אנציקלופדיה תלמודית:מצוות לאו להנות ניתנו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־22:03, 1 באפריל 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - קיום מצוה אינו חשוב הנאה, לענין איסורי הנאה ודינים נוספים.</span> ==...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - קיום מצוה אינו חשוב הנאה, לענין איסורי הנאה ודינים נוספים.

הכלל וגדרו

הכלל

קיום המצוות, אמר רבא שאינו חשוב הנאה לענין אסורי-הנאה*, והמקיים מצוה בדבר האסור בהנאה אינו עובר על האיסור, שכן "מצוות לאו להנות ניתנו"[1], היינו שלא ניתנו לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם[2], על הטעם שמחמת סברא זו אינו חשוב נהנה מאסורי הנאה עי' להלן[3], על דינים הנוספים התלוים בהנאה שאין קיום המצוות חשוב הנאה בהם, עי' להלן: הדינים בהם נאמר. על הסוברים בדעת אמוראים שחולקים על כלל זה, וסוברים שמצוות להנות ניתנו, עי' להלן[4]. וכן אמר רבא, שהתוקע בשופר של עולה* או של שלמים*, יצא ידי חובת תקיעת-שופר*[5], אף על פי שהם קדושים ואסורים בהנאה[6] - ונמצא שהיא מצוה-הבאה-בעבירה*, ואינה מצוה[7], או משום שכל דבר שאמרה תורה לא לעשותו ("כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד") אם עשה אינו מועיל[8] - מפני שמצוות לא להנות ניתנו[9]. וכן מטעם זה אמרו, שהתוקע בשופר של עבודה-זרה* - שאסורה בהנאה[10] - יצא[11]. וכן כתבו ראשונים, שמטעם זה אמר רבא, שהמודר-הנאה* מחבירו מותר חבירו לתקוע לו תקיעה של מצוה, והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה[12], על הסוברים שהכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" לא נאמר לכתחילה, ועל הטעמים - או האופנים - שלדעתם הותר למודר הנאה לתקוע תקיעה של מצוה, עי' להלן[13]. וכן כתבו ראשונים, שמטעם זה אמר רבא, שהמודר הנאה מחבירו, מזה עליו מי-חטאת*[14], שכן מצות הזאה* אינה חשובה הנאה[15]. וכן מטעם זה המודר הנאה ממעין* טובל בו טבילה של מצוה[16], על אופנים שדנו בהם, שאף על פי שמצוות לאו להנות ניתנו אסור לטבול בו, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה[17]. וכן אמר רבא בטעם שהתירו - לדעתו[18] - לעשות כיסוי-הדם* באפר שריפתה של עיר-הנדחת*[19] - האסור בהנאה[20] - שמצות כיסוי הדם אינה חשובה הנאה[21]. וכן אמרו, שמטעם זה שנינו בברייתא לדעת רבי יהודה, שמניחים ערוב-תחומין* על גבי קבר כדי לערב[22], אף על פי שקבר אסור בהנאה[23], וערוב תחומין יש בו הנאה, שמתירו לצאת חוץ לתחום[24], לפי שאין מערבים אלא לצורך מצוה, לסוברים כן[25], כגון לילך לבית האבל או לבית המשתה[26], ומצוות לאו להנות ניתנו[27], על דעת חכמים האוסרים להניח עירוב על גבי קבר, וטעמיהם, ע"ע ערוב תחומין.

על הנאות גוף או ממון, שנהנה אדם מחמת עשיית המצוה, מלבד הנאת עצם קיום המצוה והנאות המסתעפות ממנה, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה.

טעמו

בטעמו כלל זה, שהנאה מקיום המצוה אינה חשובה הנאה, מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[28], פירשו ראשונים, שלא ניתנו המצוות לישראל להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם[29], וכשהאדם עושה אותם אינו מתכוין לדבר הנאה, אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם[30]. ונחלקו אחרונים בביאור טעם זה: יש שביארו, שהואיל ותכליתן של המצוות לעשות ציווי השם ולא לשם הנאה, כל הנאות שיש לאדם מעשיית המצוה, כגון שכר בעולם הזה[31], או בעולם הבא[32], וכן תועלת מחמת הדינים החלים על ידה, כגון היתר לשוק שיש ליבמה* מחמת חליצה*[33], וטהרה שיש לטובל מחמת טבילה*[34], ואף שמחה שיש לו בעשיית המצוה[35], הרי הן כהנאות הבאות מאליהן ולא מחמת המעשה שעשה[36], שכל מעשה הנעשה לשם תכלית אחרת ולא לשם הנאתו, הנאה הבאה ממנו חשובה כאילו באה מאליה[37]. ויש שביארו, שהנאה הבאה מן המצוה חשובה הנאה שלא כדרכה, שאין לוקים עליה באסורי-הנאה*[38], מהם שכתבו בטעם הדבר, שכיון שהמצוה לא ניתנה לשם הנאה, הרי שהחפץ שמתקיימת בו המצוה אינו עומד להנות ממנו הנאה כזו[39], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שכל הנאה הבאה לאדם ממעשה שהוא אנוס לעשותו, שלא כדרך הנאה היא, וכיון שהמצוות ניתנו לעול, והאדם מחויב לעשותם, הנאה הבאה מהן חשובה שלא כדרך הנאה[40], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שכיון שאין הנאת מצוה שייכת אלא בישראל המצווים בה ולא בכל האומות, חשובה הנאה שלא כדרכה[41]. ולטעם זה כתבו אחרונים, שאף על פי שהנאה שלא כדרכה אסורה מדבריהם[42], לא העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה[43]. על הדינים שלא אמרו בהם "מצות לאו להנות ניתנו" - לדעה זו - מפני שהנאה שלא כדרכה חשובה הנאה לגביהם, עי' להלן: הדינים בהם נאמר[44], על הסוברים שלמדו מהכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" שאכילה של מצוה אין צריך שתהא כדרך הנאה, שהרי המצוה לא ניתנה לשם הנאה, ולדעתם מטעם זה אמרו שאם בלע מצה* ולא לעסה יצא[45], ועל הסוברים שאף אכילה של מצוה צריך שתהא כדרך הנאה, ולא אמרו שבלע מצה יצא אלא מטעם אחר, ע"ע אכילה[46].

ויש מן הראשונים והאחרונים שכתבו טעמים אחרים שהנאות שונות הבאות מן המצוה אינן חשובות הנאה: לענין השמחה שיש לאדם מקיום המצוה, יש שכתבו, שאף אם מחמת האיסור יפרוש מהמצוה - כגון שלא יטול לולב של עבודה-זרה* מחמת איסור "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"[47] - תהיה לו אותה השמחה, שבין כך ובין כך רצון ה' הוא[48], ואף שכר מצוה יש לו כדין מי שחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה[49], ונמצא שלענין זה קיום המצוה בדבר איסור אין בו הנאה יתירה עבורו[50]. ויש מן האחרונים שביארו, שהנאות הנפש, לא ראתה תורה לאוסרן בכלל איסורי הנאה[51], מהם שכתבו שמטעם זה שמחת האדם בקיום המצוה אינה חשובה הנאה[52], ומהם שכתבו שמטעם זה שכר עולם הבא אינו חשוב הנאה[53]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים טעם אחר ששכר המצוה וכן תועלת מחמת היתר איסורים על ידה - על אופני הדבר עי' לעיל[54] - אינם חשובים כהנאה לענין איסורי הנאה, שהואיל ואינה הנאה מגופו של איסור, אלא גרמא בעלמא, שהאיסור גרם לו הנאה ממקום אחר, אינם בכלל איסורי הנאה[55], שלדעת אותם ראשונים מן התורה מותר לאדם ליטול שכר עבור פעולה שעשה באיסורי הנאה[56], ולא נאסר הדבר אלא מדרבנן, ובמקום מצוה של תורה לא העמידו דבריהם[57]. ויש שכתבו טעם אחר שהיתר איסורים על ידי המצוה - על אופני הדבר עי' לעיל[58] - אינו חשוב הנאה, לפי שאין בכך הנאה מחודשת, שהדבר הנאסר ראוי להנאה מצד עצמו, והאיסור הוא כאריה הרובץ עליו ("אריא דרביע עליה"), והמתירו אינו אלא כמבריח-ארי*, שאין זו הנאה[59]. הנאה שיש לאדם בכך שיוצא ידי חובת המצוה, ופוטר עולה מעל צוארו, יש מן האחרונים שכתבו שאינה חשובה הנאה, לפי שדומה לפריעת חוב, ומצינו שהפורע חובו של חבירו אינו חשוב כמהנהו אלא כמבריח-ארי* מנכסיו[60], ואף על פי שהמבריח ארי מנכסי עצמו חשוב כנהנה[61], בטילה הנאה זו לגבי המצוה, הואיל והנאה קלושה היא[62].

החולקים

כלל זה שמצוות לאו להנות ניתנו, דנו בו ראשונים ואחרונים בדעת אמוראים שונים, אם חולקים עליו: יש מן הראשונים שכתבו, שלדעת רב יהודה שאמר שהתוקע בשופר של שלמים לא יצא[63], אין אומרים שמצוות לאו להנות ניתנו, וחשוב כנהנה מאיסורי הנאה[64], ויש מן הראשונים שכתבו שלמסקנת הגמרא אמר רב יהודה שהתוקע בשופר של שלמים יצא, שמצוות לאו להנות ניתנו[65], ויש מן האחרונים שכתבו שאף לסוברים שהתוקע בשופר של שלמים לדעת רב יהודה לא יצא, לא אמר רב יהודה שמצוות להנות ניתנו אלא באופנים מסוימים, ועל כך עי' להלן[66]. וכן יש מן הראשונים שכתבו, שלדעת ריש לקיש שהסתפק במשתחוה לדקל, אם לולבו כשר לנטילת-לולב*, או שמא מאוס הוא לגבוה[67], אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, ונטילת לולב הנאה היא[68], ויש חולקים וסוברים שמודה ריש לקיש שמצוות לאו להנות ניתנו, ובדיעבד כשר לנטילה, ולא נסתפק אלא לענין לכתחילה, אם מאוס הוא לגבוה[69], ועל האיסור לקיים מצוה בחפץ של עבודה זרה משום מיאוס, ע"ע עבודה זרה. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שלדעת אביי הסובר שהאומר "הנאת סוכה עלי" אסור בישיבת-סוכה*[70], אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, ולפיכך מצות ישיבת סוכה חשובה הנאה[71]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שלדעת זעירי הסובר שלא הותר לעשות כיסוי-הדם* באפר שריפת עיר-הנדחת*, מפני שהוא אסור בהנאה[72], אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, ולפיכך מצות כיסוי הדם חשובה הנאה[73], על הסוברים שאף לדעת זעירי מצוות לאו להנות ניתנו, ולא אסרו לכסות באפר של עיר הנדחת אלא מטעם אחר, עי' להלן: המצוות[74].

טעמם

בטעם הסוברים שאין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו[75], לסוברים בדעת החולקים, שהנאת מצוה אינה כדרך הנאה[76], יש שכתבו, שלדעתם לא ניתנו המצוות אלא לשם התועלת והזכות שיש מהן לאדם[77], ולפיכך חשובה ההנאה מן המצוה כדרך הנאה, שהרי היא תכלית המצוה, ואף על פי שהנאת מצוה אינה כדרך שאר הנאות שנאסרו באסורי-הנאה*[78], מתוך שחשובה הנאה לענין המצוה, חשובה הנאה אף לענין איסורי הנאה[79]. ויש שכתבו טעם אחר, שאף על פי שאין עיקרו של החפץ עומד להנאת מצוה, חשובה המצוה כדרך הנאה, כשם שמכירה חשובה דרך הנאה אף בחפץ שעיקרו לאכילה או תשמיש אחר, לסוברים כן[80]. ויש שכתבו, שלסוברים שאין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, הנאת המצוה היא בכך שיוצא ידי חובת המצוה ופוטר עולה מעל צוארו, ואף על פי שאינו אלא כמבריח-ארי*[81], הרי מבריח ארי מנכסי עצמו חשוב כנהנה[82], על טעם החולקים בסברא זו, עי' לעיל[83]. ויש שכתבו, שלסוברים שאין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, הנאת המצוה היא מחמת השמחה ששמח בעשייתה, והשכר שעתיד לקבל על ידה, אף על פי שהשמחה אינה הנאת הגוף אלא הנפש[84], והשכר אינו בא אלא בגרמא בעלמא[85], שלדעתם כל שאסרה תורה הנאתו, כל מין הנאה שתבוא על ידו אסרה[86], על טעם החולקים בסברא זו, עי' לעיל[87], ויש שכתבו טעם אחר ששכר המצוה חשוב הנאה, שלדעתם שכר הבא מחמת איסורי הנאה אף הוא נאסר, וכסוברים שאסור להשתכר באסורי-הנאה*[88], על טעם החולקים, בסברא זו, עי' לעיל[89].

לכתחילה

הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", דנו אחרונים אם נוהג אף לכתחילה: יש שכתבו בדעת ראשונים ואחרונים, שלא אמרו "מצוות לאו להנות ניתנו" לענין קיום מצוות באסורי-הנאה*, אלא בדיעבד, שאם קיים, אין המצוה נפסלת בכך[90] - על הטעמים לפוסלה עי' לעיל[91] - אבל לכתחילה אסור לקיים מצוות באיסורי הנאה[92], ומהם הסוברים, שמטעם זה כתבו ראשונים ששופר של עולה* לא יתקע בו לכתחילה[93], שהואיל והטעם שאם תקע יצא, משום מצוות לאו להנות ניתנו[94], לכתחילה לא יעשה כן[95]. ובטעם הדבר יש שכתבו בדעת ראשונים, שכיון שנראה כנהנה בקיום המצוה, אסרו את הדבר לכתחילה[96], על טעם נוסף שאין מקיימים מצוות בחפץ של עבודה-זרה*, מפני שהוא מאוס, ע"ע חליצה[97], וע' עבודה זרה. ודוקא בשאר איסורי הנאה, אבל במודר-הנאה*, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לקיים בו מצוה לכתחילה, אף לסוברים שאסור בשאר איסורי הנאה[98], שכן אמר רבא, שהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה[99], ומשמע אפילו לכתחילה[100], ובטעם הדבר יש מהם שכתבו, שהקלו במודר הנאה, הואיל ואינו אסור לכל העולם, ויש לו היתר בשאלה שישאל על נדרו[101], ויש מהם שכתבו טעם אחר, שכיון שהדיר עצמו הנאה מן החפץ, והוא מאוס עליו, לא חששו שיהנה ממנו בעת קיום המצוה[102], ויש שכתבו, שאומדים דעתו של המודר, שאין דעתו לידור מדבר מצוה, הואיל וקיומה אינו חשוב הנאה[103], ויש חולקים וסוברים שהמודר הנאה דינו כשאר איסורי הנאה לענין קיום מצוה לכתחילה[104], וכתבו, שהמודר הנאה משופר, לא התירו לתקוע בו תקיעה של מצוה אלא כאשר אין אחר שיתקע לו[105], שחשוב הדבר כדיעבד[106]. ודוקא איסורי הנאה מן התורה, אבל איסורי הנאה דרבנן, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לקיים בהם מצוה אפילו לכתחילה[107], שכן שנה ר' אליעזר בר' צדוק, שערבה* של קודש - ערבה שהיו מקיפים בה את המזבח[108], לסוברים כן[109] - נותנים היו אותה זקנים בלולביהם ויוצאים בה ידי חובה[110], שאף על פי שאסור להנות ממנה[111], מותרת לנטילת-לולב*, שמצוות לאו להנות ניתנו[112], ואף על פי שלכתחילה אין לקיים מצוה באיסורי הנאה, כיון שאין איסורה אלא מדבריהם מותר לכתחילה[113]. ובחפץ שאין עיקרו עומד למצוה אלא לשימושים אחרים, יש מן האחרונים שכתבו שמותר לקיים בו מצוה אפילו לכתחילה, שבחפץ זה הנאת המצוה אינה כדרך הנאתו[114], ולדעתם מטעם זה שנינו שערבה האסורה בהנאה מותרת לנטילת לולב[115], לפי שעיקרה לשימושים אחרים, שכן מצינו שהיו עושים צריף מענפי הערבה[116], ונוטלים אותה להסקה[117], ולדעתם שופר של עולה שאין תוקעים בו לכתחילה[118], היינו מפני שעיקרו למצוה בלבד[119].

ויש מן האחרונים - ומהם שכתבו בדעת ראשונים - החולקים על כל זה, וסוברים שהכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" נאמר אף לכתחילה[120], ולפיכך מקיימים מצוות באיסורי הנאה אפילו כשאפשר לקיימם בדבר של היתר[121], שכן אמר רבא בדעת אמוראים, שעושים כיסוי-הדם* באפר שריפתה של עיר-הנדחת* - האסור בהנאה[122] - מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[123], ומשמע, אפילו לכתחילה[124]. ואף לדעה זו, יש מן האחרונים שכתבו, שבמקום שיש לחוש שיהנה מן האיסור הנאת הגוף מלבד הנאת המצוה - שהנאת הגוף שבשעת קיום המצוה אסורה, לסוברים כן[125] - אסרו לקיים בו מצוה לכתחילה[126], ולדעתם מטעם זה אין תוקעים בשופר של עולה לכתחילה[127], שמא יהיה התוקע מבני אדם שנהנים בשמיעת קול תקיעתם - על החוששים להנאה זו עי' להלן[128] - ונמצא נהנה גופו מאיסורי הנאה[129], ומה שהתירו לכסות הדם באפר של עיר הנדחת אפילו לכתחילה, מפני שכיסוי הדם אין בו צד הנאת גופו[130].

הדינים בהם נאמר

הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" נאמר לענין דינים שונים התלוים בהנאה, שאין קיום המצוה חשוב הנאה לגביהם:

אסורי הנאה

אסורי-הנאה*, המקיים בהם מצוה אינו חשוב כנהנה מן האיסור, לפי שמצוות לאו להנות ניתנו[131], על אופנים שונים של קיום מצוות באיסורי הנאה, עי' לעיל: הכלל וגדרו[132]. ובדברים האסורים בהנאה אף שלא כדרך הנאה - כגון עבודה-זרה*, לסוברים שאסור להנות ממנה אף שלא כדרך הנאתה[133] - יש מן האחרונים שכתבו, שאין אומרים בהם מצוות לאו להנות ניתנו, שלדעתם הטעם שאמרו "מצוות לאו להנות ניתנו", מפני שהנאת מצוה אינה כדרך הנאה[134], ולפיכך במקום שנאסרה הנאה זו אין יוצאים ידי חובה[135] - על הסוברים שמטעמים אחרים אין הנאת המצוה חשובה הנאה, עי' לעיל: הכלל וגדרו[136] - וכן יש שכתבו בדעת ר' יהודה הסובר ששופר* של עולה* אין יוצאים בו ידי חובת תקיעת-שופר*[137], שאף הוא סובר שמצוות לאו להנות ניתנו, אלא שלדעתו יש מעילה* בהקדש* אפילו שלא כדרך הנאתו[138], על הסוברים טעם אחר בדעת ר' יהודה, עי' לעיל: הכלל וגדרו[139]. על לבישת בגד של מצוה - כגון בגדי-כהונה* וציצית* - שיש בו כלאים, שאף לסוברים שאיסור כלאי-בגדים* אינו אמור אלא בלבישה כדרך הנאה[140], יש סוברים שחשובה לבישה כדרך הנאה, אף על פי שמצוות לאו להנות ניתנו, לפי שלדעתם אין ההנאה אלא תנאי בצורת הלבישה - שילבש כדרך הלובשים, שלובשים להנאתם - ואין צריך שיהנה בפועל, ועל הסוברים שאין האיסור אלא בהנאת הלבישה, ע"ע כלאי בגדים[141].

