חלק אלוה ממעל
|
|
חלק אלוה ממעל - ביטוי שמקורו בספר איוב פרק לא פסוק ב: "וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים". שימוש רווח בביטוי זה שהאדם, או לעתים יותר בפירוט, שיהודי, הוא חלקו של ה'. במשמעות: האדם, היהודי, הוא חלקו ונחלתו של ה' בעולם שברא. האדם הוא נחלתו של ה' בעולמו. עם זאת, הביטוי בהקשרו בפסוק אינו נראה בפשוטם של דברים כמכוון למשמעות זו.
הביטוי בהקשרו בפסוק[עריכה]
(א) בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה: (ב) וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְנַחֲלַת שַׁדַּי מִמְּרֹמִים: (ג) הֲלֹא אֵיד לְעַוָּל וְנֶכֶר לְפֹעֲלֵי אָוֶן: (ד) הֲלֹא הוּא יִרְאֶה דְרָכָי וְכָל צְעָדַי יִסְפּוֹר: (ה) אִם הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי: (ו) יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְיֵדַע אֱלוֹהַּ תֻּמָּתִי:
משמעות הפסוק הוא - איוב שואל בעבור מה הגיעו לו ייסוריו הקשים, הלא הוא נזהר מלעשות כל עוול שהוא. איוב אומר שהוא נזהר שלא להסתכל באשה נשואה, ואף בבתולה אינו מרבה להתבונן. ומדוע באים לו ייסורים קשים אלה שבאו עליו.
פירוש הפסוק לפי כמה מפרשים:
רש"י: "ומה חלק וגו' - שגמלני כך". כלומר: אני נזהר ללכת בדרך הישרה לפני ה', ומה החלק והנחלה שהנחיל לי ה' ממרומים על מעשי?!
ובדומה לזה כתב המלבי"ם: "ומה החלק - שנתן לי בעבור זה אלוה ממעל - הזה שכרי?!, ומה הנחלה שהנחיל לי שדי במרומים - במות בני וכריתת בני ביתי?!"
בדומה לכך מפורש גם באבן עזרא, ובמצודת דוד.
מקורות בהם נעשה שימוש בביטוי על דרך ההשאלה[עריכה]
פסוק זה נהפך בדרך משל ומטבע לשון מאוחרת, לתיאור נשמתו של האדם בכתבי המקובלים. הוא מופיע לראשונה בהקשר זה אצל מקובלים מתקופת האר"י הקדוש, לפני כ-400 שנה. יש להזהר שלא לטעות בזה שחלילה הנשמה היא חלילה א-לוה. בדומה לאזהרה זו כתב במשנה ברורה סימן מו, ג בנוגע לברכת "אלוקי, נשמה": "יאמר אלהי *נשמה* - צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו"
- ספר מעשי השם - חלק מעשי בראשית - פרק יז - "עוד השמיענו נמשל עמוק נמשך מן המעשה הזה, כי האדם נברא בשני יצרים יצר הטוב ויצר הרע, ונברא מן החומר וניתן בו *חלק* *אלוה* *ממעל* היא הנשמה שעליה נאמר (בראשית ב, ז) נשמת חיים"
- ספר דרושי הצל"ח - דרוש כ"ה ליום א' של סליחות - "אי נמי תקות אנוש רמה, הנה תקוה הוא לשון חוט וחבל הקשור, כמ"ש (יהושע ב' י"ח) ברחב את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון, ואמר שתקות אנוש החוט וחבל הקשור באנוש הוא הרמה, ורמז להעדר הכרוך ששום אדם לא ינצל מלהיות רמה ותולעה אחר מותו והמיתה קשורה באנך, ומוכנה לו בכל עת ואין למות התמהמה, ואין אדם בטוח בחיים אפילו רגע, ואיש אשר אלה לו איך יתגאה, ואיך לא יהי' שפל רוח, ועל דרך זה נוכל לפרש ג"כ רמה בקמץ, שתקות חוט חבל קשירת האדם היא רם ונשא וגבוה מאוד, שנשמתו *חלק* *אלוה* *ממעל*, חצובה מתחת כסא כבודו וצריך לשמור שלא יופסק"
- ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הבטחון - "לא לבד שהיוה אותו מאין, אבל נתן בו נשמה קדושה *חלק* *אלוה* *ממעל*. ובזה התקיים לו גם השארות נצחי".
