אנציקלופדיה תלמודית:מפרכסת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־20:58, 30 במרץ 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - בהמה אחר שחיטתה, כשעדיין היא מניעה את אבריה, שכיון שנשחטה דינה כמ...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - בהמה אחר שחיטתה, כשעדיין היא מניעה את אבריה, שכיון שנשחטה דינה כמתה לדינים מסויימים, ועדיין חשובה היא כחיה לדינים אחרים.

מבוא

שם מפרכסת נתייחד בהלכה, לבעל חיים - בהמה[1] או חיה[2] וכן שאר בעלי חיים[3] - שנשחט ועדיין אבריו מתנדנדים ומתנענעים[4], שדנים בו אם מכיון שנשחט נפקע ממנו שם חי, או שמכיון שהוא מפרכס, חשוב הוא עדיין כחי כל זמן שהוא מפרכס, לענין דינים התלויים בחיותו או במיתתו, כגון: אבר-מן-החי*[5]; העמדה-והערכה*; טמאת-אוכלים*; טמאת-נבלה*; כלאי-בהמה*; רובע ונרבע*; ועוד. אף במקום שהמפרכסת חשובה כחיה, דנים שהשחיטה תפקיע ממנה איסור אבר מן החי[6] - לדעת הראשונים הסוברים שאף במקום שפקע ממנה איסור אבר מן החי, חשובה היא כחיה[7] - וכן דנים בה לענין שם אוכל שיחול על בשרה מיד לאחר שנשחטה, אפילו בעודה מפרכסת, כשיתקיימו התנאים הנדרשים לשם כך, ותטמא טמאת אוכלים[8].

גדרה

על ידי שחיטה פסולה

בהמה או חיה שנשחטו בה הקנה והוושט - שני הסימנים ששחיטת רובם מכשירה את השחיטה[9] – בשחיטה שאינה מתירה לאכילה, כגון ישראל ששחט בהמה טמאה, או אפילו טהורה אלא שהשחיטה לא היתה כדינה, או נכרי ששחט - שאפילו שחט בהמה טהורה, שחיטתו פסולה[10] - ועדיין היא מפרכסת, הרי היא כחיה לכל הדינים התלויים בחיותה[11]: אינה מטמאת טמאת-נבלות*[12], הרובעה חייב מיתה[13], בת העמדה והערכה היא[14], וכן לשאר דינים[15].

על ידי שחיטה כשרה

נשחטה שחיטה כשרה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף היא דינה כחיה, ואף על פי שפקע ממנה בשחיטה זו איסור אבר-מן-החי*[16], הרי זה משום שלענין איסור אבר מן החי, התורה תלתה את פקיעת האיסור במעשה השחיטה, אף על פי שחשובה היא עדיין כחיה[17], או שאיסור אבר מן החי שנאמר בו: בשר בנפשו דמו לא תאכלו [18], אינו אלא בבהמה שיש לה חיות גמורה, לסוברים כן[19], וזו שנשחטה אין לה חיות גמורה[20], אבל לשאר דינים, כל זמן שהיא מפרכסת חשובה היא כחיה[21]. ויש חולקים וסוברים שבשחיטה כשרה דינה כמתה גם לגבי שאר הדינים[22], כיון שבשחיטה זו הותרה באכילה[23], או משום שבשחיטה זו הותרה משום נבלה[24], ומפרכסת שדינה כחיה[25], אינו אלא בשחיטה פסולה[26].

קדשים שנשחטו בחוץ, וכן פרה אדומה שנשחטה, ועדיין הם מפרכסים, שאף על פי שהשחיטה כשרה, קודם שנפדו בשרם אסור באכילה, נחלקו ראשונים בדינם: יש שכתבו, ששחיטתם חשובה כשחיטה המתרת באכילה, ודינם כמתים – לסוברים שבשחיטה כשרה המתירתה באכילה, דינה כמתה[27] – כיון ששחיטתם מוציאתם מידי איסור נבלה, ואף באכילה היתה מתירתם אם היו בני פדיון[28]. ויש שכתבו, שכיון שבשעת שחיטתם קודם שנפדו, אין השחיטה מתירתם באכילה, השחיטה חשובה כשחיטה שאינה מתרת באכילה, ודינם כחיים[29].

שלא על ידי שחיטה
בעל-חי שהותז ראשו - שנפסקו השדרה והמפרקת שלו, וגם שני הסימנים שלו נחתכו, יש מהאמוראים הסוברים אף אם נחתך רק רובם , ויש הסוברים שנחתכו לגמרי[30], וכן הלכה[31] - אפילו אם הוא עדיין מפרכס, חשוב הוא כמת[32], שהפרכוס לאחר התזת הראש אינו סימן חיות, אלא הוא כפרכוס זנב הלטאה לאחר שנחתך מגופה[33]. יש מן הראשונים הסוברים, שחיתוך הסימנים הנצרך להחשיבו כמת, הוא דווקא אם לא נפסק הבשר שעל המפרקת, שאם נפסק גם הבשר שעל המפרקת, חשוב הוא כמת אפילו אם לא נחתכו כלל הסימנים[34]. ויש ראשונים הסוברים, שאף אם נפסק גם הבשר שעל המפרקת, יש מהאמוראים הסוברים שחשוב הוא כמת רק אם נחתכו גם הסימנים[35]. ויש מהראשונים שמחלקים בין אם נשברה המפרקת דרך מכה או נפילה, שאז ריסוק האברים מסייע להחשיבו כמת אף בלא חיתוך הסימנים, לבין אם נפסקה על ידי סכין או חרב, שאז אפילו אם נפסק גם הבשר שעל המפרקת אינו חשוב כמת, אלא אם כן נחתכו גם הסימנים[36]. ויש מהראשונים שמחלקים בין בהמה חיה ועוף המפרכסים, שאם נשברה המפרקת שלהם עם רוב בשר שעליה, אפילו אם לא נחתכו הסימנים חשובים כמתים, לבין שרצים שחשובים כמתים רק אם נחתכו גם הסימנים שלהם, לפי שחיותם של השרצים גדולה מחיותם של בהמה חיה ועוף[37].
בהמה שנחלקה לשנים לרחבה - או בצוארה כולו, או בגבה בשדרה עד החלל[38], או בבטנה[39] - או ניטל הירך שלה עם חללו והיא נראית חסרה כשהיא רובצת, אפילו היא מפרכסת הרי היא כמתה[40], וכן הדין אם נקרעה מגבה כדג[41], או נשברה מפרקתה עם רוב בשר שעמה[42].

עוף מפרכס

עוף שנשחט ועתה הוא מפרכס, אם הוא כחי, יש ראשונים הסוברים, שבאופנים שבהמה מפרכסת היא כחיה[43], אף עוף מפרכס הרי הוא כחי[44], שאין סברא לחלק בין עוף לבהמה[45]. ויש מהאחרונים שכתב, שמחלוקת אמוראים בדעת תנאים היא – שנחלקו בשהיה בשחיטת עוף בין סימן ראשון לשני אם פוסלת את השחיטה[46] - אם כחי הוא, או כמת[47], ורב שיזבי שפירש את דברי המשנה: ואין שחיטתו מטהרתו, בעוף מפרכס שאסור לבני נח משום אבר מן החי[48], דעתו שעוף מפרכס כחי הוא[49]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שסוברים להלכה שעוף מפרכס אינו כחי, לפי שעוף אין בו חיות מרובה כבהמה, שהרי הכשר שחיטתו בסימן אחד[50].

אדם מפרכס
אדם ששחטו בו שני הסימנים או רובם ועדיין הוא מפרכס דינו כחי: אינו מטמא טמאת-מת*[51], גיטו גט[52], וכן לשאר דינים[53]. הותז ראשו, אפילו הוא מפרכס, כמת הוא[54], שפרכוס זה אינו סימן חיות וכזנב הלטאה המפרכס לאחר שנחתך מראשה הוא[55], וכן אם נקרע מגבו כדג[56]. נקרע מכרסו, הוא כחי[57], ויש מהאחרונים שכתבו שכל שכן שהוא כמת מחמת קריעת הדקים הנמצאים שם[58]. נשברה מפרקתו עם רוב בשר שעליה, אפילו הוא מפרכס, חשוב הוא כמת[59], ואף הזקֵן אם הוא מפרכס אחר שבירת המפרקת לבדה בלא רוב בשר שעליה, דינו כחי עד שיפסק גם הבשר שעליה[60], ומה שאמרו שבזקן שבירת המפרקת לחוד מחשיבתו למת[61], הוא כאשר אינו מפרכס, שדרך הוא בזקן ששבירת המפרקת לבדה ממיתתו[62]. ויש שכתבו שפיסוק הבשר הנצרך להחשיבו כמת כאשר נשברה מפרקתו, הוא דווקא באדם שאינו זקן, שהזקן, אף אם נשברה מפרקתו לבד בלי הבשר שעליה, אפילו הוא מפרכס, דינו כמת[63]. נחלק בבטנו לשנים, יש סוברים שדינו כמת, וכבהמה שנחלקה[64], ויש סוברים שעדיין כחי הוא, לפי שיש באדם יותר חיות מבהמה[65]. ניטל הירך וחלל שלו, דינו כחי[66], ואינו כבהמה שניטל ירכה וחללה שחשובה כמתה[67], לפי שיש בו יותר חיות מבהמה[68], ויש מהאחרונים שביאר הטעם לפי שאדם יכול לשכב במיטתו ואינו נסמך על ירכו כבהמה[69].

על בהמה מסוכנת העומדת למות, שנשחטה, שהפרכוס משמש סימן חיות להכשיר את שחיטתה, ע"ע מסוכנת.

באבר מן החי

ישראל, ששחט בהמה או חיה טהורים שחיטה כשרה כדינה, אף על פי שהיא עדיין מפרכסת, ודינה כחיה – לסוברים כן[70] - פקע ממנה איסור אבר-מן-החי*[71], שגזרת הכתוב היא, ששחיטה כשרה מוציאתה מידי איסור[72], שלמדים מהכתוב וזבחת ואכלת[73], מיד שאתה זובח מותר אתה באכילה[74]. ויש שכתבו, שמזה שאסרתה תורה באכילה לאחר שנשחטה עד שתצא נפשה, מן הכתוב לא תאכלו על הדם - לסוברים כן[75] - מוכח שפקע ממנה איסור אבר מן החי[76].

על האיסור לאכול מן המפרכסת עד שתצא נפשה, אף על פי שפקע ממנה איסור אבר מן החי, ע"ע אכילה על הדם[77].

על הבשר שנחתך מבהמה בעודה מפרכסת, שצריך להדיחו ולמלחו יפה יפה יותר מבשר אחר, ע"ע מליחה.

