אנציקלופדיה תלמודית:נביאים

הגדרת הערך - חלק מכתבי הקדש (תורה נביאים וכתובים).

פתיחה

הערך עוסק בדינים השייכים לספרי הנביאים שבתנ"ך. על דינים השייכים לכל כתבי-הקדש* ע"ע; על נביא*, מהותו, סמכותו בהלכה, ע"ע נביא; על הנבואה* ודרגותיה, ועל ביטולה משחרב בית המקדש, ע"ע נבואה; על מעמדן של הלכות שנלמדות מספרי הנביאים, ע"ע דברי קבלה; על קריאת ההפטרה* בנביא, ועל ברכותיה, ע"ע הפטרה.

מהותם ותוכנם

מהותם

נביאים הם שמונה ספרים שכתבו אותם נביאים, ואלו הם: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה ושנים-עשר^[1], והם מעשרים וארבעת הספרים המרכיבים את התנ"ך^[2].

ספרי הנביאים נקראים לפעמים דברי-קבלה*^[3].

הכותבים

מי כתב את ספרי הנביאים: את ספר יהושע כתב יהושע בן נון בעצמו^[4], מלבד הפסוקים שבסופו, שאת הפסוקים המדברים במיתת יהושע: וימת יהושע בן נון עבד ה' וגו'^[5], כתב אלעזר בן אהרן^[6], ואת הפסוק: ואלעזר בן אהרן מת^[7], כתב פנחס בן אלעזר^[8].

את ספר שמואל כתב שמואל בעצמו^[9], מלבד את הפסוק: ושמואל מת^[10], שאותו כתבו גד החוזה ונתן הנביא^[11].

וכן את ספר שופטים, שמואל כתב^[12], שהשופטים קדמו לו, והוא כתב ספרם ומה שעלתה לישראל בימיהם^[13].

את ספר ירמיה כתב ירמיהו בעצמו^[14].

וכן את ספר מלכים ירמיהו כתב^[15].

את ספר ישעיה כתבו חזקיהו וסיעתו^[16], היינו בני דורו של חזקיה, שהאריכו ימים אחריו^[17], ולא חזקיה עצמו, אלא שבני דורו, שחזקיהו גרם להם לעסוק בתורה, נקראו על שמו^[18], אבל ישעיה עצמו לא כתב את ספרו, לפי שהנביאים לא היו כותבים ספריהם אלא לפני מותם, וישעיהו לא הספיק לכתוב לפני מותו^[19], שהרי נהרג על ידי מנשה^[20].

את ספר יחזקאל כתבו אנשי כנסת הגדולה^[21], שהם חגי זכריה ומלאכי וזרובבל ומרדכי וחבריהם^[22], אבל יחזקאל עצמו לא כתב, בטעם הדבר צדדו ראשונים לומר שנבואה לא ניתנה להכתב בחוץ-לארץ*, ויחזקאל הרי נתנבא בחוץ לארץ^[23], לפיכך לא כתבה, וכתבוה אנשי כנסת הגדולה אחר שבאו לארץ^[24].

וכן את ספר שנים עשר^[25] כתבו אנשי כנסת הגדולה^[26], שהנביאים עצמם שהתנבאו אותם לא כתבו את נבואותיהם, לפי שהיו קצרות, ולאחר כמה דורות, חגי זכריה ומלאכי – אנשי כנסת הגדולה^[27] - כשראו שרוח הקדש מסתלקת^[28], עמדו וכתבום וצרפום לספר אחד גדול, כדי שלא יאבדו מחמת קטנם^[29].

חיבור שנים עשר ספרים

שנים עשר מספרי הנביאים – הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי - סודרו יחד בספר אחד, הנקרא: שנים עשר^[30], והטעם שחיברו אותם, ולא עשאום כל אחד ספר בפני עצמו הוא שמאחר והם קצרים, יש לחוש שיאבדו^[31].

סדרם

סדרם של ספרי הנביאים: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה, שנים-עשר^[32].

