אנציקלופדיה תלמודית:נגעי בגדים

הגדרת הערך - דיני נגע צרעת שנראה בבגד או בעור.

פתיחה

ערך זה עוסק בדיני צרעת הבגד, ובכלל זה באופנים שבהם מסגירים ומחליטים לטומאת נגעים בגד שנראה עליו נגע, וכן באופנים שבהם מטהרים בגד שנראה עליו נגע. חלקו השני של הערך עוסק בבגד ובשאר דברים המקבלים טומאת נגעים. עקב אורכו, חולק הפרק העוסק בכך לפרקי משנה. על דיני הבגד עצמו בזמן שהוא מוסגר או לאחר שהוחלט, ובכלל זה דיני טומאתו והמצוה לשורפו ואיסור ההנאה ממנו ודינו כשנתערב באחרים, ע"ע בגד המנגע. על המצוה לשלח בגד מוסגר מחוץ לעיר, ע"ע הנ"ל^[1] וע' שלוח מחנות.

המצוה וגדריה

המצוה

מצות-עשה* לעשות בנגעי בגדים כמשפט הכתוב בתורה בפרשת צרעת הבגד^[2], כגון לטמא בגד שיש בו צרעת^[3], שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו'^[4]. המצוה כוללת את כל דיני צרעת בגדים – המפורשים בכתוב ובדברי חז"ל^[5] - ובכלל זה כיצד הם נטמאים, ובאלו אופנים צריך בגד שנראה בו נגע הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה או טהרה*^[6].

במניין המצוות

דיני נגעי בגדים יש ממוני המצוות שמונים אותם במנין-המצוות* כמצות עשה^[7]. ויש ממוני המצוות שמונים את פרשת נגעי בגדים ביחד עם פרשת נגעי-בתים* למצות עשה אחת^[8]. ויש ממוני המצוות שנראה מדבריהם שהם אינם מונים את פרשת נגעי בגדים כמצות עשה בפני עצמה אלא כחלק ממצות עשה כללית של דיני נגעים^[9]. ויש ממוני המצוות שאינם מונים את דיני נגעי בגדים כמצות עשה^[10], לשיטתם שאין למנות את משפטי הטומאות למצות עשה^[11]. טהרת בגד-המנגע* אינה נמנית כמצות עשה בפני עצמה – שלא כטהרת-מצורע* וטהרת בית-המנגע* הנמנים כמצות עשה בפני עצמה^[12] - אלא היא חלק ממצות נגעי בגדים^[13]. ויש ממוני המצוות המונים את דיני טהרת הבגד מצרעתו כחלק ממצות עשה של טהרת המצורע^[14].

טעמה והנהגתה

נגעי בגדים, יש מן הראשונים סוברים שאינם נוהגים בדרך הטבע אלא הם בדרך נס^[15], שבהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד בגדיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבגדו, להראות כי השם סר מעליו^[16], ובהשתנות כלי תשמישו ייקח האדם מוסר לפני שתפגע הצרעת בגופו^[17]. והטעם שאין בגדים צבועים מיטמאים בנגעים^[18], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ובבגד צבוע אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ואין הנגע נובע מהשגחה מיוחדת^[19]. וכן הטעם שאין בגדי גויים מיטמאים בנגעים^[20], יש מן הראשונים סוברים שהוא מטעם זה שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד^[21]. וכן מטעם זה, יש מן הראשונים סוברים שאין נגעי בגדים נוהגים אלא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל^[22]. ויש מן הראשונים סוברים שנגעי בגדים הם בטבע באופן שיגבר בהם הלחות והחום עד שיבואו לכילוי ולהפסד ההרכבה אשר בהם, ומראות הנגע – ירקרק או אדמדם^[23] - ימצאו במקומות המעופשים, ולפי שאין באלו הדברים אפשרות לרפואה, ציוה הבורא שיישרפו, להעיר על חיסרון החומר, ושהאדם משתמש בו רק מצד צורתו^[24]. ויש מן הראשונים סוברים בטעמה של מצות נגעי בגדים שהיא זהירות המביאה לידי טהרה וקדושה, לפי שכשלובש האדם בגדים מלוכלכים, הדבר נמאס לנפש הטהורה ומונע אותה מפעולותיה^[25]. ויש מן הראשונים, הסוברים שנגעי בגדים נוהגים דוקא בבגדים שהשתמש בהם מצורע* בימי חוליו^[26], שכתבו בטעמה של מצות נגעי בגדים, שיש לחשוש שאותם בגדים התפעלו מאיכות המצורע ועיפוש גופו ולכן נראים בהם כתמים, וחששה תורה שהמצורע אחרי טהרתו ירצה להשתמש באותם הבגדים, וידבק הטהור בטמא ההוא ואולי יחזירוהו לחליו, ולכן ציותה התורה שיסגירו את הבגד וינהגו בו ככל דיני נגעי בגדים^[27], והטעם שדוקא צמר ופשתים וכלי עור מטמאים בנגעים^[28], לדעתם הוא משום שרק חומרים אלו מקבלים התפעלות והפסד משימוש האדם, שלובש אותם לגופו, אבל משי וצמר גפן ומתכות חומרם חזק, ולכן אינם מקבלים הפסד והתפעלות משימוש האדם^[29]. וכן הטעם שאין בגדים צבועים מטמאים בנגעים^[30], לדעתם הוא משום שכתמים כאלו נראים דוקא בבגדים לבנים^[31]. החטא המיוחד שעליו באים נגעי בגדים, יש מן הראשונים סוברים שהוא על לשון-הרע*, כפי שהוא החטא שעליו באים שאר הנגעים^[32]. ויש מן האחרונים סוברים שנגעי בגדים באים בייחוד על גסות הרוח, כי דרך העולם להתכבד ביותר במלבושי כבוד^[33].

זמנה

מצות נגעי בגדים, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שנוהגת בכל זמן, ואפילו כשאין בית המקדש קיים, ובלבד שיהיה כהן בקיא לראיית נגעים^[34].

מקומה

מצות נגעי בגדים נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ – שלא כנגעי בתים שאינם נוהגים אלא בארץ ישראל^[35] - שנאמר: זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים וגו' לטהרו או לטמאו^[36], בכל מקום, אף בחוץ לארץ^[37]. ויש מן הראשונים סוברים שאין מצות נגעי בגדים נוהגת בחוץ לארץ, ולא הוצרך הכתוב למעטה כי לא יארע שם לעולם נגע בבגד, שדוקא במקום השראת השכינה שהוא בארץ ישראל יכולים להיות נגעים^[38], ומכל מקום, אף בדעתם יש מן האחרונים סוברים שמצוות נגעי בגדים נוהגת אפילו בחוץ לארץ, כגון בנגע שאירע לבגד בארץ ישראל והוציא את הבגד לאחר מכן לחוץ לארץ, שיש לנהוג בו ככל דיני מצות נגעי בגדים^[39].

על הכהן הכשר לראות נגעי בגדים, ע"ע כהן^[40] וע' מראות נגעים.

על התולש נגע מן הבגד, שעובר בלא-תעשה* של: השמר בנגע הצרעת^[41], ע"ע קוצץ בהרת.

הנגע

מראיתו

שני מראות הן לנגע שעל הבגד, האחד הוא מראה ירקרק והשני הוא מראה אדמדם^[42], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם^[43], ועל מהותם של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים.

שיעורו

שיעורו של נגע המְטמא בנגעי בגדים הוא גריס*^[44], שנאמר: צרעת^[45], וכל מקום שנאמר צרעת שיעורו כגריס^[46]. ודוקא כשכל הגריס נמצא במקום אחד, אבל חצי גריס במקום אחד בבגד וחצי גריס מקום אחר, אינם מצטרפים לגריס לטמא בנגעי בגדים, כפי שאין שני חצאים מצטרפים לטמא בשאר נגעים^[47].

מקומו

מקומו של הנגע המְטמא בנגעי בגדים, יש מן האחרונים סוברים שהוא צריך להיראות בשני צידי הבגד, מבפנים ומבחוץ, שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע^[48], עד שיראה בו מכל צד^[49]. במה דברים אמורים? בבגדים שהם רכים, אבל בעורות - שאף הם מטמאים בנגעים^[50] - שהם קשים, דיו לנגע שיראה בצד אחד^[51]. וראשונים ואחרונים רבים סוברים שנגע מטמא אף כשהוא נראה בצד אחד בלבד של הבגד^[52], בין בצידו החיצוני של הבגד ובין בצידו הפנימי של הבגד^[53].

כשיש שערות בולטות

בגד שיש בו שערות שבולטות מגוף הבגד – כגון בגד צמר עב מאוד^[54], כשהוא חדש^[55] - יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בן יעקב – שאמר שסגוס שנראה בו נגע עד שיראה באריג ובמוכין^[56] - שאין נגע שבו מטמא - אפילו יש בו כשיעור נגע שהוא גריס^[57] - עד שיראה בגוף הבגד ובשערות^[58], שנאמר: בקרחתו או בגבחתו^[59], בקרחתו אלו הבגדים הבלויים שכלתה שעירותם והוחלקו פניהם ובגבחתו אלו הבגדים החדשים שיש להם שעירות^[60], ומן האחרונים יש שנתנו טעם בדבר, שאילו נראה הנגע רק בשערות, אין זה עיקר הבגד, ואילו נראה רק בבגד, השערות מכסות את הנגע ואינו נראה^[61]. הלכה כר' אליעזר בן יעקב^[62]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים שדוקא כשהשערות מפסיקות את הנגע באופן שאין בו גריס במקום אחד, אין הוא מטמא כשנראה רק על הבגד – שאין שני חצאי גריסים שיש ביניהם הפסק מצטרפים לנגע אחד כגריס^[63] - אבל כשיש בנגע גריס במקום אחד, הרי הוא מטמא אף על פי שנראה רק על הבגד ולא על השערות^[64]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף על פי שיש נגע כגריס במקום אחד, אין הוא מטמא עד שיראה אף על השערות שבו^[65].

בבית הסתרים

אין הנגע מטמא בנגעי בגדים אלא כשהוא נמצא על פני הבגד במקום גלוי, אבל נגע הנמצא בבית-הסתרים* של הבגד אינו מטמא בנגעי בגדים^[66], כפי שנגע הנמצא בבית הסתרים אינו מטמא בנגעי אדם^[67], והוקשו כל הנגעים זה לזה^[68], ולכן החמת והתורמל – כלי עור^[69], שיש בהם קשר ונכפל העור במקום הקשר, באופן שאין אפשרות לראות נגע שיש שם מבלי לפותח את הכפל^[70], והוא הדין לשאר העורות הכפולים^[71] - נראים כדרכם^[72], היינו שאין צריך לפושטם כדי לראות נגע שיש בין הכפלים^[73], לפי שבין הכפלים בית הסתרים הוא, ואין בית הסתרים מטמא בנגעים^[74]. וכן סדק שבבגד שהוא מתחילת ברייתו של הבגד, אין הנגע שבו מטמא, שחשוב הוא כבית הסתרים^[75]. במה דברים אמורים, בכפל הנמצא בתוך קשר, אבל קמט שבבגד אינו חשוב בית הסתרים^[76], ולכן סדין המקומט מפשיטים את בגדיו ורואים את נגעו^[77], שאין דרכו להיות כפול^[78], או שכיון שאינו עשוי מתחילה בקמט אין הוא חשוב כבית הסתרים^[79], או שכיון שרגילים לפתוח את קמטיו אינו חשוב בית הסתרים^[80]. ואפילו בכפל הנמצא בתוך קשר, יש מן האחרונים סוברים שחשוב הוא בית הסתרים רק במקום שאין הקשרים נפתחים לעולם, אבל במקום שהקשרים עומדים לפתוח ולסגור, אין הכפל שבתוכם חשוב בית הסתרים ומטמא בנגעים^[81]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהם סוברים להפך, שאף כשהכפל אינו בתוך קשר, כשהוא נמצא במקום קשה, כגון עור, חשוב הוא בית הסתרים, שכיון שהוא קשה, אינו עתיד להתפרק ולהתפשט^[82]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שנגעי בגדים מטמאים בבית הסתרים, ואין לחלק בין כפל שתחת הקשר לבין קמט ללא קשר, שלא מצאנו בנגעי בגדים כתוב למעט את בית הסתרים^[83].

לצירוף נגעים

דין בית הסתרים, יש מן האחרונים סוברים שנאמר להחמיר, שנגע הנמצא מעל מקום בית הסתרים מצטרף לשיעור נגע – שהוא כגריס^[84] – מצד אחד לצד השני^[85], כפי שנגע שבין שתי אצבעות סמוכות מצטרף לשיעור אחד בנגעי אדם^[86]. ויש מן האחרונים סוברים שדין בית הסתרים לא נאמר להחמיר, ואין הנגע שמעל מקום בית הסתרים מצטרף מצד אחד לצד השני – כפי ששני חצאי גריסים המרוחקים זה מזה אינם מצטרפים לנגע אחד^[87] - מכיון שכל קמט עומד לעצמו, ואפילו הם תפורים, מכל מקום יש אויר בין שני הצדדים^[88].

על המקום המטמא בנגע שנמצא בבגד שחלקו מחומר המטמא בנגעים וחלקו מחומר שאינו מטמא בנגעים – באופן שהבגד עצמו מטמא בנגעים^[89] – עי' להלן^[90]. על המקום המטמא בנגע שנמצא בבגד שחלקו לבן וחלקו צבוע, עי' להלן^[91].

הסגרת והחלטת בגד המנוגע

סימני טומאה

שלושה סמני-טומאה* - שבהם הופך הבגד להיות טמא מוחלט שדינו בשריפה^[92] - יש לנגעי בגדים: ירקרק, אדמדם ופשיון^[93], ושלושתם מפורשים בתורה^[94], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם^[95], ונאמר: כי פשה הנגע בבגד^[96]. על פרטי המראות של ירקרק ואדמדם, ע"ע מראות נגעים. על האופנים בהם מראה ירקרק ואדמדם מטמאים, עי' להלן^[97]. על הפשיון והאופן בו הוא מטמא, עי' להלן: הפשיון^[98].