בשחיטה פסולה

ישראל ששחט בהמה טמאה, או נכרי ששחט בהמה טהורה, נחלקו אמוראים, אם פקע ממנה איסור אבר מן החי בעודנה מפרכסת: לדעת חזקיה, אף שחיטת ישראל בטמאה ונכרי בטהורה, מתירתה, שעל ידי השחיטה יצאה מכלל חיה[78], ולדעת רבי יוחנן, היות ושחיטה זו אינה מכשירה את הבשר באכילה לישראל, לא פקע ממנה איסור אבר מן החי[79], וכן הלכה[80]. ויש מהאחרונים שכתב, שאף לדעת חזקיה אסור מן התורה משום אבר מן החי, אלא שסובר שאין בו חיוב מלקות[81]. וכן יש מהאחרונים שמצדד לומר, שאף לחזקיה חלוק הדין בין מפרכסת על ידי שחיטה כשרה, שאיסור אבר מן החי פקע ממנה מיד, לבין מפרכסת על ידי שחיטה פסולה, שקודם שתמות, אבר שנתלש ממנה בעודה מפרכסת אסור משום אבר מן החי, ורק לאחר שתמות יותר[82]. בהמה טהורה שלא נשחטה כדינה, או נכרי ששחט טמאה, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שאף לדעת חזקיה, אינה ניתרת[83], שדווקא בישראל ששחט טמאה או נכרי ששחט טהורה, שאז היא נחשבת לאוכל לענין טומאת אוכלים[84], ניתרת היא גם משום אבר מן החי, אבל טהורה שלא נשחטה כדינה, או נכרי ששחט טמאה, שאינה נחשבת לאוכל לענין טומאת אוכלים [85], באיסורה עומדת[86]. ויש שכתבו לדעת חזקיה, שאף בנכרי ששחט טמאה, ואפילו אם נחרה – שקרע את סימניה - היא מותרת, שאיסור אבר מן החי הוא דווקא כשיש בה חיות גמורה, וכל שנעשה בה מעשה המתה אינה בכלל האיסור[87].

בעוף מפרכס

עוף המפרכס לאחר שנשחט, יש מהאחרונים שכתבו, שלדעת הסובר שאין לעוף דין שחיטה מן התורה[88], נשאר בו איסור אבר מן החי –לסוברים שעוף בכלל האיסור[89] , ולסוברים שעוף מפרכס דינו כחי[90] - לפי שההיתר תלוי בדין שחיטה, ועוף, שלא נאמר בו דין שחיטה, לא הותר[91]. ויש שכתבו שאף לדעת הסובר שאין לעוף שחיטה מן התורה, עוף המפרכס לאחר שנשחט הותר, לפי שלאחר שתיקנו בו חכמים שחיטה, הותר בו המפרכס, שיש-כח-ביד-חכמים-לעקור-דבר-מן-התורה* אף בקום ועשה כשהדבר דומה לדין התורה[92], אבל עוף המפרכס לאחר נחירה לא הותר[93]. ויש שכתבו, שלדעת הסובר שאין לעוף שחיטה מן התורה, אף המפרכס לאחר נחירה ניתר[94], שאף לדעתו אין הכוונה שאין לו כלל שחיטה אלא רק הלכות שחיטה אין לו, וצריך ליטול את נפשו דווקא במקום הסימנים כגון על ידי קריעתם[95], וקריעת סימניו חשובה כשחיטה המתרת את האיסור אף בעודו מפרכס[96].

בבן נח

אף על פי ששחיטה המתרת אותה באכילה היא המתרת את האיסור של אבר מן החי בעודה מפרכסת - לסוברים כן[97] - ואם כן ראוי היה שתהיה מותרת רק לישראל, שנאמר לו דין שחיטה, אבל לבן-נח* שנאסר באבר מן החי[98] ואין לו דין שחיטה, אלא המיתה היא שמתירתו לו, ראוי היה שתעמוד באיסורה עד שתצא נפשה[99], אף על פי כן, גם בו אין איסור של אבר מן החי נוהג[100], שאי אפשר שדבר המותר לישראל יהא אסור לבן נח[101], שכשיצאו ישראל מכלל בני נח, להתקדש יצאו ולא כדי להקל עליהם[102]. ומטעם זה בני-מעיים* של בהמה שנשחטה - שלאחר שנשחטו הסימנים, בני המעיים התלויים בהם חשובים כתלושים ממנה, ופקע מהם איסור אבר מן החי לישראל אף שהיא עדיין מפרכסת - מותרים הם גם לבני נח[103]. ויש מהאחרונים שכתב, שיש טעם מיוחד להתיר איסור אבר מן החי לבן נח כשהותר לישראל - שלא מטעם שהמותר לישראל ודאי מותר הוא לבן נח, מפני שיש בישראל תוספת קדושה[104], שמטעם זה יש סוברים שאין להתיר אבר מן החי לבן נח בשחיטה, לפי שלא נאמר לו דין שחיטה[105] - שאיסור אבר מן החי לבן נח אינו מפורש בתורה, אלא נרמז בכתוב: אכֹל תֹאכֵל[106], לסוברים כן[107], ואינו אלא רמז שאיסור אבר מן החי בישראל, הנלמד מהכתוב ולא תאכל הנפש עם הבשר[108], נוהג אף בבן נח, ואי אפשר לחלק הכתוב לשני פירושים ולומר שלישראל מפרכסת אינה בכלל אבר מן החי, ולבן נח היא בכלל[109]. ויש מהאחרונים שכתב, שבן נח מותר בה מצד עצמו לסוברים שאיסור אבר מן החי בבן נח נלמד מהכתוב אכֹל תֹאכֵל[110], שמותר לו לאכול כפי שהדרך לאכול, ואין דרך לתלוש אבר מן החי לאכלו, ומפרכסת שדרך הוא לתלוש ממנה ולאכול, מותרת לו, ולא משום שהותר לישראל[111].

ויש מהאמוראים הסובר שהמפרכסת אסורה לבן נח[112]. ובטעמו פירשו אחרונים, שסובר שבמקום שיש טעם לחלק בין ישראל לבן נח - שההיתר בישראל נולד כתוצאה מהלכות אחרות שנאמרו לו, וכגון בדין זה, שאיסור אבר מן החי הותר לישראל בגלל דין שחיטה שנאמר רק לו - אין אומרים שדבר המותר לישראל בהכרח שמותר גם לבן נח[113]. ויש שכתבו, שסובר שאיסור אבר מן החי אינו חל אלא משעה שהבשר נתלש מן הבהמה[114], ובהמה הנשחטת לא חל עליה מעולם איסור אבר מן החי לישראל, ולפיכך אינו ניתר לבן נח[115]. ויש שכתבו שסובר שאיסור אבר מן החי לבן נח איסור אחר הוא מאשר בישראל, שלישראל האיסור הוא משום שהאבר שנתלש חשוב כנבלה, ולבן נח האיסור משום שנתלש מחי, ולכן אין לתלות את היתרו בהיתר ישראל[116].

להלכה, במקום שהיא מותרת לישראל גם בן נח מותר בה[117] . יש שכתבו, שכיון שהיתרו של בן נח הוא מטעם שהמותר לישראל ודאי מותר לבן נח, מותר בה רק לאחר שתצא נפשה, כישראל[118]. ויש שכתבו, שמותר בה מיד, שהאיסור לישראל לאכול ממנה עד שתצא נפשה, הוא איסור שנאמר רק לישראל, ובן נח, כיון שפקע ממנו איסור אבר מן החי, שוב לא חל עליו איסור אחר[119]. ויש מהראשונים שפסק שבן נח אסור בה[120]. ויש שכתבו, שגם לדעתו אסור בה רק בעוד שהיא מפרכסת, שאז אף על פי שלגבי ישראל פקע ממנה איסור אבר מן החי, עדיין הבשר אסור עליו באכילה עד שתצא נפשה[121], ושוב אין זה נקרא דבר המותר לישראל, ולבן נח הבשר נשאר באיסור של אבר מן החי, אבל לאחר שתצא נפשה, אף אבר הנחתך ממנה בעודה מפרכסת, מותר לבן נח [122]. ויש שכתב בדעתו, שאסר רק בבהמת נכרי, שאז שחיטתה לא מתירתה, משום שבן נח אין לו דין שחיטה, ואז אף ישראל אסור בה, אבל בבהמת ישראל, גם לדעתו, בן נח מותר בה[123].

בשחיטה פסולה לבן נח

ישראל ששחט טמאה, או נכרי ששחט אפילו טהורה, וכן בהמה טהורה ששחטה ישראל ונתנבלה בשחיטתה, שאם חתך ממנה אבר בעודה מפרכסת אסורה לישראל אף משום אבר מן החי[124], אסורה גם לבן נח משום אבר מן החי, לפי שכל מה שהותר בן נח במפרכסת – לסוברים כן[125] - הוא מחמת שמותר לישראל, והיכן שישראל אסור בה גם בן נח אסור בה[126]. יש מהאחרונים שמצדד לומר, שאף לדעת חזקיה הסובר שהותר האיסור גם בשחיטה פסולה, ואף לבן נח הותר[127], הוא משום שהותר לישראל – שאף על פי שבשחיטה פסולה אסורה לישראל באכילה, איסור אבר מן החי שבה הותר - ואי אפשר שדבר המותר לישראל יהא אסור לבן נח, ולכן בישראל ששחט טמאה, הותר רק לסוברים שישראל אסור גם בטמאה משום אבר מן החי[128], שכיון שהותר לישראל הותר גם לבן נח, אבל לסוברים שישראל אסור באבר מן החי רק בטהורה[129], בטמאה שלא נתחדש בה היתר לישראל לאחר שחיטתה, לא הותר האיסור לבן נח[130]. ויש מהאחרונים שמצדד לומר, שחזקיה לא התיר בשחיטה פסולה אלא לישראל שנאמר בו לא תאכל הנפש עם הבשר[131], שעם משמע דבקות גמורה כאשר כל הנפש עם הבשר, אבל לבן נח שנאמר בו בשר בנפשו[132], משמע אפילו קצת נפש, ומפרכסת שיש בה מקצת נפש אסורה לו[133].

בשחיטת טרפה לבן נח

טרפה* שנשחטה, שהשחיטה היתה כראוי אלא שיש בה פסול אחר שעל ידו נאסרה באכילה, מותרת לבן נח משום אבר מן החי בעודה מפרכסת, שאף על פי שעדיין אסורה לישראל באיסור טרפה, איסור אבר מן החי הותר לו[134], ולכן גם לבן נח הותר[135], שכיון שאינו נקרא אבר מן החי לישראל, גם לבן נח אינו קרוי אבר מן החי[136]. ויש מן האחרונים שכתב, שלדעת הסוברים שאיסור בשר-מן-החי* נלמד מהכתוב של איסור טרפה[137], טרפה שנשחטה, לא הותר בה איסור אבר מן החי לבן נח, שכיון שאסור לישראל באיסור טרפה, חשוב כלא הותר לו איסור אבר מן החי, ולכן גם לבן נח לא הותר[138].

על מפרכסת לבן נח, אם הותרה לו גם קודם מתן תורה, ע"ע מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור.

בטומאת אוכלים

השחיטה

שחט בהמה חיה ועוף אף על פי שהם מפרכסים, בשרם מקבל טמאת-אוכלים*[139], ואף על פי שהמפרכסת כחיה לכל דבריה[140], ובעלי חיים אינם מקבלים טומאת אוכלים[141], כל שאינה יכולה לחיות נקראת אוכל[142], ויש שביארו, שכל העומד לאכילה, אפילו יש בו חיות, הרי זה אוכל - ובעלי חיים שאינם מקבלים טומאת אוכלים אינו מחמת החיות שבהם, אלא משום שאינם עומדים לאכילה מחיים[143] - ובעלי חיים לאחר שנשחטו עומדים הם לאכילה[144]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שכיון שהמפרכסת כחיה לכל דבריה, בשרה אינו מקבל טומאת אוכלים אלא מדרבנן[145].