ספר עמוס, שנמצא בתוך תרי-עשר, אף על פי שעמוס קדם לישעיה בזמן^[33], בסדר הנביאים הוא מסודר אחריו, לפי שהוא חלק מספר תרי-עשר, וספר תרי-עשר מקומו בסוף הנביאים, בגלל שכלולים בו חגי זכריה ומלאכי, שהיו בסוף תקופת הנביאים^[34].

הספרים ישעיה ירמיה ויחזקאל אינם מסודרים לפי סדר הזמן, שהרי ישעיה, שסודר אחרון מביניהם, קדם בזמן לשנים האחרים^[35], אלא הם סודרו לפי הענין, שספר מלכים שלפניהם, סופו מדבר בחורבן, לפיכך סדרו אחריו את ירמיה, שכולו -היינו רובו^[36] – מדבר בחורבן, ואחריו סדרו את יחזקאל, שתחילתו חורבן וסופו נחמה, ואחריו סדרו את ישעיה, שכולו נחמה, ובכך סמכו חורבן לחורבן ונחמה לנחמה^[37].

בסדר התנ"ך, הנביאים נמצאים בין התורה לכתובים^[38], על טעם הדבר ע"ע כתובים^[39].

הבדל בינם לכתובים

על ההבדל בין נביאים לכתובים*, ע"ע כתובים^[40].

הנבואות שנכתבו

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות הם שנתנבאו לישראל, ונבואותיהם נכתבו, ונביאים רבים נוספים נתנבאו לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא שנבואותיהם לא נכתבו, שנבואה שהוצרכה לדורות, נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות, לא נכתבה^[41].

כתיבתם מחמת חטאי ישראל

רוב ספרי הנביאים נכתבו מחמת חטאי ישראל, שעיקרם אינו אלא להוכיח את ישראל על עבירות שבידם, ואלמלא חטאו, לא היו צריכים לתוכחה, ולא היה ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, לפי שערכה של ארץ ישראל הוא, כלומר שמפורשות בו עיירות שבארץ ישראל והנחלות אשר נחלו, ולפיכך אפילו לא חטאו היו צריכים אותו, וזהו שנאמר: כי ברֹב חכמה רָב כעס^[42], שברוב דברי חכמות הנביאים יש סימן לרוב כעס שהכעיסו ישראל להקב"ה^[43].

נתינתם מסיני

ספרי הנביאים, יחד עם התורה והכתובים והמשנה וגמרא, ניתנו למשה מסיני^[44], שנאמר: ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה וגו' ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם^[45], ודרשו: אשר כתבתי: אלו נביאים וכתובים, מלמד שאף הם ניתנו למשה מסיני^[46].

סיומם בדברי שבח ותנחומים

נביאים הראשונים – היינו הנביאים שבדורות הקודמים, כגון חגי וזכריה ורוב נביאי תרי-עשר^[47] – סיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים^[48], ומהם למדים שלא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דברים של חכמה^[49].

תרגומם

תרגום* של ספרי הנביאים, יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי^[50], כלומר בקבלה מפיהם על ידי רבותיו^[51], ונזדעזעה ארץ-ישראל* ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה – זהו גודלה של ארץ ישראל^[52] - יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם, עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל^[53]. הטעם שארץ ישראל נזדעזעה כשהנביאים תורגמו הוא שיש בהם דברים שאינם מפורשים^[54], והתרגום מפרש אותם, ועל ידי כך בני אדם אינם מוסרים את נפשם ללמדם כבתחלה^[55].

על גדרי ודיני התרגום של ספרי הנביאים ע"ע תרגום.

טעמים

על מערכת הטעמים* של ספרי הנביאים ע"ע טעמים (טעמי המקרא).

ביטולם לעתיד לבא

ספרי הנביאים והכתובים עתידם להבטל^[56] בימות המשיח^[57], לפי שאינם אלא תוכחות לישראל, ולעתיד לבא ידעו כולם את ה'^[58]. על גדר הביטול ע"ע ימות המשיח^[59].

