אנציקלופדיה תלמודית:מרור

הגדרת הערך - הירקות שיוצאים בהם ידי חובת מצות אכילת-מרור*.

פתיחה

מרור, הוא מאכל מר ממיני ירקות. בטעם הדבר שאינו אלא מאכל שהוא ירק, לפי שהוקש למצה בכתוב: על מצות ומרֹרים^[1], מה מצה גידולי קרקע^[2], אף מרור גידולי קרקע, ומה מצה מין זרעים^[3], אף מרור מין זרעים, ומה מצה ניקחת בכסף מעשר^[4], אף מרור ניקח בכסף מעשר^[5]. יש מן הראשונים והאחרונים בדעת תנאים סוברים שמרור הוא שם כולל לכל מיני הירקות המרים שיוצאים בהם ידי חובת אכילת-מרור*^[6], ויש מן התנאים והראשונים והאחרונים סוברים שהוא שמם של מינים מסוימים^[7]. על פרטי המינים, עי' להלן: הירקות החשובים מרור. על מצות אכילת מרור, ועל ברכתה, ע"ע אכילת מרור.

הירקות החשובים מרור

ריבוי המינים

מיני ירקות מרים שונים, יוצאים בהם ידי חובת אכילת-מרור^[8], שמינים הרבה נתרבו מן הכתוב: מרֹרים^[9], לשון רבים^[10], ועוד שמרור הוקש למצה^[11], שהיא ממינים הרבה^[12] אף מרור ממינים הרבה^[13]. ויש מן הראשונים סוברים שמרור הוא אף מין ירק מסוים^[14].

המנויים במשנה

מיני המרור נמנו במשנה^[15]: חזרת: חסא^[16], ויש שכתבו שהוא בלשון פולין זערזיך^[17], ויש שכתבו שזערזיך הוא מין אחר שאינו מרור^[18], ונקראת סאלאט^[19]; עולשין: של גינה, ונקראים הינדבי^[20]; תמכא: סיב הגדל סביב דקל^[21] ונקראת חריין^[22], ויש מן הראשונים סוברים שהוא מין ממיני העולשין^[23]; חרחבינה: סיב הגדל סביב הדקל^[24]; מרור: מרירתא^[25] ונקרא פופרץ^[26], והוא מין כוסברתא^[27] או מין חזרת מדברי^[28] או לענה^[29], ויש מן הראשונים שכתבו שאינו מין מסוים אלא כולל כל המינים המרים^[30]. מיני ירקות נוספים נמנו בברייתות: חרגינין, הרדופנין^[31]. ר' מאיר אומר עסוָס, טורא, מר, ירואר מיני מרור הם. ר' יוסי סובר שעסוס וטורא מין אחד הם, ומר וירואר מין אחד הם^[32]. ערקבלים, ר' אילעא משום ר' אליעזר אומר וכן דעת ר' אליעזר בן יעקב שיוצאים בהם. ירק של חרדל, יש מן האחרונים הגורסים בתוספתא שר' יהודה בן בתירא אומר שיוצאים בו^[33]. יש מן התנאים שכתבו כלל למיני הירקות המרים שיוצאים בהם: ר' יהודה אומר כל ירק שיש לו כמין חָלָב כשחותכים אותו, יוצאים בו. ר' יוחנן בן ברוקה אומר כל ירק בהיר, יוצאים בו. ואחרים אומרים כל ירק מר שיוצא ממנו כמין חָלָב כשחותכים אותו ומראהו בהיר, יוצאים בו^[34]. והלכה כאחרים^[35]. ירק שמרירותו אינה מתבטלת על ידי שליקה, יש מן האחרונים כתבו בדעת אמוראים שאין יוצאים בו^[36]. יש מן הראשונים שנראה בדבריהם וכן יש מן האחרונים שכתבו שאין יוצאים אלא בחמשה המינים שנמנו במשנה^[37], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: ואמר פטירין עם מרורין^[38], והם מן התורה^[39], לפי שחמשה מינים אלו בלבד הם מרים ויוצא מהם חלב כשחותכים אותם ומראיהם בהיר^[40] או לפי שעיקר מרור הוא חזרת^[41] ושאר ארבעה מינים אלו בלבד דומים לחזרת^[42] או לפי שאין בקיאים בסימנים אלו, ולכך רק המנויים במפורש יוצאים בהם^[43]. ויש מן הראשונים והאחרונים פסקו שיוצאים בכל ירק מר^[44].