ישראל ששחט בהמה טמאה או נכרי ששחט בהמה טהורה, אף על פי שהשחיטה אינה מתרת את הבשר באכילה, לסוברים כן[146], בשרם מקבל טומאת אוכלים בעודם מפרכסים[147], שכיון ששחיטת ישראל בטהורה עושה אותה לאוכל, גם שחיטת ישראל בטמאה ונכרי בטהורה שיש כאן צד הכשר בשחיטה, בשוחט או בבהמה - וישראל ששחט טמאה, אילו היה שוחט טהורה היתה נעשית לאוכל, וכן טהורה ששחטה נכרי, אילו היה השוחטה ישראל היתה נעשית לאוכל - שם שחיטה עליה להחשיבה לאוכל[148], אלא שצריכה גם מחשבת אכילה[149]. ויש מהאחרונים שכתב, שלדעת רבי יוחנן שישראל ששחט טמאה ונכרי טהורה אינה ניתרת משום אבר מן החי בעודה מפרכסת[150], אין בה טומאת אוכלים מן התורה – אף אם בישראל ששחט טהורה יש בה טומאת אוכלים מהתורה[151] - ומה ששנינו שנטמאת, מדרבנן הוא[152]. נכרי ששחט טמאה שאין כאן צד הכשר לא בשוחט ולא בבהמה, אין בשרה מקבל טומאת אוכלים בעודה מפרכסת[153]. וכן בהמה שננחרה, או ששחט בה רק סימן אחד, אפילו טהורה ואפילו על ידי ישראל, אין בשרה מקבל טומאת אוכלים, לפי שאין כאן מעשה שחיטה כלל[154], ואפילו שחט שני הסימנין אלא שלא בדק את הסכין, או שפסל את השחיטה באחד מהדברים הפוסלים אותה, כגון שהיה או דרסה[155], חשובה כלא נשחטה ואינה מקבלת טומאת אוכלים[156]. ויש מהראשונים שכתב שבהמה טהורה שנשחטה, אפילו שלא כדינה ואפילו אם גוי שחטה שלא כדינה, בשרה מקבל טומאת אוכלים, אבל אם ננחרה שאין מיתתה ניכרת, אלא היא כאדם שנתעלף, או שנבעת ונפל, אינה חשובה לאוכל[157], ומשמע בדבריו וכן כתבו אחרונים בדעתו, שבהמה טמאה שנשחטה על ידי נכרי, או אפילו על ידי ישראל אלא שלא נשחטה כדינה, אף על פי שמיתתה ניכרת, כיון שהבהמה טמאה והשחיטה פסולה, אינה חשובה אוכל[158]. ויש מהאחרונים שכתב בדעתו שאף בהמה טמאה שנשחטה, אפילו שלא כדינה, כיון שמיתתה ניכרת, נעשית אוכל[159]. וכן יש מהראשונים שכתב שבהמה טהורה אפילו לא נשחטה, אם ננחרה שלא על דעת להאכילה לישראל[160], או שמתה מאליה, חשובה אוכל ומקבלת טומאת אוכלים[161], ומשמע בדבריו וכן כתבו אחרונים בדעתו, שבהמה טמאה שננחרה אפילו על ידי ישראל, ואפילו נשחטה, אלא שלא נשחטה כדינה, שהבהמה טמאה והשחיטה פסולה, אינה חשובה כאוכל[162], ויש מהאחרונים שכתב בדעתו שאף בהמה טמאה שננחרה ואפילו על ידי נכרי, מטמאת טומאת אוכלים, ורק חיסרון מחשבת אכילה מעכב מבשר מפרכסת לקבל שם אוכל[163].

המחשבה

ישראל ששחט טהורה בשחיטה כשרה, מקבלת טומאת אוכלים בעודה מפרכסת אף על פי שלא חשב לאוכלה, לפי שהיא מותרת באכילה ועומדת לאכילה[164]. ישראל ששחט טמאה - שראויה לקבל טומאת אוכלים לפי שיש כאן צד הכשר בשחיטה על ידי השוחט שהוא ישראל - צריך שיחשוב להאכילה לגוי כדי שתיחשב לאוכל, ואף על פי שאסורה לגוי באכילה עד שתמות - לסוברים כן[165] - כיון שאחר שתמות תהיה מותרת לו, מחשבת האכילה יחד עם מעשה השחיטה מחשיבים אותה לאוכל אף בעודה מפרכסת[166]. יש מהראשונים שמשמע מדבריהם שאף המחשבה להאכילה לאחר שתמות, מועילה להחשיבה לאוכל בעודה מפרכסת[167], ויש שכתבו, שכדי שתיחשב אוכל בעודה מפרכסת, צריך שיחשוב להאכילה לנכרי כשהיא מפרכסת[168]. חשב להאכילה לישראל, מחשבתו בטילה שבהמה טמאה אינה עומדת כלל לאכילת ישראל[169].
נכרי ששחט טהורה - שראויה לקבל טומאת אוכלים לפי שיש כאן צד הכשר בשחיטה על ידי הבהמה שהיא טהורה – צריך שיחשוב להאכילה כדי שתיחשב אוכל, ואפילו אם חשב להאכילה לישראל, חשובה כאוכל[170], אף על פי שאסור לישראל לאכול משחיטת גוי, כיון שבהמה טהורה עומדת לאכילת ישראל, מחשבת האכילה יחד עם מעשה השחיטה עושים אותה לאוכל בעודה מפרכסת[171]. ויש שכתבו, שאם חשב להאכילה לישראל, כיון שאסור לישראל לאכול משחיטת גוי מחשבתו בטלה, ואינה נעשית אוכל, ומה ששנינו שחט לישראל[172], פירושו לצורך הישראל שיאכילנה לגוי [173]. ויש מהראשונים שדעתו בנכרי ששחט טהורה שאין צריך מחשבה כדי שתקבל טומאת אוכלים, ככל נבלת בהמה טהורה שאינה צריכה מחשבה לאוכלה כדי שתקבל טומאת אוכלים, שבסתם עומדת היא לאכילה[174], אלא שאם שחט לאיבוד כגון ששחט לכלבים או להתלמד אינה חשובה אוכל[175], ולדעתו אפשר שאף נכרי שנחר טהורה בסתם – שלא על דעת להאכילה לישראל - חשובה לאוכל[176], אבל אם נחר על דעת להאכילה לישראל, חשובה כנחירה לאיבוד ואינה נעשית אוכל[177], ובארו דבריו אחרונים, שאף שטהורה שנשחטה על ידי נכרי להאכילה לישראל נעשית אוכל - לסוברים כן[178] - אף על פי שאסורה על ישראל באכילה, זהו משום ששחיטת הגוי אין איסורה מפורסם ולא בטלה דעתו, אבל הנחורה כיון שאיסורה מפורסם, בטלה דעתו שחשב להאכילה לישראל[179].

הכשר משקים

ישראל ששחט טהורה, הבשר הוכשר לקבל טומאה, ששחיטה כשרה מכשירה את הבשר לקבל טומאה על ידי דם השחיטה או על ידי השחיטה עצמה[180]. ישראל ששחט טמאה או נכרי ששחט טהורה צריך שיוכשר הבשר על ידי אחד משבעת המשקים המכשירים אוכל לקבל טומאה כדי שיטמא טומאת אוכלים, שדם שחיטה שאינה כהלכתה אינה חשובה כמשקה לענין הכשר לקבלת טומאה[181], ואינו חשוב כמי שסופו לטמא טומאה חמורה – טומאת נבלה כשימות , שדבר שסופו לטמא טומאה חמורה מקבל טומאה בלא שיוכשר על ידי משקים[182] – לפי שהוא יכול לגרור את בשרה קודם שתמות, באופן שלא יחול עליה טומאת נבלה[183]. ויש מן הראשונים שכתב בישראל ששחט טמאה או נכרי טהורה, שאינו צריך הכשר משקים לפי שסופה לטמא טומאה חמורה[184], ופרשו בדעתו שסובר שמחלוקת תנאים היא אם בהמה שנשחטה שחיטה פסולה חשובה כמי שסופה לטמא טומאה חמורה, וסובר שהלכה שחשובה כמי שסופה לטמא טומאה חמורה[185].

הכשר שרץ

לדעת הסוברים שבהמה שנשחטה בשחיטה פסולה חשובה כמי שסופה לטמא טומאה חמורה ומטעם זה אינה צריכה הכשר משקים[186], אם גם הכשר שרץ אין צריך מטעם זה, או שאף על פי שהכשר משקים אין צריך, הכשר שרץ צריך, ע"ע טומאת אוכלים[187].

בפסולי המוקדשים

פסולי-המוקדשים*, יש מהראשונים שכתבו שאינם מטמאים טומאת אוכלים בעודם מפרכסים[188]. יש מהאחרונים שפירשו בדעתם, שהוא משום שאינם ראויים לאכילה קודם זריקת הדם[189]. ויש שפירשו, שהוא משום שאסורים באכילה כל זמן שהם מפרכסים משום איסור אכילה על הדם[190], ואף לגוי אסורים משום שאסור להאכילו קדשים, ואינם כשאר מפרכסת שאף על פי שאסורה לישראל באיסור אכילה על הדם, אפשר להאכילה לגוי בעודה מפרכסת[191]. ויש שפירשו בדעת ראשונים אלו, שהוא דוקא בפסולי המוקדשים שהוכשרו לקבלת טומאה על ידי חבת-הקודש*, שסוברים שהטעם שמפרכסת מטמאת טומאת אוכלים הוא משום שהיא מותרת באכילה מן התורה, ומה שאסורה באכילה עד שתמות משום איסור אכילה-על-הדם*, הוא מדרבנן[192], ולכן פסולי המוקדשים שהוכשרו לקבלת טומאה על ידי חיבת הקודש, כיון שחיבת הקודש אינה מכשרת מן התורה אלא מדרבנן, לדעתם[193], ומדרבנן אינה ראויה לאכילה עד שתצא נפשה משום איסור אכילה על הדם, אינם מקבלים טומאת אוכלים[194].

על דגים, שנחלקו תנאים מאימתי מקבלים טומאת אוכלים, והלכה משימותו, ע"ע דגים[195].

בשאר דינים

בדין נבלה

מפרכסת שחשובה כחיה, אינה מטמאה משום נבלה*[196], לפי שבדין טומאת נבלות נאמר: וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא[197], והמפרכסת אינה בכלל מתה[198]. אף איסור אכילת נבלה אין בה, כיון שכחיה היא[199], ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף על פי שטומאת נבלה אין בה, איסור אכילת נבלה יש בה – כשנשחטה שחיטה פסולה[200] - שבטומאת נבלה שכתוב בה וכי ימות, אין המפרכסת בכלל, אבל באיסור אכילת נבלה לא הוזכר בו מיתה, ושם נבלה עליה אף בעודה מפרכסת[201]. ויש שכתבו בדעתם, ששם נבלה יש בה מחיים אף לענין טומאה, אלא שהחיות מונעת הטומאה מלחול עליה, ולכן בשר שנתלש ממנה, מטמא משום נבלה אף בעוד שהבהמה מפרכסת, כיון שפסקה החיות מהבשר התלוש[202].

ברובע

הרובע* את המפרכסת חייב[203], לפי שהיא כחיה[204], ועדיין היא בכלל בהמה שאסרה תורה ברביעה[205]. טהורה שנשחטה על ידי ישראל שדינה כמתה לכל הדינים, לסוברים כן[206] , הרובעה פטור[207], שאף על פי שיש בה חיות, מכיון שחשובה כמתה אינה בכלל בהמה שאסרה תורה[208]. ויש מהאחרונים שכתב, שכשם שהבא על הטריפה* חייב משום ההנאה שיש לו[209], כך אף לסוברים שטהורה שנשחטה על ידי ישראל דינה כמתה לכל הדינים, הרובעה חייב, לפי שיש לו הנאה מביאתו, ומציאות ההנאה אינה משתנית בין שחיטה כשרה לפסולה[210].

בכלאי בהמה
החורש בשני מינים שאחד מהם מפרכס לוקה משום כלאי-בהמה*[211],לפי שהיא כחיה, ועדיין שם מינו המסויים עליו[212].