מודר הנאה

המודר-הנאה* מחפץ מסוים, ומקיים בו מצוה, אינו חשוב כנהנה מן האיסור, והמודר הנאה מחבירו, ומקיים מצוה על ידו, אינו חשוב כנהנה ממנו, מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[142], על אופנים שונים של קיום מצוות בדבר שהוא מודר הנאה ממנו או בסיוע אדם שהוא מודר הנאה ממנו, עי' לעיל: הכלל וגדרו[143], וע' מודר הנאה[144], על הסוברים שמודר הנאה קל יותר משאר איסורי הנאה לענין הנאה ממנו לכתחילה, עי' לעיל: הכלל וגדרו[145]. על הסוברים שהמודר הנאה מחבירו מותר להנות ממנו הנאה של מצוה אף לסוברים שמצוות להנות ניתנו, לפי שאין דעת הנודר על דבר שמחמת נדרו תתבטל מצוה, ע"ע הנ"ל[146]. על המודר הנאה מחבירו, ושלח את חבירו לעשות עבורו דבר מצוה, אם חשוב כנהנה מכך שנעשית שליחותו, או שמא חשוב חבירו כעושה מדעת עצמו, הואיל ומצוה היא, ע"ע הנ"ל[147].

בדינים התלוים בשימוש

מקום שנאסר שימוש בדבר מסוים, אף בלא הנאה ממנו, אין הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" מועיל להתיר שימוש של מצוה[148], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאסרו לעשות לאור נר חנוכה* אפילו תשמיש של מצוה[149], שאין שייך להתירו משום מצוות לאו להנות ניתנו, לפי שאין האיסור בהנאה אלא בשימוש, שאף שימוש שאין בו הנאה אסרו[150], על הסוברים שלא נאסר שימוש של מצוה בנר חנוכה, ועל טעמם, ע"ע חנכה[151]. וכן לענין גזל*, כתבו אחרונים, שעשיית מצוה בחפץ של חבירו בלא רשותו, באופן שמקפיד על כך, חשובה גזילה, אף על פי שאינו נהנה מן החפץ, לפי שחשוב כמשתמש בו שלא מדעתו[152], וכן יש שכתבו שהנוטל לולב של חבירו בלא רשותו כדי לצאת בו ידי חובת נטילת-לולב* ולהחזירו - בשאר ימי החג שלא נאמר בהם דין "לכם"[153] - והיו הבעלים מקפידים על כך, לא יצא, לפי שמצוה-הבאה-בעברה* היא[154], שנטילת הלולב חשובה כהשתמשות בו, וגזילה היא, אף על פי שאינה חשובה הנאה, שמצוות לאו להנות ניתנו[155], על הסוברים שהשתמשות בלא הנאה אינה חשובה גזילה - באופן שדעתו להחזיר החפץ - ואף לענין גזילה אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, עי' להלן[156]. וכן יש שכתבו בדעת ראשונים לענין מעילה*, שעשיית מצוה בדבר הקדש* חשובה מעילה, והתוקע בשופר של עולה* ראוי להחשיבו כמי שמעל, שלדעתם השתמשות בחפץ על ידי עשיית מצוה חשובה כגזילת ההקדש, אף על פי שאינו נהנה[157], על הטעם שמכל מקום יש סוברים שאינה מעילה, ע"ע מעילה, על הסוברים שעשיית מצוה בדבר של הקדש אינה חשובה מעילה, לפי שאין בה הנאה, עי' לעיל[158] ולהלן[159]. וכן לענין חיובי שואל*, יש מן האחרונים שכתבו, שהשואל חפץ לקיים בו מצוה, כגון ספר ללמוד בו, חשוב שואל עליו להתחייב באונסים[160], אף על פי שאינו נהנה ממנו מפני שמצוות לאו להנות ניתנו, לפי שעומד לו החפץ להשתמשות[161], על הסוברים שאינו חשוב שואל על חפץ של מצוה הואיל ואינו נהנה ממנו, עי' להלן[162].

מעשה שבת

לענין איסור הנאה ממעשה-שבת* - שנעשה בשבת באיסור[163] - כתבו ראשונים ואחרונים, שעשיית מצוה בדבר שנעשה בשבת באיסור אינה חשובה הנאה, שמצוות לאו להנות ניתנו[164], והוא הדין לענין איסור הנאה ממלאכה שעשה גוי עבור ישראל בשבת, לסוברים שאיסורה משום מעשה שבת[165], וכן כתבו ראשונים, שמטעם זה התירו גאונים להשתמש באיזמל שעשה גוי עבור ישראל בשבת, לצורך מילה*[166]. על הנאה של מצוה ממלאכת גוי, לסוברים שאיסורה מפני שחששו שמא יבוא לומר לגוי לעשות, ע"ע מעשה שבת. על הסוברים שלצורך מצוה מותר לצוות לגוי לעשות מלאכה, ומהם שסוברים שאפילו מלאכה שמן התורה, ע"ע אמירה לנכרי שבות[167]. ודוקא שאין במצוה הנאת הגוף, אבל מצוה שיש עמה הנאת הגוף, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שאסור לעשותה בדבר שנעשה על ידי גוי בשבת, אפילו לסוברים שאמרו "מצוות לאו להנות ניתנו" אף לענין הנאת הגוף שיש במצוה[168], שלענין איסור מעשה שבת לא חילקו חכמים בגזירתם במקום שיש הנאת הגוף[169], ולדעתם מטעם זה יש מן הראשונים האוסרים להנות מנר שהדליק לו גוי לצורך סעודת שבת, לפי שיש הנאת הגוף בדבר[170]. על אופנים שיש בהם הנאת הגוף בשעת מצוה, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה[171].

ברכות הנהנין

לענין ברכות-הנהנין*, יש מן האחרונים הסוברים, שהנאת הגוף שיש בשעת קיום מצוה אינה חשובה הנאה לברך עליה ברכות הנהנין, לסוברים שאף לענין הנאת הגוף אמרו "מצוות לאו להנות ניתנו"[172]. וכן יש מן האחרונים שכתבו, שאין מברכים ברכת "הטוב והמטיב" על יין של ארבע-כוסות* שהביאו לו לאחר ששתה יין אחר - על ברכת "הטוב והמטיב" על היין, ואופניה חיובה, ע"ע ברכות הודאה: על שינוי יין - לפי שעניינה של הברכה הודאה על ההנאה שנהנה בשתיית שני מינים, ושתיית ארבע כוסות אינה חשובה הנאה, שמצוות לאו להנות ניתנו[173]. וכן יש שכתבו, שמטעם זה אין מברכים "הטוב והמטיב" על חנוכת בית-הכנסת*, לפי שעיקרו נבנה לצורך מצוה, ומצוות לאו להנות ניתנו[174].

ברכת שהחיינו

ברכת "שהחיינו" שמברך על הטובה - כגון על בית חדש וכלים חדשים[175] - יש סוברים שאין מברכים אותה על חפץ של מצוה, משום מצוות לאו להנות ניתנו[176], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שהקונה ספרים חדשים אינו מברך שהחיינו, לפי שמצוות לאו להנות ניתנו[177], ואין כאן הנאה לברך עליה[178], ואף על פי שמשיג על ידם שכר עולם הזה ועולם הבא, לדעתם אין מברכים שהחיינו על הנאה שאינה בגוף הדבר, אלא באה לאחר זמן[179], ויש חולקים וסוברים שהקונה ספרים חדשים מברך שהחיינו, לפי שיש לו הנאת הנפש בלימוד בהם, וברכת שהחיינו על הנאת הנפש נתקנה[180], שהרי מברך על הראיה - כגון הרואה פרי חדש[181] - אף על פי שאין לו אלא הנאת הנפש[182], על הטעם שאין המצוה חשובה הנאה לענין אסורי-הנאה* מחמת הנאת הנפש, עי' לעיל[183], על הסוברים שמטעם אחר מברך עליהם שהחיינו, שלדעתם ברכה זו ניתקנה על השמחה שבקנייתם ולא על הנאת שימושם, ע"ע ברכת הזמן[184]. וכן לענין ברכת שהחיינו שמברכים על המצוות[185], יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שהעושה מצוה פעם ראשונה אינו מברך שהחיינו[186], שהיינו מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[187], ובדעת הסוברים שמברך שהחיינו[188], כתבו, ששכר המצוה חשוב הנאה לברך עליו, שלדעתם מברכים אף על דבר שהנאתו באה לאחר זמן[189]. ולענין מצוות הבאות מזמן לזמן - כגון נטילת-לולב* ושאר מצוות החג[190] - שמברכים עליהן שהחיינו[191], כתבו אחרונים, שהטעם שמברך אף על פי שאינו נהנה בקיומם - שמצוות לאו להנות ניתנו - מפני שאינו מברך על ההנאה אלא על הזמן, שהחייהו השם להגיע לזמן הזה[192].

שכר שמירה

שומר שהיה מקיים מצוה בחפץ שמירתו, כגון שומר-אבדה*, שמקיים בה מצות השבת-אבדה*[193], כתבו ראשונים ואחרונים שאינו נעשה שומר-שכר* מחמת קיום המצוה, שמצוות לאו להנות ניתנו[194], ואף על פי שהמצוה שוה לו עשרה זהובים - שהחוטף מצוה מחבירו משלם לו עשרה זהובים[195] - אין זה חשוב שכר לענין שמירה, מפני שלא ניתנה להנאה[196], על שומר אבידה, שיש סוברים שחשוב שומר שכר מטעם אחר, ועל הסוברים ששומר חנם הוא, ע"ע שומר אבידה. וכן יש שכתבו, שמטעם זה המלוה על המשכון* אינו נעשה שומר שכר מחמת מצות הלואה*[197], וכן יש שכתבו, שמטעם זה השוחט בהמה בחינם חשוב כשומר חנם עליה[198], ואינו נעשה שומר שכר מחמת ברכת השחיטה[199]. ויש מן האחרונים שכתבו, ללשון אחד בתלמוד, ששומר המצוּוה על קבלת שמירתו, כגון שומר אבדה שמצוּוה על שמירת האבדה משום "ואספתו אל תוך ביתך וכו' לא תוכל להתעלם"[200], חשוב כשומר שכר, בשכר עשיית המצוה[201].

ביטול איסור לכתחילה

ביטול איסור לכתחילה, שאסרו חכמים לערב איסור ברוב היתר כדי להתירו משום ביטול-ברוב*[202], יש מן הראשונים והאחרונים הסוברים שאינו אמור באופן שבא לבטל את האיסור לצורך קיום מצוה, מפני שלא אסרו חכמים לבטל את האיסור אלא במקום שנהנה ממנו, ומצוות לאו להנות ניתנו[203], ומטעם זה יש שהתירו לבטל סכך הפסול לסוכה ברוב סכך כשר, כדי לקיים בו מצות ישיבת-סוכה*[204]. ויש מן האחרונים הסוברים, שבמקום שעל ידי הביטול ניתרים אף צרכי חולין, כגון אתרוג של איסורי-הנאה*, שאם יבטלו באתרוגים של היתר יהיה מותר אף באכילה, אסור לבטלו אפילו לצורך קיום מצוה, כדי שלא יבואו להתיר ביטולו לצורך אכילה[205]. ויש סוברים בדעת ראשונים שאף במצוות אין מבטלים איסור לכתחילה, ונתנו טעם אחר לכך שמותר לבטל סכך פסול בסכך כשר[206].

קנייני גזילה

גזל חפץ על מנת לקיים בו מצוה ולהחזירו, כגון שנטל אתרוג של חבירו לצאת בו ולהחזירו - בשאר ימי החג שלא נאמר בהם דין "לכם"[207] - יש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב גזלן לקנות את החפץ בקנייני גזילה ולהתחייב באונסיו[208], אף על פי שהנוטל חפץ על מנת להנות ממנו חשוב גזלן לענין זה[209], לפי שמצוות לאו להנות ניתנו, ואין קיום המצוה חשוב הנאה מן החפץ לעשותו גזלן[210]. על החולקים וסוברים שלענין גזילה אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, שלדעתם אין הגזילה בהנאה אלא בהשתמשות, עי' לעיל[211].

חיובי שואל

השואל חפץ של מצוה, כגון ששאל ספר ללמוד בו, יש מן האחרונים הסוברים שאינו נעשה שואל* עליו להתחייב באונסים[212], שלדעתם אינו נעשה שואל אלא בשאלה שיש בה הנאה מן החפץ[213], וכיון שמצוות לאו להנות ניתנו נמצא שאינו נהנה מן החפץ בקיום המצוה[214], על הסוברים שאף השואל חפץ של מצוה נעשה שואל עליו, אף על פי שאינו נהנה, הואיל ומשתמש השואל בחפץ, עי' לעיל[215], על הסוברים שבתלמוד-תורה* אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, עי' להלן: המצוות[216].

קידושי אשה

אשה שקיבלה לשם קידושין* חפץ של מצוה כדי לצאת בו ידי חובה, יש מן האחרונים שכתבו שאינה מתקדשת באותה הנאה שיכולה לקיים בו מצוה, כיון שמצוות לאו להנות ניתנו[217], ולפיכך כתבו שאם נתן לאשה מותר השמן שבנר חנוכה*, הואיל ואינו ראוי לתשמיש אחר מלבד הדלקת נר חנוכה, לסוברים כן[218], אינה מקודשת בו[219]. על הטעם שלדעתם אינה חשובה כנהנית מכך שאינה צריכה להוציא ממון אחר לשם המצוה, ועל הסוברים שהנאה כזו חשובה הנאה, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה[220].

חובת מזוזה

לענין חובת מזוזה*, יש שכתבו בדעת ראשונים, שהדר דיורים של מצוה - כגון ישיבת-סוכה* - אינו חייב במזוזה, שמזוזה חובת הדר[221], ודיורים שאין בהם הנאה אינם בכלל החיוב, ומצוות לאו להנות ניתנו[222].

המצוות

בכמה מיני מצוות דנו אם נאמר הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", וקיומם אינו חשוב הנאה:

מצוה קיומית

מצוה שאינה חובה על גופו של האדם - כגון שחיטה*, שאין האדם מחויב לילך ולשחוט בהמה, אלא אם ירצה לאכול בשר בהמה אינו רשאי לאכול כי אם בשחיטה[223] - יש מן האחרונים שכתבו שאינה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[224], שלא אמרו שהנאת מצוה אינה חשובה הנאה אלא מפני שהוא מחויב לעשותה בעל כרחו[225], אבל מצוה שעושה האדם מרצונו, חשובה הנאה[226], ומטעם זה אמרו שאין שוחטים בהמה - מסוכנת הנוטה למות, שיש הנאה משחיטתה[227] - בסכין של עבודה-זרה*[228], אף על פי שהשחיטה מצוה היא, ואף לסוברים שאף במקום הנאת הגוף, אומרים מצוות לאו להנות ניתנו[229]. ויש מן האחרונים הסוברים, ומהם שכתבו בדעת ראשונים, שאפילו מצוה שאינה חובה עליו בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[230], הואיל ואין קיום המצוות נעשה לשם הנאת הגוף, אלא כעבודת עבד לרבו[231], ולדעה זו לא אמרו שאין שוחטים בהמה בסכין של עבודה זרה אלא לדעת הסוברים שמצוות להנות ניתנו[232]. ואף מצוה שהיא חובה, אך אינה מוטלת על אדם מסוים בלבד, אלא על כל ישראל, כגון מצות כסוי-הדם* - שאינה מוטלת על השוחט בלבד, אלא אם לא כיסה כל ישראל מצווים לכסות[233] - יש מן האחרונים שכתבו בדעת אמוראים שאף היא אינה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" - לסוברים שמצוה קיומית אינה בכלל זה - מפני שאינו מחויב לעשותה בעל כרחו[234], ולדעתם מטעם זה סובר זעירי שאין מכסים באפר שריפת עיר-הנדחת*, מפני שהוא אסור בהנאה[235], על הסוברים שמטעם אחר אסר זעירי לעשות כן, עי' לעיל: הכלל וגדרו[236], על דעת רבא החולק וסובר שמכסים באפר עיר הנידחת משום מצוות לאו להנות ניתנו, עי' לעיל: שם[237].

מצוות דרבנן

מצוות דרבנן, דנו ראשונים ואחרונים אם הן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו": יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שמצוות דרבנן אינן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[238], ולדעתם מטעם זה כתבו ראשונים שאף על פי שהמודר-הנאה* מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת-שופר* של מצוה, מפני שאינה חשובה הנאה[239], לא הותר אלא בשופר של ראש-השנה* שמצותו מן התורה[240], אבל חצוצרות של תענית* - שמצותם מדרבנן, לסוברים כן[241] - אסור לתקוע לו[242]. ובטעם הדבר, מצינו ביאורים שונים: יש שכתבו, שמצוות דרבנן אינן חשובות כעול על צווארו - כמצוות של תורה[243] - מאחר שאינן מוטלות עליו חובה כל כך[244]. ויש שכתבו, שהואיל ומן התורה אין כאן מצוה, נמצא שלגבי איסור ההנאה - במקום שהוא מן התורה[245] - אינו חשוב כנהנה בדבר מצוה אלא בדבר הרשות[246]. ויש שכתבו, שמצוות מדרבנן תיקנו חכמים למען טובתינו ולצורך עצמנו, ולפיכך אין שייך לומר שלעול על צוארינו ולא ליהנות ניתנו, ולא אמרו אלא במצוות של תורה, שאפילו נמצאו להן טעמים, אין דורשים טעמא-דקרא*[247], והרי הן כגזירת הכתוב עלינו[248]. ולסוברים שטעם היתר הנאת מצוה באיסורי הנאה הוא מפני שהנאת מצוה חשובה שלא כדרך הנאתה[249], שאיסורה מדרבנן[250], ולא העמידו דבריהם במקום מצוה[251], יש שכתבו, שלא העמידו דבריהם אלא במקום מצוה של תורה, אבל במקום מצוה דרבנן העמידו דבריהם ואסרו הנאה שלא כדרכה[252], וכן לסוברים שהטעם ששכר המצוה אינו חשוב הנאה, מפני שאין איסור להשתכר באיסורי הנאה אלא מדרבנן[253], ולא העמידו דבריהם במקום מצוה[254], יש שכתבו, שבמקום מצוה דרבנן העמידו דבריהם, ואסרו לקיימה באיסורי הנאה משום שכר מצוה[255]. ולסוברים בטעם שהנאת מצוה אינה חשובה הנאה, מפני שמעשה שאינו נעשה לתכלית הנאתו אלא לשם מצוה, חשובה הנאתו כהנאה הבאה מאליה[256], יש שכתבו, שבמצוות דרבנן שאין חיובן על עצם המעשה, אלא לשמוע בקול החכמים, לדעתם[257], נמצא שהמעשה עצמו נעשה לתכלית הנאתו, ועל כן הנאתו חשובה הנאה[258], ולדעתם מטעם זה מצוות דרבנן אינן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" אפילו לסוברים שכל המצוות דרבנן חיובן מן התורה משום "לא-תסור*"[259], שאין הציווי על עצם המעשה, אלא לשמוע בקול החכמים, לסוברים כן[260].