בתחילת ראייתו

בגד שנראה בו נגע ירקרק או אדמדם, מביאים אותו לכהן לראותו^[99], והוא מסגירו שבעת ימים^[100], שנאמר: והיה הנגע ירקרק או אדמדם וגו' וראה הכהן והסגיר את הנגע שבעת ימים^[101]. על שילוחו של הבגד מחוץ לעיר בזמן שהוא מוסגר, ע"ע בגד המנוגע^[102] וע' שלוח מחנות. על דיני טומאתו של הבגד בזמן שהוא מוסגר, ע"ע בגד המנוגע^[103].

בסוף השבוע הראשון

בגד שנראה בו נגע והסגירו אותו, ביום השביעי להסגרו רואה הכהן שוב את הבגד^[104], שנאמר: וראה את הנגע ביום השביעי^[105], אם פשה הנגע בבגד – כשהוא עודנו בחוזק מראהו^[106] - מחליטו ושורף את כל הבגד^[107], שנאמר: כי פשה הנגע בבגד וגו' ושרף את הבגד וגו'^[108], ועל הפשיון והאופנים שבהם הוא מטמא, עי' להלן: הפשיון, ועל דיני שריפת הבגד המוחלט, ע"ע בגד המנוגע^[109]. ואם עמד הנגע במראהו ולא פשה, מכבס - את מקום הנגע^[110] - ומסגיר את הבגד^[111], למשך שבעה ימים נוספים^[112], שנאמר: ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו שבעת ימים שנית^[113], ועל אופן הכיבוס והחלק בבגד אותו צריך לכבס, עי' להלן^[114]. במה דברים אמורים, כשלא עבר הנגע בכביסה, אבל עבר הנגע בכביסה, אין צריך להסגירו שנית, אלא מכבסו שנית ומטהרו, שנאמר: והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר^[115], ועל אופן הכיבוס השני, עי' להלן^[116]. ואם עבר הנגע בסוף השבוע הראשון, אין צורך לכבסו כיבוס ראשון כלל, אלא מכבסו כיבוס שני בלבד וטהור, קל-וחומר* מנגע שעמד בסוף השבוע הראשון ועבר בסוף השבוע השני, שמכבסו כיבוס שני וטהור^[117]. על דינו של נגע שפחת חוזק מראיתו בסוף השבוע הראשון, עי' להלן^[118]. על דינו של נגע שהתחזק מראהו בסוף השבוע הראשון, עי' להלן^[119]. על דינו של נגע שהשתנה צבעו בסוף השבוע הראשון ממראה נגע אחד למראה נגע אחר, עי' להלן^[120].

בסוף השבוע השני

בגד שהסגירו אותו שבוע נוסף, בסוף השבוע השני - שהוא יום י"ג מראייתו הראשונה^[121] - רואה הכהן את הבגד שוב, אם עמד במראה שהוסגר בו בתחילה – וכל שכן כשבנוסף לכך פשה^[122] - מחליטו ושורף את כולו^[123], שנאמר: וראה הכהן אחרי הֻכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו^[124], ואם עבר הנגע לגמרי – והוא הדין כשהתמעט לפחות משיעור גריס^[125] - מכבסו וטהור, שנאמר: והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר^[126]. על דינו של נגע שפחת חוזק מראיתו בסוף השבוע השני, עי' להלן^[127]. על דינו של נגע שהשתנה צבעו בסוף השבוע הראשון ממראה נגע אחד למראה נגע אחר, עי' להלן^[128].

פחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון

נגע שהיה בתחילתו אדמדם או ירקרק והסגירוהו, ובסוף שבוע ראשון פחת חוזק מראהו – ושוב אינו אדמדם או ירקרק^[129] - נחלקו בדינו ראשונים בדעת תנאים, וכן אחרונים בדעת ראשונים: א) יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה והתורת כהנים והתוספתא, שדינו כנגע שעמד בעיניו והבגד טעון כיבוס והסגרה שנית^[130], שכיון שנאמר: והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' והסגירו^[131], ולא נאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו – כפי שנאמר בסוף שבוע שני^[132] – נלמד שאף כשהפך הנגע את עינו ופחת חוזקו, דינו כנגע שעמד בעיניו^[133], ואף על פי שאילו היה בא בתחילה במראה כזה היה טהור לגמרי^[134], כיון שהוסגר כבר במראה טמא, אינו נפטר אפילו פחת חוזקו^[135]. בסוף שבוע שני רואה הכהן את הבגד, אם נשאר כפי שהיה, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדינו כבגד שסר ממנו הנגע לגמרי, שמכבסו שנית וטהור^[136], שכיון שאף בסוף שבוע ראשון לא היה טעון אלא כיבוס, אין להחמיר בו יותר^[137]. ויש מן האחרונים סוברים שכשפחת חוזק הנגע בסוף שבוע ראשון ונשאר באותו מראה בסוף שבוע שני, דינו כנגע שפחת חוזקו בסוף שבוע שני, שקורע את מקום הנגע ושורפו, ומכבס שנית את שאר הבגד וטהור, לסוברים כן^[138]. פחת חוזק הנגע בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני חזר לחוזק מראיתו כפי שהיה בהתחלה, דינו כנגע שעמד בעיניו שני שבועות, שמחליט הכהן את הבגד ושורפו^[139]. במה דברים אמורים שמסגיר את הבגד שבוע נוסף, כשפחת חוזק מראה הנגע בסוף שבוע ראשון למראה שני - היינו שעדיין הוא ירוק ואדום, אבל פחות^[140], או שהוא ירוק ואדום בינוני^[141] - אבל פחת חוזקו בסוף שבוע ראשון למראה שלישי - שהוא פחות מירוק ואדום^[142], או שהוא המראה הדהוי ביותר בירוק ואדום^[143] - דינו כנגע שעבר, שמכבס את הבגד וטהור^[144], שכיון שנאמר כאן – בסוף שבוע שני^[145] – "נגע" – והנה כהה הנגע^[146] - ונאמר להלן – בסוף שבוע ראשון^[147] – "נגע" – וכבסו את אשר בו הנגע^[148], ומילת "הנגע" מיותרת, שיכל לומר: וכבסו אותו^[149] – מה כאן כהה למראה שני ולא למראה שלישי – שנגע שכהה למראה שלישי בסוף שבוע שני הרי הוא טהור^[150] – אף להלן כהה למראה שני ולא למראה שלישי^[151], ולמדים זאת בגזרה-שוה*^[152]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, ואף בפחת חוזק מראה הנגע לגמרי בסוף שבוע ראשון, מכבס את הבגד ומסגירו שנית^[153]. ב) ובדעת ר' יהודה, שאמר שנגע שנשתנה יראה בתחילה^[154], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, וכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע הראשון טהור, כפי שנגע שפחת חוזק מראהו כבר בתחילתו הרי הוא טהור^[155], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון, הרי הוא טהור^[156]. לסוברים שמחלוקת תנאים היא, אין הלכה כר' יהודה^[157].

פחת חוזק מראהו בסוף שבוע שני

נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי המשנה והתורת כהנים והתוספתא, שקורע את מקום הנגע - על אופן הקריעה, עי' להלן^[158] - ושורף את מה שקרע^[159], שנאמר: ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הֻכבס אֹתו וקרע אותו מן הבגד^[160], ופוטר את שאר הבגד – אפילו פשה הנגע^[161] - ומכבסו כיבוס שני^[162], שנאמר: והבגד וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר^[163], ואף על פי שכשפחת חוזק מראהו בראשון ונשאר כן בשני, מטהרו לגמרי ללא קריעה, לסוברים כן^[164], כיון שלא פחת חוזק מראהו עד סוף שבוע שני, דינו חמור יותר ויש לשרוף את מקום הנגע^[165], ועל מחלוקת התנאים בצורך בטליית מטלית על מקום הקרע, עי' להלן^[166]. ובדעת ר' יהודה, שאמר שנגע שהפך את מראהו מסגירו שוב שבעה ימים^[167], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאף נגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע שני דינו כנגע שפחת חוזק מראהו בסוף שבוע ראשון, שהוא בכיבוס והסגרה^[168]. במה דברים אמורים – שקורע את מקום הנגע, לסוברים כן^[169], או שמסגירו פעם נוספת, לסוברים כן^[170] - כשפחת חוזק הנגע למראה שני – על פירוש מראה שני, עי' לעיל^[171] - אבל פחת חוזק הנגע למראה שלישי – על פירוש מראה שלישי, עי' לעיל^[172] - אין צורך לקורעו^[173], אלא מכבסו ודיו^[174], כדין בגד שסר נגעו^[175], שנאמר: הנגע^[176], שאפילו אחרי שכהה הוא נגע^[177], ובמראה שלישי חשוב הוא כסר לגמרי^[178], ואפילו כשבסוף שבוע שני לא פחת חוזק הנגע אלא למראה שני, אם קודם שהספיק לקורעו כבר פחת חוזקו למראה שלישי, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שאין צורך שוב לקורעו^[179]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין מראה שני למראה שלישי, וכל נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, חשוב הוא כנגע שסר לגמרי וטהור^[180].

פחת חוזק מראהו מתחילתו

נגע שפחת חוזק מראהו מתחילתו, שכשראהו הכהן – ויש מוסיפים שכבר ציוה להסגירו^[181] - היה ירקרק או אדמדם^[182], אבל פחת חוזקו עוד לפני שהוסגר הבגד בפעם הראשונה^[183], נחלקו בדינו ראשונים ואחרונים בדעת תנאים: א) בדעת ר' ישמעאל^[184], שאמר שנגע שכהה מתחילתו מכבס ומסגיר^[185], יש מן הראשונים סוברים שמכבסו ולאחר מכן מסגיר את הבגד, שדינו כנגע שפחת חוזקו בסוף השבוע הראשון^[186], כיון שקודם שפחת חוזקו כבר ראהו הכהן^[187], ואף על פי שבנגעי אדם, כשהלכו סימני הטומאה קודם שפסק הכהן להסגיר את המצורע, אין צורך כלל בהסגר, אף על פי שהיה זה לאחר ראיית הכהן^[188], שונים הם נגעי בגדים, שהחמיר בהם הכתוב כשפחת חוזקם לאחר ההסגר יותר מבשאר נגעים – שבנגעי בגדים אף כשפחת חוזקם והלכו סימני הטומאה עדיין צריך הבגד מעשה, כיבוס או קריעה^[189], ואילו בשאר נגעים כשפחת חוזקם והלכו סימני הטומאה פטור לגמרי^[190] - ולכן יש להחמיר בהם ולהסגירם אף כשפחת חוזקם קודם ההסגר^[191], ובסוף השבוע הראשון להסגר הבגד, אם נשאר הנגע במראיתו הפחותה, אפילו פשה, מכבס את הבגד שנית וטהור^[192], אבל כשחזר הנגע למראהו הראשון, יש מן האחרונים סוברים שהוחלט הבגד לשריפה, ואינו מסגירו שנית – כפי שהוא מסגיר בגד שעמד במראיתו בסוף השבוע הראשון^[193] – שכיון שפחת חוזק הנגע לפני ההסגר הראשון, דינו של הבגד עוד קודם שהוסגר כאילו כבר הוסגר ופחת חוזק הנגע לאחר מכן בסוף השבוע הראשון – שכשחוזר למראיתו הראשון בסוף הסגר שני הוחלט הבגד לשריפה^[194] – ועוד שכיון שקודם לכן לא היה בו מראה נגע וחזר להיות מראה נגע, הרי הוא כשנגע שפשה בסוף שבוע ראשון, שהוחלט הבגד לשריפה^[195]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ר' ישמעאל, שדינו של נגע שפחת חוזקו קודם שהוסגר כדינו של נגע רגיל, שמסגיר את הבגד ולאחר שבוע אם עמד בעיניו מכבסו כיבוס ראשון ומסגירו שנית^[196]. במה דברים אמורים שלר' ישמעאל מסגיר בגד שפחת חוזק נגעו לאחר שהראהו לכהן וקודם הסגרו, כשפחת חוזקו למראה שני – ועל פירוש מראה שני, עי' לעיל^[197] - אבל פחת חוזקו למראה שלישי – ועל פירוש מראה שלישי, עי' לעיל^[198] - אף לדעת ר' ישמעאל אין זקוק להסגיר את הבגד, ומכל מקום הוא צריך כיבוס^[199], שהואיל ונזקק להראותו לכהן קודם לכן – וכבר ציוה הכהן להסגירו^[200] - אי אפשר לפוטרו בלא כלום^[201]. ויש מן האחרונים שנראה מגירסתם בדברי התוספתא, שכשפחת חוזקו של הנגע קודם הסגרו למראה שלישי, אין צריך אפילו לכבס את הבגד^[202]. ב) ובדעת חכמים, שאומרים שנגע שכהה מתחילתו אינו זקוק לו^[203], יש מן הראשונים סוברים שאף על פי שאין צורך להסגיר את הבגד, מכל מקום צריך לכבסו, בין כשפחת חוזק מראיתו למראה שני ובין כשפחת חוזק מראיתו למראה שלישי^[204]. ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שבגד שפחת חוזק מראיתו מתחילתו דינו כאילו לא היה בו מעולם נגע, ואפילו לכבסו אינו צריך^[205]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים, שאף ר' ישמעאל מודה שאין צורך להסגיר בגד שהיה בו נגע ופחת חוזקו קודם שהוסגר, ולא נחלק על חכמים אלא בעניין אחר^[206]. הלכה כחכמים^[207].