בהעמדה והערכה

בהמת הקדש בעלת מום - שטעונה העמדה-והערכה* כשבא לפדותה[213] - אף לאחר שנשחטה, בעודה מפרכסת, ניתן לפדותה[214]. יש מהראשונים שכתבו, שהוא דווקא כאשר היא עדיין יכולה לעמוד, אבל לאחר שנחלשה ואינה יכולה לעמוד, אף שחשובה היא כחיה לשאר דיניה, לא ניתן לפדותה[215], שלענין העמדה והערכה צריך שהבהמה תהיה יכולה לעמוד[216], או אף שתעמוד בפועל[217]. ויש ראשונים החולקים, וסוברים שמפרכסת שחשובה כחיה ניתן לפדותה אף לאחר שאינה יכולה לעמוד, שלענין העמדה והערכה אין צריך כלל שתהיה יכולה לעמוד, ש"העמדה" שנאמרה בה ממעטת רק את המתה, וכל שיש לה חיות בכלל "העמדה" היא[218]. ויש מהאחרונים שכתבו שמחלוקת תנאים היא, אם מפרכסת כחיה היא לדין העמדה והערכה, או לא[219], והלכה שהיא כחיה[220].

בגזה ועבודה

גזה-ועבודה*, שלאחר שחיטה אינן אסורות[221] , אף בעודה מפרכסת מותרות[222]. ובטעם הדבר כתבו אחרונים, שסיבת ההיתר היא משום שעל ידי השחיטה נקלשת קדושתה, ולא משום שנפסק חיותה[223] .

בבשר בחלב
בישול בשר בהמה בחלב של מפרכסת, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש בו איסור בשר-בחלב* מהתורה – ואינו כחלב מתה המותר לבשלו עם בשר מדין תורה, שנלמד מהכתוב: בחלב אמו, מי שראויה להיות אם[224] - שכיון שהמפרכסת כחיה, בכלל האיסור היא[225], ולא מיעטו בגמרא חלב שחוטה[226], אלא במקום שמתה על ידי השחיטה[227], ויש מהאחרונים שנסתפק בדין זה[228], ויש מהאחרונים שכתב שגם חלב המפרכסת מותר מהתורה, שאף על פי שהיא כחיה, כיון שאינה ראויה להניק את בנה – אף שראויה לילד בשעה שמפרכסת - אינה ראויה ליקרא אם[229].

בחובל בה בשבת

החובל במפרכסת בשבת, כתבו אחרונים שחייב משום נטילת נשמה[230], לפי שעדיין יש בה קצת נשמה[231], וכתבו אחרונים שאפילו לסוברים שטהורה שנשחטה על ידי ישראל, דינה כמתה[232], אפשר שהחובל בה חייב, שאף על פי שדינה כמתה עדיין יש בה חיות, ואף על פי שבמקום שדינה כמתה גם איסור רביעה אין בה לדעות אלו[233], זהו לפי שאיסור רביעה אינו בכל בעלי-חיים[234], ולכן, במקום שהמפרכסת חשובה כמתה אינה בכלל בהמה שאסרה תורה, אבל חובל שאיסורו הוא בכל בעלי חיים, כל שיש בו חיות הוא בכלל האיסור[235]. ויש מצדדים לומר, שהחובל במפרכסת בשבת פטור, שכיון שנפסקו סימני החיים שוב אין בה חיוב של נטילת נשמה[236].

בצער בעלי חיים

איסור צער-בעלי-חיים* כתבו אחרונים ששייך גם במפרכסת[237], ואף בטהורה שנשחטה על ידי ישראל שדינה כמתה - לסוברים כן [238]- שהרי נגרם לה צער, והתורה הקפידה על צער הבעל-חי[239]. ויש מהאחרונים שמצדד לומר, שאין במפרכסת איסור צער בעלי חיים, שכאשר נעשה בה מעשה מיתה אינה בכלל האיסור[240].

בטמאה בלועה וטהרה בלועה

אף על פי שהמפרכסת חשובה כחיה לכל דיניה, לענין טמאה-בלועה וטהרה-בלועה* אינה כחיה, שלמדים דין זה מטמאת-אוכלים* שיש במפרכסת אף על פי שהיא כחיה[241], ולפיכך במקום שיש בה טומאת אוכלים, אינה מצלת על טהרה הבלועה בתוכה שלא תִּטמא[242], וכן טומאה הבלועה בתוכה מטמאת[243]. ויש מהראשונים שכתב, שזה שאינה מצלת הוא מספק, שספק הוא בדין זה אם לדמותו לטומאת נבלות שאין בה, או לדמותו לטומאת אוכלים שיש בה, ופוסקים להחמיר[244], ואף לדעתו, במקום שהיא ניתרת באכילה - בשחיטת ישראל בטהורה - אינה מצלת בתורת ודאי[245].

נטרפה בעודה מפרכסת

המפרכסת על ידי שחיטה כשרה ונולדו בה סימני טרפה בעודה מפרכסת, אינה נפסלת בכך, ואף על פי שהיא עדיין כחיה לכל דיניה[246], לפי שעיקר החיות יצא ממנה על ידי השחיטה[247].