מצוות דרבנן שיש להן עיקר מהתורה - כגון נטילת-לולב* בשאר ימי החג מלבד יום-טוב* ראשון[261] - יש מן האחרונים שכתבו שאף לדעה זו נאמר בהן הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[262], שכל-דתקון-רבנן-כעין-דאורייתא-תקון*[263], ויש חולקים וסוברים שאף במצוות דרבנן שיש להן עיקר מהתורה אין אומרים "מצוות לאו להנות ניתנו" - לדעה זו[264] - שהואיל ואיסור ההנאה מן התורה הוא, ומצוה דרבנן כרשות חשובה, אין כח ביד חכמים לעשותה כמצוה של תורה להתיר איסור תורה[265]. מקום שאיסור ההנאה אף הוא מדרבנן, יש מן האחרונים שכתבו שאף מצוות דרבנן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[266], מהם הסוברים שהטעם שמצוות דרבנן אינן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" מפני שמצוה דרבנן חשובה כרשות כלפי איסור הנאה של תורה[267], ולפיכך במקום שאיסור ההנאה אף הוא מדרבנן, חשובה המצוה דרבנן כלפיו כחובה, ולא להנות ניתנה[268], ומהם הסוברים שהטעם שמצוות דרבנן אינן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", מפני שהנאת קיום מצוה אינה כדרך הנאה, ואיסורה מדרבנן, ולא העמידו דבריהם במקום מצוה[269], ולפיכך מקום שאיסור ההנאה עצמו מדרבנן, שלא אסרו בו הנאה שלא כדרכה - לסוברים כן[270] - מותר לקיים בו מצוות דרבנן[271]. מצוות שתיקנו חכמים לצורך מצוות אחרות, כגון ערוב-תחומין*, לסוברים שאין מערבים אלא לילך לצורך מצוה[272], יש מן האחרונים שכתבו שדינן כמצוות של תורה שלא להנות ניתנו[273], שלדעתם לא אמרו שמצוות דרבנן להנות ניתנו אלא מפני שנתקנו להנאתנו[274], ולפיכך מקום שניתקנו לצורך מצוה אינן בכלל זה[275].

ויש מן הראשונים והאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים שאף מצוות דרבנן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[276], שמכל מקום מצוה יש בהם[277].

ברכת הנר והבשמים

תקנות ברכת הנר והבשמים במוצאי-שבת*[278], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", לפי שאין מחזרים אחר הנר[279] - שאם אין לו נר אין צריך לחזר אחריו[280] - וכן אחר הבשמים[281], ואין זו חשובה מצוה כל כך[282], ולפיכך אסור להנות מאור הנר של איסורי-הנאה*[283], ולהריח בשמים האסורים בהנאה[284], אפילו לסוברים שהנאת הגוף שבשעת המצוה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[285], על הסוברים שמטעם אחר אין תקנת ברכת הבשמים בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", עי' להלן[286].

מכשירי מצוה

מכשירי-מצוה*, יש מן האחרונים שכתבו, וכן יש שכתבו בדעת ראשונים, שאין הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" נוהג בהם, והנאה שיש לאדם בהכשרת המצוה חשובה הנאה[287], שדוקא מצוות עצמן ניתנו לעול על צוארינו, ולא מכשיריהן[288], ומהם שכתבו, שמטעם זה סוברים ראשונים, שאותו שהתירו לשרוף בעצי-מערכה* קרבן פסח* שנטמא[289] - אף על פי שיש בכך הנאה משל הקדש*[290] - אין טעמו משום "מצוות לאו להנות ניתנו"[291], אף על פי ששרפת-קדשים* מצוה[292], הואיל ואין החיוב לשרפם בעצים דוקא, ואפשר להצית אש בגופם[293], ונמצא ששרפת העצים אינה אלא הכשרת מצוה, ואינה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[294], על הטעם שמכל מקום הותר הדבר, ע"ע לב בית דין מתנה[295]. ויש מן האחרונים שכתבו, וכן יש שכתבו בדעת ראשונים, שהכלל "מצוות לאו להנות ניתנו" אמור אף במכשירי מצוה[296], ולפיכך יש מהם שכתבו, שהמודר-הנאה* מחבירו, כשם שמותר לתקוע לו בשופר משום מצוות לאו להנות ניתנו[297], כך מותר להביא לו שופר, שהכשרת המצוה אינה חשובה הנאה[298], ומהם הסוברים, שמטעם זה כתבו ראשונים, שהטעם שעשיית גורל* לצורך שעירי יום הכיפורים בקלפי של קודש אינה חשובה מעילה*[299], אף על פי שהגורל אינו עבודה[300], הוא מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[301], אף על פי שהקלפי אינה אלא מכשיר לעשיית הגורל[302], ומכאן שאף הכשרת המצוה אינה הנאה[303].

מצוות שעיקרן להנאה

בכמה מצוות מצינו שכתבו ראשונים ואחרונים שתכליתן לשם הנאתו של אדם, ולפיכך לא נאמר בהן הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו": מצות תלמוד-תורה*, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו, שלא נאמר בה הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", ולדעתם מטעם זה מצינו שהמודר-הנאה* מחבירו אסור ללמוד בספרים שלו[304], שלא אמרו "מצוות לאו להנות ניתנו" אלא במצוה שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם[305], אבל תלמוד תורה עיקר מצותו ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו, שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"[306], על הסוברים שמטעם אחר אין המודר רשאי ללמוד בספריו של המדיר, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה[307], ויש מן הראשונים והאחרונים החולקים וסוברים שאף מצות תלמוד תורה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", ולדעתם מטעם זה שנינו שהמודר הנאה מחבירו מותר ללמוד ממנו תורה[308] - בדברים שמלמדים אותם בחינם, כגון תורה-שבעל-פה*[309] - שאין הלימוד חשוב הנאה הואיל ומצוות לאו להנות ניתנו[310], והשמחה שיש לו בעת לימודו הרי היא כשאר הנאות שיש לאדם מלבד קיום המצוה[311], על הטעם שאינן חשובות הנאה עי' לעיל: הכלל וגדרו[312], על הסוברים שמטעם אחר הותר המודר ללמוד תורה מן המדיר - ולא מטעם מצוות לאו להנות ניתנו - ע"ע מודר הנאה[313]. מצות עונג-שבת*, כתבו אחרונים שלא נאמר בה הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", הואיל ותכלית מצוה זו לשם הנאת האדם[314], ולפיכך יש מהם שאסרו להדליק נר-שבת* - שתיקנוהו משום עונג שבת[315] - בשמן של איסורי-הנאה*[316]. תקנת ברכת הריח על בשמים במוצאי שבת[317], יש שכתבו שלא נאמר בה הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", לפי שעיקרה משום הנאת נפשו של אדם[318], ולפיכך יש מהם שכתבו שאין יוצאים ידי חובה בהדס ששימש לנטילת-לולב*, מפני שהוא מוקצה-למצוותו*[319], ויש מהם שכתבו שמטעם זה אין יוצאים ידי חובה בבשמים של עבודה-זרה*[320], על טעם נוסף שלא נאמר בה כלל זה עי' לעיל[321]. ואף מצוות שאין תכליתן לשם הנאה, אלא שאינן מתקיימות בלא הנאה - כגון מצות מצה* ושאר מצוות שבאכילה, לסוברים שאין יוצאים בהן ידי חובה אלא באכילה כדרך הנאה[322] - יש מן האחרונים הסוברים שאין אומרים בהן מצוות לאו להנות ניתנו[323], ויש חולקים וסוברים שאף על פי שמצוות אלו תלויות בהנאה, הואיל ואין תכליתן לשם הנאה, הרי הן בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[324], ומהם שכתבו שמטעם זה אמר רבא, שהאומר "הנאת סוכה עלי" מותר בישיבת-סוכה*, מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[325], אף על פי שאינו יוצא בישיבת סוכה עד שיהנה ממנה הנאת ישיבה כפי שיושב בביתו[326], הואיל ואין עיקרה של המצוה לשם הנאתו[327].

היתר איסורים וחלות דינים

תועלת הבאה לאדם ממעשה מסוים מחמת היתר איסורים שנעשה על ידו, או חלות דינים מסוימים על ידו, כגון היתר יבמה-לשוק* מחמת חליצה*[328], או טהרה שעל ידי טבילה*[329], יש מן האחרונים שכתבו שאף היא בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", ואינה חשובה הנאה, שכיון שלא הוצרכו היתרים ודינים אלו אלא מחמת מצוות וגזירות הבורא - שציוה על איסור יבמה לשוק[330], ועל איסורי טומאה, כגון אכילת תרומה* וקדשים* לטמא[331] - חשובה תועלת הבאה מחמתם כהנאת מצוה[332], ואפילו אם המעשה עצמו אינו מצוה[333], וכן כתבו בדעת ראשונים, שמטעם זה החולצת בסנדל של עבודה-זרה* - האסור בהנאה[334] - חליצתה כשרה[335], אף על פי שנהנית בכך שניתרת לשוק[336], על הסוברים שמטעם אחר אין היתר יבמה לשוק וטהרת הטובל - ודינים נוספים - חשובים הנאה, עי' לעיל[337]. ומכל מקום, יש מהם שכתבו, שמעשה שאינו בא להתיר אלא איסור דרבנן, אינו בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", ואפילו לסוברים שמצוות דרבנן בכלל זה[338], ולדעתם מטעם זה אמרו, שלא התירו לערב ערובי תחומין* באסורי-הנאה* כדי להתיר הילוך חוץ לתחום[339], אלא כשצריך לילך לצורך מצוה[340], שהואיל ואיסור תחומין דרבנן - לסוברים כן[341] - אין היתר איסורם חשוב הנאה[342]. על מקום שנגרם לו רווח ממון בהיתר האיסורים או חלות הדינים, עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה[343].

הנאות שאינן מגוף המצוה

הנאות גוף או ממון שנהנה אדם מחמת עשיית המצוה, מלבד הנאת עצם קיום המצוה והנאות המסתעפות ממנה, דנו ראשונים ואחרונים אם נאמר בהם הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", ויש המחלקים בין ההנאות השונות:

הנאת גוף בשעת המצוה

הנאת גוף הבאה לאדם בשעת קיום מצוה שלא מחמת קיום המצוה עצמה, יש מן הראשונים שכתבו שאינה בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו", וחשובה הנאה[344], וכן כתבו שמטעם זה אמרו בתלמוד, שהאומר לאשתו הנאת תשמישך עלי, אסור בתשמישה, אף על פי שחייב בעונה* שלה[345], וכן הנודר מן המעין אסור לטבול בו בימות החמה[346] - שגופו נהנה מן הטבילה[347] - אף על פי שהטבילה מצוה היא[348], שלא אמרו "מצוות לאו להנות ניתנו" אלא לומר שעצם קיום המצוה אינו חשוב הנאה, אבל הנאת הגוף שנהנה בשעה שמקיים מצוה הנאה היא[349], וכן יש מן הראשונים שכתבו, שהמודר הנאה מן השופר, שמותר לצאת בו ידי חובה משום מצוות לאו להנות ניתנו[350], אסור לתקוע בו בעצמו, אלא אחרים תוקעים לו, לפי שיש הרבה בני אדם נהנים כשהם עצמם תוקעים, ולא הותרה הנאת הגוף משום מצוות לאו להנות ניתנו[351]. ויש מן הראשונים החולקים וסוברים שהנאת גוף הבאה לאדם בשעת קיום מצוה שלא מחמת קיום המצוה עצמה, בכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[352].

הרווחת ממון מצוה

הוצאות ממון שהיה צריך אדם להוציא לצרכי מצוה, ונפטר מהוצאות הללו וקיים המצוה - על אופנים שונים שנפטר מהן עי' להלן[353] - יש מן הראשונים והאחרונים הסוברים, שהנאת הרווחת הממון שנגרמה לו מכך שנפטר מהוצאות המצוה, אינה בכלל שאר הנאות המצוה שאינן חשובות הנאה[354], לפי שהיא הנאה בזולת קיום המצוה[355], ואפילו לסוברים שהנאת הגוף שבשעת קיום המצוה אינה חשובה הנאה[356], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שאין מדלקים נר חנוכה* בשמן של אסורי-הנאה*, אף על פי שמצוות לאו להנות ניתנו, לפי שאם לא ידליק בשל איסור יצטרך להוציא ממון לקנות שמן של היתר במקומו[357], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שאותה שאמרו שמערב אדם עירובי-תחומין* בככר שהוא מודר-הנאה* ממנה, מפני שאין מערבים אלא לילך לדבר מצוה[358], ומצוות לאו להנות ניתנו[359], היינו דוקא לילך למצוה שאינה חובה עליו, אבל לילך למצוה שהיא חובה עליו - כגון הצלת-נפשות*[360] - אין מערבים באיסורי הנאה, שאילו לא היתה לו ככר זו היה מוכרח לקנות שאר דברים לצורך עירוב, והרי נהנה בזה שמשתכר דמים אלו[361], וכן יש מן האחרונים שכתבו, שאותה ששנינו, שהמודר-הנאה* מחבירו אסור בספרים של בני עירו[362] - ללמוד בהם[363] - אף על פי שמצוות לאו להנות ניתנו, היינו מפני שלולא כן היה מוכרח לקנות ספרים אחרים ללמוד בהם[364]. אף לדעה זו, במקום שאין לו דבר אחר לקיים בו המצוה מלבד דבר האיסור, מותר לקיימה בדבר האיסור, שמצוות לאו להנות ניתנו[365], והוא הדין אם היה מוצא לקיימה בהיתר בחינם[366].

ויש מן האחרונים שכתבו, שהנאת הרווחת הממון שנגרמה לו היא בכלל שאר הנאות המצוה שאינן חשובות הנאה[367], שהרי אילו לא היה מוציא אותו הממון, לא היה חסר אלא מצוה, ונמצא שלא הרוויח אלא קיום המצוה, ומצוות לאו להנות ניתנו[368], ומהם שכתבו, שמטעם זה אמרו שהתוקע בשופר של עולה* ושל אסורי-הנאה* יצא, ואינו חשוב כנהנה[369], אף על פי שעל ידי כך אינו צריך להוציא ממון לקנות שופר אחר[370], ומכל מקום יש מהם שכתבו, שמצוה שכופים אותו ליתן ממון עליה, כגון מחצית-השקל*, שממשכנים אותו ליתנה[371], אם נפטר מליתן ממון זה, חשובה הרווחת ממונו כהנאה, שלולא כן לא היה חסר מצוה בלבד אלא ממון[372]. הרוויח בקיום המצוה ממון אחר - מלבד הוצאות שנפטר מלהוציא עליה - כגון ששחט בהמה מסוכנת כדי למוכרה, שהמסוכנת שוויה מעט, ועל ידי השחיטה נתוסף לו ממון, או שתיקן את השופר כדי למוכרו, כתבו אחרונים, שהנאת הממון שהרויח חשובה הנאה, ולפיכך אסור לעשות כן על ידי מכשירים של איסורי הנאה, כגון לשחטה בסכין של עבודה זרה[373], על הסוברים ששחיטה אינה בכלל המצוות שנאמר בהם "מצוות לאו להנות ניתנו", עי' לעיל: המצוות[374].

הנאת פרוטה דרב יוסף

הנאה שנהנה אדם בשעה שעוסק במצוה, מכך שפטור מליתן פרוטה לעני אותה שעה ("פרוטה דרב יוסף")[375] - לסוברים שחשובה הנאה להיות שומר שכר על ידה[376] - יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שלא נאמר עליה הכלל "מצוות לאו להנות ניתנו"[377], וכן כתבו, שהמודר-הנאה* מחבירו, שמותר המדיר לתקוע לו תקיעת מצוה מפני שמצוות לאו להנות ניתנו[378], והמודר הנאה מן המעין שמותר לטבול בו טבילה של מצוה מאותו הטעם[379], היינו דוקא באופן שיכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותה שעה[380], שהנאת הפרוטה דומה להנאת הגוף הבאה לו בשעת המצוה, שלא נאמר בה מצוות לאו להנות ניתנו, לסוברים כן[381].

טובת הנאה

טובת-הנאה* שיש לעושה המצוה מחמת עשייתה, כגון הנאה שיש לו בעת נתינת צדקה לעני מכך שהעני מחזיק לו טובה, יש מן האחרונים שכתבו שחשובה הנאה, ואינה בכלל הנאות המצוה שאמרו בהן "מצוות לאו להנות ניתנו", ולפיכך המודר-הנאה* מנכסי עצמו לא יתן מהם צדקה לעני במקום שיש לו טובת הנאה[382], ומהם שכתבו בטעם הדבר, שטובת הנאה שיש לו דינה כהנאת הגוף שמלבד קיום המצוה, שחשובה הנאה, לסוברים כן[383].