פחת חוזק מראהו קודם שנראה לכהן

נגע שהיה ירקרק או אדמדם, ופחת חוזק מראהו עוד לפני שראהו הכהן, יש מן האחרונים סוברים, שאף לדעת ר' ישמעאל - המצריך כיבוס והסגרה בנגע שפחת חוזקו בתחילתו לאחר שראהו הכהן, לסוברים כן^[208] – אינו זקוק לו כלל, שהרי אינו ירקרק או אדמדם בשעת הראיה^[209]. ויש מן האחרונים סוברים, שאפילו כשראהו הכהן היה אדמדם או ירקרק, אבל פחת חוזק מראהו קודם שציוה הכהן להסגירו, אף לדעת ר' ישמעאל אינו זקוק לו כלל^[210].

פחת מעט חוזק מראהו

נגע שפחת מעט חוזק מראהו בסוף שבוע שני, אך עדיין הוא מראה נגע – אדמדם או ירקרק^[211] – ולא פשה בבגד, יש מן האחרונים סוברים שנחלקו בו תנאים, שלדעת ר' יהודה – שאמר שנגע שהפך ולא פשה יסגיר^[212] – הבגד צריך הסגר נוסף, שהרי הכתוב אומר: והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו^[213], אבל כשהפך ולא פשה מקיימים בו: והסגירו שבעת ימים שנית^[214], ולדעת חכמים – שאמרו שטמא משום עומד^[215] – הבגד טמא - כדין כל נגע שעמד בעיניו בסוף שבוע שני^[216] – שאינו קרוי הפך, אלא כששינה את מראיתו מירקרק לאדמדם^[217]. ומדברי ראשונים ואחרונים רבים נראה שלא נחלקו תנאים בדבר, ולדעת כולם הבגד טמא^[218].

התחזק מראהו

נגע שהתחזק מראהו, שהוסיף להאדים או להוריק ממה שהיה קודם לכן, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע שלא השתנה, ולכן כשהתחזק ולא פשה בסוף שבוע ראשון, דינו בכיבוס והסגרה שנית^[219]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שר' יהודה חולק וסובר שכיון שהתחזק מראהו, דינו כנגע חדש, ולכן יראה כבתחילה^[220].

השתנה ממראה אחד לאחר

בגד שהיה בו מראה נגע אחד והסגירו, ובסוף השבוע הראשון השתנה הנגע למראה נגע אחר, כגון מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, יש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים שדינו כדין בגד שהיה בו נגע שמראהו לא השתנה^[221], שכשפשה שורף את הבגד^[222], וכשלא פשה מכבסו ומסגירו שנית^[223], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שלדעת חכמים אף כשפשה מכבסו ומסגירו^[224]. וכן בגד שהסגירוהו שנית – כגון שעמד במראהו בסוף השבוע הראשון^[225] - ובסוף השבוע השני השתנה מראה הנגע ממראה אחד לאחר, סוברים אותם ראשונים בדעת חכמים שדינו כנגע העומד בעיניו ולא השתנה בסוף השבוע השני, שמחליטו ושורף את כולו^[226], שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו^[227], בכל מין שהוא מיטמא לו^[228], שכשנהפך ממראה טמא למראה טמא אינו חשוב הפך אלא עמד^[229]. ובדעת ר' יהודה, יש מן הראשונים סוברים שכששינה הנגע את מראהו בסוף השבוע הראשון ממראה אחד למראה אחר, ואפילו פשה, דינו של הבגד כדין בגד שהיה בו נגע שבא לכהן בפעם הראשונה, שמסגירו שבעה ימים^[230], כיון שהוא חשוב כנגע אחר^[231], שהרי השתנה צבעו לגמרי^[232], ויש מן האחרונים סוברים כן בדעת ראשונים^[233]. והוא הדין בבגד שהסגירוהו שנית, ושינה הנגע את מראהו בסוף שבוע שני ממראה אחד למראה אחר, יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שמסגירו שבעה ימים כבתחילה^[234], שהדינים האמורים בסוף שבוע שני נאמרו במקרה ש: לא הפך הנגע את עינו^[235], אבל כשהפך חוזר דינו ל: והסגירו שבעת ימים שנית^[236], שהרי נגע חדש הוא^[237], או שכיון שכתוב "עינו" בלשון יחיד, הקפיד הכתוב על עינו שכבתחילה^[238]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם בדעת ר' יהודה שכששינה הנגע את מראהו בסוף שבוע שני ממראה אחד למראה אחר, חוזר על ההסגר השני שוב, אך לא מסגירו כבתחילה, שנאמר: והסגירו שבעת ימים שנית^[239], וצריך לראותו פעמיים באותו צבע^[240]. ויש מן האחרונים מחלקים בדעת ר' יהודה בין נגע שנשתנה מראהו ולא פשה שיראה כבתחילה, לבין נגע שנשתנה מראהו ופשה, שדינו כנגע שלא נשתנה ופשה – שהוחלט הבגד לשריפה^[241] – שדוקא כשיש שני דברים לטובה, שלא פשה ושהשתנה מראהו, רק אז יראה כבתחילה^[242]. ומכל מקום, אין הלכה כר' יהודה^[243]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהשתנה מראה הנגע בסוף השבוע השני ממראה אחד למראה אחר, קורע את מקום הנגע ושורף את מה שקרע, ופוטר שאר הבגד, ומכבסו כיבוס שני^[244], שממה שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו וגו' באש תשרפנו^[245], ולא נאמר: לא כהה הנגע, אנו למדים שאף כשהפך הנגע מבלי שכהה אין שורפים את כל הבגד^[246], או שנאמר: ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הֻכבס אֹתו וקרע אותו מן הבגד וגו' והבגד אשר תכבס וסר מהם הנגע וכֻבס שנית וטהר^[247], וכהה פירושו השתנה צבעו ממראה נגע אחד למראה נגע אחר^[248].

השתנה המראה מתחילתו

בגד שהיה בו מראה נגע אחד, ולאחר שהובא אל הכהן קודם שהוסגר נשתנה למראה נגע אחר, כגון מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק, בדעת ר' ישמעאל, שאמר שנגע שכהה מתחילתו מכבסו ומסגירו^[249], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שטעון כיבוס מיד ורק לאחר מכן מסגירו^[250]. ובדעת חכמים, שאמרו שאינו זקוק לו^[251], סוברים אותם אחרונים בדעת ראשונים, שדינו כבגד רגיל שלא נשתנתה מראיתו, שמכבסו רק לאחר שבעה ימים ומסגירו שנית^[252], ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו תנאים בדבר זה וכולם סוברים כן^[253].

השתנה בחלקו

נגע בגודל גריס – שהוא השיעור המטמא בנגעים^[254] – שהשתנה חלקו בסוף השבוע השני, באופן שאם היה משתנה כולו היה קורע את מקום הנגע ומכבסו – כגון שפחת חוזק מראיתו למראה שני, לסוברים כן^[255], או שהשתנה צבעו מירקרק לאדמדם ולהפך, לסוברים כן^[256] – יש מן האחרונים מסתפקים אם דינו כנגע שהשתנה כולו, שהרי בין כך ובין כך היה צריך לשרוף את חלק הבגד שבו הנגע – שהרי אם כל הנגע עומד בעינו בסוף השבוע השני, כל הבגד הוחלט לשריפה^[257] – או שכיון שאין מראה הנגע שוה, אין חלקיו מצטרפים זה לזה, ונמצא שאין כאן נגע בגודל גריס^[258].

קריעת בגד בזמן ההסגר

בגד מוסגר, שקרע חלק ממנו בזמן הסגרו, והוחלט הבגד לשריפה – כגון שפשה הנגע בסוף שבוע ראשון^[259], או שעמד בעיניו בסוף שבוע שני^[260] – אף דינו של החלק הקרוע בשריפה, שעדיין טומאת הבגד הראשון עליו^[261]. במה דברים אמורים, כשלא חיבר את החלק שקרע בבגד טהור, אבל כשחיברו בבגד טהור, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאותו בגד טהור מציל את החלק שנקרע מהבגד הראשון וחובר לו^[262]. ויש מן הראשונים סוברים שכשהוחלט דינו של הבגד הראשון לשריפה, אף על פי שחיבר קודם לכן את החלק הקרוע בבגד טהור, מכל מקום דינו בשריפה^[263]. על דינו של הבגד המוסגר והחלק שנקרע ממנו, כשנראה הנגע לאחר הסגרו אף בחלק הקרוע, עי' להלן^[264]. על דינו של בגד שנטהר לאחר הסגרו, וקרע ממנו חלק, וחזר הנגע לחלק הקרוע, ועל דינו של החלק הקרוע כשחזר הנגע לבגד, עי' להלן^[265].

אופן קריעת הנגע

נגע שצריך לקורעו – כגון שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע השני, לסוברים כן^[266] – אין די בקרע קטן לצורך מצות הקריעה, אלא יש לקרוע את כל מקום הנגע, שנאמר: וקרע אותו^[267], ומכך שלא נאמר: "וקרע מן הבגד" אלא נאמר "וקרע אותו", משמע שיקרענו כולו^[268], ואין די שישצפנו^[269] – יקרענו ללא ניתוק אלא יהיה תלוי בו הקרע^[270], או שלאחר הקריעה יתפרנו במחט ללא איחוי^[271] - ויניחנו במקומו, אלא צריך לנתקו מן הבגד, שנאמר: מן הבגד^[272].

טליית מטלית

בגד שקרעו ממנו נגע – כגון שפחת חוזק מראיתו, לסוברים כן^[273] – לדעת חכמים צריך לטלות –לתפור^[274] - על מקום הקרע מטלית^[275], היינו חתיכת בגד^[276], שנאמר: ואם תראה עוד^[277], ואין עוד אלא במקום הנגע הקודם^[278], או שכיון שקרא הכתוב את הבגד "כלי" אף לאחר קריעת הנגע ממנו^[279], נלמד שיש לשים במקום הקרע דבר שיתקן את הבגד, כדי שיישאר כלי כמו שהיה^[280]. ור' נחמיה אומר שאין צריך לטלות עליו מטלית^[281], שלדעתו אף נגע שנראה במקום אחר בבגד דינו כנגע החוזר, שיש לפרש את הכתוב: תראה עוד, בכל הבגד^[282], או שהוא דורש את הכתוב ממנו למדו חכמים את הצורך בטליית מטלית בעניין אחר^[283], או שמכיון שלדעתו אין תועלת במה שיטלה מטלית, שהוא סבור שאין תפירה חיבור לענין נגעי בגדים^[284]. הלכה כחכמים שצריך לטלות מטלית^[285]. על מי שאינו טולה מטלית, שיש סוברים שעובר על הלאו של: השמר בנגע הצרעת^[286], ע"ע קוצץ בהרת.

חומר המטלית

החומר שממנו צריכה להיות המטלית שטולים על הבגד – לסוברים שצריך לטלות מטלית^[287] – אף על פי שהמטלית עצמה אינה נחלטת כשחזר אליה הנגע, לסוברים כן^[288], מכל מקום יש מן האחרונים סוברים שהוא דוקא חומר המטמא בנגעי בגדים – צמר או פשתים^[289] – כיון שכשחוזר אליה הנגע הרי הוא כנגע ששב לבגד, שהוחלט לשריפה^[290].

כיבוס הבגד והטבלתו

בגד שנראה בו נגע, מכבסים אותו בשני אופנים: האחד הוא כשעמד הנגע בעיניו, שמכבסים אותו בסוף השבוע הראשון להסגרו^[291], והוא הנקרא כיבוס ראשון^[292]. האופן השני הוא שמכבסים אותו לצורך טהרתו, לאחר שסר ממנו הנגע בסוף השבוע הראשון^[293], או בסוף השבוע השני^[294], או לאחר שקרע ממנו את הנגע בסוף השבוע השני^[295], והוא הנקרא כיבוס שני^[296]. שני אופני הכיבוסים חלוקים הם בפרטי דיניהם^[297]:

אופן הכיבוס הראשון

הכיבוס הראשון של בגד שנראה בו נגע, עניינו ללבן את הנגע^[298], והוא צריך להיעשות בהעברת שבעה סממנים^[299], שהם אותם סממנים שמעבירים על הכתם כדי לראות אם דם הוא^[300], ועל מהותם של שבעת הסממנים ואופן הכיבוס בהם, ע"ע כתמים^[301].

אופן הכיבוס שני

הכיבוס השני של בגד שנראה בו נגע, נחלקו במהותו ראשונים: יש סוברים שאינו כיבוס בסממנים, אלא הטבלת הבגד לצורך טהרתו^[302]. ויש סוברים שאף בכיבוס שני יש צורך לכבס ממש את הבגד – בשבעה סממנים^[303] - ולאחר מכן להטבילו לצורך טהרתו^[304], שנאמר: וכֻבס שנית^[305], וזהו הכיבוס, ולאחר מכן: וטהר^[306], זו הטבילה^[307], ולדעתם כל בגד שנטמא אפילו שעה אחת אינו נטהר בטבילה בלבד אלא בכיבוס וטבילה^[308].

המכבס

המצוה על כיבוס הבגד צריך להיות כהן, אבל הכיבוס עצמו יכול להיעשות בידי כל אדם, שנאמר: וצִוה הכהן וכִבסוּ^[309], ואילו היה הכיבוס אף הוא בכהן, היה הכתוב אומר: וכבסוֹ הכהן^[310]. במה דברים אמורים, בכיבוס ראשון, אבל בכיבוס שני אין צורך בציווי הכהן, שנאמר: וכֻבס שנית וטהר^[311], מכל מקום^[312], ולא מצינו בו ציווי^[313].