ירקות הנוספים למינים אלו

ירקות הנוספים למינים אלו, כגון עולשי שדה, חזרת יולין וחזרת גלין, יש מן הראשונים והאחרונים שנראה בדבריהם שנחלקו בהם תנאים^[45]: חכמים סוברים שאין יוצאים בהם^[46], לפי שיש להם שם לואי^[47] או לפי שאינם עיקר המין^[48], ור' יהודה אומר שיוצאים בהם^[49]. יש מן הראשונים והאחרונים שנראה בדבריהם שעולשי שדה, לכל הדעות יוצאים בהם^[50]. מרירתא של אגם, יוצאים בה^[51] - אף לסוברים שמין מרור שיש לו שם לואי אין יוצאים בו^[52] - לפי שבשעת מתן תורה היה שמה מרור סתם^[53] או לפי ששמה מרור אלא שנמצאת באגם ונקראת על שם מקומה^[54].

ירקות בעלי שם לואי

ירקות בעלי שם לואי, יש מן הראשונים שנראה בדבריהם שנחלקו בהם תנאים^[55]: חכמים סוברים שאין יוצאים בהם, ור' יהודה סובר שיוצאים בהם^[56]. ויש מן האחרונים סוברים שלכל הדעות אין יוצאים בהם, וחכמים הסוברים שאין יוצאים בהם הוא מטעם אחר^[57].

המין המובחר

המין המובחר לצאת בו ידי חובת אכילת מרור, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שהוא חזרת^[58], שרמוז בשמה – חסה^[59] – שחס הקב"ה עלינו, ורמוז בגידולה עבדות בני ישראל במצרים, שתחילתה - היינו בינקותה^[60] - רכה וסופה קשה^[61], שהיא רכה וכשלועסים אותה מתמררת^[62] או שהקלח שלה מתקשה ביותר כעץ^[63] ומתמררת^[64], שבתחילה עבדו בשכר ובסוף העבידום בפרך^[65], או שרמוז בגידולה - שתחילתה מתוקה ובסופה מרה – הנעשה לבני ישראל במצרים, שבתחילה הושיבום במיטב הארץ בארץ גושן, ובסוף מררו חייהם בעבודה קשה^[66]. ויש מן הראשונים שנראה בדבריהם וכן יש מן האחרונים כתבו בדעת ראשונים שכל מיני המרור שוים בקדימתם^[67], ומהם כתבו שנהגו בחסה, מטעם הרמז שבשמה^[68].

כשאין חסה

המין המובחר כשאין חסה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכל המוקדם במשנה^[69], מובחר יותר לצאת בו ידי חובת אכילת מרור מן הנמנים אחריו^[70], ומהם שכתבו שלסוברים שכל ירק מר יוצאים בו^[71], מיני המרור המנויים במשנה, מובחרים יותר משאר ירקות המרים^[72], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי: ואמר פטירין עם מרורין^[73], שלקדימת המינים הקרוים מרור אמרו^[74]. ויש מן הראשונים שכתבו שכשאין חסה, המובחר יותר הוא הירק המר יותר, שהוא מרור^[75], ולדעתם זהו שאמרו בתלמוד שרב אחא בריה דרבא היה מחזר אחר המריר^[76]. ויש שכתבו שכשאין חסה, המובחר יותר הוא הפחות מר שרמוז בו שחס הקב"ה עלינו^[77]. ויש שכתבו שכשאין חסה כל מיני המרור שוים^[78].

חזרת בזמן שמתוקה

חזרת בזמן שמתוקה - היינו בתחילתה^[79] - יש מן האחרונים סוברים שיוצאים בה^[80], שבכלל מרור היא, לפי שבסופה מתקשה^[81], ומרור נקרא כן אף על מה שתחילתו רך וסופו קשה כעבודת הפרך שהיתה במצרים^[82]. ויש מן האחרונים סוברים שאין יוצאים בה^[83].