הערות שוליים

  1. ↑ ערובין לא א; ר"ה כח א; חולין פט א. ועי' ציונים הבאים.
  2. ↑ רש"י ר"ה שם ד"ה לא.
  3. ↑ ציון 31 ואילך.
  4. ↑ ציון 63 ואילך.
  5. ↑ ר"ה שם. וע"ש בתחילת הסוגי', שלד' רב יהודה לא יצא, ועי' ציון 65, אם חזר בו.
  6. ↑ ע"ע עולה וע' שלמים. עי' מאירי שם.
  7. ↑ ע"ע מצוה הבאה בעבירה. תוס' ישנים שם; ריטב"א שם לתי' א; ר"ן שם.
  8. ↑ ע"ע כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד ציון 115 ואילך.
  9. ↑ רבא שם. ועי' ציון 157, שי"ס שהכלל מלל"נ לא נאמר לענין מעילה, ולא יצא יד"ח אלא מטעם אחר, ושם בשם הר"ש רוזובסקי בביאור הטעם שאמרו על כך מלל"נ, ועי' ציון 301, שי"ח.
  10. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  11. ↑ עי' גמ' שם בשם רב יהודה, ורש"י שם ד"ה ואם. ועי' תוד"ה אמר, שי"ג רבא, ועי' ציון 64.
  12. ↑ עי' רש"י שם ד"ה מותר ובעה"מ שם (ז א) ומאירי שם, בד' רבא שם: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו וכו'. וע"ע מודר הנאה ציון 1064 ואילך, שי"ס שהיינו אף לסוברים מצוות להנות ניתנו. ועי' ציון 351, אם מותר לתקוע בו בעצמו או שאחרים תוקעים לו.
  13. ↑ ציונים 90 ואילך, 98 ואילך.
  14. ↑ עי' רש"י שם ד"ה חבירו ומאירי שם, בד' רבא שם: המודר הנאה מחבירו מזה עליו וכו'.
  15. ↑ מאירי שם.
  16. ↑ עי' רבא שם, ועי' מאירי שם.
  17. ↑ ציון 346 ואילך.
  18. ↑ עי' ציון הבא.
  19. ↑ רבי זעירא וי"א רבה בר ירמיה חולין פט א, לפי' רבא שם, ועי' ציון 72.
  20. ↑ ע"ע עיר הנדחת.
  21. ↑ חולין שם ורש"י שם ד"ה ורבא. ועי' גמ' שם שזעירי העמיד דין זה באופ"א, ועי' ציון 72.
  22. ↑ ערובין לא א.
  23. ↑ ע"ע מת וע' קבר.
  24. ↑ רש"י שם ד"ה אסור.
  25. ↑ ע"ע ערוב תחומין, ושם, שי"ס שמערבים אף לצורך הרשות. עי' ציון הבא.
  26. ↑ עי' גמ' שם, ורש"י שם ד"ה מצות.
  27. ↑ עי' גמ' שם. ועי' מרומי שדה נדרים לג ב, שפי' שהמצוה בהנחת העירוב עצמה, ומה שאמרו שמערבים לצורך מצוה היינו שלצורך חול גם הנחת העירוב אינה מצוה.
  28. ↑ עי' ציון 1.
  29. ↑ רש"י ר"ה כח א ד"ה לא. וכעי"ז בסוכה לא ב ד"ה ואם: אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו, ובחולין פט א ד"ה ורבא: לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם, ועי' שו"ת חתן סופר מקנה וקניינים, ענין מצוות לאו להנות ניתנו אות ב, וס' המקנה (סופר) כלל לב פרט ז עמ' קכח, בביאור לשונות רש"י, ועי' ציונים 52, 225. ועי' שו"מ רביעאה ח"ב סי' קכח, שד' הסוברים שמצוות לאו להנות ניתנו, כד' המדרש ב"ר מד א שלא ניתנו המצוות אלא לצרף את הבריות, וכביאור הרמב"ם במו"נ ח"ג פמ"ח, שלא ניתנו להנאה, ועי' ציון 77, ורמב"ן המובא שם שחלק.
  30. ↑ ר' אברהם מן ההר נדרים מח א. ועי' ציון 36, אם הדבר תלוי בכוונתו בפועל.
  31. ↑ עי' ראשונים ואחרונים דלהלן. ועי' ס' החיים סי' תקפו (נו ב) שתמה, הרי אין שכר מצוות בעוה"ז מלבד המצוות שנמנו במשנה פאה פ"א מ"א, ועי' אלה המצוות (קויפמאן) כלל ג סי' א, שי"ס שיש שכר מצוות בעוה"ז, וע"ש שאפשר שבכך נח' הסוברים שאין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, עי' ציון 63 ואילך, ועי' ציון 75 ואילך, לפירושים אחרים, ועי' בית יצחק או"ח סי' נו אות ה, שצידד לומר שהמצוות שיש להם שכר עוה"ז לא נאמר בהן מלל"נ, וע"ש שלפי"ז גם הימנעות מל"ת אינה בכלל מלל"נ, לד' הבכור שור ב"ב ט ב שהנמנע מלעבור בל"ת יש לו שכר בעוה"ז, ועי' ציון 260.
  32. ↑ עי' שערי ישר דלהלן. ועי' ציון 53 שי"ס ששכר עוה"ב אינו חשוב הנאה מטעם אחר.
  33. ↑ ע"ע ציון 5. עי' ריטב"א דלהלן ואחרונים בדעתו.
  34. ↑ ע"ע ציון 12. עי' ריטב"א דלהלן ואחרונים בדעתו.
  35. ↑ עי' שערי ישר ואג"מ דלהלן.
  36. ↑ דגן שמים (בס' עין הבדולח) ר"ה ד' כט, ל, בד' הר"ן על הרי"ף סוכה יד א בדפיו, שכ' שתועלת המצוה כגון היתר לשוק ע"י חליצה וטהרה ע"י טבילה וכן שכר עוה"ז אינם חשובים כהנאה מפני שבאים בגרמא ולא מגוף הדבר, שאין כוונתו שכל הנאה עקיפה אינה בכלל איסו"ה, שהרי אסרו שכר פעולה שעשה באיסו"ה, ע"ע אסורי הנאה ציון 16, וע"כ כוונתו שכיון שאין עושים ע"מ לקבל שכר, השכר חשוב כמי שאינו בא מחמת המצוה כלל, וכ"כ בחת"ס חולין פט א וכעי"ז בשו"ת יו"ד סי' קל, בד' הריטב"א ר"ה כח א שכ' כר"ן, וכעי"ז בדברי ירמיהו שופר פ"א ה"ג ד"ה אמנם בדעת, לפירושו הב' בד' הר"ן שם, ועי' חת"ס חולין שם שמ' שאין כוונתו לפרש כן במילים "מצוות לאו להנות ניתנו", ועי' ציון 48 ואילך; שערי ישר ש"א פ"ז וחי' הר"ש שקופ נדרים סי' יב, ועי' ציון 258; שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קצא. ועי' דברי ירמיהו שם וס' החיים שבציון 96 ושו"ת שו"מ חמישאה סי' מה, שלפי"ז מי שאינו מתכוין לשם מצוה אלא להנות חשוב כנהנה לענין איסו"ה (ועי' דברי ירמיהו שם שמ"מ אינו פסול משום מהבב"ע, כיון שיכול לקיים המצוה בענין שאין בה עבירה אם מתכוין לשמה, וע"ע מצוה הבאה בעברה), ועי' שו"מ שם שהיינו דוקא לסוברים מצוות א"צ כוונה, או במצוות דרבנן, לסוברים שא"צ כוונה, ע"ע מצוות צריכות כוונה, שאל"כ הרי אינו מקיים המצוה כלל וממה נהנה, ומ' מדבריו שאם מכוין להנאה ולמצוה יחד, בכלל מלל"נ, ועי' אג"מ שם שאם אין כוונתו למצוה בלא"ה אין לו שכר שיחשב הנאה, ומ' שהנאות אחרות יחשבו לו הנאה, וצ"ב, ועי' תפארת יוסף (מייזלש) או"ח סי' לג, לפי' א' בד' הכלבו שבציון 351, שמאחר שאין המצוות עומדות להנאה מהן, לא אסרתן תורה באיסו"ה, ואפי' מכוין להנאה אינו עובר, וכ"מ במגן גיבורים סי' רכג ס"ק ב, ועי' תפארת יוסף שם לענין מדיר עצמו הנאה מן המצוה, שאפשר שמחשיבה כהנאה לענין זה, ועי' ספר חמש ידות (שערי בנימין) יד ד סוס"י ב, וכעי"ז בדברי ירמיהו שם ד"ה ומ"ש בר"ן לפירושו הא' בד' הר"ן שם, ובשו"ת חתן סופר שם אות ג, שכ' טעם אחר להיתר הנאת מצוה מאיסו"ה, שהואיל ומתכוין למצוה חשובה ההנאה כדבר שאינו מתכוין, ע"ע, ועי' חתן סופר שם שאפי' כשמתכוין להנאה עיקר כוונתו לעשות המצוה, ועי' אחרונים הנ"ל בטעם שאינו אסור משום פסיק רישיה, ע"ע הנ"ל פרקים ד, ה.
  37. ↑ שער"י וחי' ר"ש שקופ שם.
  38. ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 81. שו"מ חמישאה סי' מה, וצד א' שם תליתאה ח"ג סי' נט, ועי' ציון 40; ס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ג (ד' נג ע"ב ד"ה ועוד י"ל) ובהג' רש"ק לפמ"ג יו"ד סי' צט לשפ"ד ס"ק יא; תבואות השדה שער ג אות ח, בשם אחרונים; הג' ר"ש טויבש מנחות מא ב; שו"ת מחנה חיים ח"א סי' כב; שו"ת מהרא"ש סי' מג; שו"ת משנה שכיר חלק או"ח סי' רלז, בשם אחרונים; שו"ת חתן סופר שם סוף אות ב; דובב מישרים ח"א סי' נט. ועי' שו"ת יהודה יעלה שבציון 135. ועי' תבואות שדה ומחנה חיים שם, שכ"מ בנ"י נדרים פ"ב (ה ב בדפיו), שכ' לענין תוקע בשופר של עולה (עי' ציון 5): דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה, ועי' שו"ת מהר"י אשכנזי סי' ח, שדחה. ולטעם זה צ"ל שאף בשאר דינים שאמרו בהם מצוות לאו להנות ניתנו, עי' ציון 164 ואילך, הנאה שלא כדרכה אינה הנאה.
  39. ↑ ס' החיים שם; חתן סופר שם.
  40. ↑ שו"מ חמישאה שם. וע"ש שמדמה זאת לשיטת הרמ"א או"ח רד ח, שמי שאנסוהו לאכול, אע"פ שהחיך נהנה אינו מברך עליו, ע"ע ברכות הנהנין ציון 101, ועי' שו"ע הרב המובא שם ציון 102, שמ' שהוא דין מיוחד לענין הברכה. ועי' שו"מ תליתאה שם, שחכך לומר שאינה חשובה הנאה כלל, אף במקום שא"צ כדרך הנאה, מאחר שהוא מחויב לעשותה, וכ"מ שם רביעאה ח"ב סי' קכח.
  41. ↑ מחנה חיים שם.
  42. ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 86.
  43. ↑ ס' החיים שם. וכעי"ז בשו"מ חמישאה שם: דמצות התורה דוחה איסור דרבנן.
  44. ↑ ציון 133 ואילך.
  45. ↑ ע"ע אכילת מצה ציון 81.
  46. ↑ ציון 33 ואילך.
  47. ↑ דברים יג יח. וע"ע עבודה זרה.
  48. ↑ חת"ס חולין פט א וסוכה לא ב. ועי' חתן סופר שם וס' המקנה (סופר) כלל לב פרט ז עמ' קכח, שדנו בדבריו. ועי' ציון 50.
  49. ↑ עי' שבת סג א. חת"ס דלהלן.
  50. ↑ חת"ס סוכה לא ב. ועי' חת"ס חולין שם שמ' שכוונתו לפרש כן במילים "מצוות לאו להנות ניתנו", ובסוכה שם מ' שפירשם כרש"י שבציון 29, וצ"ב. ולטעם זה מ' שדוקא לענין איסו"ה אין הנאות המצוה חשובות הנאה, ועי' ציון 164 ואילך שאף לענין דינים נוספים נאמר, וצ"ב. ועי' שו"מ חמישאה סי' מה (ד"ה והנה במ"ש למעלה).
  51. ↑ עי' אחרונים דלהלן. וצ"ב אם כוונתם לבאר טעם זה במילים "מצוות לאו להנות ניתנו", ועי' ציון 50.
  52. ↑ עי' פני אריה (ברסלוי) סי' סה, ועי' ציון 55, שלענין שכר עוה"ב כ' טעם אחר, וצ"ב, שאף הוא אינו אלא לנפש, עי' להלן; עי' חתן סופר שם ד"ה והנה אם, וע"ש שכ"מ ברש"י סוכה לא ב ד"ה ואם: אין קיום מצות הנאת הגוף. וכעי"ז בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' מב. וכ"מ במור וקציעה סי' רכג (ד"ה או קנה).
  53. ↑ חי' ברוך טעם ר"ה כח א; ס' החיים שם (נו ב). ועי' דברי ירמיהו שופר פ"א ה"ג שכ' טעם אחר, ששכר עוה"ב אינו מגיע לו אלא לאחר שהחפץ האסור בהנאה כבר אינו ברשותו. ועי' דברי ירמיהו שם ואלה המצוות שם, שמדברי הריטב"א ר"ה שם מ' שלא הוקשה לו כלל משכר עוה"ב, שלא הזכיר אלא שכר עוה"ז, ועי' אלה המצוות שם שאף הריטב"א שבציון 55 שהזכיר שכר עוה"ב אגב גררא הוא.
  54. ↑ ציון 33 ואילך.
  55. ↑ פני אריה שם וחי' ברוך טעם שם ואלה המצוות שם, בד' הריטב"א סוכה לא ב, שכ' ששכר המצוות בעוה"ז ובעוה"ב אינו חשוב הנאה, מפני שאינה הנאה מגוף הדבר, וכשם שמצינו שתועלת הבאה מהמצוה כגון היתר לשוק ע"י חליצה וטהרה ע"י טבילה אינם חשובים הנאה, ע"ע חליצה ציון 74 וע' מודר הנאה ציון 1324 ואילך, ועי' ר"ן וריטב"א שבציון 36 שכתבו כריטב"א הנ"ל, ועי' ציון 36, שי"ס טעם אחר בד' הראשונים הנ"ל. ולטעם זה צ"ב אם אף לענין דינים נוספים אין הנאות המצוה חשובות כהנאה מפני שאינן מגוף הדבר, עי' להלן: הדינים בהם נאמר. ועי' רמב"ן יבמות קג ב שביאר באופ"א הטעם שהיתר חליצה אינו הנאה, שהאיסור לשוק נובע מן המצוה, ולפיכך ההיתר חשוב הנאה מגוף המצוה, ע"ע חליצה ציון 77, ועי' אלה המצוות שם, שלד' הרמב"ן גם תועלת שאינה מגוף הדבר בכלל איסו"ה, ועי' ציונים 86, 336.
  56. ↑ חי' ברוך טעם שם. וע"ש שכ"ד התוספתא פסחים פ"ב ותנאים נוספים. וע"ע אסורי הנאה ציון 116, שי"ח.
  57. ↑ ברוך טעם שם. ועי' ציון 43.
  58. ↑ ציון 33 ואילך.
  59. ↑ ע"ע מבריח ארי: חשיבותו כהנאה. שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קסט, וכ"כ בד' הרשב"א שבציון 336, שכ' שהיתר חליצה אינו הנאה, לפי שהאיסור לשוק נובע מן המצוה, ועי' ציון הנ"ל שי"מ באופ"א, וכ"כ בשו"ת בית יצחק או"ח סי' נו אות ה, בטעם שטבילה אינה חשובה הנאה. ועי' מהר"ם שיק שם, שמ"מ שחיטה חשובה הנאה מפני שמכשירה הבהמה לאכילה, שאף בלא האיסור בזמן שהבהמה חיה אינה ראויה לאכילה, ועוד שמכח האיסור נפשו של אדם גועלת בה, ונמצא שהשחיטה מכשירה גוף הדבר ואינו מבריח ארי, ומטעם זה נפסק ששחיטה בסכין של ע"ז אסורה, ולא כפלתי שבציון 373 המתירה משום מלל"נ.
  60. ↑ ע"ע הנ"ל: שם. דרך המלך (רפפורט) שופר פ"א ה"ג ופ"ח ה"א; שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"ב חי' ב"מ אות פו. וכעי"ז כ' פני אריה שם (ריש ד"ה ואקדים). ועי' דברי ירמיהו שם, וכעי"ז בפני אריה שם, שאף הר"ן שבציון 36 לא הקשה אלא מצד הנאות שכר וכדו' שבאות עבור האדם, ולא מפני שיוצא יד"ח, שהיה פשוט לו שאינה חשובה הנאה. ועי' רע"ב נדרים פ"ד מ"ג ד"ה אבל מלמד, לפי' הא', שמ' שהיציאה ידי חובת המצוה בכלל מלל"נ.
  61. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 331.
  62. ↑ ארץ צבי שם, וכעי"ז במהר"ם שיק שם: כיון דמצוה הוא הוי כממילא, דהנאה ממילא אתי. ועי' ארץ צבי שם הערה א בשם חי' הרי"ם, שתי' באופ"א.
  63. ↑ ר"ה שם.
  64. ↑ תוס' שם ד"ה אמר וסוכה לא ב ד"ה באשרה בהמשך דבריהם שם לב א וחולין פט א סוד"ה והתניא, ותוס' רא"ש ר"ה שם ויומא לט א, ותוס' ישנים יומא שם, ועי' תוס' ותוס' רא"ש ר"ה שם שמה שהובא שם בגמ' בשם רב יהודה שבשופר של ע"ז אם תקע יצא, רבא גרסי'; רשב"א ר"ה שם לגי' הנ"ל.
  65. ↑ בעה"מ שם ז א בדפיו וראב"ד שם ורשב"א שם וריטב"א שם, לגי' הרי"ף שם שדין התוקע בשופר של ע"ז יצא, בשם רב יהודה נאמר, וע"כ שרבא שאמר מצוות לאו להנות ניתנו חידש זאת בד' רב יהודה, ואף לענין שופר של שלמים יצא. ועי' בעה"מ ורשב"א וריטב"א שם, שלהו"א בד' רב יהודה ששופר של שלמים לא יצא, מצוות להנות ניתנו, ועי' ראב"ד שם, שאף להו"א לא יצא אלא מטעם אחר.
  66. ↑ ציון 138.
  67. ↑ ע"ז מז א. וע"ע עבודה זרה.
  68. ↑ עי' רמב"ן וריטב"א שם, ואוצר המלך יסוה"ת פ"ה ה"ח (ד"ה והרוחנו).
  69. ↑ עי' תוס' שם ד"ה מי; עי' ריטב"א שם בשם ראב"ד.
  70. ↑ נדרים טז ב.
  71. ↑ טורי אבן ר"ה כח א; מלא הרועים ע' מצות אי ליהנות ניתנו אות ב; מרומי שדה נדרים לג א וזבחים מו א; אוצר המלך יסוה"ת פ"ה ה"ח; באר אליעזר שם; כתר המלך נדרים פ"ו ה"ח; שו"ת משיב דבר ח"ב סי' עד; חמדת ישראל (פלוצקי) ח"א מצוה נד אות יט.
  72. ↑ ע"ע עיר הנדחת. זעירי חולין פט א, שפי' ד' ר' זעירא שם המתיר כיסוי הדם בעפר עיר הנדחת, דוקא בעפר קרקעה שאינו אסור בהנאה, ועי' ציון 19, שרבא חולק.
  73. ↑ באר אליעזר שם; חלק יעקב שופר פ"א ה"ג.
  74. ↑ ציון 235.
  75. ↑ עי' ציון 64 ואילך, ראשונים ואחרונים בד' אמוראים, ושם שי"ח בדעתם.
  76. ↑ עי' ציון 38.
  77. ↑ שו"מ רביעאה ח"ב סי' קכח, ע"פ רמב"ן דברים כב ו, ועי' ציון 29 שי"ח. וכעי"ז באוצר המלך יסוה"ת פ"ה ה"ח (ד"ה אכן מה).