החלק המכובס

כיבוס ראשון, יש לכבס בו לא רק את מקום הנגע עצמו שבבגד, אלא אף חלק מהבגד שאין בו נגע, שנאמר: וכִבסוּ את אשר בו הנגע^[314], ולא נאמר: וכבסו את הנגע^[315], אך אין צורך לכבס את כל הבגד^[316], שנאמר: את אשר בו הנגע^[317], ולא נאמר: כל אשר בו הנגע^[318], או שלא נאמר: וכבסו את הבגד^[319], או שנאמר: אחרי הֻכַּבֵּס את הנגע^[320], אלא מכבס את מקום הנגע ומעט מן הבגד שמחוץ לנגע^[321], והוא החלק בבגד שמקיף את הנגע מסביבו^[322]. כיבוס שני, אף לסוברים שמכבסים את הבגד ממש פעם נוספת קודם טהרתו^[323], יש מן הראשונים סוברים שנעשה בכל הבגד^[324]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלסוברים שמכבסים את הבגד ממש פעם נוספת קודם טהרתו, אף הכיבוס השני אינו אלא במקום הנגע כמו הכיבוס הראשון^[325].

פשיון

מקומו

מקומו של פשיון, שאם אירע הרי הבגד טמא מוחלט ויש לשורפו, בין כשהיה בסוף שבוע ראשון להסגר^[326], ובין כשהיה בסוף שבוע שני להסגר^[327], הוא בין כשהוא סמוך לנגע עצמו – היינו שהנגע עצמו נתפשט בבגד^[328] - ובין כשהוא רחוק ממנו^[329] – כגון שהנגע בראשו האחד של הבגד והפשיון בראשו האחר^[330] - ואפילו הוא רחוק הרבה^[331], שנאמר: כי פשה הנגע בבגד^[332], "כי פשה" זהו פישיון הסמוך, "בבגד", זה פישיון הרחוק^[333], שכיון שנאמר "בבגד" – ולא היה צריך לכתבו, שהרי בו הכתוב מדבר^[334] - משמעו כל מקום שיפשה הנגע בבגד, בין קרוב ובין רחוק^[335], אלא שהבדל יש ביניהם בשיעורם, ועל הבדל זה, עי' להלן^[336].

לפנים

אין פשיון מטמא אלא כשהוא פושה חוץ לנגע, אבל נגע שהיה באמצעו מקום נקי בלא נגע ופשה הנגע לתוכו, אינו פשיון, כפי שאינו פשיון בנגעי אדם ובתים^[337], שכיון שהוקש נגע לנתק לעניין שאין פשיון לתוכו מטמא^[338], כל שהוא קרוי "נגע" בכלל זה^[339], או שנאמר: לא פשה הנגע בבגד^[340], ומשמע בגד שחוץ לנגע^[341].

מצד לצד

פשיון מצד אחד של הבגד לצדו השני, כגון מתוכו לאחוריו או מאחוריו לתוכו, חשוב אף הוא פשיון^[342]. במה דברים אמורים? בעורות^[343], אבל בשאר בגדים המיטמאים בנגעים – בגדי צמר ובגדי פשתים^[344] - אין פשיון מצד אחד של הבגד לצידו השני חשוב פשיון^[345]. ובטעם לחלק, יש מן האחרונים סוברים שהוא לפי שדוקא בעור שהוא קשה, שני צדדיו חשובים כצדדים נפרדים, אבל בבגד שהוא רך, שני צדדיו חשובים כצד אחד^[346]. ויש מן האחרונים סוברים בטעם לחלק, שבבגד שהוא רך, מן הסתם עבר הנגע כבר מתחילתו לאחוריו ואין כאן פשיון, אבל בעור שהוא קשה יותר, מן הסתם אינו רגיל להתפשט מיד ושוהה כמה ימים עד הפשיון, ותולים במצוי וטמא, ולדעתם דוקא כשלא ראה הכהן את הבגד מתחילתו מאחוריו ואינו יודע אם כבר היה שם הנגע מתחילתו, אין פשיון מצד לצד חשוב פשיון, אבל כשודאי פשה הנגע לאחר הסגרו מצד אחד של הבגד לצד השני, הרי זה חשוב פשיון אף בבגדים^[347]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בעורות אין הפשיון מטמא מצד לצד אלא בעורות הכפולים, אבל בשאר עורות אין פשיון מצד לצד מטמא^[348]. ויש מן האחרונים סוברים שאף בשאר בגדים פשיון מצד לצד מטמא^[349].

בחלק שנקרע מהבגד

הקורע חלק מהבגד בזמן שהוא מוסגר, ובסוף השבוע של הסגרו נמצא באותו חלק שקרע נגע, יש מן הראשונים סוברים שדינו כפשיון הרחוק, ולכן הוחלט הבגד המוסגר לשריפה^[350], ואפילו כשחיבר את אותו חלק בבגד אחר שהוא טהור, ונראה נגע באותו בגד – שדינו בהסגר כדין בגד שנראה בו נגע בתחילה^[351] – אותו חלק שנלקח מבגד אחר יישרף, שדינו כנגע הפושה^[352], ומכל מקום לגבי הבגד הראשון אין דינו של הנגע כנגע הפושה^[353]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן יש מן האחרונים סוברים כן, שלא שייך פשיון הרחוק בין שני בגדים שונים^[354], ולכן דינו של הבגד הראשון כפי שהיה – שבסוף שבוע ראשון מסגירו שבוע נוסף^[355] – ודינו של החלק שנקרע כדין בגד שנראה בו נגע חדש, שיראה כבתחילה^[356]. ומכל מקום, אף לדעה זו, כששני הבגדים חוברו באופן שהם חשובים חיבור אחד לעניין טומאת נגעים, לסוברים כן^[357], פשיון מאחד הבגדים לשני חשוב פשיון^[358].

למקום שהיה מוחלט גם בלעדיו

נגע בבגד שפשה למקום בבגד שהוחלט לשריפה עוד קודם הפשיון, כגון שנראה נגע בבגד שחוברה לו מטלית שנקצצה מבגד אחר לאחר שהיה בו נגע ונטהר – שדינה של המטלית שהוחלטה לשריפה^[359] – ופשה הנגע מהבגד למטלית, נחלקו בדינו אחרונים: יש סוברים שהוא חשוב פשיון, והוחלט הבגד לשריפה^[360]. ויש סוברים שאינו חשוב פשיון, כיון שפשה למקום שבלא אותו פשיון כבר הוחלט לשריפה^[361].

שיעורו

שיעורו של פשיון כשהוא סמוך לנגע עצמו הרי הוא בכל שהוא^[362], שנאמר: כי פשה^[363], וכיון שנאמר בו פשיון בסתם, הרי הוא בכל שהוא^[364], וכשהפשיון רחוק מהנגע, שיעורו גריס^[365], שנאמר כאן "נגע"^[366], ונאמר להלן – בנגעי-אדם*^[367] - "נגע"^[368], מה נגע האמור להלן כגריס – שנגעי אדם מטמאים בגריס^[369] – אף נגע האמור כאן הוא כגריס^[370], ולמדים בגזרה-שוה*^[371], או שלמדים ממה שנאמר: כי פשה הנגע בבגד^[372], עד שיהיה בפשיון שיעור נגע, שהוא כגריס^[373], והיינו בפשיון ש"בבגד", שהוא פשיון רחוק^[374]. כיצד? בגד שהוסגר ונולד בו נגע אחר כגריס רחוק מן הנגע שהוסגר, חשוב הוא כפשיון – ולא כנגע בתחילה^[375] – ויישרף, ואם היה פחות מגריס, אין משגיחים בו^[376].

בפשיון מצד לצד

שיעורו של פשיון מצד לצד המטמא בעורות^[377], יש מן האחרונים סוברים שאף כשהוא סמוך לנגע אינו כשיעורו של פשיון סמוך – המטמא בכל שהוא^[378] – אלא כשיעורו של פשיון רחוק – שאינו מטמא אלא בגריס^[379] – שלא לחלק כל כך בין עורות לבגדים, שאין פשיון מצד לצד חשוב בהם פשיון כלל^[380]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם ששיעורו של פשיון סמוך מצד לצד בעורות שוה לשיעורו של כל פשיון סמוך, ודוקא בבגדים - שלדעתם אף הם מטמאים בפשיון מצד לצד^[381] – אין שיעורו של פשיון סמוך מצד לצד שוה לשיעורו של פשיון סמוך אלא לשיעורו של פשיון רחוק^[382].

במראה אחר

נגע שהיה במראה אחד ופשה במראה אחר, כגון שהיה ירקרק ופשה אדמדם וכן להפך, דינו ככל נגע שפשה וטמא^[383], שכפי שירקרק ואדמדם מצטרפים זה עם זה לטמא – שאם היה חצי גריס ירקרק וחצי גריס אדמדם הרי זה נגע^[384] – כך מצטרף פשיון במראה אחד למראה אחר לטמא^[385]. על דינו של נגע שהשתנה מראהו לגמרי ופשה, עי' לעיל^[386].

במראה שפחת חוזקו

נגע שפשה בסוף שבוע ראשון, אך פחת חוזק מראהו למראה שני – על פירוש מראה שני, עי' לעיל^[387] - יש מן הראשונים סוברים שאין דינו כנגע שפשה – שהוחלט הבגד לשריפה^[388] - אלא כשאר נגע שפחת חוזק מראהו בסוף השבוע הראשון - שאינו טמא^[389] - שמכבסו ומסגירו שנית, לסוברים כן^[390], שכיון שכהה המראה ממראות הטומאה, מה שפשה אינו כלום^[391]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאפילו כשמראה הנגע עדיין חשוב מראה טמא – ירקרק או אדמדם^[392] – מכל מקום כשפחת מעט מחוזקו בסוף שבוע ראשון ממה שהיה קודם לכן, אינו חשוב כנגע שפשה, ודינו כאילו לא נשתנה, שמכבסו ומסגירו שנית^[393]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שנגע שפשה בסוף השבוע הראשון דינו שהוחלט לשריפה אפילו כשפחת חוזקו למראה שני, שלדעתם אין הבדל בסוף שבוע ראשון בין נגע שעומד בחוזק מראהו לבין נגע שפחת חוזקו למראה שני^[394], ומכל מקום, אף לדעתם נגע שפחת חוזקו למראה שני קודם שהוסגר – שבכל אופן מסגירו, לסוברים כן^[395] – כשפשה בסוף שבוע ראשון בעודו במראה הפחות, אין דינו בשריפה אלא מכבסו וטהור^[396].

בסוף שבוע שני

נגע שפחת חוזק מראהו ובסוף שבוע שני פשה, יש מן הראשונים סוברים שדינו כנגע שפחת חוזקו ולא פשה^[397], שכשפחת חוזקו כבר בשבוע ראשון מכבסו ודיו, לסוברים כן^[398], וכשפחת חוזקו בשבוע שני, קורע את הנגע ומטהר את שאר הבגד, לסוברים כן^[399]. ויש מן האחרונים סוברים שאף על פי שפחת חוזקו, כיון שפשה דינו שהוחלט לשריפה, שנאמר: והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא^[400], וכשפשה טמא, אפילו הפך הנגע את עינו^[401].

כשאין לו להיכן שיפשה

אין האפשרות לפשיון תנאי בטומאת נגעים^[402], ולכן אף בגד שאין לנגע שבו להיכן שיפשה – כגון שבא הבגד מתחילה כשהוא כולו מנוגע^[403], או שהוא מורכב מפס אחד לבן שמלא מתחילתו כולו בנגע, ושאר הפסים צבעוניים, שאין פשיון לתוכם מטמא, לסוברים כן^[404] – אמר ר' אליעזר, וכן אמרו בתוספתא, שאף הוא מיטמא בנגעים^[405], ומסגירים אותו, שאם יעמוד בעיניו שבוע אחרי שבוע, יישרף כדין בגד שעמד בו הנגע במשך שבועיים^[406], שנאמר: והבגד^[407], והוא"ו באה לרבות אף בגד שיש בכולו נגע ואין לו לאן לפשות^[408], או שנאמר: כי יהיה בו^[409], אפילו בכולו^[410], או שנלמד מבגד שמנוגע בחלקו - שטמא לאחר שבועיים אף כשהנגע עומד בעיניו ואינו פושה^[411] - וקל-וחומר* בגד שאין לנגע שבו להיכן לפשות לפי שמתחילה היה בכולו, ואם היה לו להיכן לפשות ייתכן והיה פושה^[412].

פריחה

בגד שכולו מנוגע מתחילתו

בגד שבא מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, דינו ככל בגד שיש בו נגע, שמסגירו שבוע אחר שבוע, ואם עמד בו שני שבועות הוחלט לשריפה^[413], והוא הדין כשהשתנה הנגע בסוף שבוע שני באופן שצריך לקרוע את מקום הנגע ולשורפו – כגון שפחת חוזק מראיתו למראה שני, לסוברים כן^[414], או שהשתנה מאדמדם לירקרק ולהפך לסוברים כן^[415] – ששורף את כל הבגד, שהרי כאן מקום הנגע הוא כל הבגד^[416]. בטעם שאין פריחת הנגע בכל הבגד קודם שהוסגר מטהרתו – כפי שהיא מטהרת בגד שהוסגר ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, לסוברים כן^[417] - יש מן הראשונים סוברים שהוא לפי שדינו כדין אדם הבא מתחילתו כשהוא כולו מנוגע, שאינו חשוב כאדם שפרח הנגע בכולו לאחר הסגרו – שהוא טהור^[418] – אלא מסגירים אותו ככל אדם שיש בו נגע^[419]. על הדין שנגע כזה מטמא אף על פי שאין לו לאן שיפשה, עי' לעיל^[420].