שאינו ראוי לאכילה

ירק שאינו ראוי לאכילה, כגון שהוא מר ביותר, נחלקו בו ראשונים ואחרונים, יש מן הראשונים סוברים שאין יוצאים בו, לפי שאכילה נאמרה במרור^[84] או לפי שהוקש למצה שאינה כשרה אלא בראויה לאכילה^[85]. ויש מן הראשונים והאחרונים שנראה מדבריהם שיוצאים בו^[86].

שאינו שלו

מרור שאינו שלו, יש מן הראשונים סוברים שאינו יוצא בו, כמצה^[87], לפי שמרור הוקש למצה^[88], ויש מן הראשונים שנסתפקו, שיוצא אף במרור שאינו שלו, לפי שבזמן הזה חיוב מרור אינו אלא מדברי סופרים^[89].

קלחים עלים ושרשים

קלחים ועלים לחים של מיני המרור, יוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור^[90], שטעם מרור בהם^[91]. שורשי מיני המרור, כתבו ראשונים שאין יוצאים בהם^[92]. השורש שאמרנו שאין יוצאים בו, יש שחילקו שחלק השורש הגדול שעליו עומד הירק, חשוב קלח, ויוצאים בו, והשרשים הקטנים המתפצלים ממנו לכאן ולכאן, חשובים שרשים, ואין יוצאים בהם^[93]. ויש שכתבו שכל שתחת האדמה חשוב שורש, ואין יוצאים בו^[94].

על מנהג העולם ליטול עלים לאכילת מרור וקלחים לאכילת כורך, ע"ע סדר של פסח.

כשאינו כברייתו

ביבשים

אין יוצאים ידי חובת מצות אכילת-מרור* בעלים אלא כשהם לחים, אך לא כשהם יבשים^[95], שכשהם יבשים הרי הם כעפר בעלמא^[96]. קלחי מרור יבשים, נחלקו בהם תנאים: דעת חכמים שאין יוצאים בהם^[97]. ודעת ר' מאיר שיוצאים בהם^[98], שמתוך עובים אינם מתיבשים וטעמם נשאר בהם^[99]. יבשים שאמרו, באופנים שאין יוצאים בהם^[100], יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאף שיש בהם טעם מרור, אין יוצאים בהם^[101]. קלחי מרור יבשים שאין בהם טעם מרור, אף לסוברים שביש בהם טעם מרור יוצאים בהם, באין בהם טעם מרור אין יוצאים בהם^[102].

בכמושים

קלחי מרור כמושים, אף לסוברים שקלחים יבשים אין יוצאים בהם^[103], בקלחים כמושים יוצאים^[104]. עלי מרור כמושים, לדעת חכמים אין יוצאים בהם^[105], שהם כעפר^[106]. לדעת ר' אליעזר ב"ר צדוק יוצאים בהם^[107], שיש בהם טעם מרור^[108]. להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאין יוצאים בקלחי מרור כמושים^[109]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שיוצאים בהם^[110].

כבוש שלוק ומבושל

מרור כבוש* או שלוק^[111] או מבושל, אין יוצאים בו ידי אכילת מרור^[112], שאין בו טעם מרור^[113]. יש מן האחרונים שנסתפקו במרור כבוש או שלוק או מבושל, אם יוצאים בו כשמצטרף להשלים כזית עם מרור חי, לפי שאין צריך מרור בטעם מרור, אלא משהו, שלא נאמרה אכילה במרור, לסוברים כן^[114], או שאין יוצאים בו כלל, לפי שכל שאין בו טעם מרור, יצא מתורת מרור^[115]. על גדרי כבוש לענין מרור ע"ע כבוש^[116].

מרוסק

מרור מרוסק, יש מן האחרונים סוברים שאין יוצאים בו ידי מצות אכילת מרור, לפי שנשתנה טעמו^[117]. ויש מן האחרונים סוברים שיוצאים בו ידי חובת מצות אכילת מרור^[118], לפי שלא בטל טעמו לגמרי^[119] ולא בטלה חריפותו^[120] אלא נחלשה בלבד^[121], ואף על פי שלענין ברכות-הנהנין* אין מברכים עליו ברכת הפירות, אלא שהכל, לסוברים כן^[122], יוצאים בו, שמכל מקום מר הוא, ומרור כתוב בתורה ולא פרי^[123], או לפי שדרכו בכך^[124].

הערות שוליים