  78. ↑ עי' שו"מ שם. ולכאו' כוונתו מטעם שאנוס הוא, עי' ציון 40, או מטעם שאין הנאה זו אלא בישראל, עי' ציון 41, שלטעם שאין המצוה עומדת להנאה, עי' ציון 39, הרי מאחר שניתנה לשם הנאה חשובה כדרך הנאתה.
  79. ↑ עי' שו"מ שם. וכעי"ז בשו"ת מחנה חיים ח"א סי' כב, שלסוברים שאומרים מצוות להנות ניתנו, הנאת המצוה חשובה כדרך הנאה, ועי' ציון 41, טעם החולקים, לדעתו.
  80. ↑ עי' מל"מ יסוה"ת פ"ה ה"ח, ושם שי"ח וסוברים שאין לוקים על המכירה. עי' ס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ג (נד א).
  81. ↑ עי' ציון 60.
  82. ↑ עי' ציון 61. שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"ב חי' ב"מ אות פו.
  83. ↑ ציון 62.
  84. ↑ עי' ציון 52.
  85. ↑ עי' ציון 55.
  86. ↑ עי' פני אריה (ברסלוי) סי' סה. וכעי"ז בס' אלה המצוות (קויפמאן) כלל ג סי' א, ששכר המצוות חשוב הנאה אע"פ שאינו אלא גרמא, וע"ש שתלה הדבר במח' הראשונים בטעם שחליצה אינה חשובה הנאה, עי' ציון 55, ועי' ציון 31, שפי' באופ"א.
  87. ↑ ציונים 52, 53.
  88. ↑ ע"ע ציון 116. חי' ברוך טעם ר"ה כח א.
  89. ↑ ציון 56.
  90. ↑ עי' אחרונים דלהלן בד' ראשונים.
  91. ↑ ציון 7 ואילך.
  92. ↑ שו"ת מהר"ם די בוטון ד' קלא א ושרשי הי"ם שופר פ"א ה"ג וכתר המלך מעילה פ"ה ה"ו, בד' רמב"ם שבציון 93; מהר"ם די בוטון שם ופמ"ג פתיחה כוללת ח"א אות ל, בד' לח"מ שחיטה פי"ד הי"ג, שכ' שהרמב"ם שם התיר כיסוי הדם דוקא בקרקע עיה"נ המותר בהנאה ולא באפר שריפתה האסור בהנאה, ע"ע עיר הנדחת, שטעמו מפני שלכתחילה אין לכסות באיסו"ה, וע"ע כסוי הדם ציון 1062, ועי' מהר"ם די בוטון שם: לכתחלה אסור משום דמאיס, וצ"ב, שמדמה זאת לשופר של עולה, עי' ציון 95, ומיאוס שייך דוקא בע"ז, עי' שרשי הי"ם דלהלן; שרשי הי"ם שם ומקרא סופרים מאמר ז סי' ב (יח ב) וגט מקושר סי' ב (ד"ה אכן ראיתי) ולב מבין שופר פ"א ה"ג ושו"ת עין יצחק ח"ב אה"ע סי' סב אות יא, בד' רמב"ן ורשב"א יבמות קג ב, לפי' הא' בגמ' שם שסנדל של ע"ז לכתחילה לא תחלוץ, ע"ע חליצה ציון 63, שהיינו מפני שנראית כנהנית, אע"פ שחליצה מצוה, ועי' רמב"ן ורשב"א שם שכ' טעם נוסף לאסור לכתחילה, משום מיאוס, ועי' כנה"ג הגב"י יו"ד סי' כח אות נ ושרשי הי"ם שם לב מבין שם, שטעם זה שייך דוקא בע"ז, וע"ע עבודה זרה, ועי' ציון 120; הג' המל"מ (לר"י כולי) אישות פ"ה ה"א ויד מלאכי כללי הדינים אות תלא, בד' מל"מ שם, שלד' רש"י שחליפי איסו"ה אסורים למחליף, ע"ע אסורי הנאה ציון 109, אין מקדשים בהם אשה אלא בדיעבד, אע"פ שקידושין מצוה, וכ"כ בהג' המל"מ אסו"מ פ"ה ה"ט, בד' מל"מ שם, שטעם הרמב"ם שם שאין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכלאים, ע"ע מנחות וע' נסכים, משום שנהנה מאיסו"ה, אע"פ שמנחות ונסכים מצוה, ועי' נובי"ת או"ח סי' קלד (ד"ה עכ"פ), שלפי"ז מש"כ הרמב"ם שם שאם הביא לא נתקדשו להיות ראויים לקרבן, היינו שלא יביאם לכתחילה, אבל אם הקריבם כשר; משמרות כהונה חולין קמ א, בד' תוס' שם ד"ה למעוטי, שהסתפקו בענין המקריב בהמת עיה"נ, אם הקרבן נפסל משום שלשריפה עומדת, ומ' שלכתחילה בודאי לא יקריב, שהיינו מפני שלכתחילה אסור להנות מעשיית מצוה באיסו"ה, ועי' מהרש"א שם שפי' באופ"א, ועי' ציון 120 שיש מדייקים להיפך מד' תוס' שם לעיל; עי' שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' ז, שכן פשטות הש"ס ופוסקים, וע"ש שכ"מ בתוס' ע"ז מז א ד"ה מי: ובדיעבד יצא דמצות לא ליהנות נתנו, ועי' שדי חמד ח"ג מערכת המ' כלל צה (ד"ה שוב נדפס), שדחה.
  93. ↑ רמב"ם שופר פ"א ה"ג. ועי' ציון 95.
  94. ↑ רמב"ם שם. ועי' ציון 5 ואילך.
  95. ↑ מהר"ם די בוטון שם; שרשי הי"ם שם; כתר המלך שם. ועי' שרשי הי"ם שם, שהרמב"ם למד כן מל' רבא: אחד זה ואחד זה יצא, ומ' דיעבד. ועי' אות היא לעולם מערכת המ' אות יד, שדחה פירושם בד' הרמב"ם.
  96. ↑ שרשי הי"ם שם, ע"פ רמב"ן ורשב"א שבציון 92, שהטעם שאינה חולצת בסנדל של ע"ז, מפני שנראית כנהנית. ועי' ס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ה (ד' נח ב), וכעי"ז בדברי ירמיהו שופר פ"א ה"ג (ד"ה ובע"ז), טעם אחר, שחוששים שמא יקיים המצוה לשם הנאה ולא לשם עול, ונמצא שמחשיב קיום המצוה אצלו להנאה, ועובר באיסו"ה, ועי' ס' החיים שם שמ"מ לענין דיעבד אין חוששים שמקיים המצוה לשם הנאה, כיון שאסור להנות מאיסו"ה, ועי' דברי ירמיהו שם, טעם אחר שיצא בדיעבד.
  97. ↑ ציונים 81, 87.
  98. ↑ אחרונים דלהלן.
  99. ↑ עי' ציון 12. ועי' ציון 351, אם תוקע לעצמו או שאחרים תוקעים לו.
  100. ↑ שרשי הי"ם שם; ס' החיים שם (נח א); שו"ת מהרא"ש סי' מג אות ח.
  101. ↑ ע"ע מודר הנאה. שרשי הי"ם שם.
  102. ↑ ס' החיים שם, לשיטתו שבציון 96, שטעם האיסור לכתחילה שמא יקיים המצוה לשם הנאה.
  103. ↑ שו"ת מוהרא"ש שם, ע"פ תוס' ר"ה כח א ד"ה המודר הב', שכ' שמטעם זה היה הו"א להתיר דוקא מודר הנאה מחבירו ולא מודר ממעיין ושופר, ואע"פ שלמסקנה התירו גם מעיין ושופר, היינו מפני שמלל"נ, וע"כ אינו נודר מהנאת מצוותם.
  104. ↑ עין יצחק ח"ב אה"ע סי' סב אות יא. וכן מוכח בשו"ת קול אליהו ח"א או"ח סי' יח, שהביא ראיה שמצוות לאו להנות ניתנו אף לכתחילה משו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמו שהמודר הנאה מחבירו יוצא יד"ח בלולבו ביו"ט שני שא"צ משלו, משום מצוות לאו להנות ניתנו, ולא חילק בין מודר הנאה לשאר איסו"ה, וכן באות היא לעולם שם ומשה ידבר הל' תפילין סי' א הביאו ראיה להתיר אפי' לכתחילה מדין המודר הנאה מחבירו שתוקע לו בשופר, ולא חילקו כנ"ל.
  105. ↑ עין יצחק שם. ולכאו' כוונתו שאין אחר שיתקע לו בשופר אחר, שהרי משופר זה הוא מודר הנאה אף ע"י אחר.
  106. ↑ עין יצחק שם.
  107. ↑ שעה"מ לולב פ"ח ה"א (ד"ה ודע שמהא), ע"פ משנה דלהלן.
  108. ↑ ע"ע ערבה במקדש.
  109. ↑ עי' תוס' מעילה יג ב ד"ה ערבה. ועי' רמב"ם מעילה פ"ה ה"ו ובפהמ"ש שם, שפירשה לענין ערבה של הקדש, וע"ע הנ"ל.
  110. ↑ עי' מעילה פ"ג מ"ז.
  111. ↑ ע"ע הנ"ל.
  112. ↑ עי' תוס' שם.
  113. ↑ ע"ע הנ"ל. שעה"מ שם. וצ"ב לד' הרמב"ם שם שפי' לענין ערבה של הקדש, שאסורה בהנאה מהתורה, ע"ע אסורי הנאה ציון 74, ובפהמ"ש שם פי' שנטלוה הזקנים משום מצוות לאו להנות ניתנו. ועי' ציון 116 ואילך, הסבר אחר, בהיתר נטילת הערבה לכתחילה.
  114. ↑ שו"ת מוהרא"ש שם אות ז.
  115. ↑ עי' ציון 110.
  116. ↑ עי' ערובין נה ב: יושבי צריפין, ורש"י שם ד"ה צריפין, ועי' סוכה יג ב וב"מ מב א שהזכירו "צריפא דאורבני" שהוא צריף של ערבות.
  117. ↑ עי' שבת כ א: אשתכח ערבתא. שו"ת מוהרא"ש שם. ועי' ציון 113, הסבר אחר בהיתר נטילת הערבה.
  118. ↑ עי' ציון 93.
  119. ↑ שו"ת מוהרא"ש שם.
  120. ↑ עי' כנה"ג הגב"י יו"ד סי' כח אות נ, והג' המל"מ (לר"י כולי) אישות פ"ה ה"א בדעתו, ועי' קרבן אליצור (מרזוק) ע"ז מז א (סא ב), שאף הכנה"ג לא התיר לכתחילה אלא בכיסוי הדם, וצ"ב, שאע"פ שהכנה"ג צידד מתחילה להתיר דוקא בכיסוי הדם מפני שאין בו פסול מיאוס, ע"ע כסוי הדם ציון 1054, למסקנה דחה החילוק ותמה משופר שלא יצא לכתחילה, עי' ציון 93; עי' גט פשוט סי' קכד ס"א, שכותבים גט לכתחילה על קלף של איסו"ה, משום מצוות לאו להנות ניתנו, ויד מלאכי כללי הדינים אות תלא, בדעתו; אבנ"מ סי' כח ס"ק ס ד"ה לכן נראה; גט מקושר סי' ב (ד"ה אכן ראיתי) ולב מבין שופר פ"א ה"ג וכעי"ז בשו"ת עונג יו"ט סי' צה, בד' הרשב"א יבמות קג ב, לפי' הב' בדברי הגמ' שם שסנדל של ע"ז לכתחילה לא תחלוץ, ע"ע חליצה ציון 63 (עמ' תשנ), שהיינו משום מיאוס, ומיאוס אינו שייך אלא בע"ז ולא בשאר איסו"ה, עי' לב מבין שם (ועי' אחרונים שבציון 92, וע"ע עבודה זרה), ומכאן שבשאר איסו"ה מקיימים מצוה לכתחילה, ועי' ציון 92; פמ"ג או"ח מש"ז סי' לב ס"ק כז; אות היא לעולם מערכת המ' אות יד; משה ידבר הל' תפילין סי' א; שו"ת פרי יצחק ח"ב סי' כ. ועי' שד"ח ח"ט דברי חכמים סי' מו אות יד, שכ"מ בתוס' חולין קמ א ד"ה למעוטי, שכ' שהטעם שציפורי עיה"נ מותרות לקרבן מצורע, ע"ע, משום מצוות לאו להנות ניתנו, ומ' אפי' לכתחילה, ועי' ציון 92 שיש מדייקים להיפך מהמשך דברי התוס' שם. ועי' שד"ח שם אות יב שכ"מ במרדכי ערובין רמז תקיד, שכ' שישראל שהביא לו גוי לולב ואתרוג מחוץ לתחום בשבת, אע"פ שאסור להנות מהם, ע"ע תחומין, מ"מ מותר לצאת בהם יד"ח, ומ' אפי' לכתחילה, ועי' שד"ח שם שלד' השעה"מ שבציון 107 אין ראיה, שבאיסורים דרבנן התירו לכתחילה. ועי' שד"ח שם כל הסימן, שצידד להוכיח כן מדברי ראשונים ואחרונים נוספים, ועי' ציון 203. ועי' שו"ת יהודה יעלה (קובו) סי' ג, שסמך על דעה זו באיסור דרבנן.
  121. ↑ פרי יצחק שם.
  122. ↑ ע"ע עיר הנדחת.
  123. ↑ עי' ציון 19 ואילך.
  124. ↑ כנה"ג שם; ארעא דישראל מערכת מ"ם אות יא. ועי' כנה"ג שם, שכן מוכח מכך שחלק רבא בחולין פט א על זעירי שם שהעמיד בע"א, ולא הודה לו שכ"ה לכתחילה.
  125. ↑ עי' ציון 344 ואילך, מח' בזה.
  126. ↑ תשו' בעל משה ידבר בארעא דישראל שם, בטעם שאין תוקעים בשופר של עולה לכתחילה, עי' להלן. וע"ש שלענין דיעבד לא חששו לכך לפסול המצוה, ודן לענין מצוות דאורי' אם החמירו לפסול בדיעבד.
  127. ↑ עי' ציון 93 וציון 95.
  128. ↑ ציון 351.
  129. ↑ תשו' בעל משה ידבר בארעא דישראל שם.
  130. ↑ תשו' בעל משה ידבר שם.
  131. ↑ עי' ציון 1.
  132. ↑ ציון 5 ואילך.
  133. ↑ ע"ע עבודה זרה. ס' החיים דלהלן.
  134. ↑ עי' ציון 38 ואילך, הסוברים כן.
  135. ↑ ס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ג (ד' נג ע"ב ד"ה ועוד י"ל), בד' ר"ת בתוס' סוכה לא ב ד"ה באשרה, שלולב של ע"ז של גוי קודם שביטלו אין יוצא בו יד"ח, ועי' תוס' שם שי"ס שיוצא יד"ח מפני שיש לו ביטול, וע"ע הנ"ל; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נט, לענין כמה איסורים. וכן צידד בשו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א סי' שנא ד"ה (והיה נ"ל), וע"ש שתמה מדין שופר של ע"ז שבציון 11, וכיסוי הדם בעפר עיה"נ שבציון 19, ומדברי הפלתי שבציון 373.
  136. ↑ ציון 36, שהנאת מצוה חשובה כהנאה הבאה מאליה ולא מחמת מעשה המצוה, ולכאו' לדעתם אין חילוק בין ע"ז לשאר איסו"ה.
  137. ↑ עי' ציון 63. ועי' ציון 65 שי"ס שלמסקנה מודה ר' יהודה שיצא.
  138. ↑ שו"ת שו"מ חמישאה סי' מה, ע"פ אחרונים שנסתפקו אם מועלים בהקדש שלא כדרך הנאתו, ע"ע מעילה, ולשיטתו בציון 38, שהטעם שמצוות לאו להנות ניתנו משום שאין הנאתם כדרך הנאה.
  139. ↑ ציון 64.
  140. ↑ ע"ע כלאי בגדים ציון 212, ושם ציון 224 ואילך, שי"ח.
  141. ↑ ציון 234 ואילך.
  142. ↑ עי' ציונים 12, 16.
  143. ↑ ציון 12 ואילך.
  144. ↑ ציונים 1138, 1182.
  145. ↑ ציון 98 ואילך. ועי' ציון 104 ואילך, שי"ח.
  146. ↑ ציון 1065 ואילך. וע"ש ציון 1067 ואילך, שי"ח.
  147. ↑ ציון 1035 ואילך.
  148. ↑ עי' אחרונים דלהלן.
  149. ↑ ע"ע חנכה ציון 444 ואילך.
  150. ↑ שו"ת פני אריה סי' מז, וכעי"ז בחכמת שלמה או"ח סוס"י תרעז, וע"ש טעמם, שהרי נר חנוכה אינו בכלל איסו"ה, וטעם איסורו כדי שלא יאמרו לצרכו הוא מדליק, או משום ביזוי מצוה, ע"ע הנ"ל ציון 447 ואילך, ועי' פני אריה שם שהאריך לפרש כן אף לסוברים שטעם איסורו מפני שעשאוהו כשמן של מנורה האסור בהנאה, ע"ע הנ"ל ציון 449. ועי' חכמת שלמה שם שהיינו דוקא בשעה שהנר דולק, אבל לענין מותר השמן אין איסור תשמיש אלא הנאה בלבד, ומותר להנאת מצוה. ועי' שו"ת לבושי מרדכי או"ח תניינא סי' כו אות א, שדין מלל"נ אמור אף לענין הנאת מצוה מנר חנוכה, וצ"ב אם לדעתו אף לענין איסור תשמיש אמרו כן, או שנר חנוכה איסור הנאה הוא.
  151. ↑ עמ' שלט ציון 453 ואילך.
  152. ↑ נחלת יעקב (מליסא) ר"ה כח א; קה"י נדרים סי' מד; אסיפת שמועות ר"ה סי' ג בשם ר"ש רוזובסקי. וכעי"ז באו"ש שאלה פ"ז ה"ד. ועי' נחלת יעקב וקה"י שם שמדמים לשואל שלא מדעת, וע"ע גזל ציון 76 ואילך, שלד' חכמים גזלן הוא, וכן הלכה.
  153. ↑ ע"ע לכם ציון 10, וע' נטילת לולב. אחרונים דלהלן.
  154. ↑ ע"ע.
  155. ↑ נחלת יעקב שם; אסיפת שמועות שם בשם הר"ש רוזובסקי, וע"ש בשמו, שהסכימו לכך החזו"א והגרי"ז.
  156. ↑ ציון 208 ואילך.
  157. ↑ עי' נחלת יעקב שם ואסיפת שמועות שם בשם ר"ש רוזובסקי, וכעי"ז ברמת שמואל שופר שם פ"א ה"ג, בד' רמב"ם שם שהטעם שתקיעה בשופר של עולה אינה חשובה מעילה, לפי שאין מעילה בקול, ומ' שלולא כן חשובה מעילה אע"פ שמצוה היא, ועי' קה"י שם, שההשתמשות בשופר חשובה מעילה, ומש"כ הרמב"ם שלא מעל היינו לענין שמיעת הקול, ועי' נחלת יעקב שם, שהיינו מפני שמעילה יסודה משום גזל ההקדש, וכ"כ הקה"י שם ואסיפת שמועות שם בשם הר"ש רוזובסקי ע"פ נתה"מ סי' כח ס"ק ב וחי' רח"ה מעילה פ"ח ה"א, וע"ע מעילה. ועי' אסיפת שמועות שם בשם ר"ש רוזובסקי, וכעי"ז ברמת שמואל שם, שמש"כ הרמב"ם שם, שההנאה משמיעת הקול אינה מעילה משום מצוות לאו להנות ניתנו, היינו מפני שיש איסו"ה מהקדש מלבד מעילה, ועי' קה"י שם שביאר באופ"א, וע"ע מעילה.
  158. ↑ ציון 138.
  159. ↑ ציון 300.
  160. ↑ ע"ע שואל.
  161. ↑ עי' או"ש שם, ע"פ דבריו שבציון 152, ועי' שיעורי ר' דוד פוברסקי ב"מ צד ב אות רלג. וכעי"ז בשרשי הי"ם שכירות פ"י ה"א (ד"ה עוד כתב המח"א). ועי' מחנ"א וקצוה"ח שבציון 213, שלצד בגמ' ב"מ צו א ששאלה להראות בה פטור לפי שצריך שאלה שיש בה הנאה, אף השואל ספר ללמוד בו פטור, ועי' או"ש שם שחלק, שאין כוונת הגמ' להצריך הנאה ממש, אלא שישתמש בו בכל שימושי גופו ולא להראות בלבד, ועי' שרשי הי"ם שם שתי' באופ"א, שמחמת הנאת השכר שאינו צריך לשלם בשעת תשמישו בחפץ חשובה שאלה שיש בה הנאה, וע"ע הנ"ל.