סגנון לשונם

בלשון נביאים, כסף סתם הכוונה ליטרין^[60], היינו מנה במשקל ליטרא, שהוא עשרים וחמשה שקלים^[61].

הנביאים, פעמים שדברו לשון הבאי, שנאמר: ותבקע הארץ לקולם^[62], ואין הכוונה שהארץ נבקעה, אלא שמקול ההמון נראה היה כאילו היא נבקעת^[63].

שני נביאים בסגנון אחד

סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, כלומר תוכן אחד של דברי מליצות של רוח הקדש נכנסים בלב כמה נביאים, לזה בלשון זה ולזה בלשון זה, אבל אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, כלומר בלשון אחד, אלא כל אחד אומר את הדברים בלשון אחרת^[64].

קרי וכתיב

על תיבות בספרי הנביאים שיש בהם קרי-וכתיב*, ע"ע קרי וכתיב.

תקנות הנביאים

הנביאים תקנו תקנות בכמה ענינים, עי' על כל תקנה בערכה: על תקנת תפלת שמונה-עשרה* ע"ע; על תקנת קריאת-התורה* ע"ע; על תקנת אמירת הלל* ע"ע^[65]; על תקנת האותיות הסופיות שנשכחו ע"ע מנצפ"ך; על ההיתר לשאוב מים בגלגל ביום-טוב* מבאר הקר לעולי רגלים ע"ע שבות; על התקנה שמשפחות מסוימות מביאות קרבן-עצים* בימים ידועים ע"ע קרבן עצים; על תקנת ערבה* בחג הסוכות* ע"ע ערבה; על תקנת משמרות* הכהנים והלוים ע"ע משמרות; על תקנת יום-טוב-שני-של-גליות* ע"ע^[66]; על תקנת הפרשת תרומות-ומעשרות* בבבל* ע"ע בבל^[67] וע' תרומות ומעשרות.

מסירת התורה

הנביאים היו ממעבירי התורה מדור לדור, שמֹשֶה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה^[68], וכן שנינו בכמה הלכות-למשה-מסיני, שנמסרו על ידי הנביאים^[69].

גניזת ספר יחזקאל

ספר יחזקאל, בקשו לגנוז אותו^[70], לפי שדבריו נראים כסותרים את דברי התורה^[71], עד שבא חנניה בן חזקיה ודרשוֹ ופרש שהדברים אינם סותרים את דברי התורה^[72]. וכן בקשו לגנזו מטעם אחר, שהיה מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בו בבית רבו, והיה מבין בחשמל – שהוזכר בספר יחזקאל^[73] – לדרוש מהו, ויצאה אש מחשמל ושרפתו, ולבסוף לא גנזוהו משום שחנניה בן חזקיה אמר להם: אם זה חכם, וכי הכל חכמים הם^[74], כלומר וכי כל הקטנים חכמים הם שיבואו לדרוש בחשמל לפני שיגיע הזמן שהם ראוים לכך^[75].

כתיבתם

על ספר

על ספרי נביאים, אם יש להם דין נביאים – לענין היתר הקריאה בהם^[76], ולענין טומאת ידים^[77] - דוקא כשנכבו על קלף מעובד כדינו, או אף כשנכתבו על נייר או על דיפתרא או על עור שאינו מעובד, או שאינו מעובד לשמה*, ע"ע כתיבת סת"ם^[78]; אם צריכים להכתב דוקא בדיו* ע"ע דיו^[79] וע' כתיבת סת"ם^[80].

על קדושתם ודיניהם כשנכתבו שלא כדינם, ע"ע כתבי הקודש.

כתיבת אזכרות לשמן

על כתיבת אזכרות* שבספרי הנביאים לשמה* ע"ע לשמה^[81].

הכותב

על מי שפסול מלכתוב סת"ם, אם הוא כשר לכתיבת ספרי נביאים וכתובים, ע"ע כתיבת סת"ם^[82].