- ספר הברית - חלק א מאמר י"ג איכות הדומם - פרק א - "אמנם הנפש של האדם ורוחו נשאר נצחי וקיים לעד לעולם ושב אל השמים למקומו כמה שכתוב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) וממקום שבא לשם ישוב כי היא באה מן ה' מן השמים כנאמר ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב') לא אמר וישם באפיו אלא ויפח באפיו, וכל הנופח מעצמותו נופח כביכול, ודי למבין דברי קדמונינו שהנשמה היא *חלק* *אלוה* *ממעל*, ואמר שם ויהי האדם לנפש חיה והוא מיותר כי אחר שאמר נשמת חיים לא ידענו שהיא חיה, אבל הכונה בו לנפש שהיא חיה תמיד ונצחיי, כי הנפש הקדושה שבאדם שהיא משמים דעשיה אינה מקבלת כליון".
- ספר הברית - חלק ב מאמר א נפשות הישראלי - פרק ד - "וכבר ידי לנגד עיניך (בפרק הקודם) בבטול דעתם בו במה שאמרו שסיבת הדבקות הוא שכלו העיוני, בהשגתו חכמת הטבע ושאר חכמת הפילוסופיא, רק הסיבה אל הדבקות הוא כח הבחירה שבו בבחרו במצות התורה, כי זה כל האדם יכול עליו לכשירצה בבחירתו, ולכן הוא תכלית כל ברואי מעלה ומטה, כי ברואי מעלה אין אתם יודע לעשות רע, אבל המה מוטבעים על הטוב לעשות רצון קונם, וברואי מטה הם כל חי אינם בעלי רצון ובחירה, רק האדם בו לבדו הושם כח הבחירה שעל ידו יגיע אל המבוקש ממנו, הוא שמירת מצות התורה ויראתו את ה', שעל ידי זה יקנה בנפשו ההשארה וקיום אישו, בהתדבקו בשם הנכבד והנורא יתברך, והוא כבודו של הקב"ה, ומעשה ידיו להתפאר, שברא בריה שיש בידו הבחירה כמוהו כביכול, ועל דעתי לא שהחכמה שבנפש אדם לבד יורה שהוא *חלק* *אלוה* *ממעל*, אבל יותר יורה על זה הבחירה, מפני שהחכמה הוא במה שלמעלה ממנו ג"כ כלומר מלאכים המוני מעלה, אבל הבחירה אינה לא במה שלמעלה ממנו ולא במה שלמטה ממנו בכל הנבראים בלתי לה' לבדו, לכן הוא תכלית מעשה שמים וארץ".
- פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על שמות - פרק טז פסוק לא-לו - "כמו שאמרו ז"ל על פסוק (איוב לח ד) איפה היית ביסדי ארץ. איפה שלך היכן היתה באדם הראשון, כי יש תלוי בראשו ויש ברגלו כו' שהכונה, שכל הנפשות העתידות לבא היו באדם הראשון, כדעת רבן שמעון בן יוחאי. ואת כל אחד קורא הוא יתברך איפה. שאמר לאיוב איפה שלך היכן היתה באדם. וידוע כי למה שנפש כל איש ישראל *חלק* *אלוה* *ממעל*, יש בכל נפש כח מעשרה בחינות עליונות כנודע".
- פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על שמות - פרק יט פסוק א-ב - "כן הדבר הזה לנו עדת ישראל עם אבינו שבשמים. כי נפשנו קשורה בכסא כבודו, כי *חלק* *אלוה* *ממעל* הוא. ועל כן מחייב הדעת, כי לא ימיש הוא יתברך מלדבר והמתיק סוד עם חלקו יתברך אשר אתנו תשב. אך אין זה, כי אם שחפץ בנו ה' לדבר בנו ולהתווכח עם נפשותינו, עשר ידות על חשקנו עמו יתברך ברוב חסדיו, אם לא שחלאת טומאת זוהמת נחש מעכבת הדבקה בנפשותינו. ולכן בהסתלק זוהמת נחש מבנתים, תשוב תתקשר נפשנו עם שורשה יתברך, ותתעלס באהבתו, ודבר דבר הוא יתברך אלינו. כאב את בן ירצה בלי שום עיכוב"
- * תניא חלק א, ב: "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), ו"אתה נפחתה בי" (ברכת אלהי נשמה), וכמו שכתוב בזוהר[2]: "מאן דנפח מתוכיה נפח", פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח. כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה (בראשית רבה א ד), כדכתיב: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א). פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא (תיקוני זהר יז ב), אלא הוא וחכמתו אחד. וכמו שכתב הרמב"ם[3], שהוא המדע והוא היודע כו', ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו', כדכתיב: "החקר אלוה תמצא" (איוב יא, ז), וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'" (ישעיהו נה, ח)".