לאחר הסגרו

בגד שהיה בו נגע והסגירו, ופרח הנגע בכולו – שנתמלא כל הבגד^[421], היינו בבגד כל צידו האחד ובעור שני צדדיו^[422] - נחלקו בדינו תנאים: א) ר' נתן^[423] בן אבטולמוס אומר שהוא טהור, שנאמר: "קרחת" ו"גבחת" בנגעי אדם^[424], ונאמר "קרחת" ו"גבחת" בנגעי בגדים^[425], ולמדים - בגזרה-שוה*^[426] - מה אדם שפרח בו נגע בכולו טהור – שנאמר: ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וגו' כֻּלו הפך לבן טהור הוא^[427] – אף בגד שפרח בו נגע בכולו טהור^[428]. ואף בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס^[429], יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהם סוברים שבגד שפרח הנגע בכולו טהור, ונחלקו בעניין אחר^[430]. וכן יש מן הראשונים גורסים בתורת כהנים שבגד שפרח הנגע בכולו טהור, שנאמר בנגע שפרח באדם: וטהר את הנגע וגו' טהור הוא^[431], ובא לרבות כל מיני פריחות, ובכלל זה פריחת הבגד^[432]. ב) ובתוספתא אמרו שנגע שפרח בכל הבגד, דינו כנגע שפשה^[433], והבגד טמא^[434], וטעון שריפה^[435], וכן בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס^[436], יש מן הראשונים סוברים שכשפרח הנגע בכל הבגד, הבגד טמא^[437], שהם דורשים "קרחת" ו"גבחת" האמורים בנגעי בגדים בעניין אחר^[438], או שהם אינם למדים את הגזירה שוה^[439]. להלכה, יש מן הראשונים סוברים שבגד שפרח הנגע בכולו לאחר ההסגר טהור^[440], שכיון שמצינו שסתם גמרא סוברת כן^[441], יש לפסוק כך^[442], או שהם סוברים שאף חכמים מודים בכך^[443], או שכן מצינו בסתם בתורת כהנים, לגורסים כן^[444], או שכן מצינו בסתם בתוספתא, לגורסים כן^[445]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף כשפרח הנגע בכולו דינו כנגע שפשה, והבגד טמא^[446], שכיון שחכמים חולקים על ר' יהונתן בן אבטולמוס, לסוברים כן^[447], יש לפסוק כמותם^[448].

לאחר הפטור

בגד שנראה בו נגע והסגירו ולאחר מכן פטרו, ואחרי שפטרו חזר הנגע ונראה בכולו, נחלקו בדינו ראשונים, וכן אחרונים בדעת תנאים: א) יש סוברים שדינו שהוחלט לשריפה – כדין כל נגע החוזר שהוחלט לשריפה^[449] - שנלמד בקל-וחומר* נגעי בגדים מנגעי אדם, שבמקום שנפטר ולאחר מכן פרחה הצרעת בכולו, הרי הוא טמא מוחלט^[450], והקל וחומר הוא מכך שעיקר דין פריחה לטהר כתוב בנגעי אדם^[451], או מכך שדינם של נגעי בגדים חמור מדיני אדם, שאדם שעמד בו הנגע בעיניו במשך שבועיים טהור^[452], ואילו בגד שעמד בו הנגע בעיניו במשך שבועיים טמא^[453]. וכן בדעת ר' נתן בן אבטולמוס, שלמד לטהר בגד שפרח הנגע בכולו מנגעי אדם^[454], יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בגד שפרח לאחר הפטור, שאי אפשר ללמוד יותר ממה שיש במלמד, והרי בנגעי אדם פריחה לאחר הפטור מטמאת^[455]. ב) ויש סוברים שדינו של בגד כזה שהוא טהור, כדינו של בגד שפרח הנגע בכולו אחרי ההסגר, שהוא טהור לסוברים כן^[456], וכן בדעת חכמים החולקים על ר' נתן בן אבטולמוס^[457], יש מן האחרונים סוברים שהם מטהרים אפילו בגד כזה^[458], שלדעתם אף בנתק* - שהוא סוג הנגע באדם שממנו נלמדת הגזרה שוה לפטור פריחה בנגעי בגדים^[459] – כשפרח הנגע בכולו טהור הוא אפילו אחרי הפטור^[460], או שאין ללמוד מפריחה אחר הפטור אצל אדם, שאין ביניהם דמיון^[461], שהרי בנגעי בגדים אין הפטור בכל הבגד, שעל מנת לפטור בגד שיש בו נגע יש צורך לקרוע את מקום הנגע^[462], או שבנגעי בגדים עצם מראה הנגע מטמא – ולכן אם עמד הנגע בעיניו במשך שבועיים, אף על פי שלא פשה, הרי הבגד טמא מוחלט^[463] – מה שאין כן בנגעי אדם שאין עצם הנגע טמא^[464] .

לאחר ההחלט

בגד שהוחלט לטומאה – כגון שהנגע שבו פשה לאחר הסגר של שבוע^[465], או שהוסגר למשך שבועיים ולא כהה הנגע^[466] - ולאחר מכן פרח הנגע בכולו, יש מן האחרונים סוברים בפירוש דברי התורת כהנים, שהוא טהור, שנאמר: וטהר את הנגע וגו' טהור הוא^[467], לרבות כל מיני פריחות, ובכלל זה פריחת הבגד לאחר שהוחלט לטומאה^[468], ואפילו למטמאים פריחה לאחר הפטור^[469], יש מן האחרונים סוברים שהם מטהרים פריחה לאחר ההחלט, כפי שבנגעי אדם, מצורע שהוחלט לטומאה ואחר כך פרחה הצרעת בכל גופו, טהור^[470]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שבגד שהוחלט לטומאה, שוב אינו נטהר אפילו פרח הנגע בכולו, כיון שלאחר שהוחלט לטומאה עומד הבגד לשריפה^[471].

כשכנס ופשה

בגד שפרח הנגע בכולו, ונפטר משום כך, לסוברים כן^[472], ולאחר מכן כנס הנגע ופשה שוב, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שהוחלט לשריפה משום פשיון^[473].

נגע החוזר

דינו

בגד שהיה בו נגע ונטהר, ולאחר מכן חזר הנגע לבגד, דינו שהוחלט לשריפה^[474], שנאמר: ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו^[475]. במה דברים אמורים? כשנטהר באופן שהיה צריך לקרוע מן הבגד את הנגע בסוף שבוע שני להסגרו^[476], אבל בגד שנטהר באופן שנפטר לגמרי^[477], ולאחר מכן חזר אליו הנגע, בין כשחזר לאותו מראה שהיה בתחילה ובין כשחזר למראה אחר – כגון שהיה מתחילה ירקרק וחזר להיות אדמדם ולהפך^[478] - אמרו בתוספתא שיראה כבתחילה^[479], שכיון שכבר נטהר הנגע לגמרי דינו כנגע חדש^[480]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאפילו חזר הנגע לבגד לאחר שנפטר לגמרי, דינו כנגע החוזר והוחלט הבגד לשריפה^[481]. ויש מן הראשונים סוברים בנגע החוזר, שאין שורפים את כל הבגד אלא את מקום הנגע בלבד, ש"תשרפנו" היינו הנגע^[482], שהרי המשיך הכתוב: תשרפנו את אשר בו הנגע^[483].

שיעורו

שיעורו של נגע החוזר בבגד – שדינו של הבגד בשריפה^[484] - הוא גריס^[485], שנאמר: ואם תראה עוד^[486], שצריך להיראות כמו בפעם הראשונה, שהוא בשיעור גריס^[487], או שנאמר: את אשר בו הנגע^[488], לפיכך צריך שיהיה בו שיעור נגע^[489], או שנאמר: הִוא^[490], שצריכה להיות כשיעור שהיתה קודם לכן^[491], או שנאמר: תֵּרָאה^[492], שצריכה להיראות כמו בפעם הראשונה^[493].

סוג המראה

נגע החוזר, דינו של הבגד בשריפה בין כשחזר הנגע למראהו הראשון – ירקרק או אדמדם^[494] – ובין כשחזר למראה טמא אחר – שהיה בתחילה ירקרק וחזר אדמדם ולהפך^[495] – שנאמר: פֹּרחת^[496], כמראה ושלא כמראה^[497], שלא חשש הכתוב אלא לפריחה, יהיה המראה איזה שיהיה, כל עוד הוא מהמראות הטמאים^[498].

מקום החזרה

מקומו של נגע החוזר – שדינו של הבגד בשריפה^[499] – אמרו בתורת כהנים שהוא בין כשחזר הנגע למקומו הקודם ובין שחזר למקום אחר בבגד, שנאמר: בבגד^[500], שהוא מיותר שהרי אף קודם לכן דיבר הכתוב בבגד, ובא להוסיף אף כשתראה בבגד במקום אחר^[501], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[502]. ויש מן הראשונים סוברים שכשחזר הנגע למקום אחר בבגד, אין דינו כנגע החוזר, אלא דנים אותו כנגע שנראה בפעם הראשונה בבגד^[503] – שמסגירים את הבגד^[504] - שנאמר: ואם תראה עוד^[505], ואין עוד אלא במקומו^[506].

דין המטלית כשחזר הנגע לבגד

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן^[507], וחזר הנגע לבגד עצמו, שהבגד בשריפה לסוברים כן^[508], מכל מקום מציל את המטלית^[509], ומתירה מהבגד קודם שריפתו^[510], שאין המטלית בכלל הבגד^[511], שהיא נטלתה רק כדי לראות אם ישוב בה הנגע^[512], או לפי שאין הטמא אוחז עמו את הטהור^[513], או לפי שנאמר בשרפת בגד לאחר שחזר בו הנגע: את אשר בו הנגע^[514], ובמטלית לא היה נגע כלל^[515], או לפי שהמטלית מעולם לא נזקקה לטומאה, ולכן יש להקל בה^[516], ואף על פי שבשאר חיבורי בגדים כשנטמא אחד נטמא אף השני, לסוברים כן^[517], שונה כאן הדין לפי שהבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע, ולפיכך כשחזר ונראה בו הנגע, יש לתלות את הקלקלה במקולקל^[518], או לפי שדוקא משעת חיבורם ואילך הם חשובים מחוברים, ולכן אין הנגע חשוב כלפי המטלית כנגע החוזר, שלא היה בה נגע קודם לכן^[519], או שכיון שהטליה היא רק לפי שעה לראות אם ישוב הנגע, אינה חשובה כחיבורי בגדים^[520], או שאף בשאר חיבורי בגדים, כשנפרדו קודם שהחליט הכהן את הבגד לטומאה, החלק שלא היה בו נגע אינו מיטמא^[521]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדין זה אמור דוקא כשטלה מטלית במקום הנגע הקודם - שנתחייב לעשות כן מכוח גזירת הכתוב^[522] - אבל הטולה מטלית מבגד טהור בבגד שהיה בו נגע ונפטר שלא במקום הקרע, וחזר הנגע לבגד, אף המטלית חשובה כמי שנראה בה נגע^[523], אלא שיש מן האחרונים מצדדים שאינה חשובה כנגע החוזר אלא כבגד שנראה בו נגע בתחילה, והבגד עצמו ישמשה בסימנים^[524].

כשלא התיר את המטלית

נגע שחזר למטלית, ונראה הנגע לכהן קודם שהתיר את המטלית מהבגד – שאילו התירה קודם לכן הרי היא ניצלת^[525] - יש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים, שאף המטלית עצמה נטמאת, כדין שאר חיבורי בגדים לטומאת נגעים, שאם נטמא אחד נטמא אף השני, לסוברים כן^[526]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת תנאים שהמטלית טהורה לחלוטין ואינה נטמאת אף כשנראה הבגד לכהן בעודה מחוברת בו^[527].

כשחזר הנגע למטלית

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שצריך לטלות עליו מטלית, לסוברים כן^[528], וחזר הנגע למטלית, דינו של הבגד כבגד שחזר בו הנגע, שהוחלט לשריפה^[529], ואף על פי שלא חזר הנגע לבגד עצמו, מכל מקום הטהור אוחז עמו את הטמא^[530], או שכיון שהם מחוברים בשעת החזרה, חשוב הוא הנגע כנגע בבגד עצמו^[531], או שכיון שאנו דנים אם נתפס הנגע בבגד, וכבר היה בו נגע קודם לכן, הולכים להחמיר^[532]. ובדין המטלית, אמרו בתוספתא שאינה בשריפה אלא דינה כבגד שנראה בו נגע בתחילה^[533] - שמסגירה^[534], וכשאין בה שלוש אצבעות על שלוש אצבעות אינה מיטמאה בנגעים^[535] - וכן יש מן הראשונים והאחרונים סוברים כן^[536]. ויש מן הראשונים סוברים ששורף אף את המטלית^[537], שנאמר: ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו^[538], ו"עוד" היינו במקום הנגע הקודם שבו נמצאת עכשיו המטלית^[539], או לפי שנאמר: באש תשרפנו את אשר בו הנגע^[540], והיינו עם המטלית אשר בה הנגע^[541], או שאם לאחרים המטלית גורמת טומאה, כל שכן שתגרום טומאה לעצמה^[542], ומכל מקום אף לדעתם, יש מן האחרונים מצדדים לומר שכשטלה מטלית בבגד שלא במקום הקרע וחזר הקרע למטלית, אין המטלית בשריפה אלא דינה כבגד שנראה בו נגע בתחילה, שגזירת הכתוב לא נאמרה על מטלית שאינה במקום הנגע הקודם^[543].

כשחזר לבגד וממנו למטלית

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן^[544], וחזר הנגע לבגד – שהבגד עצמו בשריפה, לסוברים כן^[545] - וממנו פשה למטלית, אמרו בתוספתא שאף המטלית עצמה בשריפה^[546], ואפילו פשיון זה הוא פחות מגריס^[547], ואף לסוברים שכחזר הנגע למטלית אין המטלית עצמה בשריפה^[548], כאן שהנגע נראה בשניהם, אין המטלית משמשת לעצמה אלא חשוב הכל כנגע אחד שזקוק לשרפה^[549].

כשחזר למטלית וממנה לבגד

בגד שהיה בו נגע, ונפטר בקריעת הנגע, שטולה עליו מטלית, לסוברים כן^[550], וחזר הנגע למטלית – שאין המטלית בשריפה, לסוברים כן^[551] – וממנו פשה לבגד, יש מן האחרונים סוברים שאינו חשוב פשיון למטלית ואינה בשריפה^[552], שכיון שלענין המטלית חשובים המטלית והבגד כשני בגדים שונים, לסוברים כן^[553], אין פשיון מבגד אחד לבגד אחר חשוב פשיון^[554].