הלשון והכתב

ספרי הנביאים והכתובים, נחלקו תנאים אם נכתבים דוקא בלשון-הקדש* ובכתב-אשורי*, או אף בשאר לשונות וכתבים: א) תנא קמא סובר שנכתבים בכל לשון^[83], וכתבו ראשונים בדעתו שכמו כן נכתבים בכל כתב^[84], וכן בדעת תנא שאמר שכל כתבי הקדש הכתובים בכל לשון מצילים אותם מפני הדליקה – ע"ע כתבי הקדש - אמר רב הונא שנביאים וכתובים ניתנו להכתב בכל לשון^[85], וכן שנינו בסתם ברייתא, שהספרים נכתבים בכל לשון^[86]. ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר שלא התירו שיכתבו – מלבד בלשון הקדש ובכתב אשורי - אלא ביונית ובכתב יווני, ולא בשאר לשונות וכתבים^[87]. ג) ורבי יהודה אמר בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאסור לכתוב ספרי נביאים וכתובים אלא בלשון הקדש ובכתב אשורי, ואף על פי שלדעתם ספר-תורה*, מותר לכתבו ביונית, אין זה אלא משום המעשה שהיה בתלמי המלך, שתרגם את התורה ליונית, והוא תרגם את התורה לבדה, ולא את הנביאים והכתובים^[88], וכן שנינו בסתם ברייתא שכתבי הקדש הכתובים עיברית או עילמית או יונית לא ניתנו לקרות בהם^[89], ואמר רב אשי שזה הטעם למה ששנינו שספר אינו מטמא את הידים אלא כשנכתב בלשון הקדש ובכתב אשורי^[90], שהכוונה לנביאים וכתובים^[91].

בזמן הזה, כתבו ראשונים שמותר לכתוב ספרי נביאים וכתובים בכל לשון, משום עת-לעשות-לה'*^[92], על מקור הדין ופרטיו, ודעות נוספות, ע"ע עת לעשות לה'.

על ספרי נביאים שנכתבו שלא בכתב אשורי, אם יש בהם קדושה, ע"ע כתב אשורי^[93]; על הצלתם מפני הדליקה ע"ע כתבי הקדש^[94]; על קריאה מתוך ספר שנכתב שלא כדינו עי' להלן^[95].

שרטוט

על דין שרטוט* בספרי הנביאים, ע"ע שרטוט.

גליונות

בספרי הנביאים מניחים גליון של שלש אצבעות מלמטה ושתי אצבעות מלמעלה^[96], ואם רצה להוסיף יוסיף, ובלבד שלא יהיה הרווחים מרובים מן הכתב^[97]. ובין דף לדף מניחים רוחב אגודל^[98]. על פרטי הדינים ע"ע גליונות.

הפסק בין ספר לספר

ספרי כמה נביאים שהיו בכרך אחד –אם מותר לעשות כן עי' להלן^[99] - עושים בין נביא לנביא הפסק של ארבע שורות^[100], ויש גורסים שלש שורות, וכן הלכה^[101]. ובנביאים שבספר תרי-עשר, עושים בין ספר לספר הפסק של שלש שורות^[102]. ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה^[103], כלומר אם נזדמן לו סיום הספר למטה בסוף הדף, מתחיל את הספר האחר בראש הדף שאחריו, ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם^[104], ואף עדיף שלא להשאיר ריוח למעלה^[105], שמא יחתכו ויפרידו את הספרים – שהרי כך ראוי לעשות^[106] - ואם יהיה ריוח בראש העמוד בתחילת הספר, גנאי הוא להיות הדף משונה מחבירו על חינם^[107]. ויש ראשונים שכתבו שאף כשמסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה, מניח הבדל של ארבע שורות^[108].

ובירושלמי אמרו, וכן יש ראשונים שכתבו שבין נביא לנביא לעולם חובה לסיים למטה ולהתחיל מלמעלה, ואין להתחיל באמצע הדף, מלבד בנביאים של ספר תרי-עשר, שבהם מתחילים באמצע הדף^[109].