  162. ↑ ציון 211.
  163. ↑ ע"ע מעשה שבת.
  164. ↑ עי' תשו' רבינו שמשון המובאת בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז ובשו"ת מהר"ם מר"ב ד"פ סי' כב ובמרדכי ערובין תקיד ורי"ו תו"א נ"ח ח"ד, שישראל שהביא לו גוי לולב מחוץ לתחום ביו"ט, מותר ליטלו למצוה, שלא אסרוהו אלא בהנאה, ומצוות לאו להנות ניתנו, וכ"כ בהגר"א או"ח סי' שז סי"ד וסי' תקפו סכ"ב, בד' השו"ע או"ח סי' תקפו שם ששופר שהביא גוי מחוץ לתחום תוקעים בו, ועי' בהגר"א שם ושם בד' רבינו שמשון הנ"ל ובד' השו"ע שם, שהיינו אף לסוברים שטעם איסור הנאה ממלאכת גוי הוא משום מעשה שבת ולא משום שמא יבוא לומר לו, ע"ע, ועי' אג"מ דלהלן, ושדי חמד מערכת המ"ם כלל צה (ד"ה ונראה שכל), ועי' ציון 120; שו"ת הריב"ש סי' שפז, ועי' ציון 166; עי' שו"ת קול אליהו ח"א או"ח סי' יח; שו"ת פני אריה סי' מז; שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קכו ענף ג. וע"ש שאף לסוברים שאיסו"ה ממעשה שבת מדרבנן, תיקנו גדרו כשאר איסו"ה, וע"ע הנ"ל. ועי' פני אריה שם (ד"ה ואין לאסור), לענין איסו"ה ממעשה גוי בשבת, שאף לסוברים שאינו כשאר מעשה שבת, ואיסורו משום שמא יאמר לגוי לעשות, ע"ע הנ"ל, לא גזרו במקום מצוה, ועי' תשו' רבינו שמשון הנ"ל.
  165. ↑ ע"ע הנ"ל. עי' תשו' רבינו שמשון שם ושו"ע שם, ובהגר"א שם בדעתם; עי' ריב"ש שם.
  166. ↑ עי' בה"ג הל' מילה כג ב. ריב"ש שם.
  167. ↑ ציון 47 ואילך.
  168. ↑ עי' ציון 352.
  169. ↑ אמ"ב דיני שבת סי' יב, בד' ריב"ש דלהלן.
  170. ↑ עי' ריב"ש שם, בד' רמב"ן המובא שם, החולק ע"ד העיטור ש"ג הל' מילה ד' מט שהתיר לומר לגוי להדליק נר לצורך סעודת שבת, וע"ע אמירה לנכרי שבות ציון 48. אמ"ב שם, וע"ש ראייתו, שלכאו' המתירים הנאת הגוף במקום מצוה אינם חולקים על הרמב"ן הנ"ל. ועי' ציון 314, שי"ס שלענין מצוות עונג שבת לד"ה אין אומרים מצוות לאו להנות ניתנו, מפני שעיקרן להנאה.
  171. ↑ ציון 344 ואילך.
  172. ↑ עי' ציון 352. עי' מור וקציעה סי' רטז, בטעם שאין מברכים על שמיעת קול ערב, לפי שאסור להשתמש בו אלא למצוה (עי' סוטה מח א), ומלל"נ; עי' תהל"ד ח"א בהשמטות ד' יג, וכעי"ז בשד"ח ח"ט סי' נ אות יא, שדנו בטעם שמברכים ברכות הנהנין על אכילת מצה ושתיית יין בקידוש ובשמים בהבדלה, אע"פ שמלל"נ, עי' ציונים 317 ואילך, ומכאן שלולא טעמים אלו אין מברכים.
  173. ↑ שו"ת בית יהודה (עייאש) או"ח סי' נג. וכעי"ז שם יו"ד סי' כג.
  174. ↑ שו"ת זית רענן כרך ב סי' ג אות א. וע"ש שבהלק"ט ח"ב סי' קעט חולק, ואפשר שדעתו כסוברים שבמצוות דרבנן אין אומרים מלל"נ, עי' ציון 238, ועי' זי"ר שם, שביאר באופ"א לדעה זו.
  175. ↑ ע"ע ברכת הזמן ציון 203.
  176. ↑ מ"א דלהלן; עי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רנד ושו"ת בית שערים או"ח סי' ל ושו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' כא, בד' הסוברים שאין מברכים שהחיינו על קניית תפילין חדשות, ע"ע הנ"ל ציון 103.
  177. ↑ מ"א סי' רכג ס"ק ה.
  178. ↑ מחצה"ש שם.
  179. ↑ שו"ת בית שערים שם ריש הסי', ע"פ ריטב"א שבציון 55, שהנאת השכר אינה חשובה הנאה שבגוף הדבר, ולשיטת המ"א שבע' הנ"ל ציון 219, שהקונה כלי הטעון תיקון אינו מברך עליו בשעת הקנייה, שעדיין לא באה הנאתו (וצע"ק, שהריטב"א לא מיעט הנאה שלאחר זמן, אלא שאינה מגופו).
  180. ↑ מור וקציעה סי' רכג ד"ה או קנה; מגן גיבורים שם ס"ק ב.
  181. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 136.
  182. ↑ מור וקציעה שם. וכעי"ז הוכיח מגן גיבורים שם מברכת שהחיינו על המצוות, שמברך כיון שיש לו הנאת נפש מקיומן. ועי' בית שערים שם.
  183. ↑ ציון 52.
  184. ↑ ציון 235 ואילך. ועי' שו"ת מהר"י בי רב סי' סב.
  185. ↑ ע"ע הנ"ל: על המצוות.
  186. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 113.
  187. ↑ בית שערים שם.
  188. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 109, ד' הט"ז.
  189. ↑ בית שערים שם, ע"פ שיטת הט"ז שבע' הנ"ל ציון 221, שהקונה כלי הטעון תיקון מברך עליו בשעת הקנייה, אע"פ שהנאתו לאחר זמן.
  190. ↑ ע"ע ברכת הזמן ציון 38.
  191. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 37.
  192. ↑ שו"ת משנה שכיר או"ח סי' סט.
  193. ↑ ע"ע: שמירתה וטיפולה.
  194. ↑ עי' ריטב"א ב"מ פב ב, ואמ"ב דיני הלואה סוס"י סח; קצוה"ח סי' שו סק"ז; תרומת הכרי שם ס"ד. וע"ע שומר אבידה, שי"ס שהוא שומר חנם, ואף לסוברים שהוא שומר שכר אינו אלא מפני שנפטר מפרוטה לעני כשעוסק בה.
  195. ↑ עי' ב"ק צא ב, וע"ע ברכות: שכר ברכה.
  196. ↑ קצוה"ח שם. ועי' תרומת הכרי שם, שמ' טעם אחר, שכיון שהמצוה לאו להנות ניתנה אין לה ערך ממון כלל, ומה שמשלם עשרה זהובים קנס הוא.
  197. ↑ ע"ע משכון, שאינו נעשה שומר שכר אלא מפני שנפטר מפרוטה לעני, וע"ש אם היינו מחמת מצות הלואה או מפני שעוסק בה לנערה. עי' ריטב"א שם.
  198. ↑ ע"ע שוחט וע' שומרים.
  199. ↑ ע"ע שחיטה, שטעונה ברכה. קצוה"ח שם; תרה"כ שם. וע"ש ושם, שהביאו דברי ש"ג ב"ק לה ב בדפיו בשם ראשונים שנסתפקו אם הברכה חשובה שכר לענין זה, ובפלפ"ח שם פ"ט סי' טו אות ז תי' באופ"א הטעם שאין הברכה חשובה שכר, ועי' דברי חיים (אויערבאך) דיני שומרים סי' יט ואמ"ב דיני הלואה סי' סח וערך ש"י חו"מ סוס"י שו, שביארו הטעם שלא תי' כקצוה"ח.
  200. ↑ דברים כב ב, ג. ע"ע השבת אבדה: מצותה.
  201. ↑ עי' פנ"י ב"מ כט א, לל"ב בגמ' ב"ק נו ב בד' ר' יוסף ששומר אבידה כשומר שכר: כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה, וע"ש שלל"ק פטור מטעם אחר, וע"ע שומר אבדה שי"מ הל"ב באופ"א.
  202. ↑ ע"ע אין מבטלין איסור לכתחילה ציון 1.
  203. ↑ ראבי"ה ח"ב סוכה סי' תריג, הובא במרדכי השלם סוכה סי' תשלח ובאגודה סוכה פ"א סי' י, ונפסק בב"ח או"ח סוס"י תרכו ומג"א שם ס"ק ג, לענין ביטול סכך פסול בכשר, עי' להלן, ועי' פתח הדביר ח"ג סי' שב אות ט ושו"ת חכמת שלמה (המובא סוף ספר הר המור) סוס"י ט, שהתירו ע"פ זה ביטול איסור בכמה אופנים, וע"ע הנ"ל ציון 45. ועי' שד"ח ח"ט דברי חכמים סי' מו אות יב, שהביא ראיה משם שדין מצוות לאו להנות ניתנו אמור אפי' לכתחילה, עי' ציון 120, ועי' פמ"ג שפ"ד יו"ד סי' צט ס"ק יא, שמ' שסובר בד' ראבי"ה שאין ההיתר משום מצוות לאו להנות ניתנו אלא מפני שאין זו הנאת הגוף, וצ"ב. ועי' שו"ת בן יהודה סי' צט ושו"מ תליתאה ח"ג סי' קסו.
  204. ↑ ראבי"ה שם, הובא בראשונים והאחרונים הנ"ל.
  205. ↑ עי' פמ"ג שם, ועי' שד"ח ח"ב מערכת הל' כלל קמא אות לז. וע"ש שמ' טעם נוסף, שבמקום שיש הנאת אחרת מלבד הנאת המצוה, חשוב כנהנה מן הביטול, ובאופן זה לא התירו.
  206. ↑ עי' פמ"ג שם, בד' ראשונים שבע' הנ"ל ציון 46, שכ' שההיתר לבטל משום שקודם החג אין שם פסול עליו. ומ' אפי' כשאין היתר להנאה אחרת מלבד המצוה.
  207. ↑ ע"ע לכם ציון 10, וע' נטילת לולב.
  208. ↑ ע"ע גזל ציון 153 ואילך וע' גנבה ציונים 95, 162.
  209. ↑ עונג יו"ט דלהלן. וע"ע גזל ציון 52 וע' גנבה ציון 63.
  210. ↑ עונג יו"ט סי' מח.
  211. ↑ ציון 155.
  212. ↑ קצוה"ח סי' עב ס"ק לד. וכן צידד במחנ"א שאלה סי' ג.
  213. ↑ קצוה"ח שם, וכן צידד במחנ"א שם, ע"פ הצד בגמ' ב"מ צו א ששאלה להראות בה פטור לפי שצריך שאלה שיש בה הנאה, ועי' קצוה"ח שם שכן הלכה, ועי' ציון 161, שי"מ הגמ' באופ"א, וע"ע שאלה.
  214. ↑ קצוה"ח שם. וכן צידד במחנ"א שם. ועי' ציון 310.
  215. ↑ ציון 161.
  216. ↑ ציון 304 ואילך.
  217. ↑ שו"ת לבושי מרדכי אה"ע מהדו"ק סי' לה. וכן מוכח ביד המלך אישות פ"ד הי"ט, שהמקדש אשה בכזית מצה שאוכלת למצוה בליל פסח, אינה מקודשת. ועי' לבושי מרדכי שם שהוסיף שאינו שוה כסף עבורה, וצ"ב, הרי חפץ של מצוה יש לו שווי בשוק, והקונה אותו או מזיקו מתחייב דמיו, ואפי' הוקצה למצוותו יכול למכרו לצורך המצוה ולקבל דמיו, ע"ע מוקצה למצוותו, ועי' יד המלך שם לענין המקדש אשה באתרוג, שאם יכולה למוכרו לאחרים בודאי מקודשת בו כשאר ממון.
  218. ↑ ע"ע חנכה ציון 594 ואילך (עמ' שמח). וע"ש ציון 615 ואילך, שי"ח.
  219. ↑ לבושי מרדכי שם.
  220. ↑ ציונים 349, 367 ואילך.
  221. ↑ ע"ע מזוזה.
  222. ↑ בנין שלמה מזוזה פ"ו ה"ט, בד' הרמב"ם שם שכ' שסוכת חג בחג פטורה מן המזוזה לפי שאינה עשויה לדירת קבע, ומכך שלא כ' שהיא דירת עראי מ' שאפי' חשובה דירת קבע פטורה, לפי שדיורים של מצוה פטורים, וע"ש שאע"פ שהסוכה עצמה דירת עראי, היה מקום לומר שהמצוה מחשיבתה כקבע.
  223. ↑ ע"ע שחיטה. חקרי לב דלהלן.
  224. ↑ חקרי לב יו"ד ח"א סי' טז וקה"י יומא סי' כא, ע"פ הגמ' שבציון 228; מקנה אברהם ד' לו ב, בד' הב"ח אה"ע סי' קכד ס"ק א, שדן בטעם המתירים לכתחילה לכתוב גט על איסו"ה, ע"ע גט ציון 309, ולא פי' מצד מלל"נ כפי' הגט פשוט שבציון 120, שהיינו מפני שגירושין מצוה קיומית, ועי' מקנה אברהם שם על אופן שמגרש מפני שמצא בה ערות דבר, שחייב לגרשה; הג' ר"ש טויבש מנחות מא ב וביה"ל ח"א סי' א ד"ה ובשלמא ושו"ת בית שערים או"ח סי' ח, בביאור הטעם שהוצרכו להתיר כלאים בציצית משום עדל"ת, ע"ע ציצית, ולא הותר מפני שאין איסור כלאים בלא הנאה, ע"ע כלאים ציון 203, ומלל"נ, וע"כ שבציצית לא אמרו מלל"נ, וע"ע הנ"ל ציונים 136, 238, שיש שתי' באופ"א, ועי' ציון 230, שי"ס שציצית מצוה חיובית, ועי' ציונים 287, 323, ועי' בית שערים שם, שכ"ד הרשב"א נדרים טו ב לענין האוסר הנאת תשמיש אשתו עליו, שהטעם שאין אומרים שיהא מותר בה משום מלל"נ מחמת מצות עונה, שכיון שאסר תשמישה שוב אינו משועבד לה לעונה, וכוונתו שאע"פ שעדיין מצוה היא כיון שאינה חובה אינה בכלל מלל"נ; עי' ס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ג (ד' נה סוע"ב), לענין תפילה וברכות, שמהתורה מקבל שכר כאינו מצווה ועושה; שו"ת עונג יו"ט סי' פט, לענין נתינת צדקה יותר משיעור שמחויב בה, מנכסים האסורים עליו בהנאה; שו"ת מנחת שלמה תניינא סי' סא, בד' רע"א יו"ד סי' י, שכ' שאין אומרים בשחיטה מלל"נ כשם שמצינו בערובי תחומין שלא אמרו מלל"נ אלא מפני שמערבים לדבר מצוה, עי' ציון 26, ומ' ששחיטה ועירוב מצוות קיומיות וע"כ לא נאמר בהן מלל"נ, וכ"כ בקה"י שם לענין עירוב, ועי' הקדמת ר' חיים יעקב זעליג אב"ד לובראנץ לחסדי יהונתן (ד' ו א) ומנחת שלמה שם, שצידדו לומר שעירוב תחומין אינו מצוה כלל וע"כ לא אמרו בו מלל"נ אלא לצורך מצוה, וע"ע עירוב תחומין. ועי' חי' הגר"ש שקופ נדרים סוס"י יב, בד' הרשב"א שם שהטעם שהאוסר הנאת תשמיש אשתו עליו לא יהא מותר בה משום מלל"נ מחמת מצות פו"ר, הואיל ואפשר באחרת, שכוונתו שכיון שאינו מחויב דוקא באשה זו אינו בכלל מלל"נ הואיל ואינו מוכרח לעשות פעולה זו, ועי' עונג יו"ט שם, לענין המודר הנאה מחבירו, אם כוונתו לאסור אף מצוה קיומית.
  225. ↑ עי' הג' הר"ש טויבש ועונג יו"ט ובית הלוי שם ושו"ת מחנה חיים ח"א סי' כב ומנחת שלמה שם, ע"פ רש"י שבציון 2, שלא ניתנו המצוות אלא לעול על צואריהם, ועי' ציון 231. וכ"מ בד' השו"מ שבציון 40, שפי' שהנאת המצוות אינה כדרך הנאה מפני שאנוס לעשותן, ועי' ציון 230, שלא כ"כ.
  226. ↑ עי' שו"ת עונג יו"ט שם; מחנה חיים שם.
  227. ↑ עי' ציון הבא.
  228. ↑ עי' רבא חולין ח א, לענין בהמה מסוכנת, שיש רווח ממון בשחיטתה, וע"ש שבהמה בריאה שחיטתה הפסד לה, מפני שעומדת לחרישה.
  229. ↑ עי' להלן: הנאות שאינן מגוף המצוה. חק"ל שם; עי' קה"י שם. ועי' ציון 373, שי"מ באופ"א.
  230. ↑ פמ"ג או"ח א"א סי' יא ס"ק יב ושד"ח ח"ט דברי חכמים סי' מט, ע"פ מל"מ ציצית פ"א הי"א, שציצית של עיה"נ אינה נאסרת למצותה מטעם איסו"ה, מפני שמלל"נ, אע"פ שהיא מצוה קיומית, ועי' שד"ח שכן מוכח בחת"ס יו"ד סי' סט שכ' שציצית בכלל מלל"נ, ועי' ס' המקנה (סופר) ח"א כלל כב פרט ז, שדחה ראייתם מציצית, ע"פ המג"א סי' יג ס"ק ח שציצית אינה מצוה קיומית מפני שמשעה שלובש הבגד מחויב להטיל בו ציצית, ועי' חת"ס יו"ד סי' קל שמ' שציצית מצוה חיובית מפני שמענישים בעידנא דריתחא את מי שאינו לובש, ע"ע ציצית; עי' מנחת שלמה שם בד' הפלתי יו"ד סי' י ס"ק ג, שלסוברים מלל"נ מותר לשחוט בהמה מסוכנת בסכין של ע"ז אע"פ שמרוויח משחיטתה, ועי' ציון 373; מראה הפנים פאה פ"א ה"א, ועי' להלן ראייתו; מחנה חיים שם בד' רש"י דלהלן; המקנה שם בד' רש"י דלהלן. וכ"מ בשו"ת שו"מ חמישאה סי' מה, שפי' ד' נ"י נדרים ה א בדפיו שכ' שטבילת מצוה אין אומרים בה מלל"נ, שהיינו מפני שטבילה מצוה קיומית, שאינו חייב להטהר (ע"ע טבילה ציון 124 ואילך), ולפיכך במקום שיש הנאת הגוף אין אומרים בה מלל"נ, ובימות החמה לא יטבול, עי' ציון 346, ועי' שד"ח שם, שמ' שכאשר אין הנאת הגוף אף מצוה קיומית בכלל מלל"נ. ועי' מרה"פ שם שהביא ראיה מד' הירושלמי פאה שם המדמה שדה שנשרפה לשדה שהקדישה לענין חיוב פאה, אע"פ שהקדש הנאה היא למקדיש, ומכאן שמלל"נ אפי' במצוה קיומית כהקדש, ועי' עמודי אש סי' ה אות כד, שדחה.
  231. ↑ מחנה חיים שם, בד' רש"י סוכה לא ב ד"ה ואם: אין קיום מצות הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו, ולא הזכיר שהן עול על צואריהם כבציון 2, וס' המקנה שם בד' רש"י חולין פט א ד"ה ורבא: לא לשם הנאה נתנו להם אלא גזירת מלך היא עליהם, ולא הזכיר שהן עול על צואריהם. וכעי"ז במנחת שלמה שם.
  232. ↑ עי' ציון 63 ואילך. עי' פלתי שם, שרבא שבציון 228 האוסר שחיטת מסוכנת, היינו להו"א שהיתה לו שמצוות להנות ניתנו, ולמסקנה מודה שלאו להנות ניתנו, ולפיכך השמיט הרי"ף דבריו, ועי' מנחת שלמה שם.