לקיחת מטלית מבגד שהיה בו נגע

בגד שהיה בו נגע ונטהר, ורוצה לקחת ממנו מטלית להשתמש בה בבגד אחר, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שיכול לעשות כן רק בתנאי שיעשה סימן במטלית שלא תתחלף באחר^[555], כיון שאם יחזור הנגע דינה של המטלית בשריפה, בין שיחזור לבגד הראשון – לסוברים כן^[556] - ובין שיחזור לבגד השני^[557].

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר, כגון שכהה בסוף שבוע שני וקרעו^[558] - ונטלתה בבגד טהור וחזר הנגע לבגד הראשון, שהבגד עצמו בשריפה^[559], נחלקו ראשונים בדין המטלית: יש סוברים שדינה בשריפה כדין הבגד^[560], שאף על פי שנחתכה ממנו, חשובה היא כאילו היא מחוברת בו^[561], ואף בה אנו קוראים: ואם תראה עוד בבגד^[562], ומכל מקום הבגד השני שבו היא מחוברת טהור מטומאת נגעים^[563]. ויש סוברים שמציל את המטלית^[564], שכיון שהיא מחוברת לבגד טהור, אין הבגד שבו הנגע מושך אליו את המטלית^[565], אלא שיש מהם סוברים שעצה טובה היא להפריד את המטלית מהבגד השני, שכיון שחזר הנגע לבגד הראשון ניכר שכל אותו בגד לקוי, ויש לחשוש שמא יולד נגע במטלית שנלקחה ממנו ותקלקל את הבגד השני^[566]. ואף בדעתם, כשקצץ את המטלית ולא חיברה לבגד טהור אלא השאירה בפני עצמה, יש מן האחרונים סוברים ששורף אף את המטלית, שהרי אינה מחוברת לבגד טהור, ונגררת אחרי הבגד הקודם^[567]. ויש מן האחרונים מחלקים בין מטלית שיש בה שלוש על שלוש אצבעות – שמטמאת בפני עצמה בנגעים^[568] – שכשחזר הנגע לבגד שורף אף אותה, למטלית שאין בה שלוש על שלוש אצבעות, שכשחזר הנגע לבגד מציל את המטלית, כיון שהיא עצמה אינה ראויה לִטמא בנגעים^[569].

כשחזר הנגע למטלית

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר^[570] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם^[571] - וחזר הנגע למטלית, דינו של הבגד הראשון בשריפה^[572], שאנו חושבים את המטלית כאילו היא עדיין מחוברת בו^[573], שכיון שהבגד הראשון עומד בפני עצמו, הרי הוא נמשך אחרי המטלית^[574]. המטלית עצמה, דינה שתשמש את הבגד השני בסימנים^[575], והיינו שדינו של הבגד השני כדינו של בגד שנראה בו נגע בתחילתו^[576], ומסגירו מתחילתו^[577]. לאחר ששימשה המטלית את הבגד השני – ונטהר מנגעו^[578] – אמרו בתוספתא שדינה של המטלית בשריפה^[579], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[580], שהרי משחזר בה הנגע מתחילתו כבר נזקקה לשרפה^[581]. ומכל מקום, כשאין במטלית שלוש על שלוש אצבעות, יש מן האחרונים סוברים שאין הבגד הראשון נשרף ואין המטלית נשרפת, שכיון שאינה מחוברת לבגד הראשון, חשובה היא כטהורה לגמרי, שהרי אינה ראויה לִטמא בנגעים^[582]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שדינה של המטלית כדינו של הבגד השני, ובמקום שנטהר הבגד השני, אין שורפים את המטלית^[583]. ויש מן הראשונים חולקים בכל זה, ולדעתם המטלית אף היא דינה בשריפה מיד, והבגד השני טהור, שכיון שהמטלית נשרפת, שוב אין מה להסגיר בבגד השני שאין בו שום נגע^[584].

נראה הנגע בבגד השני

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר^[585] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם^[586] - ונראה נגע בבגד השני, שדינו של הבגד שהוא טעון הסגר כדין בגד שנראה בו נגע מתחילתו^[587], מכל מקום המטלית עצמה טעונה שרפה^[588], שכיון שהמטלית מחוברת בבגד השני, אנו חושבים את הנגע כאילו הוא בה, שטעונה שרפה, לסוברים כן^[589]. ומכל מקום, בדינו של הבגד הראשון יש מן הראשונים סוברים שאינו טעון שרפה – כפי שהיה טעון במקום בו נראה הנגע במטלית^[590] - שכלפיו אין אנו חושבים את הנגע כאילו הוא במטלית^[591].

כשנראה בבגד השני ופשה למטלית

מטלית שנלקחה מבגד שהיה בו נגע – לאחר שנטהר^[592] - ונטלתה בבגד טהור – היינו שלא נראה בו נגע מעולם^[593] - ונראה נגע בבגד השני, ופשה ממנו למטלית – לאחר שהסגירו^[594] – אמרו בתוספתא שדינו של הבגד השני בשריפה^[595], כדין כל בגד שפשה בו הנגע^[596], ואף דינה של המטלית בשריפה^[597], שהרי אף ללא הפשיון היתה טעונה המטלית שרפה כשנראה נגע בבגד השני^[598]. ויש מן האחרונים סוברים שכשפשה הנגע מהבגד השני למטלית, אין הבגד השני טעון שריפה, לפי שלדעתם אין הפשיון שממנו למטלית חשוב פשיון^[599], שלא נקרא פשיון אלא כשפושה הנגע למקום שללא הפשיון לא היה מוחלט, לסוברים כן^[600], והרי המטלית מוחלטת לשריפה מיד כשנראה הנגע בבגד אף קודם שפשה לתוכה^[601]. בדינו של הבגד הראשון, כשנראה נגע בבגד השני וממנו פשה למטלית, כתבו אחרונים שהוא טעון שרפה, שהרי נראה הנגע במטלית, ודינו כדין נגע שחזר למטלית, שאף הבגד הראשון טעון שרפה^[602], אלא שנחלקו בשיעור הפשיון למטלית הזוקק את הבגד הראשון לשריפה: יש סוברים שאפילו כשפשה הנגע למטלית בפחות מגריס, דינו של הבגד הראשון בשריפה, שמכל מקום חשוב הוא הנגע כאילו נראה אף במטלית^[603]. ויש סוברים שדוקא כששיעור הפשיון שעל המטלית הוא כגריס, דינו של הבגד הראשון בשריפה^[604], שלגבי הבגד הראשון הרי זה פשיון הרחוק, שאינו מטמא אלא כשהוא כגריס^[605], ולטומאת הבגד הראשון אין לצרף את מה שנראה הנגע אף בבגד השני, שדוקא במה שהנגע הוא על המטלית שהיתה משותפת עם הבגד הראשון, נתגנה אותו בגד על ידי המטלית שהיתה משותפת בו^[606].

כששני הבגדים נטהרו מנגע

שני בגדים שהיה בהם נגע, ונלקחה מטלית מאחד מהם – לאחר שנטהרו^[607] - ונטלתה בבגד השני, ונראה נגע באחד מהבגדים, דינו של אותו בגד בשריפה – כדין נגע החוזר^[608] - וכן דינה של המטלית, ואפילו נראה הנגע בבגד שאין המטלית מחוברת בו עכשיו^[609], ואין הבגד שלא נראה בו נגע מציל את המטלית – כפי שבגד טהור מציל את המטלית המחוברת בו כשחזר נגע לבגד הראשון, לסוברים כן^[610] – שדוקא בגד שהיה טהור מתחילתו מציל את המטלית, ולא בגד שהיה בו נגע והוסגר^[611]. ומכל מקום, הבגד שלא נראה בו הנגע, אין דינו לשרפה^[612]. נראה נגע במטלית, דינם של שני הבגדים ושל המטלית בשרפה^[613], שכיון שחזר הנגע למטלית שנלקחה מבגד אחד שכבר היה בו נגע והיא מחוברת לבגד אחר שהיה בו נגע, דינו של הנגע כאילו חזר לשני הבגדים^[614]. והוא הדין במקום בו לקח מכל אחד מהבגדים מטלית וטלה באחר, ונראה נגע באחת מהמטליות, שאף המטלית האחרת בשריפה^[615]. ויש מן האחרונים סוברים שאין המטלית האחרת בשריפה, שהרי לא נראה נגע לא בבגד שהיא מחוברת בו ולא בבגד שהייתה מחוברת בו^[616].

מטלית מבגד מוסגר שנטלתה בבגד שנטהר

מטלית שנלקחה מבגד המנוגע בזמן הסגרו – בין בהסגר של שבוע ראשון ובין בהסגר של שבוע שני^[617] – ונטלתה בבגד שהיה בו נגע ונטהר, וחזר הנגע לבגד השני – שדינו בשריפה, לסוברים כן^[618] - יש מן הראשונים סוברים – בניגוד לדין מטלית שנלקחה מבגד טהור, שבאופן כזה אינה בשריפה^[619] - ששורף אף את המטלית, והוא הדין שכשחזר הנגע למטלית, ששורף הן את המטלית והן את הבגד השני^[620], ועל דינו של הבגד הראשון, עי' לעיל^[621].

המִטמא בנגעים

הפרק שלפנינו דן באלו בגדים ודברים אחרים חלים דיני נגעי בגדים. עקב אורכו חולק הפרק לפרקי משנה. בתחילה ידונו נושאים כלליים בעניין הבגד: הבעלים עליו^[622], הצורך בקבלת טומאה^[623], במחובר לקרקע^[624], כשעיקרו אינו בגד^[625]. לאחר מכן יוקדשו פרקי משנה, כדלהלן: החומר המִטמא בנגעים^[626], אופני תיקונו ועיבודו על מנת שיטמא בנגעים^[627], שיעורו^[628], צבעו^[629]. הפרק האחרון יעסוק בחיבור כמה דברים המִטמאים בנגעי בגדים להחשב כבגד אחד^[630].

בעלות על הבגד

כל הבגדים מיטמאים בנגעים – ובכלל זה בגדי נשים ועבדים וקטנים^[631], וכפי שנגעי-אדם* נוהגים בהם^[632] - חוץ מבגדי גויים שאינם מיטמאים בנגעים^[633], שנאמר בנגעי-בתים*: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחֻזתכם^[634], אחוזתכם מיטמאה בנגעים ואין אחוזת גוי מיטמאה בנגעים^[635], והוקשו כל הנגעים אחד לשני^[636], ובטעם לכך יש מן הראשונים סוברים שהוא מכיון שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת, ודוקא ישראל הם מושגחים באופן מיוחד^[637]. ומכל מקום, ישראל הלוקח מגוי בגד שיש בו נגע, דינו של הבגד כבגד שנולד בו נגע חדש, ועליו להיראות לכהן^[638] – כמו כל בגד שנראה בו נגע^[639] – ואינו דומה לנגעי-אדם* - שגוי שהיה בו נגע ונתגייר הנגע טהור, ואינו צריך להיראות לכהן^[640] – לפי שהבגד עצמו ראוי לנגעים אלא שכל עוד הוא ברשות הגוי רשות הגוי מעכבת בו^[641]. גוי הלוקח מישראל בגד שיש בו נגע, תנא קמא אומר שהבגד טהור, ואפילו לקחו לאחר שהסגירו, ור' אלעזר בר' שמעון אומר שכשלקחו לאחר שהוסגר, הרי הוא בהסגרו^[642], והלכה כתנא קמא^[643]. גר-תושב*, יש מן הראשונים סוברים שבגדיו מיטמאים בנגעים^[644], מהם סוברים שטומאה זו היא מדרבנן^[645], ואף על פי שלא גזרו על גר תושב שיטמא בנגעי-אדם*^[646], בנגעי בגדים גזרו בו, לפי שהטעם שלא גזרו בו בנגעי אדם – לפי שטהרתו תלויה בקרבן^[647], ואין גר תושב יכול להביא קרבן של חובה^[648] – אינו קיים בנגעי בגדים^[649] – שטהרתם אינה תלויה בקרבן^[650] - או שיש מקום לגזור בבגדי גר תושב, כיון שלא ידוע כל כך שהם שלו^[651]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין בגדי גר תושב מיטמאים בנגעים^[652], כפי שאין גר תושב מיטמא בנגעי אדם^[653], והוקשו נגעי בגדים לנגעי אדם, ואין היקש למחצה^[654]. ויש מן הראשונים שכתב שדוקא בגד של מצורע מיטמא בנגעים, שיש לחשוש שהמצורע הדביק את הבגד בזמן נגעו, ויחזור הבגד ויטמא את המצורע לאחר טהרתו^[655].

בגד המקבל טומאה

כל בגד שראוי לקבל טומאת מת – ועונה על שאר התנאים של קבלת טומאת נגעים, כגון שהוא עשוי מצמר ופשתים^[656], והוא לבן ואינו צבוע^[657] – אף על פי שאינו מיטמא מדרס – כגון שאינו עשוי לשכיבה^[658] – מטמא טומאת נגעים, ולכן קלע - וילון^[659] - של ספינה ווילון – מסך של פתח^[660] -ושביס של סבכה - צעיף משולשל על פני אישה^[661] - ומטפחות של ספרים וגלגלון – חגורה^[662] - ורצועות מנעל וסנדל שיש בהם רוחב גריס – שהרי נגע פחות מגריס אינו מטמא בנגעים^[663] – מטמאים בנגעים^[664]. ומכל מקום, אף בגד הראוי ליטמא מדרס, ואינו ראוי לקבל שאר טומאות, יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בנגעים^[665].

במחובר

בגד המחובר לקרקע, יש מן האחרונים סוברים שאף הוא מיטמא בנגעי בגדים^[666], ואפילו אין הדרך לחברו לקרקע^[667], שנאמר: לכל אשר יעשה העור למלאכה^[668], לרבות עורות אהלים^[669], שהם מחוברים לקרקע^[670]. ויש מן האחרונים סוברים שאין בגד המחובר לקרקע מיטמא בנגעי בגדים^[671], ועל הסוברים שהוא מיטמא בנגעי בתים, ע"ע נגעי בתים.