הערות שוליים

  1. ↑ טהרות פ"א מ"ד; תוספתא אהלות פ"ב ה"א; חולין קיז ב וקכא ב. ועי' תפארת ישראל טהרות שם מ"ג, בטעם שבמשנה וגמ' הנ"ל, הוזכרה בהמה ולא בע"ח סתם.
  2. ↑ רמב"ם אה"ט פ"ב ה"א ע"פ משנה אהלות פ"א מ"ו,
  3. ↑ על עוף המפרכס, עי' להלן: גדרה. על שרצים, שי"ס שיש בהם יותר חיות מבהמה חיה ועוף, עי' להלן ציון 37. על אדם מפרכס, עי' להלן ציון 51 ואילך.
  4. ↑ הערוך ערך פרכס (ב); רמב"ם בפיהמ"ש אהלות שם.
  5. ↑ עי' להלן ציון 6, שי"ס שאבר מן החי חולק דין לעצמו, ואף במפרכסת שהיא כחיה, פעמים שפקע ממנה האיסור.
  6. ↑ עי' להלן: באבר מן החי, ציון 71 ואילך.
  7. ↑ עי' להלן ציון 21.
  8. ↑ עי' משנה שם קיז ב, ושם קכא א וב. ועי' להלן: בטומאת אוכלים ציון 139 ואילך.
  9. ↑ ע"ע שחיטה.
  10. ↑ ע"ע הנ"ל.
  11. ↑ עי' חולין ל א, ועי' להלן ציון 22, שי"ס שדווקא בשחיטה פסולה דינה כחיה, ולדעתם גמ' זו היא דווקא בשחיטה פסולה, ועי' ציון 21, שי"ס שאפי' בשחיטה כשרה, דינה כחיה, ולדעתם כ"ש בשחיטה פסולה שדינה כחיה. ושם בגמ': תנן כו', ועי' תוס' שם ד"ה והתנן ושו"ת הרי"ד סי' קי, שאינה משנה בשום מקום, אלא נלמד מהמשנה שבציון הבא, ועי' גליון הש"ס שם, שנלמד ממשנה מעילה שבציון 14. עי' להלן ציון 78, דעת חזקיה שאפילו בשחיטה פסולה, פקע ממנה איסור אמה"ח, ומ"מ דינה כחיה לשאר דיניה, עי' להלן ציון 17 ואילך.
  12. ↑ משנה חולין קיז ב; טהרות שם; רמב"ם אה"ט פ"ב ה"א. ועי' להלן ציון 196 ואילך.
  13. ↑ שם קכא ב; רמב"ם איסו"ב פ"א הי"ב. ועי' להלן ציון 203 ואילך.
  14. ↑ שם ל א; רמב"ם ערכין פ"ה הי"ג ואיסורי מזבח פ"א הי"א; עי' כ"מ אסו"מ שם וגליון הש"ס שם, בדעת חכמים מעילה פ"ה מ"ג, שקדשי מזבח בעלי מומין נפדים אחר שחיטה, שזהו משום שהמפרכסת כחיה לענין העמדה והערכה. ועי' רע"ב ותוי"ט שם, שפי' דעת חכמים שסוברים שקדשי מזבח אינם צריכים העמדה והערכה. ועי' להלן ציון 214 ואילך.
  15. ↑ עי' להלן, פ"ד: בשאר דינים. ועי' להלן לענין אמה"ח ציון 71 ואילך, ולענין טו"א ציון 139 ואילך.
  16. ↑ עי' להלן: באבר מן החי ציון 71 ואילך, וע"ע אבר מן החי ציון 60, וע' שחיטה.
  17. ↑ עי' שם לג א ישראל דבשחיטה תליא מילתא כו' ורש"י שם ד"ה מדריש לקיש, ועי' להלן ציון 79, דעת ריו"ח שם קכא ב שדווקא בישראל ששחט טהורה ניתרת משום אמה"ח, ואף לדעת חזקיה, שאף בשחיטה פסולה ניתרת, י"ל שהשחיטה היא המתרת, עי' להלן ציון 86, ועי' להלן ציון 81 ואילך דעות נוספות בדעת חזקיה.
  18. ↑ בראשית ט ד.
  19. ↑ רמב"ן קכא ב, וחזו"א טהרות פ"א סי' ח, לדעת חזקיה שם: יצתה מכלל חיה ולכלל מתה לא באת. ועי' להלן ציון 86 ואילך.
  20. ↑ רמב"ן שם; חזו"א שם. ועי' מפענח צפונות פ"ו סי' ג שהביא דעת הצ"פ שיש דבר אמצעי בין חיים למיתה, שהמיתה אינה העדר חיים אלא מציאות חדשה של מוות, וכך פי' את דברי חזקיה שם: יצתה מכלל חיה כו'.
  21. ↑ ר"ת בתוס' ב"ק עו ב ד"ה בשוחט ובס' הישר סי' תקמו; תוס' חולין ב ב ד"ה ובמוקדשין ובכורות לב א ד"ה הא בתי' א, ועי"ש שנסתפקו לענין תמורה; רמב"ן ורשב"א חולין פד א בשם הראב"ד; העמק שאלה שאילתא ו אות ה בדעת השאילתות שם, וכ"מ ברמב"ם איסו"ב פ"א הי"ב וערכין וחרמין פ"ה הי"ג.
  22. ↑ תוס' חולין עד ב ד"ה למעוטי בתי' ב, ושם פד א בשם ה"ר שמעיה, וב"ק עו א ד"ה שחיטה בשם המפרש, ושם ב ד"ה בשוחט לאותם המפרשים, ובכורות לב א בשם ה"ר שמעון מנייבילא; רמב"ן שם; רשב"א חולין שם, וכ"מ בשו"ת ח"א סי' תקכט; עי' רש"י חולין קכא ב ד"ה מהו שתציל, וב"ק שם, שמשמע שסובר כדעה זו, ועי' דבר אברהם סי' ב ענף ד, שדחה. ועי' פמ"ג יו"ד כז מ"ז ס"ק א, שודאי במציאות היא כחיה שאין המציאות משתנית בין טהורה לטמאה, אלא שכיון שמותרת באכילה, בדיניה היא כמתה.
  23. ↑ תוס' חולין פד א בשם ה"ר שמעיה, וב"ק עו א; רשב"א ב"ק עז א. וע"ע אכילה על הדם, שכל עוד היא מפרכסת אסורה באכילה, ועי' נאות יעקב סי' ו אות ג ד"ה וכי תימא, שלדעה זו איסור אכילה על הדם אינו אלא מדרבנן, ע"ע אכילה על הדם ציון 7, וכיון שהותרה באכילה מה"ת, דינה כמתה, ועי' להלן ציון 144, מר"מ סולוביצ'יק, שאיסור אכילה על הדם אפי'הוא מה"ת, ע"ע הנ"ל ציון 5, אינו אלא על הגברא, ולפיכך אף בשעה שאוסר נטמאת בטומאת אוכלים, ולפ"ז לכאו' י"ל שה"ה כאן חשובה כמותרת באכילה, ודינה כמתה לשאר דינים. ועי' להלן ציון 28 ואילך.
  24. ↑ ע"ע שחיטה. דבר אברהם שם, בשם חותנו הגדול ממינסק, ועי' נאו"י שם שחולק; עי' רמב"ן חולין פד א ושבועות יא ב, שכתב הטעם שהיא כמתה, מפני שהשחיטה כהלכתה, ומשמע שא"צ את היתר האכילה להחשיבה כמתה.
  25. ↑ עי' לעיל ציון 11.
  26. ↑ ראשונים הנ"ל שבציון 22.
  27. ↑ עי' לעיל ציונים 22, 23 .
  28. ↑ תוס' ב"ק עו א ד"ה שחיטה, בשחיטת קדשים בחוץ; שמ"ק ב"ק עז א בשם תוס' שנץ והרי"ד, בשחיטת פרה אדומה. עי' רמב"ן שבועות יא ב, לענין פרה אדומה שכ' כיון שהשחיטה כהלכתה, חשובה כמתה, ומשמע אע"פ שאינה מותרת באכילה, וכ"כ אחרונים, עי' לעיל ציון 24. וע"ע העמדה והערכה ציון 29 ואילך.
  29. ↑ רשב"א שבועות שם וב"ק שם בשם תוס', ועי' רשב"א חולין שם, שלכאו' סותר לדבריו בשבועות וב"ק, עי' נאות יעקב שם, וע"ע הנ"ל ציון 32.
  30. ↑ חולין כא א.
  31. ↑ רמב"ם אה"ט פ"ד הי"ד.
  32. ↑ אהלות פ"א מ"ו וחולין שם; רמב"ם שם פ"ב ה"א ופ"ד הי"ד.
  33. ↑ משנה שם.
  34. ↑ עי' להלן ציון 42. האשכול (אוירבך) הל' טומאת כהנים ד"ה והיכא, ע"פ חולין שם כ ב; בעה"מ חולין כ ב (ה ב)ד"ה הא, הובא ברמב"ן שם כ ב ד"ה הא, וכ"כ ראש יוסף שם כא א ד"ה כתב, בדעת הרמב"ם.
  35. ↑ תוס' שם כא א ד"ה הותזו; האשכול שם בדעת הרי"ף; רמב"ן שם; רשב"א שם ד"ה אמר זעירי; ריטב"א שם ד"ה אמר. ולדבריהם, לסוברים בנשברה המפרקת עם רוב בשר שאף בלא חיתוך הסימנים חשובה כמתה, גם זה קרוי התזת הראש במשנה שם.
  36. ↑ מאירי שם ד"ה בהמה בשם גדולי המפרשים; רמב"ן שם בשם י"א.
  37. ↑ , עי' רמב"ן ורשב"א שם בדעת רש"י שם ד"ה הותזו שמפרש המשנה שם בשרצים, ולדבריהם י"ל כן גם לדברי רבינו גרשום שם ד"ה תנן.
  38. ↑ רש"י שם ד"ה גיסטרא.
  39. ↑ רמב"ם טו"מ פ"א הט"ו לענין אדם.
  40. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם פ"ב ה"א.
  41. ↑ רמב"ם שם, שלמדים מאדם עי' להלן ציון. ועי' להלן ציון 57 ואילך לענין נקרע מכרסו באדם, וה"ה לבהמה שדינה נלמד מאדם.
  42. ↑ גמ' שם כ ב; רמב"ם שם ושחיטה פ"ג הי"ט; טור יו"ד סי כז. ועי' לעיל ציון 34 ואילך, אם צריך גם חיתוך סימנים.
  43. ↑ עי' לעיל ציונים 21, 22, מח' ראשונים אם המפרכסת ע"י שחיטה כשרה, כחיה. ועי' להלן ציון 50, שלדעת הסוברים שאף המפרכסת ע"י שחיטה כשרה, כחיה, צ"ל שעוף מפרכס אינו כחי. עי' להלן ציון 91, שי"ס שעוף מפרכס ע"י שחיטה, לא הותר בו אמה"ח, לסוברים שאין לעוף שחיטה מה"ת, וא"כ גם לדעת הסוברים שהמפרכסת ע"י שחיטה כשרה שהותרה משום אמה"ח, דינה כמתה, י"ל שבעוף שנשחט בכל אופן דינו כחי.
  44. ↑ תוס' חולין פד א ד"ה בעינן, וע"ש כא א ד"ה הותזו שכן ל' המשנה באהלות פ"א מ"ו, בהמה חיה ועוף, (ולפנינו רק בהמה וחיה) אבל בהעמ"ש שאיל' ו אות ה, כ' שט"ס הוא בתוס' ובמקום עוף צ"ל אדם וכמוש"כ הרי"ף בהל' טומאה, עי' להלן ציון 54; עי' רמב"ן שם פד א ד"ה ולפרקינהו, שתי' באופ"א קו' תוס' שם, וכן הביא בשם הראב"ד תי' אחר, ומשמע שסוברים שאין לחלק בין עוף לבהמה, ועי' להלן ציון 50, שלדבריהם נדחית ראיית ההעמ"ש בד' השאילתות, ועי' תוס' הרא"ש שם; רשב"א שם כ ב ד"ה אמר ליה.
  45. ↑ תוס' שם פד א.
  46. ↑ עי' זבחים סה ב, מח' אביי ורבא, אם נחלקו בזה חכמים וראב"ש.
  47. ↑ משיב דבר ח"ב סי' פט, שלדעת רבא שם, שנחלקו בזה חכמים וראב"ש, ולדעת חכמים אין שהייה פוסלת, אינו כחי, ואביי שסובר שלד"ה שהייה פוסלת, סובר שלד"ה עוף מפרכס כחי, וכ"כ העמ"ש בהשמטות שם.
  48. ↑ עי' טהרות פ"א מ"ג. חולין קב א.
  49. ↑ העמ"ש בהשמטות שם. ועי' הג' מהרש"ם שם שדחה, וצ"ב.