  233. ↑ ע"ע כסוי הדם ציון 113 ואילך.
  234. ↑ עי' ס' המקנה שם, בד' זעירי דלהלן. וכ"כ שו"ת בית שערים או"ח סוס"י ל, בטעם הסוברים שמברכים שהחיינו על כיסוי הדם, ע"ע ציון 1350, אפי' לסוברים שאין מברכים משום מלל"נ, עי' ציון 176, מפני שאינה חובה, וצ"ב שלא הביא מח' אמוראים דלהלן, וע"ש שמטעם זה מברכים שהחיינו על המילה, ע"ע, ואין אומרים שלא להנות ניתנה, מפני שאם לא מלו אביו כל ישראל מצווים בו, ע"ע הנ"ל. ועי' חק"ל שם שכיסוי הדם אינו מצוה קיומית לענין דין מלל"נ, שלאחר ששחט מחויב לכסות, וצ"ב אם לדעתו ה"ה בכל מצוה המוטלת על כל ישראל, או שמא דוקא מצוה שחיובו קודם לאחרים, ככיסוי הדם שהשוחט צריך שיכסה, ע"ע כסוי הדם ציון 1071 ואילך.
  235. ↑ ע"ע עיר הנדחת. עי' זעירי חולין פט א, שפי' ד' ר' זעירא שם המתיר כיסוי הדם בעפר עיר הנדחת, דוקא בעפר קרקעה שאינו אסור בהנאה, ועי' להלן. ס' המקנה שם, בד' הרמב"ם שחיטה פי"ד הי"ג, שהתיר כיסוי הדם בעפר עיה"נ, ומ' שאין מכסים באפר עיה"נ האסור בהנאה, ואע"פ שמלל"נ, וע"כ שפסק כזעירי שם, ולד' זעירי כיסוי הדם אינו בכלל זה.
  236. ↑ ציון 73.
  237. ↑ ציון 19. וצ"ב לד' ס' המקנה דלעיל אם רבא חולק דוקא במצוות המוטלות על כל ישראל, או שלדעתו אפי' מצוה שהיא רשות בכלל מלל"נ.
  238. ↑ שו"ת שער אפרים סי' לח וטו"א ר"ה כח א וארעא דרבנן מערכת מ אות שנז ושרשי הי"ם שופר פ"א ה"ג ושו"ת ישועות מלכו יו"ד סוס"י עא ופמ"ג פתיחה כוללת ח"א אות כט ופני משה פאה פ"א ה"א וס' החיים (קלוגר) סי' תקפו ס"ג (ד' נד א) ושו"מ רביעאה ח"ב סי' קכח וחמישאה סי' מה ושו"ת זית רענן כרך ב סי' ג ומלא הרועים ע' מצות אי ליהנות ניתנו אות ד ושו"ת עונג יו"ט סי' פט, בד' בעה"מ דלהלן, ועי' ציון 242, שכן הבינו ראשונים בדעתו, ועי' שד"ח ח"ט סי' נ, שכ"כ אחרונים נוספים בדעתו. ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' רלז אות יב, שנח' בכך תנאים במשנה מעילה פ"ג מ"ז, לענין ערבה של הקדש (עי' פהמ"ש לרמב"ם שם מ"ח, ועי' ציון 109), שלד' ת"ק אסורה בהנאה, ולד' ר' אלעזר ב"ר צדוק היו נותנים אותה זקנים בלולביהם, ופי' הרמב"ם בפהמ"ש שם שהיינו משום מלל"נ, ולכאו' המשנה מדברת ביו"ט שני שמצוותו מדרבנן, שהרי ביו"ט ראשון פסול מפני שאינו בכלל "לכם", ומ' שנח' אם מצוה דרבנן בכלל מלל"נ.
  239. ↑ עי' ציון 12.
  240. ↑ ע"ע תקיעת שופר.
  241. ↑ ע"ע חצוצרות ציון 145, ושם ציון 143, שי"ח.
  242. ↑ עי' בעה"מ ר"ה כח א (ז א) ור"ן שם (ז ב) בדעתו. עי' אחרונים דלעיל. ועי' מנחת אלעזר ח"א סי' לט, שכן הבין הר"ן שם בד' בעה"מ, שכ' שלדעתו אפי' תקיעות דרבנן של ר"ה אסורות למודר הנאה. ועי' שו"מ חמישאה שם, שבעה"מ לשיטתו שבת כא ב (ט א) שאסור ללמוד בספר לאור נר חנוכה, אע"פ שמלל"נ, וע"כ טעמו מפני שלימוד בספר ולא בע"פ אינו אלא מדרבנן, ועי' שד"ח ח"ג כלל צח, שדחה ע"פ האחרונים שבציון 266, שמקום שאף האיסור דרבנן, אף מצוות דרבנן להנות ניתנו. ועי' ס' החיים שבציון 266, שאיסור ההנאה במצוות דרבנן אינו מה"ת, שהרי אינן חשובות מצוות כלפי התורה, ועי' שאר אחרונים שבציון הנ"ל שחולקים.
  243. ↑ עי' ציון 29.
  244. ↑ עונג יו"ט שם; עי' שד"ח שם אות ד: דמצוה דרבנן כדבר הרשות חשיבא.
  245. ↑ אחרונים דלהלן. ועי' ציון 266.
  246. ↑ מלא הרועים שם; חכמת שלמה או"ח סי' תרעז סוס"ד. ועי' שרשי הי"ם שם בשם הר"ח אבולעפיה: דלא חשיב מצוה דרבנן כ"כ לידחות איסור הנאה דאורייתא מפניו. ועי' ציון 268, שלפי"ז באיסו"ה דרבנן אומרים מלל"נ אף במצוה דרבנן.
  247. ↑ ע"ע ציון 29, ד' ר' יהודה, ושם ציון 28, שר' שמעון חולק, וע"ש ציון 32 ואילך, להלכה.
  248. ↑ מנחת אלעזר שם.
  249. ↑ עי' ציון 38, הסוברים כן.
  250. ↑ ע"ע אסורי הנאה ציון 86.
  251. ↑ עי' ציון 43.
  252. ↑ ס' החיים שם. וכעי"ז בשו"מ חמישאה שם. ועי' שד"ח שם אות י, שתמה מכמה מקומות שמצינו שמצוה דרבנן דוחה איסור דרבנן.
  253. ↑ עי' ציון 56.
  254. ↑ עי' ציון 57.
  255. ↑ חי' ברוך טעם ר"ה כח א. ועי' מנח"י ח"ט סי' קסט שכ' טעם אחר, שמצוות דרבנן לא קיבלום ישראל בכפיית הר כגיגית כמצוות מהתורה, ולא לעול על צואריהם ניתנו אלא עמ"נ לקבל פרס.
  256. ↑ עי' ציון 36 ואילך.
  257. ↑ שע"י דלהלן. ועי' ציון 260.
  258. ↑ שע"י ש"א סוף פ"ז.
  259. ↑ ע"ע לא תסור ציון 110.
  260. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 365, ושם ציון 387 ואילך, שי"ח. שע"י שם. וכעי"ז בעונג יו"ט שם. וע"ע הנ"ל ציון 377. ועי' שו"ת בית יצחק או"ח סי' נו אות ה, שכ' טעם אחר, שהואיל ומצוות דרבנן בל"ת, נמצא שהמקיימם נמנע מלעבור בל"ת, ונוטל שכר בעוה"ז, לד' הבכור שור ב"ב ט ב שנוטלים שכר בעוה"ז על ל"ת, ולשיטת הבית יצחק מצוות שיש עליהן שכר עוה"ז אינן בכלל מלל"נ, עי' ציון 31, וכעי"ז כ' במנח"י שם.
  261. ↑ ע"ע נטילת לולב. וע"ע איסור דרבנן ציון 2 ואילך. טעם המלך דלהלן.
  262. ↑ עי' שו"ת זית רענן שם אות ב; טעם המלך על שעה"מ לולב פ"ח ה"א, ביישוב סתירת בעה"מ שבציון 242 מדבריו סוכה לה א (יז א) שלולב של ע"ז יוצאים בו יד"ח ביו"ט שני שלא נאמר בו "לכם", משום מלל"נ, אע"פ שאינו אלא מדרבנן, וע"כ מפני שיש לו עיקר מן התורה ביו"ט ראשון, משא"כ תקיעות של תענית, והביאו זרע אברהם (לופטביר) סי' סב אות ג, והסכים, ועי' טעם המלך שם שמטעם זה תקיעות דרבנן של ר"ה בכלל מלל"נ לד' בעה"מ, לפי שיש להן עיקר מהתורה, ועי' שד"ח שם אות ח, שתמה, שאף תקיעות של תענית יש להן עיקר מהתורה, שהרי מ"ע להריע על כל צרה, ע"ע חצוצרות ציון 136. ועי' שו"מ חמישאה שם, שכ' טעם אחר לענין תקיעות דרבנן של ר"ה, שכיון שמעורבות עם תקיעות של תורה עשאום כשל תורה, ולא העמידו בהם איסו"ה שלא כדרכה, לשיטתו שבציון 252.
  263. ↑ טעם המלך שם.
  264. ↑ עי' ר"ן שם שלד' בעה"מ שם אף בתקיעות דרבנן של ר"ה א"א מלל"נ, ועי' טעם המלך שם שתקיעות אלו יש להן עיקר מן התורה, ומוכח שלא כדבריו שבציון הקודם; שד"ח שם אות ט.
  265. ↑ שד"ח שם. וע"ש שתמה כן אף על השו"מ שבציון 262, וצ"ב, שלשיטתו איסור ההנאה אינו אלא מדרבנן, עי' ציון 252.
  266. ↑ שרשי הי"ם שם בשם הר"ח אבולעפיה ושו"ת ישועות מלכו שם ושו"ת מהרש"ם ח"ה סי' לב, ביישוב קו' השער אפרים שם מהגמ' שבציון 26, שמערבים עירובי תחומין בביה"ק מפני שנעשה לצורך מצוה, כגון לילך לבית המשתה והאבל, אע"פ שחיובן מדרבנן, שלדעתם איסו"ה מביה"ק אף הוא דרבנן, וע"ע קבר, ועי' שו"ת זית רענן שם והכתב והקבלה במדבר כ א ודרך המלך (חוידנסקי) מגילה פ"ד ה"ו ועין יצחק ח"ב אה"ע סי' סב אות ס ושו"ת מהרש"ם ח"ה סי' לב, שתי' באופנים אחרים; מלא הרועים שם; חכמת שלמה שם. וכ"כ בס' החיים שם ביישוב הקו' שבציון 262, שהטעם שלולב של ע"ז ביו"ט שני בכלל מלל"נ, מפני שאיסור ההנאה אינו אלא מדרבנן, הואיל ומן התורה אינה מצוה, ובאופן זה לא אסרו שלא כדרך הנאה, וע"ש שהבעה"מ שבציון 242 מדבר דוקא במודר הנאה, שאיסור הנאתו מה"ת הואיל ונודר אף ממצוה דרבנן, ועי' מלא הרועים שם וחכמת שלמה שם, שחולקים וסוברים שאף לענין שאר איסו"ה חשובה הנאת מצוות דרבנן כהנאה מה"ת.
  267. ↑ עי' ציון 246.
  268. ↑ מלא הרועים שם; חכמת שלמה שם, ועי' ציון 271 שכ' טעם אחר.
  269. ↑ עי' ציון 249 ואילך.
  270. ↑ ס' החיים שם, ע"פ אחרונים. ועי' עמודי אש סי' יג אות א, שי"ס שאסרו בהם הנאה שלא כדרכה.
  271. ↑ ס' החיים שם.
  272. ↑ עי' ציון 25.
  273. ↑ מנחת אלעזר שם, ביישוב ד' בעה"מ שם מהגמ' שבציון 26, שמערבים עירובי תחומין בביה"ק משום מלל"נ, אע"פ שעירוב מדרבנן, ועי' שער אפרים שבציון 266, שהק' משם בענין אחר.
  274. ↑ עי' ציון 248.
  275. ↑ מנחת אלעזר שם, וע"ש ח"ג סי' מ אות ט. ולכאו' היינו דוקא לצורך מצוה מה"ת, ועי' שער אפרים שבציון 266, שעירוב הותר אף לצורך מצוות דרבנן, ועי' אחרונים שבציון הנ"ל, בביאור דין עירוב באיסו"ה, ומהם הסוברים שלא הותר אלא למצוות מה"ת.
  276. ↑ עי' ר"ן ר"ה כח א (ז ב), החולק על בעה"מ שבציון 242, ועי' מחנ"א נדרים סי' כד בשמו: דמלל"נ אפילו במצות דרבנן אמרינן הכי, והסכים; נובי"ת או"ח סוס"י מג, וראייתו מדין לולב של ע"ז שיוצאים בו בשאר ימים, ע"ע נטילת לולב, אע"פ שמצוותו מדרבנן, ועי' ציון 262, שיש דוחים; עי' ראש יוסף פסחים כג א וחכמת שלמה או"ח סי' תקפו ס"ג, בד' תוס' פסחים שם ד"ה מערבין; פני משה ערובין פ"ג ה"א, ע"פ הגמ' שבציון 26, ומרה"פ פאה פ"א ה"א, ע"פ שיטתו שבציון 230, שמצוה קיומית בכלל מלל"נ, כ"ש מצוה דרבנן, ושם שבת פ"ב ה"א, ע"פ הרמב"ם תרומות פי"א הי"ח, שמדליקים נר חנוכה בשמן שריפה, וע"כ משום מלל"נ, אפי' במצוות דרבנן; שו"ת תורה לשמה סי' רמב, וע"ש ראייתו.
  277. ↑ עי' ר"ן שם.
  278. ↑ ע"ע ברכת הנר וע' ברכת הריח: במוצאי שבת.
  279. ↑ ע"ע ברכת הנר ציון 36.
  280. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 38.
  281. ↑ ע"ע ברכת הריח ציון 229. עי' אבודרהם סדר מוצאי שבת, בשם רבי גרשום ב"ר שלמה, לענין הדס של מצוה, ועי' תהל"ד ח"א סי' רצח אות ה, שה"ה לענין ברכת הנר, וכ"מ באבודרהם שם; מור וקציעה סי' תמה, לענין נר של איסו"ה.
  282. ↑ תהל"ד שם סי' רצז אות ב. ועי' מור וקציעה שם: דהא לאו מצוה היא לחזר אחריה.
  283. ↑ מור וקציעה שם. וכ"מ באבודרהם שם.
  284. ↑ אבודרהם שם.
  285. ↑ עי' ציון 352. תהל"ד סי' רצח שם. וע"ש שקיום המצוה עצמו אינו חשוב הנאה הואיל ואינה מצוה כ"כ.
  286. ↑ ציון 318. ועי' ציון 319, לענין ברכת הנר.
  287. ↑ ראשי בשמים (לרש"א ראבין אב"ד קארטשין) מערכת מ אות קיא, וע"ש ראייתו; בית המלך (בוים) יסוה"ת פ"ו ה"ז (ד"ה והנה בתוס'), בד' ראשונים דלהלן. וכ"מ בשו"ת בית שערים או"ח סוס"י ח, שכ' שאין אומרים מלל"נ אלא בהנאה מחוטי הציצית ולא מן הבגד, שהבגד אינו גוף המצוה.
  288. ↑ בית המלך שם, ע"פ רש"י שבציון 29.
  289. ↑ ע"ע שרפת קדשים, כשנטמא רובו.
  290. ↑ עי' תוס' דלהלן. וע"ע עצי מערכה.
  291. ↑ עי' תוס' פסחים פא ב ד"ה נטמא, שכ' טעם אחר. בית המלך דלהלן.
  292. ↑ ע"ע שרפת קדשים.
  293. ↑ בית המלך שם. וע"ע הנ"ל.
  294. ↑ בית המלך שם.
  295. ↑ ציון 245 ואילך.
  296. ↑ שו"ת זית רענן כרך ב סוס"י ג, ע"פ הגמ' שבציון 26 ואילך, שעירוב תחומין אינו בכלל מלל"נ אלא מפני שמערבים לצורך מצוה, ומ' שהעירוב אינו אלא מכשיר מצוה (וכ"ד האחרונים שבציונים 224, 342), ואעפ"כ בכלל מלל"נ, ועי' לבושי מרדכי שבציון 332 שעירוב חשוב מצוה בפנ"ע מפני שמתיר איסור טלטול, וצ"ב; בית המלך שם, בד' ראשונים דלהלן. וכ"מ ברש"ש פסחים שם, שכ' שהטעם שהתירו שריפת הפסח בעצי המערכה, משום מלל"נ. ועי' דברי שאול (יוסף דעת) יו"ד סי' שסד ס"א ד"ה דהוה תלוש, שמכשירי מצוה בכלל מלל"נ, ולפיכך כיסוי הדם בכלל מלל"נ, עי' ציון 21, אע"פ שאינו אלא מכשיר, עי' חולין פח ב: התם הכשר מצוה, וצ"ב אם כוונתו לכל מכשירים או דוקא למכשיר שהוא עצמו מצוה ככיסוי הדם, וע"ש שמחדש שאפי' לסוברים שמצוות להנות ניתנו, מכשירים לאו להנות ניתנו, וצ"ב. ועי' שו"מ רביעאה ח"ב סי' קכח, לענין סכין של מילה ושחיטה, שאע"פ שמכשירים הם נאמר בהם מלל"נ, וצ"ב אם כוונתו אף למכשירים שאין גוף מעשה המצוה נעשה בהם, כשריפת עצי המערכה שבציון 290. ועי' שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' קסט.
  297. ↑ עי' ציון 12.
  298. ↑ זית רענן שם. וע"ש שהיינו באופן שאינו מביא לו השופר ממקום רחוק, בענין שמשלמים שכר על ההבאה
  299. ↑ עי' יומא לט א: אלא של חול נקדשה. וע"ע גורל ציון 110, על הטעם שמ"מ אין עושים כן.
  300. ↑ עי' תו"י דלהלן.
  301. ↑ עי' תו"י יומא שם וריטב"א שם.
  302. ↑ בית המלך שם. ולכאו' כוונתו שאפשר לעשות גורל עצמו אף בלא קלפי, וצ"ב, שהקלפי מעכבת, ע"ע הנ"ל ציון 105, ושמא מ"מ אינה מגוף הגורל, ועי' ריטב"א יומא שם ב שצידד מתחילה לומר שאין הקלפי מעכבת.
  303. ↑ בית המלך שם.
  304. ↑ ר"א מן ההר נדרים מח א, בטעם המשנה שם שהמודר הנאה מחבירו אסור בספרים של עירו, ועי' ב"י יו"ד סי' רכד בבדק הבית, שהרשב"א ל"ג "ספרים"; עי' ט"ז יו"ד סי' רכא ס"ק מג, בטעם השו"ע שם סי"א שהאוסר ספרו על חבירו אסור המודר ללמוד בו, ועי' שו"ת פני אריה ח"א סי' מז, שדחה, שהנאת הנפש אינה נאסרת באיסו"ה, ועי' ציון 364, שיש שכתבו טעם אחר.
  305. ↑ עי' ציון 30.
  306. ↑ תהלים יט ט. ר"א מן ההר שם וט"ז שם, ע"פ מו"ק כא א, שמטעם זה אבל אסור בת"ת, ע"ע אבלות ציון 220, ועי' הקדמת אגלי טל (ד"ה ומדי דברי) שהאריך בסברא הנ"ל. ועי' נתיה"מ סי' עב ס"ק יז ושו"ת בגדי ישע (עטיה) חו"מ סי' ה, שמטעם זה השואל ספר ללמוד בו חשוב כנהנה וחייב באונסים, ועי' ציון 214.
  307. ↑ ציון 363.
  308. ↑ ע"ע מודר הנאה ציון 1136.
  309. ↑ ע"ע תורה שבעל פה וע' תלמוד תורה. ע"ע מודר הנאה שם.
  310. ↑ רשב"א נדרים לד א; ר"ן שם לה ב ולז א; מאירי שם לה ב; קרי"ס נדרים פ"ו; קצוה"ח סי' עב ס"ק לד, ועי' משובב נתיבות שם, ועי' ציון 214; שלמי נדרים שם מח א. וכ"כ מחנ"א שאלה סי' ג, לענין השואל ספר ללמוד בו, עי' ציון הנ"ל. וכ"מ ברע"ב נדרים פ"ד מ"ג: דמצוה קעביד. ועי' בדק הבית שם ותשב"ץ ח"ב סי' קסג שלענין קריאת התורה אמרו מלל"נ, ועי' שו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' מג, שהק' מכך לדעות שבציון 304, ועי' עינים למשפט נדרים מח א שחילק בין ת"ת לקריאת התורה.
  311. ↑ עי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שמד.
  312. ↑ ציון 31 ואילך.
  313. ↑ ציון 1137.