כשעיקרו אינו בגד

כלי המורכב מבגד ומחומרים נוספים, והבגד שבו אינו עיקר, יש מן הראשונים סוברים שאינו מטמא בנגעים^[672], ואותה שאמרו שאיסטמא אינה מטמאה בנגעים^[673], לדעתם היינו חתיכת בגד מוזהב שקבועים בה אבנים טובות ומרגליות, שאין הבגד עיקר כי אם הזהב והאבנים הטובות^[674].

החומר המיטמא

אין מיטמאים בנגעים אלא בגדי צמר – של אילים^[675] ושל רחלים^[676], שאין להם שם-לווי*, שנאמר: ומאה אלף אילים צמר^[677], אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים^[678] - ובגדי פשתים בלבד^[679], שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים וגו'^[680], וכן עורות מיטמאים בנגעים^[681], שנאמר: או בעור וגו'^[682], ועל בעלי החיים שעורותיהם מיטמאים בנגעים, עי' להלן^[683]. אבל בגדים משאר חומרים, כגון שיריים וסיריקון וכלך - שהם סוגי משי^[684] - וצמר גפן וצמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עיזים אינם מיטמאים בנגעים^[685], וכן קנבוס – שהוא צמח שיוצאים ממנו סיבים הדומים לפשתן^[686] – אינו מיטמא בנגעים^[687], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים^[688], ואף על פי שצמר גמלים וצמר ארנבים קרויים אף הם צמר, יש להם שם לווי, ולכן אינם חשובים צמר^[689], או שדוקא צמר של בהמה טהורה מיטמא בנגעים ולא צמר של בהמה טמאה^[690], ובטעם הדבר, יש מן הראשונים הסוברים שטעמם של נגעי בגדים הוא מחשש שהנגע נגרם מעיפוש ויגרום ללובש את הבגד המנוגע להידבק בצרעת^[691], ודוקא צמר ופשתים ועורות מקבלים התפעלות והפסד משימוש האדם, שלובש אותם לגופו, אבל משי וצמר גפן ומתכות חומרם חזק, ולכן אינם מקבלים הפסד והתפעלות משימוש האדם^[692]. ויש מן הראשונים שכתבו בטעם שדוקא בגדי צמר ופשתים מיטמאים בנגעים, לפי שיותר נהוג בבגדים שיהיו ממינים אלו^[693]. ויש מן הראשונים סוברים שאף בגדים משאר מינים, כגון משי וצמר גפן, מיטמאים בנגעים, והטעם שהוזכרו צמר ופשתים דוקא, שדיבר הכתוב בהוה^[694].

רחל בת עז ולהפך

רחל בת עז – כמין רחל שנולדה מעז^[695] – אמר רב נחמן בר יצחק שאין צמרה מיטמא בנגעים^[696], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים^[697], מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה^[698]. עז בת רחל, יש מן האחרונים סוברים שצמרה מיטמא בנגעים, שכיון שיצאה מרחל, הרי צמרה צמר לכל דבר^[699]. ויש מן האחרונים סוברים, שאף עז בת רחל, אין צמרה מיטמא בנגעים, שהרי אינו חשוב צמר^[700].

צמר קשה

כבשים שצמרם קשה, אף על פי שהם פטורים מראשית-הגז*^[701], יש מן האחרונים סוברים שבגד העשוי מהצמר שלהם מיטמא בנגעים, כפי שלעניין כלאי-בגדים* הוא נחשב לצמר^[702].

בכלאי בגדים

בגד שעשוי מצמר ופשתים יחד – שאסור בלבישה משום כלאי בגדים^[703] - יש מן הראשונים סוברים שאף הוא מיטמא בנגעים^[704], וכן אותה שאמרו בתורת כהנים שאף על פי שנאמר בכתוב: בבגד צמר או בבגד פשתים^[705] – ומשמע שדוקא כשהם מחולקים מטמאים בנגעים^[706] – יש לרבות את הכלאים בנגעים, שנאמר: והבגד^[707], יש מן הראשונים סוברים שהכונה אף לרבות בגד שעשוי מצמר ופשתים^[708]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאין בגד העשוי מצמר ופשתים מיטמא בנגעים, לפי שאינו חשוב בגד, כיון שאינו ראוי להעלותו וללבשו^[709].

תערובת צמר ופשתים ושאר מינים

בגד העשוי מתערובת של מין המיטמא בנגעים – צמר או פשתים^[710] – ומין שאינו מיטמא בנגעים – כגון צמר גמלים וקנבוס^[711] – אם היה רובו מהמין המיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים^[712], שנאמר: והבגד^[713], ובא לרבות כל מין עירוב כשאין רובו ממין שאינו מטמא בנגעים^[714], אבל כשרובו מהמין שאינו מיטמא בנגעים, אין הבגד מיטמא בנגעים^[715], שהמיעוט העשוי מהמין שמיטמא בנגעים בטל ברוב המין שאינו מיטמא בנגעים^[716]. במה דברים אמורים, כשערבם בעודם צמר או אניצים ועשה מהם חוט אחד, אבל כשהיו חוטים נפרדים, יש מן הראשונים סוברים שאפילו היה רוב הבגד ממין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים^[717], שהואיל וכבר נראו החוטים מהמין המיטמא בנגעים להיטמא בנגעים, שוב אינם בטלים ברוב^[718], או שחוטים הם דבר-חשוב* שאינו בטל ברוב^[719]. ויש מן האחרונים סוברים שאף חוטים ממין המיטמא בנגעים שערבם בחוטים ממין שאינו מיטמא בנגעים בטלים ברוב^[720], שאין איסור בעצם התערובת כדי שנאמר שאין החוטים מתבטלים זה בזה – כפי שאנו אומרים בכלאי בגדים לגבי חוט של פשתן שנתערב בבגד צמר^[721] – ואין חוטים חשובים דבר חשוב^[722], או לפי שחוטי שתי וערב שנארגו בבגד, שוב אינם מיטמאים משום שתי וערב, לסוברים כן^[723], ואף לסוברים שעדיין הם מיטמאים משום שתי וערב^[724], מכל מקום מן הסתם אין עובי החוט כגריס – שהוא השיעור ליטמא בנגעים^[725] - ואין כאן נגע כגריס על מקום המיטמא^[726].

במחצה על מחצה

בגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים – כגון שטווה את שני המינים זה בזה וארגם בכל הבגד^[727] – לדעת ר' שמעון בן יהודה בשם ר' שמעון בתוספתא אינו מיטמא בנגעים, מכיון שספק נגעים להקל^[728], ואנו רואים את המינים השונים כל אחד בפני עצמו, ומסופקים באיזה מהם נמצא הנגע^[729]. ובמשנה אמרו שאף מחצה על מחצה מיטמא בנגעים^[730], וכן יש מן הראשונים מפרשים בדברי התורת כהנים^[731]. ובטעם לכך, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שמן הכתוב: והבגד^[732], יש לרבות מחצה על מחצה^[733], שמרבים כל מין עירוב כל עוד אינו בטל במיעוטו^[734]. ויש סוברים שהוא מחמת שאנו מסופקים אם מחצה על מחצה הוא כרוב, והולכים להחמיר, ולכן לדעתם כשאנו מסופקים אם המין המיטמא בנגעים הוא מחצה או פחות מכך, אין הבגד מיטמא בנגעים, שיש כאן ספק-ספקא* להקל^[735]. ויש סוברים שאף על פי שמן התורה ספק נגעים להקל, מכל מקום מדרבנן החמירו, כיון שאי-אפשר-לצמצם*, ואפילו בידי אדם, לסוברים כן^[736]. ויש סוברים שאינו מטעם ספק^[737], אלא שאנו רואים את המינים השונים כמעורבים זה בזה, וכל משהו מהתערובת יש בו משניהם, ולכן מיטמא בנגעים^[738], או שכיון שאין רובו ממין שאינו מיטמא בנגעים, ממילא אין המין המיטמא בנגעים מתבטל בתוך המין שאינו מיטמא בנגעים^[739]. הלכה שמחצה על מחצה מיטמא בנגעים^[740].

כשהשתי ממין אחד והערב מאחר

בגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים – צמר או פשתן^[741] – וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים – כגון קנבוס או נוצה של עיזים^[742] – או להפך, נחלקו בו ראשונים אם הוא מטמא בנגעים: יש סוברים שהוא מיטמא בנגעים, שכיון ששתיו או ערבו הם ממין המטמא בנגעים, דינו כבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים, שמיטמא בנגעים, לסוברים כן^[743]. ויש סוברים שאינו מיטמא בנגעים^[744], שאינו דומה לבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים - שהוא מיטמא בנגעים, לסוברים כן^[745] - שכיון שאין המינים מעורבים זה בזה אלא השתי או הערב שניכרים בפני עצמם הם כולם ממין שאינו מיטמא בנגעים, אין הבגד מיטמא בנגעים^[746], או שאין מיטמא בנגעים אלא "בגד" העשוי ממין המיטמא בנגעים, וכשכל השתי או כל הערב עשויים ממין שאינו מיטמא בנגעים, שוב אין כאן "בגד" כזה^[747], או שהם סוברים שאף בבגד המיטמא בנגעים אין נגע שנמצא על החומר שאינו מיטמא בנגעים מטמא^[748], וכיון שכל חוט בשתי ובערב עומד בפני עצמו, הרי החוטים מהחומר שאינו מיטמא מפסיקים בין החוטים שבחומר המיטמא, וממילא אין אפשרות שיהיה במקום אחד נגע כשיעור המטמא, שהוא כגריס^[749].

החלק בתערובת המיטמא בנגעים

בגד העשוי מתערובת של מין המיטמא בנגעים ושל מין שאינו מיטמא בנגעים, באופן שהוא מיטמא בטומאת נגעים – כגון שרובו מהמין המיטמא בנגעים^[750], או אפילו חציו, לסוברים כן^[751] – יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשהנגע נמצא במקום מין המטמא, הרי הוא מטמא בנגעים, אבל כשהנגע נמצא במקום המין שאינו מיטמא בנגעים אין הוא מטמא בנגעים, שהנגע צריך להיות כולו בבגד המיטמא בנגעים^[752], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ר' שמעון - הסובר שבגד שחציו ממין המיטמא בנגעים וחציו ממין שאינו מיטמא בנגעים, אינו מיטמא בנגעים^[753] - שנגע הנמצא בבגד המיטמא בנגעים, אך מקומו בחלק העשוי ממין שאינו מיטמא בנגעים, אינו מטמא, לפי שבאותו מקום לא שייכת טומאת נגעים^[754]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו הנגע נמצא כולו במקום המין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מטמא בנגעים, שכיון שהמין שאינו מיטמא בנגעים מחובר למין המיטמא בנגעים, חשוב הוא כבגד אחד שכולו מיטמא בנגעים^[755].

בגד שמעליו מין שאינו מיטמא בנגעים

בגד העשוי ממין המיטמא בנגעים, ועל פניו יש מין שאינו מיטמא בנגעים, החוצץ בינו לבין הנגע, יש מן האחרונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים, כיון שהנגע אינו על גבי הבגד אלא על גבי המין החוצץ^[756], ולכן אף לסוברים שעורות צבועים מיטמאים בנגעים^[757], אינם מיטמאים אלא כשיש בצבע מראה בלבד, אבל כשהצבע עב ונקרש אינם מיטמאים, שהצבע חוצץ והנגע הוא בצבע ולא בעור^[758].

עירוב מינים כדי שלא ייטמאו בנגעים

עירוב של מין המיטמא בנגעים ברוב של מין שאינו מיטמא בנגעים על מנת שלא ייטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים שהוא מותר לכתחילה, שבשעה שהוא מערבם אין כאן איסור - שאסור לבטלו לכתחילה^[759] – אלא עירוב של היתר בהיתר^[760].

העורות

כל העורות מיטמאים בנגעים, בין רכים ובין קשים^[761], ואף על פי שנאמר כיבוס בנגעי בגדים^[762], ועור קשה אינו בר כיבוס, לסוברים כן^[763], הנגע מחלחל בתוך העור והופך אותו לרך ולבר כיבוס^[764].

מיני בעלי חיים שעורותיהם מיטמאים

כל מיני בעלי חיים עורותיהם מיטמאים בנגעים, בין בהמה דקה ובין בהמה גסה^[765], ואפילו הם של בהמה טמאה^[766], או של שרצים - ואף על פי שהוקשו עורות לצמר^[767], ואין צמר מיטמא בנגעים אלא של כבשים^[768], שהם בהמות דקות טהורות^[769] - שנאמר - פעמיים^[770] - "בעור" "בעור"^[771], ריבה^[772] כל מיני עור^[773], או שנאמר: או בעור^[774], והב' מיותרת ובאה לרבות^[775], או שה"או" מיותר ובא לרבות^[776]. ומכל מקום, אין מיטמאים בנגעים אלא עורות בעלי חיים שבארץ, שנאמר: בגד^[777], וסמוך לו נאמר: או בעור^[778], מה בגד מין הגדל בארץ – צמר או פשתים^[779] - אף עור הגדל בארץ^[780], או שנאמר: לפשתים ולצמר או בעור^[781], מה פשתים וצמר מין הגדל בארץ, אף עור מין הגדל בארץ^[782], אבל עורות שבים – של דגים או של שאר חיות שגרות במים, ואפילו בנהרות^[783] – אינם מיטמאים בנגעים^[784], ועוד שאין עושים מהם כלים, ודוקא כלי עור מיטמאים בנגעים, לסוברים כן^[785]. עורות של עופות, יש מן האחרונים סוברים שמיטמאים בנגעים, שלא מצינו בהם כתוב למעט מטומאת נגעים כפי שמצינו בדגים^[786]. ויש מן האחרונים סוברים שאף עורות של עופות אינם מיטמאים בנגעים^[787], שאף מהם אין עושים כלים^[788].