  50. ↑ העמ"ש שם, שלדעת השאילתות שהמפרכסת כחיה אף בשחיטת טהורה, עי' ציון 21, ע"כ צריך לפרש מש"כ שם פד א, שעופות אינם בני העמדה והערכה, שהוא משום שעוף מפרכס אינו כחי, כהו"א של תוס' שם (ע"ש שכ' שדוחק לומר כן, עי' לעיל ציון 45), וכ"כ בד' רש"י שם כ ב ד"ה וכי מתה, ותוס' שם ד"ה ותיקשי, ועי' רשב"א שם בד' רש"י, ועי' לעיל ציון 21, שהרמב"ן סובר כד' השאילתות במפרכסת ע"י שחיטה כשרה, ולעיל ציון 44, משמע שסובר שאין לחלק ביו עוף לבהמה, ועי' ציון הנ"ל שאכן הרמב"ן יישב באופ"א קו' תוס'; שו"ת ברית אברהם (פצנובסקי) יו"ד כה אות ב, בד' הרמב"ם אבוה"ט פ"ב ה"א שכ' בהמה וחיה, ולא הזכיר עוף, ועי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' קעד ענף א, טעם אחר שהרמב"ם השמיט עוף. ועי' העמ"ש שם, שלדעה זו יש ליישב קו' הפליתי, עי' להלן ציון 93, איך הותר אמה"ח בעוף מפרכס למ"ד שאין לעןף שחיטה מה"ת, ועי' להלן ציונים 90 ואילך.
  51. ↑ עי' יבמות קכ ב וגיטין ע ב, לענין גט, ועי' יומא כג א: ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין; שאילתות שאיל' קג; רי"ף ורא"ש הל' טומאת כהנים; האשכול הל' טומאת כהנים ד"ה והיכא (עמ' 185); רמב"ם טו"מ פ"א הט"ו; טוש"ע יו"ד שע.
  52. ↑ יבמות שם וגיטין שם; רמב"ם גירושין פ"ב הי"ג; טוש"ע אה"ע קכא ז.
  53. ↑ ע"ע טרפה (אדם) ציון 308 ואילך.
  54. ↑ עי' אהלות פ"א מ"ו; רי"ף ורא"ש שם; האשכול שם; רמב"ם שם. ועי' לעיל ציון 44, שכן סובר העמ"ש בד' תוס' שם. ועי' לעיל ציון 34 ואילך, אם צריך חיתוך הסימנים כשנפסק גם הבשר.
  55. ↑ עי' לעיל ציון 32.
  56. ↑ חולין כא א; שאילתות שם; רי"ף ורא"ש שם; האשכול שם; רמב"ם טו"מ שם; טוש"ע יו"ד סי' שע.
  57. ↑ עי' גמ' שם; ר' יהודה הכהן שם; נמוק"י הל' טו"כ ב ב; מעדני יו"ט חולין אות ש בתי' ב (ע"פ גליון שם).
  58. ↑ מעדני יו"ט שם בתי' א.
  59. ↑ חולין שם; שאילתות שם; רי"ף ורא"ש שם; האשכול שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  60. ↑ שאילתות שם; הג' נחל אשכול שם אות ב והעמ"ש שם אות ח בדעת הרמב"ם טו"מ שם ושו"ע שם ושאר ראשונים שהשמיטו דין זקן.
  61. ↑ עי' חולין שם. ועי' שאילתות שם, שמשמע שגיר' אחרת היתה לו (שגם בזקן חשוב כמת רק אם נפסק גם הבשר), עי' הג' נחל אשכול שם והעמ"ש שם.
  62. ↑ הג' נחל אשכול שם, בביאור גיר' שלפנינו ע"פ ר"ן שם.
  63. ↑ יש"ש שם סי' מד וש"ך יו"ד שם ס"ק א, ע"פ חולין שם.
  64. ↑ עי' לעיל ציון 40. שאילתות שם; האשכול שם; רמב"ם שם; יש"ש שם.
  65. ↑ העמ"ש שם בדעת הרי"ף שם שהשמיט דין גיסטרא באדם. ועי' תוס' ערכין ד א ד"ה ולא, שמצדדים שבבהמה מפרכסת יש יותר חיות מבאדם.
  66. ↑ שאילתות שם; העמ"ש והג' נחל אשכול שם בדעת הרמב"ם שם וטוש"ע שם שהשמיטו דין זה, ובאיסו"ב פ"י הי"א, כ' שרק אם נחתך עד טבורו חשוב כמת, וכן מצדד היש"ש בדעת הרמב"ם.
  67. ↑ עי' לעיל ציון 40.
  68. ↑ העמ"ש שם.
  69. ↑ חת"ס שם.
  70. ↑ עי' לעיל ציון 21.
  71. ↑ חולין לג א וקכא ב, רמב"ם שחיטה פ"א ה"ב , טוש"ע יו"ד סי' כז . בעוף מפרכס עי' לעיל: גדרה, מח' אם דינו כחי, ואף אם דינו כחי, ע"ע אבר מן החי מח' תנאים אם נוהג איסור אמה"ח בעוף ואף בחיה נחלקו, ועוד נחלקו תנאים חולין כח א, אם יש לעוף שחיטה מן התורה, ע"ע שחיטה, וא"כ למ"ד שאין שחיטה לעוף מה"ת, איך יותר האיסור, עי' להלן ציון 91 ואילך.
  72. ↑ עי' שם לג א ישראל דבשחיטה תליא מילתא וכו' ורש"י שם ד"ה מדריש לקיש. ועי' להלן ציון 87 , שי"ס בדעת חזקיה שבכל מעשה המתה פקע האיסור, משום שאין בו חיות גמורה. ועי' רא"ם בראשית לז ב על דברי המדרש שם לגבי מה שיוסף הביא דיבתם במה שאכלו אחיו אמה"ח, שהאחים כדין עשו, שכ' שהוא משום שהיתה מפרכסת, וע"ע מי איכא מידי כו', אם ב"נ הותרו במפרכסת קודם מתן תורה. ועי' משך חכמה בראשית ט ד ביאור בהיתר מפרכסת.
  73. ↑ דברים יב כא.
  74. ↑ חי' בית מאיר שם; תפארת ישראל טהרות פ"א מ"ג. ועי' שו"ת כתב סופר יו"ד סי' יז.
  75. ↑ ע"ע אכילה על הדם ציון 5.
  76. ↑ פמ"ג שם מ"ז וש"ד ס"ק א. ושם הקשה לדעת רש"י שאסור מדרבנן, ע"ע הנ"ל ציון 7, מניין שפקע, ועי' לעיל ציון 74. על מקורות אחרים, עי' זכר יצחק ח"א סי' לג, ובאור הגרי"פ לרס"ג ח"ג מלואים סי' ח.
  77. ↑ ציון 5 ואילך.
  78. ↑ גמ' שם קכא ב. ועי' להלן ציון 83 ואילך, אם בכל המתה דעתו כן. ע"ע אבר מן החי ציון 11 ואילך שנחלקו תנאים אם יש בבהמה טמאה איסור אמה"ח לישראל, ולסוברים שאין איסור, הנידון בטמאה הוא רק לב"נ שאיסור אמה"ח שבו הוא גם בטמאה, ועי' להלו ציון 130, רעק"א שמצדד לומר, שדינו של חזקיה בטמאה, הוא רק לסוברים שיש לישראל איסור אמה"ח בטמאה, שע"י שהותר לישראל הותר גם לב"נ.
  79. ↑ שם. ועי' חולין לג א ישראל דבשחיטה וכו' כיון דשחט שחיטה מעלייתא אישתרי להו.
  80. ↑ תוספתא אהלות פ"ב, הובאה בחולין שם, כמותו; עי' שאילתות שאיל' ו, שחילק בב"נ בין טמאה לטהורה ומשמע שבטמאה בכל ענין אסור.
  81. ↑ לב אריה חולין קכא ב, ע"ש שהוכיח כן מכמה ראיות, ודימה לעוף שכ' הכ"מ בדעת הרמב"ם מלכים פ"ט הי"א, שאסור משום אמה"ח ואין בו מלקות.
  82. ↑ תפא"י טהרות פ"א מ"ג בועז אות ט. ושם שבשחיטה כשרה למדים מהכתוב וזבחת ואכלת, עי' לעיל ציון 74, שמיד ניתרת, משא"כ בשחיטה פסולה שאינה ניתרת באכילה, וע"פ זה יישב קושיית רעק"א, עי' להלן ציון 130. ושם שרעק"א מיאן בזה ותמה, איך אבר שנחתך ונאסר משום אמה"ח, יותר לבסוף, ועי' להלן ציון 122, וי"ל ששם מכח הסברא של מי איכא מידי כו' יש מקום לומר שאבר שנאסר יותר.
  83. ↑ עי' רש"ש שדייק כן דברי רש"י שם ד"ה אינה לאברים; תור"ע טהרות פ"א מ"ג.
  84. ↑ עי' חולין קיז ב וקכא ב. ועי' להלן: בטומאת אוכלים.
  85. ↑ שם קכא ב. ועי' להלן: בטומאת אוכלים.
  86. ↑ עי' חזו"א טהרות פ"א סי' ח שביאר כן הטעם לדעה זו, והוא עצמו חולק עי' ציון הבא.
  87. ↑ חי' הרמב"ן שם; חזו"א שם. ושם ברמב"ן הביא את הכתוב בבראשית ט ד בשר בנפשו, שמשמע דווקא כאשר כל נפשו בו, ובחזו"א שם הביא הכתוב בדברים יב כג ולא תאכל הנפש עם הבשר. ועי' במשך חכמה בראשית שם שכ' לחלק במשמעות ב' כתובים אלו לענין זה, ודבריו לכאו' לא כרמב"ן.
  88. ↑ עי' חולין כז ב, וע"ע שחיטה.
  89. ↑ ע"ע אמה"ח ציון 20.
  90. ↑ עי' לעיל ציון 44.
  91. ↑ עי' לעיל ציון 71 ואילך . תפא"י טהרות פ"א מ"ג.
  92. ↑ ע"ע יש כח ביד חכמים וכו' ציון 205 ואילך.
  93. ↑ פליתי יו"ד סי' כז ס"ק ב.
  94. ↑ רעק"א, הביאו תפא"י שם, שמיאן בדבריו הנ"ל ציון 91, שו"ת נאות יעקב סי' ז.
  95. ↑ עי' רמב"ן חולין כח א; רשב"א שם. וע"ע שחיטה.
  96. ↑ שו"ת נאות יעקב שם. ועי' להלן ציון 105, דברי מהרצ"ח ע"פ פסיקתא.
  97. ↑ עי' לעיל ציון 79.
  98. ↑ ע"ע אבר מן החי: איסורו לבני נח.
  99. ↑ עי' חולין לג א עכו"ם דבנחירה סגי להו וכו'.
  100. ↑ שם וקכא ב ברייתא ומימרא, ועי' להלן ציון 112, שיש חולקים.
  101. ↑ ע"ע מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. שם לג א שרב פפא רצה להקשות על רב אחא מסברא זו, ועי' רש"י שם קב א ד"ה אלא, וקכא ב ד"ה אינה לאברים, ותוס' שם לג א ד"ה אחד, שזהו הטעם בברייתא המתירה לבן נח.
  102. ↑ רש"י סנהדרין נט א ד"ה לזה ולזה, וע"ע הנ"ל (ציון 36 ואילך?).
  103. ↑ שם. וע"ע בני מעיים ציון 26 ואילך. ושם ציון 30, שאפילו אם מפרכסת אסורה לב"נ, עי' להלן ציון 112 ואילך, י"ס שמותרים בבני מעיים, ועי' צל"ח חולין לב א שסובר כן בדעת הרמב"ם שבציון 120, ועי' פר"ח יו"ד כז ס"ק א.
  104. ↑ עי' לעיל.
  105. ↑ עי' ציון 113. ועי' מהרי"ץ חיות חולין שם, שלסוברים שב"נ מותר רק במתה ע"י נחירה ולא במתה מאליה, עי' פסיקתא זוטרתא בראשית ט ד, הנחירה לב"נ כשחיטה לישראל, וע"פ זה ביאר דעת הרמב"ם להלן ציון 120, שסובר שב"נ מותר בה בכל אופן שמתה ולכן אסר מפרכסת.
  106. ↑ בראשית ב טז.
  107. ↑ ע"ע אבר מן החי ציון 84 ואילך.
  108. ↑ דברים יב כג. ע"ע הנ"ל ציון 1 ואילך.
  109. ↑ פלתי סי' כז ס"ק ב.
  110. ↑ בראשית ב טז. ע"ע הנ"ל ציון 84 ואילך.
  111. ↑ העמ"ש שאילתא ו. ושם שהרמב"ם מאכ"א פ"ה ה"א, ומלכים פ"ט ה"א, סבר שנלמד מבשר בנפשו, עי' סנהדרין נט א, ולכן להלן ציון 120, אסר מפרכסת.
  112. ↑ חולין שם דעת רב אחא בר יעקב, ועי' תוס' שם, שיתכן שר"ל הסובר שחצי שיעור מותר מן התורה, סובר כרב אחא בר יעקב, שאל"כ לר"מ שאמה"ח אינו נוהג בחיות ועופות טהורים, מצינו דבר המותר לישראל ואסור לב"נ, בפחות מכזית (שלדעת ריו"ח שחצי שיעור אסור מהתורה, אסור גם לישראל אף בפחות מכזית בלא שחיטה), ועי' להלן ציון 113 ואילך, שיתכן שהסוברים שב"נ אסור באמה"ח של מפרכסת, אינם חולקים על הכלל של מי איכא מידי בשאר מקומות, וע"ע הנ"ל.
