברהם מן ההר (תוס' ר"י הזקן) קדושין מו א, בשם יש אומרים; שיטה לא נודע למי קדושין מז א, בדעת הרי"ף; מהר"ח אור זרוע קכד; ראה טור יורה דעה רכט, ובית יוסף וב"ח וביאור הגר"א שם סק"ג; ראה שו"ע יו"ד שם א, בדעה ראשונה בסתם, וש"ך שם סק"ג, וביאור הגר"א שם סק"ג).

* ויש מהראשונים פוסקים כדעה הראשונה, שלעולם פרט הוא, בין בוי"ו ובין בלא וי"ו (פסקי ריא"ז שבועות ה ב, וקונטרס הראיות שם כב ב, ושם לו ב. וראה פסקי הלכות יד דוד ה כו; מאירי קדושין מד א, בשם יש אומרים).

* ויש פוסקים כדעה החמישית, שבוי"ו הוא פרט, ובלא וי"ו הוא כלל (ריטב"א נדרים שם, בשם רמ"ה ובשם רבו, והסכים לזה; ראה שו"ת הר"ן יז, בשם יש אומרים).

* ויש שנראה מדבריהם שהלכה כדעה הרביעית, שבוי"ו הוא כלל, ובלא וי"ו הוא פרט (ראה רמב"ן הלכות נדרים סו א, בשם יש אומרים; ראה רשב"א נדרים כז א; ראה ר"ן נדרים סו א; שיירי קרבן לירושלמי גיטין ט ו, בדעת הטור).

* ויש מהראשונים שפסקו להלכה לענין שבועת הפקדון שהאומר לחמשה תובעים: שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, חייב על כל אחת ואחת (רמב"ם שבועות ז י, ולחם משנה שם; מאירי שבועות לו ב, וקדושין מד א). וכן בנדר, הנודר שאיני נהנה לזה, לזה, לזה צריך פתח לכל אחד ואחד, דהיינו שהוא פרט (רמב"ם נדרים ד יא, ורדב"ז ולחם משנה; שו"ע יו"ד רכט א, בדעה שניה). ואילו לענין קידושין פסקו שהאומר התקדשי בזו, ובזו, ובזו, אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, דהיינו שהוא כלל בין בוי"ו ובין בלא וי"ו (רמב"ם אישות ה כז; מאירי קדושין שם, בדעת גדולי המחברים; שו"ע אבן העזר לא ה). ואף על פי שלענין שבועות הוא פרט, לענין קידושין אינו כן (מאירי שם. וראה כסף משנה נדרים שם).

בטעם החילוק יש שכתבו, שאדם יודע שאין אשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה (ראה ערך קדושין), וכיון שאין בכל אחת מהתמרות שוה פרוטה ודאי כוונתו בדרך כלל, לקדש בכולן (מרכבת המשנה אישות ה כז, בדרך א; פני יהושע שם); ויש שכתבו, שבשבועות ובנדרים אין ספק בכוונתו, שודאי נשבע ונדר על כולם, אלא שהנידון הוא אם לשונו מתפרשת בדרך כלל או בדרך פרט, ובזה פסקו להלכה שהוא פרט, אבל בקידושין הספק הוא בכוונתו של המקדש, אם רצונו לקדשה בכל התמרות יחד, או שכוונתו לכמה מעשי קידושין, שתתקדש או בזו, או בזו, או בזו, ומסתבר יותר שכוונתו היתה לקדשה בצירוף התמרות יחד (בני אהובה אישות שם, תירוץ ב).

* ויש מחלקים בין נדרים לשבועות, שבנדרים הלכה כדעה השניה, שלעולם הוא כלל, ובשבועות הלכה שהוא פרט (שיטה מקובצת נדרים סו א, בשם הרי"ץ).

* מהאחרונים יש מכריעים להלכה, לענין קידושין, שהוא ספק, בין בוי"ו ובין בלא וי"ו (ים של שלמה קדושין ב י; ראה בית שמואל אה"ע לא ס"ק יב); ויש מכריעים לענין קידושין שבוי"ו הוא כלל, ובלא וי"ו הרי זה ספק (ראה אבני נזר אה"ע קיט; פסקי הלכות יד דוד ה כו).

דעת האדם

מחלוקת התנאים בשבועות ובנדרים ובקידושין אם כלל או פרט הוא, יש שכתבו שאינה תלויה בדעת האומר, שאם אמר בלשון שמשמעה פרט, אפילו אמר שהיתה דעתו לכלל אין זה כלום, וכן אם אמר בלשון כלל, אפילו אמר שהיתה דעתו לפרט אין זה כלום, שאין לנו אלא משמעות הלשון (שו"ת מהרי"ט חושן משפט ב נב).

ויש שכתבו, שהנשבע באופן שיש יתור לשון בדבריו שמשמעו פרט, ואמר שאכן היתה כוונתו לפרט, חייב על כל אחת ואחת, אפילו לדעת התנאים הסוברים שבסתם מתפרשת לשון זו בתורת כלל, אבל אם לא היה יתור לשון בדבריו, אינו חייב אלא אחת, אף על פי שאמר שהיתה כוונתו לפרט, שכיון שאין במשמע לשונו אלא כלל, נמצא שאין כאן אלא שבועה אחת (שרשי הים שבועות ז י (דף קלג)).

ויש שכתבו לענין קידושין, שהאיש והאשה שניהם נאמנים לומר שנתכוונו בדרך כלל או בדרך פרט, אף באופן שעל ידי דבריהם יתבטלו הקידושין, ואין זה בכלל דברים שבלב שאינם דברים, שכלל זה אינו אלא כשהדברים שבלב הם נגד משמעות הלשון, אבל כאן הרי אין משמעות הלשון ברורה, ויש בה מחלוקת תנאים ואמוראים (פסקי הלכות יד דוד ה כו).

משפט עם שני חלקים

משפט שבו שני חלקים, ובכל אחד מהם כמה פרטים, באופן שהדברים נידונים בדרך פרט, הרי כל אחד מן הפרטים שבכל חלק מן המשפט נידון כ"פרט" בפני עצמו אף ביחס לפרטים שבחלקו האחר, כגון שהיו חמישה תובעים אדם: תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהם: שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך, הרי זה חייב על כל טענה וטענה לכל אחד מן התובעים, ונמצא מתחייב עשרים קרבנות (שבועות לח א-ב; רמב"ם שבועות ז יד).

הערות שוליים

  1. לא, טורים שיג–שכח.