ריוח בתחילה ובסוף הספר

ספרי הנביאים, לסוברים שהם נגללים מתחילתם לסופם^[110], מניחים בראשם קלף חלק בשיעור כדי לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו, ובסופו מניחים קלף חלק גדול יותר, בשיעור כדי לגלול בו כל הקיפו^[111], בשונה מספר-תורה, שמאחר והוא נגלל לאמצעיתו, ועושים לו עמוד אילך ואילך^[112], מניחים בתחלתו ובסופו חלק בשיעור שוה, כדי לגול עמוד^[113]. ולסוברים שספרי הנביאים נגללים מסופם לתחילתם^[114], עושים בראשם כדי לגול היקף, ובסופם כדי לגול עמוד^[115]. והנוהגים בימינו לגלול את הנביאים לאמצעם, כספר-תורה^[116], מניחים בתחילתם כדי לגול עמוד ובסופם כדי לגול עמוד^[117].

שלא בספר שלם

מעיקר הדין אסור לכתוב חלקים וקטעים מספרי הנביאים, שלא בספר שלם^[118], אלא שחכמים תקנו והתירו לכתוב, משום עת-לעשות-לה'*, שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב ספרי נביאים שלמים^[119], על פרטי הדינים והטעמים ע"ע תורה שבכתב וע' עת לעשות לה'.

קריאתם

בהפטרה

על קריאת הפטרה* מספרי הנביאים אחר קריאת התורה ע"ע הפטרה.

אחר סעודת שחרית בשבת

אחר סעודת שחרית בשבת, קובעים מדרש לקרות בספרי הנביאים ולדרוש בדברי אגדה^[120].

שלא מספר שנכתב כדינו

נביאים וכתובים, בתלמוד נראה, וכן כתבו ראשונים שהם בכלל דברים שבכתב, שאסור לאמרם בעל פה^[121], וכן אסור לאמרם מתוך ספר שלא נכתב כדינו^[122]. ויש ראשונים שסוברים שמותר לאמרם אפילו בעל פה, שהאיסור לא נאמר אלא בתורה, ולא בנביאים וכתובים^[123]. על פרטי ודיני איסור אמירת דברים שבכתב בעל פה, או מספר שנכתב שלא כדינו, ע"ע תורה שבכתב; על ההיתר בזמן הזה לקרא דברים שלא מספר שנכתב כדינו ע"ע עת לעשות לה'; על קריאת הפטרה* שלא מספר נביאים שלם ע"ע הפטרה.

דילוג בקריאתם

מדלגים בקריאת ההפטרה בנביא^[124], אפילו בשני עניינים^[125], ועד כמה מדלג, עד כדי שלא יפסוק התורגמן^[126]. ומנביא לנביא אחר אין מדלגים, מלבד בנביא של שנים עשר, שבו מדלגים, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו^[127].

על פרטי ודיני דילוג בהפטרה* בנביאים ע"ע הפטרה^[128].

קריאתם באבלות

אבל*, כשם שאסור לו לקרא בתורה, כך אסור לו לקרא בנביאים ובכתובים^[129].

קריאתם בתשעה באב

בתשעה-באב*, כשם שאסור לקרא בתורה, אסור לקרא בנביאים ובכתובים^[130], עי' על כך בע' תשעה באב.

קריאת תרגומם

על קריאת התרגום עם קריאת ההפטרה בנביא, ועל קריאתו על ידי כמה אנשים יחד, ע"ע הפטרה^[131].

בשנים יחד

הפטרה בנביא, אחד קורא, ולא שנים^[132]. על פרטי הדין וטעמו ע"ע הפטרה^[133].

דקדוק בקריאה

בקריאת הנביאים צריך לדקדק שלא להבליע תיבות, ושלא לחבר בין המילים^[134].