  113. ↑ לח"מ מלכים פ"ט הי"ג, בביאור דעת הרמב"ם שם, עי' להלן ציון 120, שפסק כרב אחא בר יעקב. ושם, ע"פ תוס' שם ד"ה אחד, שמחלוקת סוגיות היא אם אומרים מי איכא מידי וכו' במקום שיש טעם לחלק, ורב אחא בר יעקב סובר כסוגיא בסנהדרין נט א, לענין יפת תואר בב"נ, שאסור להם ואע"פ שמותר לישראל, משום שלאו בני כיבוש הם. ועי' שושנת העמקים (תאומים) כלל טז, שכיון שההיתר לישראל הוא משום שנתחדש להם הלכות שחיטה שיש בה דינים מרובים, נחשב ההיתר כתוספת קדושה ואינו סותר לכלל של מי איכא מידי וכו'. ועי' חי' חת"ס חולין שם שתלוי במח' ר"ע ור"י שם טז ב אם נצטוו ישראל על השחיטה במדבר, שלר"ע שנצטוו רק בכניסתם לארץ אין לומר להתקדש יצאו ולא להקל, שבזמן שנתקדשו היו אסורים ואח"כ הותרו.
  114. ↑ ע"ע אבר מן החי: אימתי חל האיסור, ושם שכן הלכה.
  115. ↑ לב אריה חולין לג א; שו"מ תליתאה ח"ג סי' ב.
  116. ↑ עי' זכר יצחק סי' לג, הובא גם בנאות יעקב סי' יב, ושם שבזה נחלקו והמתירים סוברים שאיסור אחד הוא, וע"ע אמה"ח ציון 89.
  117. ↑ שם וקכא ב ברייתא; שאילתות שאיל' ו; בה"ג סוס"י סח; ראב"ן חולין סי'רכא; רי"ף שם לג א (ז ב); סמ"ג ל"ת קלו; פסקי רי"ד שם לג א; רא"ש שם פ"ב סי' יא; רשב"א תוה"א בית ב ש"ג ל א ובחי' שם; טור יו"ד סי כז.
  118. ↑ ע"ע אכילה על הדם ציון 5 ואילך. קיצור פסקי הרא"ש חולין פ"ב אות יא וטור שם; לבוש יו"ד שם, ומהר"ם שיף חולין לג א, וכנה"ג שם הגה"ט אות ב, ותפארת למשה שם. ועי' לעיל ציונים 109, 111.
  119. ↑ תבואות שור שם ס"ק ד, ע"ש שהתיר רק בשעה"ד ולכתחילה חשש לדעת הלבוש ולמשמעות הטור שבציון הקודם, ועי' מרומי שדה חולין ב ב בתוס' ד"ה ובמוקדשין, הובא להלן ציון 191, שמשמע מדבריו שאפילו אם אסור לישראל מה"ת, הגוי מותר בה מיד, ועי' פליתי שם ס"ק ב שיש לסמוך על רש"י, שאסור לישראל רק מדרבנן, ע"ע הנ"ל ציון 7, ולכן לנכרי מותר מיד.
  120. ↑ רמב"ם מלכים פ"ט הי"ג, וסמ"ג עשין קכב, ועי' לעיל ציון 117, שבלאוין כ' שמותר בה, ועי' להלן ציון 123. וע"ע אבר מן החי ציון 98. בביאור דעת הרמב"ם עי' לעיל ציונים 103, 105, 111, 113 ואילך, ועי' רדב"ז שם, שר"ל שגם לדעת הרמב"ם אינו נהרג על אמה"ח של מפרכסת, כיון שכבר התחילה בה המיתה. ועי' תרגום יב"ע בראשית ט ד שכ' שב"נ אסור במפרכסת, ועי' משך חכמה שם שכ' שזהו קודם מתן תורה שעדיין לא הותר לישראל, ולאחר מתן תורה שהותר לישראל ממילא הותר להם דמי איכא מידי וכו', ע"ע מי איכא מידי וכו', בדבר שהותר לבן נח משום מי איכא מידי וכו', אם גם קודם מתן תורה הותר, וע"ע הנ"ל, אם מי איכא מידי וכו' הוא סימן או סיבה, ואם הוא סימן לכאו' א"א לומר שהיה אסור וניתר.
  121. ↑ ע"ע אכילה על הדם ציון 5 ואילך.
  122. ↑ כנה"ג יו"ד שם הגה"ט ס"ק ב. ועי' מהר"ם שיף שם, שאף אם ישראל מותר בה מה"ת קודם שתמות, לדעת רש"י ע"ע הנ"ל ציון 7, וב"נ אסור בה מה"ת קודם יציאת נפשה משום אמה"ח, אין זה חשוב דבר המותר לישראל שבן נח אסור בה, כיון שלאחר יציאת נפשה שניהם מותרים בה, שאבר שחתך ממנה לפני יציאת נפשה והיתה אסורה עליו משום אמה"ח, ניתרת לו אחר יציאת נפשה.
  123. ↑ יש"ש חולין פ"ב סי' יז. ושם יישב ע"פ זה הסתירה בסמ"ג, עי' לעין ציון 120, שבלאוין דיבר בבהמת ישראל ובעשין בבהמת נכרי, ועי' פר"ח שם ומהר"ם שיף שם, שתמהו, ועי' עבודת משא חולין שם. ועי' עמודי שלמה על הסמ"ג בלאוין שם שחילק בין שחיטת נכרי לשחיטת ישראל, ועי' יש"ש שם שדחה שאין ליישב כן.
  124. ↑ עי' לעיל ציון 79, לדעת ריו"ח, ועי' ציון 86, שי"ס בשחיטה שלא כדינה שאף לחזקיה אינה ניתרת. וע"ע אבר מן החי ציון 16 הדעות שבטמאים אין איסור אמה"ח לישראל, ושם שכן הלכה.
  125. ↑ עי' לעיל ציון 117 ואילך.
  126. ↑ ש"ך יו"ד שם ע"פ רשב"א בתוה"א שם; תו"ח חולין כ ב ד"ה אמר.
  127. ↑ עי' לעיל ציון 78. שם קכא ב, ורש"י שם ד"ה אינה לאברים.
  128. ↑ ע"ע אבר מן החי ציון 11.
  129. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 16.
  130. ↑ רעק"א, הובא בתפא"י טהרות פ"א מ"ג בבועז אות ט. ושם שיישב ע"פ זה קושייתו בתוס' רעק"א שם מהמשנה שם, שנתבארה בחולין קב א, שב"נ אסור באמה"ח, ועי' חזו"א טהרות פ"א ח יישוב אחר לקושיא. ועי' לעיל ציון 87, שי"ס שלחזקיה טעם ההיתר אינו מחמת שהשחיטה מתרת, אלא מחמת שאין בה חיות גמורה.
  131. ↑ דברים שם.
  132. ↑ בראשית שם.
  133. ↑ משך חכמה שם. עי"ש שיישב לפי"ז קושיית רעק"א הנ"ל ציון 130.
  134. ↑ ע"ע טרפה (בעלי חיים) ציון 747.
  135. ↑ תשב"ץ ח"ג סי' רצו; תו"ח שם; תב"ש סי' כז ס"ק ג ופמ"ג שם שפ"ד ס"ק ב.
  136. ↑ תשב"ץ שם.
  137. ↑ ע"ע בשר מן החי ציון 1 ואילך.
  138. ↑ יבין דעת סי' יד ס"ק ג, וסי' כז.
  139. ↑ משנה חולין קיז ב וטהרות פ"א מ"ד, בשוחט בהמה טמאה לנכרי; חולין קכא ב, בנכרי ששחט טהורה לישראל; תוספתא אהלות ריש פ"ב; רמב"ם טו"א פ"ב ה"ו ופ"ג ה"ד. וע"ע אוכל: תורת אוכל במפרכסת.
  140. ↑ עי' לעיל ציון 11 ואילך. ועי' לעיל ציון 22, שי"ס שהמפרכסת ע"י שחיטה כשרה דינה כמתה.
  141. ↑ ע"ע אוכל ציון 20 ואילך.
  142. ↑ כ"מ שם ע"פ המשנה שבציון 139, וע"פ עוקצין פ"ג מ"ח (לענין דגים, ועי' חזון נחום שם), ועי' מקדש דוד סי' מב ס"ק ב.
  143. ↑ אחרונים שבציון הבא.
  144. ↑ חי' הגרי"ז זבחים טז ב; קה"י טהרות סי' מ, וע"ע אוכל ציון 25 ואילך, דעות בטעם שבע"ח אינם מקבלים טו"א, אם הוא משום שאינם אוכל, או משום החיות. לדעת הרמב"ם, שאיסור אכילה על הדם במפרכסת הוא מן התורה (ע"ע אכילה על הדם ציון 5), עי' קונ' טהרת חולין בשם הגר"מ סולוביצ'יק, שהאיסור על האדם לאכול ולא שהבשר מצד עצמו אסור באכילה, ולכן חשוב אוכל ומטמא טו"א, ועי' מרומי שדה, הובא לעיל ציון 119, שדעתו שהמפרכסת מותרת לגוי באכילה מיד, ולכן חשוב אוכל.
  145. ↑ רעק"א חולין ב ב אות יט, בדעת תוס' שם ד"ה ובמוקדשין בתי' א', שמפרכסת של פה"מ אינה מקבלת טו"א, שאין הכוונה שאינה מקבלת טומאה כלל, אלא שהטומאה מדרבנן (בכל מפרכסת שהיא כחיה), ואין לגזור שמא יטמא לפי שהוא כגזרה לגזרה, ועי' להלן ציון 188 ואילך. ושם שבזה נחלקו ב' תי' תוס' אם טו"א במפרכסת הוא מה"ת או מדרבנן.
  146. ↑ עי' לעיל ציון 79. ושם ציון 80 שכן הלכה.
  147. ↑ עי' לעיל ציון 139.
  148. ↑ רש"י קיז ב וקכא א.
  149. ↑ רב אסי שם קכא א. ועי' להלן ציון 166 ואילך.
  150. ↑ עי' לעיל ציון 79.
  151. ↑ עי' לעיל ציון 145 שי"ס שמפרכסת שדינה כחיה, טו"א בה מדרבנן.
  152. ↑ לב אריה חולין קכא ב, ועי' ישועות מלכו על הרמב"ם שם שמסתפק בזה.
  153. ↑ רש"י שם ושם, ומדייק כן מהמשנה שם ומרב אסי שם שדווקא ישראל ששחט טמאה.
  154. ↑ שם קכא ב, רמב"ם אה"ט פ"ב ה"א וטו"א שם, עי' תפארת יעקב שם ד"ה ודע.
  155. ↑ ע"ע שחיטה.
  156. ↑ שם ההוא סבא; רמב"ם אה"ט שם. ועי' צפנת פענח שחיטה פ"ג ה"ב.
  157. ↑ ראב"ד טו"א פ"ג ה"ד בתי' ב.
  158. ↑ עי' ראב"ד שם, אג"מ קדשים ח"א סי' כז.
  159. ↑ חזו"א עוקצין פ"ה אות ח.
  160. ↑ עי' להלן ציון 177, בנחר על דעת להאכילה לישראל, שחשוב כמחירה לאיבוד ואינה נעשית אוכל.
  161. ↑ ראב"ד שם בתי' א, עי' מרכה"מ ואור שמח שם שפי' שהראב"ד לשיטתו אה"ט פ"ב ה"י, ששחיטת הנכרי אינה כלום, והרמב"ם לשיטתו שם ששחיטת הגוי מועילה שאין בה טומאת נבלה מה"ת, ולכן חילק בין נחירה לשחיטה.
  162. ↑ עי' ראב"ד שם, אג"מ שם.
  163. ↑ חזו"א שם.
  164. ↑ גמ' ורש"י שם א. ושם רש"י, שאיסור אכילתה קודם שתצא נפשה, מדרבנן, ועי' לעיל ציון 144, לדעת הרמב"ם.
  165. ↑ עי' לעיל ציון 79. ועי' ציונים 81, 82, שי"ס שאף לדעת חזקיה, עי' לעיל ציון 78, אסורה באכילה קודם שתמות, ועי' תו"ח שם קכא ב ד"ה ומי.
  166. ↑ משנה שם קיז ב ורש"י שם ד"ה השוחט, וגמ' קכא א ורש"י שם ד"ה השוחט.
  167. ↑ עי' רמב"ם טו"א פ"ג ה"ד, ועי' חזו"א עוקצין פ"ה אות ז ומקדש דוד סי' מב ס"ק ד.
  168. ↑ עי' מקד"ד שם שסובר שמח' תנאים היא האם צריך מחשבה, ופי' מח' האם צריך מחשבה להאכילה בעודה מפרכסת, שכל שאסורה לב"נ צריך מחשבה, והכריח ע"פ רש"י בכורות י א וחולין קכא א, שהשוחט בהמה טמאה, חשובה אוכל לאחר שתמות אף בלא מחשבה, שע"כ המחשבה כאן היא בעודה מפרכסת.