  314. ↑ עי' פרישה או"ח סי' שצה ס"א; פמ"ג או"ח סי' רסד מ"ז ס"ק א; שו"ת עונג י"ט סוס"י נ. ועי' חמדת ישראל (פלאצקי) קונטרס נר מצוה אות יט, שלמד מדבריהם לענין מצות שמחת יו"ט, שלהנות ניתנה. ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' רמ ד"ה ועפי"ז, שהשיג על דבריהם.
  315. ↑ ע"ע נר שבת.
  316. ↑ פמ"ג שם; שו"ת עונג יו"ט שם.
  317. ↑ ע"ע ברכת הריח ציון 220.
  318. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 21 ואילך. עי' ראשונים ואחרונים דלהלן.
  319. ↑ ע"ע. עי' אבודרהם סדר מוצ"ש בשם רבי גרשום ב"ר שלמה, שנסתפק בסברא זו והכריע לאסור, ושם הביא טעם נוסף, עי' ציון 281, ועי' מג"א סי' רצז ס"ק ה שכוונתו לאסור אף מסברא זו, ועי' תהל"ד שם אות ב, של"מ כן בד' רבי גרשום. ועי' תהל"ד שם סי' רצח אות ה, שמ"מ ברכת הנר של מוצ"ש אין עיקרה להנאה, הואיל ואין חובה להנות מאורו, ע"ע ברכת הנר ציון 98. ועי' דובב מישרים ח"א סי' נט.
  320. ↑ ע"ע ברכת הריח ציון 149 ואילך וציון 243. א"ר שם ס"ק ה, בד' הלבוש שם ס"ב שהביא דין זה. ועי' ד"ח ברכות פ"ח ס"ק י, שתמה מדוע אינו יוצא יד"ח בבשמים הללו משום מלל"נ.
  321. ↑ ציון 281.
  322. ↑ ע"ע אכילה ציון 33. עי' אחרונים דלהלן.
  323. ↑ עי' משרת משה (נבר) סוכה פ"ח ה"ט (ד"ה מעתה אני), וכן צידד מתחילה בתהל"ד ח"א בהשמטות ד' יג ב, שכל מצוות שבאכילה אין אומרים בהן מלל"נ, לסוברים שאם אכלן שלא כדרך הנאתן לא יצא, מפני שתלויות בהנאה, ועי' תהל"ד שם שמטעם זה מברכים עליהן ברכות הנהנין, עי' ציון 172, ועי' להלן, מסקנתו, וע"ע הנ"ל ציון 36, שי"ס שמצוות שבאכילה יוצאים בהן אף שלא כדרך אכילה מפני שלא להנות ניתנו; עי' שו"ת מהרש"ם ח"ה סי' מו, בביאור הטעם שהוצרכו להתיר כלאים בציצית משום עדל"ת, ע"ע ציצית, ולא הותר מפני שמלל"נ, ואין איסור כלאים בלא הנאה, ע"ע כלאים ציון 203, מפני שעיקר מצות ציצית בבגד שלובשו להנאת לבישה, ע"ע ציצית, ולפיכך ציצית להנות ניתנה, ולא כסוברים שאמרו מלל"נ בהטלת חוטים של עיה"נ, עי' ציון 230, ועי' ביה"ל ח"א סי' א (ד"ה ובשלמא על) שאע"פ שלענין הנאת הטלת חוטי הציצית אמרו מלל"נ, לענין לבישת הבגד לא אמרו, מפני שלבישת הבגד היא להנאתו, ואילו הטלת החוטים אינה אלא למצוה, ועי' שו"ת חת"ס ח"ב יו"ד סי' סט, שתי' הקושיא מכלאים בציצית כתי' מהרש"ם, שציצית תלויה בהנאה, וצ"ב אם לדעתו ה"ה לענין החוטים. וכ"מ בפמ"ג שם, שלמד דינו שבציון 314 שמצות עונג שבת להנות ניתנה, מישיבת סוכה, ומ' שישיבת סוכה להנות ניתנה מפני שהיא תלויה בהנאה, עי' ציון 326, ועי' שו"ת משנה שכיר או"ח סי' רמ, שתמה מהגמ' שבציון 325. וכ"מ במור וקציעה סי' תמה, שכ' שנר הבדלה של איסו"ה אסור להנות ממנו בהבדלה, מפני שכל המצוות המתקיימות בדרך הנאה אסור לעשותן בהנאה האסורה.
  324. ↑ שו"ת עונג יו"ט סי' נ ושו"ת משנה שכיר שם, ע"פ גמ' דלהלן; תהל"ד שם, למסקנתו.
  325. ↑ עי' נדרים טז ב: וכי מצות ליהנות ניתנו, ורש"י שם ד"ה וכי.
  326. ↑ ע"ע ישיבת סוכה ציון 138 ואילך.
  327. ↑ שו"ת עונג יו"ט שם; שו"ת משנה שכיר שם.
  328. ↑ ע"ע ציון 5. אחרונים דלהלן.
  329. ↑ ע"ע ציון 1. עין יצחק דלהלן.
  330. ↑ ע"ע.
  331. ↑ ע"ע קדשים וע' תרומה.
  332. ↑ שו"ת עין יצחק ח"ב אה"ע סי' סב ענף ב אות ח, ועי' להלן שכ"כ בד' אחרונים; עי' שו"ת לבושי מרדכי אה"ע מהדו"ק סי' לה; עי' שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' מא; מנחת שלמה תניינא סי' סא. וכן צידד מלא הרועים ע' מצות אי ליהנות ניתנו אות ה. וכ"מ בפמ"ג או"ח סי' שסג מ"ז סוס"ק ה, לענין לחי של אשרה, שמותר אפי' לצורך טלטול דבר הרשות, משום מלל"נ, ועי' ציון 342. ועי' לבושי מרדכי ומנחת אלעזר שם, שמדמים להנאת הרווחת ממון שהיה צריך להוציא על המצוה, לשיטתם שאינה חשובה הנאה, עי' ציון 367. ועי' עין יצחק שם אות י, שמה שאסרו לשחוט מסוכנת בסכין של ע"ז, עי' חולין ח א, היינו מפני שהשחיטה משבחת את הבהמה אף בלא היתר האיסור, וע"ש ענף יב אות נט, בד' הפלתי שבציון 230 שכ' שלסוברים מלל"נ שחיטה בסכין של ע"ז מותרת, שהיינו מפני שהיתר איסורים אינו הנאה, אע"פ שלדעתו שחיטה אינה מצוה. ועי' ציון 26 ואילך, שלענין עירוב תחומין לא אמרו שאינו חשוב הנאה אלא מפני שמערבים לצורך מצוה, אע"פ שבא להתיר הילוך חוץ לתחום, ועי' מנחת שלמה שם שביאר, ועי' עין יצחק שבציון 342 שביאר באופ"א, ועי' לבושי מרדכי שם שהביא ראיה מעירוב, וצ"ב.
  333. ↑ עין יצחק ומנחת שלמה שם, ע"פ מה שצידדו שם שחליצה וטבילה אינן מצוות, וע"ע חליצה ציון 33 ואילך, וע' טבילה ציון 118 ואילך. ועי' עין יצחק שם אות יב, שכ"כ אף לענין מילה, שמתירה את הערל בכמה דינים כגון תרומה וקדשים.
  334. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  335. ↑ ע"ע חליצה ציון 63 (עמ' תשנ).
  336. ↑ עין יצחק ולבושי מרדכי ומנחת שלמה שם, בד' הרמב"ן יבמות קג ב: כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא, וכ"ה ברשב"א שם.
  337. ↑ ציונים 33 ואילך, 59.
  338. ↑ עי' ציון 276. עין יצחק דלהלן.
  339. ↑ עי' ציון 22 ואילך.
  340. ↑ עי' ציון 26 ואילך.
  341. ↑ ע"ע תחומין.
  342. ↑ עיו יצחק שם אות סא, ביישוב שיטת הפלתי שבציון 332 מדין עירוב שאין מתירים אלא לצורך מצוה, ועי' ציון הנ"ל שי"מ באופ"א. ועי' ישוע"י סי' שסג ס"ק ו, שאף עירובי חצרות לא הותרו באיסו"ה, לפי שהיתר הטלטול בהם הוא אף לדבר הרשות, ועי' פמ"ג שבציון 332, לענין לחי של אשרה, שמותר אפי' לדבר הרשות משום מלל"נ, וצ"ב.
  343. ↑ ציון 373.
  344. ↑ עי' ראשונים דלהלן.
  345. ↑ ע"ע עונה. עי' נדרים טו ב.
  346. ↑ ר"ה כח א.
  347. ↑ רש"י שם ד"ה אבל.
  348. ↑ ע"ע טבילה ציון 116. עי' גמ' שם, ועי' ציון 16.
  349. ↑ ר"ן נדרים שם ד"ה והא; מאירי ר"ה כח א ונדרים טז ב.
  350. ↑ עי' ציון 12.
  351. ↑ כלבו ריש סי' סד, ושעה"מ לולב פ"א ה"ח, בדעתו.
  352. ↑ עי' רשב"א שם שפי' בע"א הטעם שהאומר הנאת תשמישך עלי אינו מותר משום מלל"נ, ושעה"מ שם, בדעתו; מאירי ר"ה שם בשם קצת פירושיהם של גדולי הרבנים.
  353. ↑ ציון 369 ואילך.
  354. ↑ עי' ציון 1. עי' מאירי קידושין ט א, שאסור לקדש אשה בשטר של איסו"ה, אע"פ שמלל"נ, מפני שמשתרש בדמי הקלף, וע"ש אם היינו דוקא בקלף השוה פרוטה; עי' ר"ן נדרים לז א, שהמודר הנאה מחבירו אסור ללמוד ממנו מקרא בחינם במקום שנוטלים על כך שכר, אע"פ שמלל"נ, ועי' חזו"א אהלות סי' כב ס"ק כז, שלפי"ז אסור לקיים מצוה בדבר של איסו"ה אם לא היה מוצא לקיימה בחינם, וכעי"ז במהר"ם שיק יו"ד סי' שדמ ובשו"ת דובב מישרים ח"א סי' נט (ד"ה אך באמת), ועי' שב יעקב דלהלן; עי' שו"ת האלף לך שלמה חו"מ סי' ח; שו"מ קמא ח"ג סי' קכב, וכ"מ שם רביעאה ח"ב סי' קכח; עי' הג' ר"ש לנדא לשעה"מ שופר פ"א ה"ג; עי' שו"ת יהודה יעלה (אסאד) ח"א יו"ד סי' שנא; עי' שו"ת בית שערים יו"ד סי' נג, בד' תוס' ע"ז סב א ד"ה בדמיהן שכ' שהמקדש באיסו"ה אינה מקודשת מפני שהקידושין כמכירה שיש בה הנאה, שהטעם שלא אמרו מלל"נ, מפני שמרוויח ממון שהיה צריך לקדש בו, ועי' אב"מ סי' כא, לפי' הב' בד' תוס', שמ' שאף לד' תוס' נאמר בו דין מלל"נ, ואינה מקודשת מטעם אחר; עי' אחרונים שבציונים 357, 361, 364. ועי' שער"י ש"ג פכ"ו, שהאריך להוכיח שדין "משתרשי ליה" (היינו הרווחת הממון שא"צ להוציא) חשוב הנאה אף באיסו"ה, וע"ש שמדמה לדין משתכר באיסו"ה, ע"ע אסורי הנאה ציון 116 ואילך, ועי' שו"ת שב יעקב סי' נ, וכעי"ז בשו"ת רמ"ץ או"ח סי' מג, שמקום שהנאתו אינה אלא בכך שא"צ להוציא ממון אחר, כגון המשתמש באיסו"ה, הרי זו גרמא בעלמא ואינה חשובה הנאה, ועי' שב יעקב שם שמש"כ הר"ן שהמודר הנאה אסור ללמוד מן המדיר, עי' לעיל, היינו מפני שהיה רשאי ליטול ממנו שכר על כך, והואיל ומלמדו בחינם הרי זה כמהנהו ממון, ועי' שו"ת בית שערים ח"א יו"ד סי' קט.
  355. ↑ עי' מאירי שם; עי' יהודה יעלה שם.
  356. ↑ עי' ציון 349. האלף לך שלמה שם; עי' שו"מ קמא שם.
  357. ↑ עי' מחב"ר סי' פז אות יז בשם לשון לימודים הל' בב"ח ס"ד, וערך השלחן או"ח סי' תרעג אות ב, לענין הדלקה בחמאה שנאסרה משום בב"ח; עי' פמ"ג פתיחה כוללת ח"א אות כט.
  358. ↑ ע"ע ערובי תחומין.
  359. ↑ עי' ערובין ל א: ככר זו עלי מערבין לו בה, ורש"י ד"ה אוכל, לל"א, וע"ש שכן עיקר. וע"ע הנ"ל.
  360. ↑ ע"ע: המצוה ומקורה.
  361. ↑ נתיה"מ סי' ערה ס"ק א.
  362. ↑ עי' משנה נדרים מח א.
  363. ↑ תוס' שם ד"ה והספרים. ועי' ר"ן שם שפי' באופ"א.
  364. ↑ מהר"ם שיק שם. וכעי"ז בש"ך יו"ד סי' רכא ס"ק נה. ועי' מחנ"א שאלה סי' ג, וצ"ב.
  365. ↑ פמ"ג שם.
  366. ↑ חזו"א שם.
  367. ↑ עי' חקרי לב יו"ד ח"א סי' טז; עי' יד המלך אישות פ"ד הי"ט, שהמקדש אשה בכזית מצה בליל פסח, בהנאת פרוטה שאינה צריכה ליתן עבורו, אינה מקודשת; עי' שו"ת לבושי מרדכי אה"ע מהדו"ק סי' לה, ע"פ גמ' דלהלן, ועי' ציון 332; עי' שו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' מא, בישוב קו' תוס' שבועות מד ב ד"ה ורב, שתמהו מדוע מותר לקיים מצוה בחפץ של איסו"ה משום מלל"נ, עי' ציון 5 ואילך, הרי נהנה בהרווחת "פרוטה דרב יוסף", שנפטר מליתן פרוטה לעני באותה שעה, ע"ע עוסק במצוה, ותי' המנחת אלעזר שכיון שאינו צריך ליתן הפרוטה אלא משום מצות צדקה, הרי זה בכלל מלל"נ, ועי' ציון 372, ועי' מנחת אלעזר שם שלפי"ז הרווחת פרוטה דרב יוסף אינה חשובה הנאה לענין שומר שכר אלא לסוברים שמצוות להנות ניתנו, וע"ש שהניח בצ"ע. ועי' שו"ת יהודה יעלה שם, שכ"מ ברש"י זבחים פח א ד"ה ואין, שלא פי' טעם הברייתא שם שאין מביאים מנחות ונסכים מערלה וכלאים, ע"ע מנחות וע' נסכים, משום שנהנה מאיסו"ה, כמל"מ אסו"מ פ"ה ה"ט, עי' ציון 92, וע"כ טעם רש"י מפני שמנחות ונסכים מצוה, ומלל"נ, אע"פ שמרוויח דמי המנחות והנסכים, ועי' יהודה יעלה שם שכ"מ בתוס' חולין קמ ד"ה למעוטי, שהסתפקו בענין המקריב בהמת עיה"נ, אם כשרה משום מלל"נ, אע"פ שמרוויח דמי הבהמה, ועי' ציון 92 שי"מ באופ"א, ועי' יהודה יעלה שם שכ"מ בשו"ת שער אפרים סי' לח, שצידד לאסור מכמה טעמים הדלקת נר חנוכה בחמאה שנאסרה משום בב"ח, אע"פ שמלל"נ, ולא כתב הטעם שא"צ לקנות שמן אחר, ועי' ציון 354 שיש אוסרים מטעם זה, ועי' יהודה יעלה שם שדייק כן בראשונים ואחרונים נוספים. ועי' בית ישחק לולב פ"א ה"ג, שכ' טעם אחר שהנאת הרווחת הממון מותרת, מפני שהיא גרמא בעלמא ולא נאסרה באיסו"ה, וע"ש שחלוק ממודר הנאה.
  368. ↑ עי' חק"ל שם; עי' מנחת אליעזר שם. וכעי"ז בלבושי מרדכי שם.
  369. ↑ עי' גמ' שבציון 5 ואילך.
  370. ↑ עי' חקרי לב שם; לבושי מרדכי שם. ועי' האלף לך שלמה שם, שדחה, שאם היה קונה שופר הרי היה נשאר בידו אף לאחר קיום המצוה, ויכול למוכרו או להשתמש בו, ונמצא שלא היה מפסיד ממון, ובאופן זה לא הרוויח בכך שנטל של איסו"ה, ועי' יהודה יעלה שם (ד"ה וגם דמיונו).
  371. ↑ ע"ע מחצית השקל.
  372. ↑ עי' מנחת אלעזר שם, ע"פ ירושלמי שקלים פ"ב ה"ב, שהשוקל מחצית השקל של חבירו לצורך עצמו כדי שלא ימשכנוהו ב"ד, מעל, אע"פ שמלל"נ (עי' קה"ע שם ד"ה מה), מפני שחשוב כנהנה בכך שאין ממשכנים אותו בע"כ, ועי' יהודה יעלה שם, שהביא משם ראיה לדעות שבציון 354, שכל מלל"נ אין אומרים במקום הרווחת ממון. ועי' מנחת אלעזר שם, שהטעם שהרווחת פרוטה דרב יוסף אינה חשובה הנאה, לדעתו, עי' ציון 367, אע"פ שממשכנים על הצדקה, ע"ע צדקה, מפני שאין ממשכנים אותו ליתן דוקא לעני זה הבא בשעת המצוה.
  373. ↑ מנחת שלמה תניינא סי' סא. וע"ש שעל אופן זה אמר רבא חולין ח א שאסור לשחוט מסוכנת בסכין של ע"ז, ותמה על פלתי יו"ד סי' י ס"ק ג, שהתיר לעשות כן לסוברים מלל"נ. ועי' שו"ת רמ"ץ שם אות ג.
  374. ↑ ציון 224.
  375. ↑ ע"ע עוסק במצוה.
  376. ↑ ע"ע הנ"ל וע' שומרים, ד' רב יוסף, וע"ע הנ"ל, שרבה חולק, מפני שהנאת פרוטה דרב יוסף אינה שכיחה.
  377. ↑ עי' תוס' דלהלן.
  378. ↑ עי' ציון 12.
  379. ↑ עי' ציון 16.
  380. ↑ עי' תוס' שבועות מד ב ד"ה ורב, שמטעם זה חשובה הנאת פרוטה דרב יוסף כשכר שמירה לענין שומר-אבדה, ששומר אבידה צריך לעסוק בה הרבה, ושכיח שיבוא עני באותה שעה. ועי' מכתם לדוד שכירות פ"י סוף ה"א, שכוונת התוס' שבאופן שיכול לכוון שעת קיום המצוה כשלא יבוא עני, אפי' עשאה בשעה שמצויים עניים לבוא, הרי זו כהנאה שאינה מחמת המדיר, וכאילו הוא מהנה את עצמו, ועי' שו"ת מהרש"ם ח"ב בסופו דרוש ג (ד"ה וליישב).
  381. ↑ חמד"ש או"ח סי' כג.
  382. ↑ עי' יש"ש ב"ק פ"ט סי' סא, שהאוסר נכסיו על עצמו יכול ליתנם לצדקה או לביהכנ"ס או לת"ת, במקום שלא שייך טוה"נ, ועי' שו"ת אחיעזר ח"ג סי' פא, בדעתו; נתיה"מ ביאורים סי' רעה ס"ק א; שו"ת עונג יו"ט סי' פט. ועי' נתיה"מ שם שביאר עפי"ז ד' הרשב"א נדרים פה א הסובר שהאוסר נכסיו על עצמו יכולים אחרים ליטלם בע"כ מפני שאין לו בהם הנאה, ע"ע אסורי הנאה ציון 167, שאפי' לצדקה אינו יכול ליתנם, אע"פ שמלל"נ, משום טוה"נ שבה.
  383. ↑ עי' ציון 349. עי' נתיה"מ שם; עי' עונג יו"ט שם. ועי' מחנ"א זכיה מהפקר סי' ד, שהאוסר נכסיו על עצמו יכול ליתנם לצדקה מפני שמלל"נ, ומ' אפי' במקום שיש לו טוה"נ, ומטעם זה חלק על הרשב"א שבציון 382, ועי' אחיעזר שם שאפשר שלא כ"כ אלא לשיטת הרשב"א הסובר שהנאת הגוף בשעת המצוה בכלל מלל"נ, עי' ציון 352. וצ"ב, שבמקום שנמשכת הנאת הגוף לאחר המצוה לכו"ע חשובה הנאה, עי' שעה"מ שופר פ"ח ה"א, וטוה"נ נמשכת לאחר המצוה, ועי' שו"מ קמא ח"ג ריש סי' קכב, שמ' שטוה"נ בכלל מלל"נ אפי' לסוברים שהנאת הגוף בשעת המצוה אינה בכלל זה.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:מצוות_לאו_להנות_ניתנו&oldid=159335"