קדושתם

קדושתם ביחס לתורה ולכתובים

ספרי הנביאים, קדושתם פחותה מקדושת ספר-תורה^[135], וכן פחותה מקדושת חומשים*^[136]. על קדושת ספרי נביאים ביחס לקדושת ספרי הכתובים, ע"ע כתובים^[137]. וע"ע מעלים בקדש ואין מורידים.

עמידה מפניהם

ספרי הנביאים, אף כשנכתבו על קלף כדין ספר, אין צריך לעמוד מפניהם כדרך שעומדים מפני ספר-תורה^[138].

גלילתם במטפחת שאינה שלהם

גוללים תורה וחומשים במטפחות נביאים וכתובים, לפי שבכך מעלים את המטפחות לקדושה גדולה יותר, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות תורה וחומשים, לפי שבכך מורידים את המטפחות מקדושתן^[139].

הנחה על ותחת ספרים אחרים

מניחים תורה וחומשים על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי תורה וחומשים^[140]. על הנחת נביאים וכתובים זה על זה ע"ע כתובים^[141].

דיניהם

פסילת תרומה

ספרי הנביאים הם בכלל כתבי-הקדש*, שפוסלים את התרומה* מדרבנן במגעם^[142], על פרטי הדין וטעמו ע"ע טמאה^[143] וע' כתבי הקדש וע' שמנה עשר דבר.

טומאת ידים

ספרי הנביאים הם בכלל כתבי הקדש שנגיעה בהם מטמאה את הידים^[144], על פרטי הדין וטעמו ע"ע טמאת-ידים^[145]; על גדר ספר לענין טומאת ידים, ע"ע דיו^[146] וע' כתבי הקדש וע' כתיבת סת"ם^[147].

נגיעה בידים

ספרי הנביאים, יש ראשונים שכתבו שאסור ליגע בהם בלא הפסק מטפחת^[148], כדרך שאסור לגעת בספר-תורה^[149], ויש שנסתפקו בדבר^[150], וכתבו אחרונים שנוהגים להקל ולגעת בהם אף בלא הפסק מטפחת^[151], וכתבו שמכל מקום טוב שלא ליגע בהם בלא נטילת ידים תחלה^[152].

על טמא, אם מותר לו ליגע בכתבי הקדש, ע"ע כתבי הקדש^[153].

תפירתם

לסוברים – וכן הלכה - שספר-תורה נתפר דוקא בגידים, ולא בפשתן^[154], אף ספרי הנביאים נתפרים דוקא בגידים^[155].

גלילתם

ספרי הנביאים נגללים מתחילתם לסופם, בשונה מספר-תורה*, שנגלל לאמצעיתו^[156]. ויש גורסים להפך, שספרי הנביאים נגללים מסופם לתחילתם^[157]. ויש מחלקים, שספר שיש בו נביאים בלבד, נגלל מסופו לתחילתו, אבל ספר שדבוקים בו תורה נביאים וכתובים, אין נכון לגול מסופו לתחלתו, לפי שגנאי הוא שתהא התורה נכרכת סביב נביאים וכתובים, ונראה כאילו נעשית שומר להם מלכלוך, לפיכך גוללים אותם מתחילתם לסופם, שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ^[158].

בימינו יש שנוהגים לגלול את הנביאים לאמצעיתם, כספר-תורה, ואחרונים תמהו על המנהג^[159].

על פרטי ודיני גלילה* ע"ע גלילה.

הצלתם מפני הדליקה

על הצלת ספרי נביאים מפני הדליקה בשבת, ועל הצלתם כשכתובים בכל לשון, לסוברים שמותר לקרא בהם, ולסוברים שאסור לקרא בהם, ועל הצלתם כשאינם כתובים בדיו, ע"ע כתבי הקדש^[160].

במלכויות זכרונות ושופרות

על אמירת פסוקים מספרי הנביאים בברכות מלכויות-זכרונות-ושופרות*, ועל מקומם ביחס לפסוקי התורה והנביאים ע"ע כתובים^[161] וע' מלכויות-זכרונות-ושופרות.