  169. ↑ רש"י קיז ב שם. ועי' פיה"מ שם כ' ואפילו לנכרי, ומשמע שמחשבה להאכילה לישראל גם מועילה, ובביאורו עי' מקדש דוד שם, ועי' פיה"מ מהדורת קאפח שלא גרס תבות ואפילו לנכרי.
  170. ↑ שם קכא א וב. עי' תוס' שם ד"ה ועובד, שמוכח מדבריהם שאף אם שחט לצורך גוי מקבל טומאה.
  171. ↑ משנה אחרונה טהרות פ"א ה"ד.
  172. ↑ גמ' שם.
  173. ↑ חזו"א טהרות פ"א ט.
  174. ↑ עי' עוקצין פ"א מ"ג, וע"ע נבלה.
  175. ↑ ראב"ד טו"א פ"ג ה"ד.
  176. ↑ עי' לעיל ציון 161.
  177. ↑ ראב"ד שם בתי' א.
  178. ↑ עי' לעיל ציון 171.
  179. ↑ אג"מ קדשים סי' כז.
  180. ↑ ע"ע דם (משקה) ציון 23 ואילך.
  181. ↑ רש"י שם קכא א. וע"ע דם (משקה) ציון 48 ואילך, לענין בע"ח טמאים שהוא מח', ולהלכה אינו מכשיר.
  182. ↑ ע"ע הכשר ציון 629 ואילך.
  183. ↑ גמ' שם, ועי' רש"י ותוס' שם.
  184. ↑ רמב"ם טו"א פ"ג ה"ד.
  185. ↑ עי' מאירי שם א; כ"מ שם. ועי' בכ"מ שם שביאר שהסוגיא בכריתות כא א, סוברת שחשוב כמי שסופו לטמא טומאה חמורה, כיון שיכול לטמא ע"י צרוף לכזית, ועי' תוס' חולין קכא ב ד"ה ולהעמידה, ועי' חזו"א עוקצין פ"ה ט, שדייק מרש"י שם א ד"ה שונים, שמח' תנאים היא, וע"ש שפירש במה נחלקו, ועי' לב אריה שם וחי' הגר"ח סי' שצ ואו"ש על הרמב"ם שם.
  186. ↑ עי' לעיל ציון 184.
  187. ↑ ציון 279 ואילך.
  188. ↑ תוס' חולין ב ב ד"ה ובמוקדשין בתי' א.
  189. ↑ חת"ס שם. ועי' באחיעזר להלן ציון 194, שכ' שאין לומר כן, שהרי גם בשחיטה פסולה מטמאת טו"א, עי' לעיל ציון 148, אע"פ שלריו"ח אינם ראויים לאכילה בעודם מפרכסים, ועי' לב אריה לעיל ציון 152, שלריו"ח מטמאת טו"א מדרבנן, וא"כ יש ליישב דברי חת"ס בד' תוס', שמדרבנן גם פסולי המוקדשין מקבלים טו"א, ואין לגזור שמא יגע כיון שהטומאה מדרבנן, וזה כגזרה לגזרה, וכמש"כ רעק"א בדומה לזה בדבריהם, עי' לעיל ציון 145, וע"ש שרעק"א מצדד בדעת התוס' בתי' א, שכל טו"א במפרכסת הוא דרבנן.
  190. ↑ ע"ע אכילה על הדם ציון 5 ואילך. ושם שהוא מח' אם האיסור מה"ת או מדרבנן, ואם הוא מה"ת אפשר שהאיסור יעכב ממנו שם אוכל.
  191. ↑ מרומי שדה שם, ודבריו צ"ב, מ"ש מישראל ששחט טמאה שאע"פ שאסורה באכילה מטמאת טו"א, כיון שאילו היה שוחט טהורה היתה חשובה לאוכל, עי' לעיל ציון 148, ועי' לעיל ציון 189. ועי' לעיל ציון 118, 119, שמח' היא, אם גוי מותר בה בעודה מפרכסת.
  192. ↑ ע"ע אכילה על הדם ציון 7.
  193. ↑ ע"ע חבת הקודש ציון 11 ואילך. ושם, שנחלקו ראשונים אם חיבת הקודש מכשרת מהתורה או מדרבנן.
  194. ↑ אחיעזר יו"ד סי' א אות ב.
  195. ↑ ציון 311 ואילך.
  196. ↑ עי' לעיל ציון 12.
  197. ↑ ויקרא יא לט.
  198. ↑ עי' גמ' שם קכא ב.
  199. ↑ נאות יעקב סי' ו אות א.
  200. ↑ ע"ע שחיטה.
  201. ↑ תבו"ש יו"ד לג ס"ק ה ונאו"י שם ודגמ"ר שם, בדעת הרמב"ם שחיטה פ"ג הי"ט. ועי' ש"ך שם סק"ג, ועי' ב"ח ודרישה ונה"כ שם, שפי' ד' הרמב"ם באופ"א.
  202. ↑ זכר יצחק ח"ב סי' יד.
  203. ↑ עי' לעיל ציון 13, וע"ע ביאה ציון 146 ואילך. ועי' תוס' חולין קכא ב ד"ה אביי שהבינו בדעת רש"י שכ' שאביי שאמר שהמפרכסת אינה מצלת על מה שבלוע בתוכה, שלחומרא אמר, שמסתפק אם היא כחיה, והקשו לפי"ז איך רובע חייב מספק, ובתוס' רא"ש שם פי' בדעת רש"י שגם לאביי היא ודאי כחיה, וכ"כ יעב"ץ ורש"ש שם. ועי' חי' חת"ס שם, שר"ל שלדעת רבא בסנהדרין עח א, הרובעה פטור.
  204. ↑ עי' תוס' שם עד ב ד"ה למעוטי בתי' ב, שמפרכסת שהיא כמתה הרובעה פטור, ויש לעיין, אולי כוונת תוס' שהו"א שפטור, ולמסקנא חייב כמו בן פקועה ומטעם שכ' רש"ש להלן ציון 210.
  205. ↑ העמ"ש שם אות ז, וחזו"א יו"ד סי' ריד, לדף קכא ב ד"ה והרובעה.
  206. ↑ לעיל ציון 22.
  207. ↑ עי' חולין קכא סוע"ב: והרובעה חייב דהא אינה מטמאה טומאת נבלה, ומשמע שמפרכסת שדינה כמתה ומטמאה טומאת נבלה, הרובעה פטור; תוס' שבציון 204.
  208. ↑ חזו"א שם.
  209. ↑ סנהדרין עח א, וע"ע טרפה (אדם) ציון 221 ואילך.
  210. ↑ רש"ש חולין קכא ב ע"פ סנהדרין שם, אך ציין לתוס' שבציון 204, שכ' שלשי' זו הרובעה פטור. וע"ע הנ"ל ציון 223.
  211. ↑ שאילתות שם, ועי' העמ"ש שם שהביא מהרד"ל (כנראה שכ' לו) שנלמד מבן פקועה שאסור לרובעו ולחרוש בו.
  212. ↑ העמ"ש שם. על פטר-חמור (ע"ע) אם אפשר לפדותו בשה מפרכס, עי' העמ"ש שם, וע"ע פטר חמור.
  213. ↑ ע"ע העמדה והערכה, ושם באיזה אופנים נדרשת העמדה והערכה.
  214. ↑ עי' לעיל ציון 14.
  215. ↑ תשו' הרי"ד סי' קי; שמ"ק ב"ק עו א בשם תוס' שאנץ.
  216. ↑ לדעת הראשונים בציון הקודם, ועי' ע' הנ"ל ציון 9 ואילך.
  217. ↑ עי' מהר"י קורקוס בכורים פ"י ה"א ורדב"ז ערכין שם ולח"מ אסו"מ פ"א הלי"א.
  218. ↑ תוס' סוטה כז א ד"ה רב אשי; מאירי חולין ל א.
  219. ↑ עי' רעק"א בגליון הש"ס חולין לג א, ותוס' חדשים מעילה פ"ה מ"ג בדעת הרמב"ם, ותפארת ישראל שם, בביאור מחלוקת רבי וחכמים שם, וכ"מ בכ"מ אסו"מ שם, הובא באחרונים הנ"ל.
  220. ↑ רמב"ם מעילה פ"ו ה"ד ובפיהמ"ש שם, לביאור תוס' חדשים שם, ועי' לעיל ציון 214.
  221. ↑ עי' ספרי דברים יב טו, וכ"מ ברמב"ם מעילה פ"א ה"ט; תוס' בכורות כה ב ד"ה שער, וחולין לו א ד"ה סלקא. וע"ע גזה ועבודה.
  222. ↑ ספרי שם; רמב"ם שם; תוס' שם ושם. ועי' חי' הגרי"ז הל' בכורות (נה ב).
  223. ↑ עי' חי' הגרי"ז שם. ושם על מכירת מעשר-בהמה לאחר שחיטה, לסוברים שרק בעל-מום נמכר, שנלמד מכתוב זה שלאחר זביחה מותר, שה"ה במפרכסת מהטעם שנכתב, וע"ע מעשר בהמה. ועי' מנ"ח מ' תפג שנסתפק אם הותר האיסור במפרכסת. ושם הביא כ"מ ביכורים פ"א ה"י, לענין ראשית הגז שבמתה פטור משום דאינו קרוי גיזה ואינה קרויה צאן ובקר, וכ' שה"ה לענין גיזה ועבודה במתה מותר מטעם זה, ולכן הסתפק במפרכסת, ולא הזכיר הספרי ותוס' על ההיתר בנשחטה. ועי' עוד מנ"ח מ' תקח, שנסתפק בראשית-הגז (ע"ע) אם נאמר במפרכסת, וע"ע ראשית הגז.
  224. ↑ ע"ע בשר בחלב ציון 237 ואילך.
  225. ↑ הפלאה יו"ד פז ס"ק ו, בדעת הרמב"ם מאכ"א פ"ט ה"ו וטוש"ע שם שכ' בחלב המתה שמותר מה"ת, ומשמע דוקא מתה אבל מפרכסת אסור; יבין דעת שם ס"ק יד; חקר הלכה ע' בשר בחלב אות א.
  226. ↑ חולין קיג ב.
  227. ↑ חקר הלכה שם. ועי' שו"ת חלקת יואב יו"ד סי' ח, שדווקא מתה ע"י שחיטה מותרת ולא המתה מאליה.
  228. ↑ יד יהודה שם בפיה"ק ס"ק כג.
  229. ↑ שו"ת יד יצחק ח"ג סי' קיא.
  230. ↑ פמ"ג או"ח שטז מ"ז ס"ק ה; חזו"א יו"ד סי' ריד, לדף קכא ב ד"ה והרובעה. וע"ע שוחט.
  231. ↑ פמ"ג שם. והוכיח ממה שלולי הסברא של מי-איכא-מידי וכו', ע"ע, היתה אסורה לב"נ משום אמה"ח, שעדיין יש בה חיות.
  232. ↑ עי' ציון 22.
  233. ↑ עי' ציונים 204, 208.
  234. ↑ ע"ע רובע ונרבע.
  235. ↑ חזו"א שם.
  236. ↑ מנ"ח מוסך השבת כט אות ג. וע"ש שמדמה לטרפה שההורגו אינו חייב משום רציחה, ע"ע טרפה (אדם) ציון 120 ואילך, ומצדד לומר שכמו כן אין בו חיוב חובל בשבת, ע"ע הנ"ל (בעלי חיים) ציון 1072, שזהו דעת ריב"ם, ועי"ש ציון 1069, שהרבה סוברים שאין לדמות חבלה לרציחה.
  237. ↑ דעת קדושים סי' כב ס"ק א וסי' כה ס"ק א; שו"ת אמרי יושר ח"א סי' ח; שו"ת לבושי מרדכי מהדו' תליתאה יו"ד סי' ג אות ב; שו"ת נטע שורק יו"ד סי' יב.
  238. ↑ עי' לעיל ציון 22.
  239. ↑ שו"ת אמרי יושר שם.
  240. ↑ שו"ת משיב דבר ח"ה סי' סז, ולא ביאר הטעם. ועי' שו"ת נטע שורק שם. וע"ע צער-בעלי-חיים.
  241. ↑ עי' לעיל ציון 139 ואילך. חולין קכא ב.
  242. ↑ גמ' שם; רמב"ם טומאת מת פ"כ ה"ג.
  243. ↑ רמב"ם שם. ועי' חי' מהר"י שפירא שם, ומשנת רבי אהרן בכורות סי' ד, שדייקו מהרמב"ם שאף בנכרי ששחט טמאה שאינו מטמא טו"א, אינה מצלת.
  244. ↑ רש"י שם ד"ה אמר אביי, ע"פ תוס' רא"ש ורש"ש שם. ועי' יעב"ץ ולב אריה ותפארת יעקב שם, שכ' שגם לרש"י אינה מצלת בתורת ודאי.
  245. ↑ שם ד"ה מהו שתציל.
  246. ↑ עי' לעיל ציון 21, ואף לסוברים שדינה כמתה, לעיל ציון 22, עי' שו"ת נאות יעקב סי' ו אות יח בהערה, שטרפה תלוי במציאות החיות ולא בדין חיות.
  247. ↑ חי' הר"ן חולין כח א, ע"פ ברייתא שם בעוף שנשחט בו סימן אחד ונפסק השני, ועי' שו"ת נאות יעקב שם בפנים, שאין הטעם משום היתר השחיטה, אלא משום שאין בה חיות, וע"ע טרפה (בעלי חיים) ציון 246.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מפרכסת&oldid=159308"