בעל קרי

על בעל-קרי* אם מותר לו לקרא בספרי הנביאים, ע"ע בעל קרי^[162].

בקיאות בהם ליורד לפני התיבה

היורד לפני התיבה, בנוסף למה שצריך שיהיה בקי לקרות בתורה, צריך שיהיה בקי לקרות בספרי הנביאים והכתובים^[163], עי' על כך בע' שליח צבור ובע' תעניות.

הדבקת כמה ספרים

נביאים, נחלקו תנאים אם מותר לדבקם זה בזה, ולדבקם עם תורה ועם כתובים: א) רבי מאיר אומר, מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד^[164], וכן כתבו במסכת סופרים בדעת רבי יהודה^[165], וכן אמר רבי, מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום^[166], וכן שנינו בסתם ברייתא, שהרוצה לדבק תורה ונביאים וכתובים כאחד, מדבק^[167], וכן הלכה^[168]. ב) רבי יהודה אומר, תורה בפני עצמה, נביאים בפני עצמם, וכתובים בפני עצמם^[169], כלומר שמותר לחבר את הנביאים זה לזה, אבל אסור לחברם עם תורה ועם כתובים, כדי שלא יראה הכל כמו תורה או כמו נביאים^[170], וכן מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקים כאחד, על פי רבי אלעזר בן עזריה^[171]. ג) וחכמים אומרים, כל אחד ואחד בפני עצמו^[172], כלומר כל ספר וספר של נביאים צריך להיות כרך לעצמו^[173], כדי שלא יראה הכל כמו נביא אחד^[174], ויש אומרים שכן היה מעשה בביתוס בן זונין, שהיה לו כל נביא ונביא בכרך בפני עצמו, על פי רבי אלעזר בן עזריה^[175].

ובמסכת סופרים חילקו, שבספרים הכתובים על דיפתרא מותר לדבק תורה ונביאים, אבל בכתובים על גויל, תורה בפני עצמה ונביאים בפני עצמם^[176], וכתבו אחרונים בטעם, שבכתובים על גויל, יש לחוש שיחשבו שהכל ספר-תורה, שהרי ספר-תורה נכתב על גויל, אבל בכתובים על דיפתרא אין לחוש שיחשבו שהכל תורה, שהרי ספר-תורה אינו נכתב על דיפתרא^[177].

כמה ספרים דבוקים יחד, אם בא לחתוך אותם ולהפרידם, חותך^[178], וכן עדיף יותר, שיהיו נפרדים^[179].

על תורה נביאים וכתובים הדבוקים יחד, אם יש להם קדושת ספר-תורה, ע"ע ספר-תורה.

כפיה על קנייתם

בין הדברים שבני-העיר* כופים עליהם זה את זה הוא קניית נביאים^[180], על פרטי הדין ע"ע בני העיר^[181].

על כפיית יתומים* להשתתף בקניית נביאים ע"ע יתומים^[182].

הגהה

על נביאים וכתובים שאינם מוגהים, אם יש איסור להשהותם, ע"ע הגהה^[183].

קריעה על שריפתם

על הרואה ספר, או אפילו מגילה אחת מן הנביאים או מן הכתובים שנשרף, שצריך לקרוע, ע"ע קריעה.

על נבואות הנביאים בענין ימות-המשיח* ובענין העולם-הבא*, עי' ערכיהם.

על רוח הקדש, שנסתלקה מישראל משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, ע"ע נבואה וע' נביא.

על עושרם של הנביאים משה שמואל עמוס ויונה, שמהם למדים שכל הנביאים היו עשירים^[184], ע"ע נביא.

על אורים-ותומים*, שבטלו כשמתו נביאים הראשונים, ע"ע אורים ותומים^[185].

על קניית נביאים מנכסי יתומים* לצורך היתומים ע"ע נכסי יתומים.

על דין גניזת נביאים שבלו, ע"ע גניזה.

הערות שוליים