עירוב מין המיטמא בעור שאינו מיטמא

עור ממין שאינו מיטמא בנגעים - כגון עורות של בעלי חיים שבים^[789] – שחיבר לו – באופן שהוא חשוב חיבור לעניין טומאה, שאם נטמא אחד נטמא אף השני^[790], ועל אופני החיבור לטומאה, ע"ע חבור: בחיבורי בגדים^[791] - דבר ממין המיטמא, אפילו חוט או משיחה, הרי הוא מיטמא בנגעים^[792], שנאמר: או בְעור^[793], להביא את שחיבר לו מין המיטמא^[794], שכיון שהיה לו לכתוב לנקד את הבי"ת של "בעור" בקמץ ונקדה בשוא שמורה על סמיכות, יש לסמוך עור אחר לרבות, והיינו עור שבים כשמחובר אליו דבר הגדל בארץ^[795], או ש"או" בא לרבות^[796], ואף על פי שהחלק שחיבר הוא מיעוט ביחס לעור שאינו מיטמא, אין הוא בטל ברוב – כפי שצמר ופשתים בטלים ברוב חומרים אחרים שאינם מיטמאים בנגעים^[797] – לפי שסתם עור משמע כל עורות בעלי חיים, ונתמעטו חלקם רק מחמת היקש – לצמר ופשתים^[798] – ולכן כשריבה הכתוב במקום שחיבר להם מין המיטמא, ריבה אפילו במיעוט^[799], או לפי שעור שמחברים לו דבר אחר אינו מתערבב, ולכן אין המיעוט מתבטל ברוב^[800]. במהותו של הדבר המחובר נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשמחבר דבר ממין המיטמא בנגעים – כגון צמר ופשתים^[801], או עור מעובד של חיה ובהמה^[802] – כל העור מיטמא בנגעים^[803]. ויש מן האחרונים סוברים שאף כשמחבר דבר ממין המיטמא בשאר טומאות, אף על פי שהוא ממין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים^[804], שגזירת הכתוב הוא^[805].

החלק המיטמא בנגעים

מיני עורות שאינם מיטמאים בנגעים, שחיבר להם חוט או משיחה באופן שמיטמאים בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שאף כשהנגע נראה על אותו עור מהמין שאינו מיטמא בנגעים, הרי הוא מיטמא בנגעים^[806]. ויש מן הראשונים סוברים שאינו מיטמא בנגעים אלא החלק המחובר שמקבל טומאת נגעים^[807], ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעתם שנגע הנראה על אותו חלק שאינו מיטמא בנגעים, גורם טומאה לחלק המיטמא בנגעים^[808], ויש מן האחרונים סוברים בדעתם להפך, שאין נגע שנראה במקום העור מהמין שאינו מיטמא בנגעים מטמא, ואילו כשהנגע נראה במקום המין המיטמא, נטמא כל הכלי, אף החלק מהמין שאינו מיטמא בנגעים^[809].

שיעור החלק המחובר לעור

שיעורו של חלק המקבל טומאה שמחובר לעור ממין שאינו מיטמא בנגעים, שגורם לו להיטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא כשיעור הרגיל לקבל טומאת נגעים – שלוש על שלוש אצבעות בבגד^[810], וחמשה על חמשה טפחים בעור^[811] – ואין העור מהמין שאינו מיטמא בנגעים מצטרף לשיעור^[812]. ויש מן הראשונים סוברים שאין החלק המחובר צריך להיות כשיעור הרגיל לקבל טומאת נגעים, ששני החלקים מצטרפים זה עם זה לשיעור קבלת טומאת נגעים^[813].

תיקונו ועיבודו

בצמר ופשתים

צמר ופשתים, יש שהם מטמאים אף באופן שאינם ארוגים לבגד, כדלהלן:

בגד שאינו ארוג וטווי

בגד שאינו ארוג וטווי, כגון לבדים – שאינם ארוגים ואף אינם טוויים, אלא מכים את הצמר עד שנעשה בגד^[814] - אמרו בתוספתא שמיטמא אף הוא בנגעים^[815], וכן יש מן הראשונים סוברים כן^[816]. ויש מן הראשונים סוברים, שאותה שאמרו שאיסטמא אינה מיטמאה בנגעים^[817], היינו לבדים^[818], שהרי כתוב "בגד"^[819], ובגד שאינו טווי וארוג אינו קרוי בגד^[820], כפי שאינו קרוי בגד להיאסר בכלאי-בגדים* מן התורה, לסוברים כן^[821], ואף על פי ששתי וערב מיטמאים בנגעים למרות שאינם בגד^[822], איסטמא אין בה אפילו שתי וערב^[823]. ומכל מקום, אף לדעה זו, יש מן הראשונים סוברים שכשהיה הבגד טווי ולא ארוג, הרי הוא מיטמא בנגעים, שהרי הוא כשתי וערב שימטמאים בנגעים בפני עצמם^[824]. ויש מן הראשונים סוברים שאפילו בגד טווי שאינו ארוג, אינו מיטמא בנגעים, שדוקא שתי וערב שעומדים לארוג מהם בגד מיטמאים בנגעים, אך בגד שאינו ארוג, הואיל ואינו עומד לארוג ממנו בגד, אינו מיטמא בנגעים^[825].

אריג שאינו בגד

חתיכת אריג שאינה בגד בפני עצמה, אלא היא עומדת לחתיכה ולתפירה, יש מן האחרונים סוברים שכיון שחשב עליה לתופרה בבגד, הרי היא מיטמאת בנגעים, ומצדדים לומר שכשאינה עשויה לשימוש אדם, כגון שהיא עשויה לצורות – היינו שיסתכל בה הרוקם ויעשה כמותה בבגד אחר^[826] – אינה מיטמאת בנגעים, שכיון שאינה מיועדת לשימוש כבגד, הרי היא גרועה משתי וערב המיטמאים בנגעים^[827].

חוטי שתי וערב

שתי או ערב, אף על פי שאינם בגד – ואינם מקבלים טומאה בשאר טומאות^[828] - מיטמאים אף הם בנגעים^[829], כל אחד לחוד^[830], ובלבד שיהיו של צמר או פשתים^[831], שנאמר: או בשתי או בערב לפשתים ולצמר^[832], ו"או" בא לחלק שאין צורך בשתי ובערב יחדיו^[833]. במה דברים אמורים? כשהיה החוט מגולגל זה על זה, אבל כשהוא מתוח, אינו מיטמא, שהרי באופן כזה אין ברוחבו גריס, שהוא השיעור לטמא בנגעים^[834]. בצורך בתיקון השתי והערב על מנת להיטמא בנגעים, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' יהודה הם אינם מיטמאים עד שתיגמר מלאכתם^[835], שנאמר: בגד^[836], וסמוך לו: או בשתי או בערב^[837], מה בגד אינו אלא משתיגמר מלאכתו – שהרי קודם שנגמרה מלאכתו אין הוא קרוי בגד^[838] - אף שתי או ערב אינם מיטמאים בנגעים אלא משתיגמר מלאכתם^[839], ואף אם נאמר שאי אפשר לדרוש את הכתוב בהקש*, כיון ש"או" מפריד בין הבגד לבין השתי^[840], מכל מקום אפשר ללמוד ב"מה מצינו" – היינו בנין-אב*^[841] - שכמו שבגד מיטמא בנגעים לאחר גמר מלאכה, אף שתי וערב מיטמאים בנגעים לאחר גמר מלאכתם^[842], ולכן השתי מיטמא משישלק – שיושרה במים חמים כדי שימתח ויתרכך^[843], או שיחליקנו כדי שיעבור בנירים ובערב^[844], ויש גורסים שישלה^[845], היינו מהיורה שנותנים בה את חוטי השתי כדי ללבנם^[846] - אבל הערב אף לדעתו מיטמא מיד^[847], היינו משעת טווייתו^[848], שזהו גמר מלאכתו^[849], שכיון שאין חוטי הערב נראים^[850], שחוטי השתי מונחים בבגד כשהם דחוקים על חוטי הערב ומכסים אותם משני צדדיהם, אין מקפידים כל כך על ליבונם^[851]. ודין זה יש מן הראשונים סוברים שהוא דוקא בשתי וערב של צמר, שיש הבדל ביניהם - שהשתי דק מהערב^[852], או שהשתי טווי בכיוון הפוך מטוויית הערב^[853] - אבל שתי וערב של פשתים – שאין ההבדל בין חוטי השתי והערב ניכר^[854], שהכל שוה^[855], או שההבדל ביניהם אינו ניכר, אלא לאומן^[856] - שניהם מקבלים טומאה משיתלבנו^[857], בתנור^[858]. ויש מן הראשונים סוברים שאף שתי וערב של פשתים דינם כמו שתי וערב של צמר^[859]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף ר' יהודה מודה בשתי וערב של פשתים שהם מיטמאים מיד^[860]. ב) וחכמים^[861] אומרים שבין שתי ובין ערב מיטמאים מיד^[862], לאחר טווייתם^[863], שכיוון שנאמר: או בשתי או בערב^[864], חלקם הכתוב - על ידי המילה "או"^[865] - מן הבגדים^[866], או שאת הסמיכות ל"בגד" - ממנו למד ר' יהודה שצריך גמר מלאכה^[867] – הם דורשים בעניין אחר^[868], ואף במה מצינו אין ללמוד שתי וערב מבגד, כיון שבגד כל עוד לא נגמרה מלאכתו אין שמו עליו, מה שאין כן שתי וערב שמיד שמם עליהם^[869], או שאף חכמים מצריכים גמר מלאכה בשתי וערב, אלא שלדעתם טווייתם זו היא גמר מלאכתם^[870]. הלכה כחכמים^[871], שיחיד ורבים הלכה כרבים^[872].

כשיש בהם קשרים

חוטי שתי וערב שיש בהם קשרים, יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' יהודה שאינם מיטמאים בנגעים עד שיתיר את הקשרים, לפי שאינם ראויים לארוג בבגד^[873]. על חוטי שתי וערב חתוכים שקשרם, אם חשובים הם כחוט אחד להצטרף לשיעור על מנת להיטמא בנגעים ולשאר עניינים, עי' להלן^[874].

כשנארגו בבגד

חוטי שתי וערב שנארגו בבגד, יש מן האחרונים סוברים שאינם מיטמאים עוד בנגעים משום שתי וערב אלא משום "בגד", ולכן באופן שאינם מיטמאים משום "בגד" – כגון שרק השתי עשוי ממין המיטמא בנגעים ולא הערב או להפך, לסוברים כן^[875] – הם אינם מיטמאים אף משום שתי וערב^[876]. ויש מן האחרונים סוברים שחוטי שתי וערב שנארגו בבגד, אף על פי שמיטמאים משום "בגד", מיטמאים אף משום שתי וערב^[877], ולדעתם זה הטעם שנגע שנראה מקצתו בבגד שהתחיל להארג ומקצתו בשתי שמחובר אליו, חשוב הוא כנגע אחד שנראה בשתי^[878]. ומכל מקום, נגע שהיה בחוט של שתי וארג ממנו בגד, וכן להפך, ייראה כבתחילה^[879].

פשתים קודם שנעשה שתי וערב

פשתים קודם שנטוה לחוטי שתי או ערב, נחלקו ראשונים האם ובאלו אופנים הוא מיטמא בנגעים, וכמה דעות בדבר: א) יש סוברים שכשהתלבן – בתנור^[880], או שסרקוהו במסרק^[881] - הוא מיטמא בנגעים אף על פי שהוא עדיין אניצי פשתים שאינם טוויים^[882], שיש לדרוש את הכתוב: או בשתי או בערב^[883], אף לדבר שראוי לטוות ממנו שתי או ערב, והיינו פשתים לאחר שיתלבן^[884], או שהכתוב לטמא בשתי ובערב הוא דוקא בצמר – שיש בו הבדל בין שתי וערב^[885] – אבל בפשתים – שאין בו הבדל בין שתי וערב^[886] – אין צורך דוקא בחוטי שתי וערב^[887], או שכיון שחזר הכתוב לומר: לפשתים ולצמר^[888], ריבה אפילו פשתים שלא נטוה לאחר שהתלבן^[889], אלא שמכל מקום יש מן האחרונים סוברים שקודם שנטוה אין די בשיעור הרגיל של חוטי שתי או ערב – שהוא פקעת שיש בה כדי לארוג שלוש אצבעות על שלוש אצבעות^[890] – ויש צורך בשיעור של פשתים שמספיק כדי לארוג ממנו בגד שלם^[891]. ב) ויש סוברים שאף על פי שקודם הטוויה אין אניצי הפשתים מיטמאים בנגעים אפילו לאחר שהתלבנו, מכל מקום לאחר טווייתם וליבונם הם מטמאים עוד קודם שחילקום לחוטי שתי וערב^[892]. ג) ויש סוברים שאין אניצי פשתים מיטמאים בנגעים אפילו לאחר שהתלבנו, כל עוד הם אינם טוויים לחוטי שתי או ערב, שדוקא שתי וערב טימא הכתוב בנגעים^[893], אלא שמכל מקום בדעת חלק מהם יש מן האחרונים סוברים שקודם טווייתם הם מיטמאים מדרבנן בנגעים^[894].

בעורות

עורות, יש סוברים שאינם מיטמאים בנגעים אלא לאחר עיבודם^[895], אבל עור שאינו מעובד, כגון עור המצה – שלא נעשה בו שום תיקון^[896] – ועור האיפה^[897] – שנמלח אך לא השהו אותו בקמח^[898], או אפילו השהו אותו בקמח, אך לא תקנו אותו בעפצים^[899], ויש סוברים שכשהשהו אותו בקמח, הרי הוא חשוב עור גמור אף על פי שלא תקנו אותו בעפצים^[900] – אמרו בתורת כהנים שאינו מיטמא בנגעים, שנאמר: או בכל מלאכת עור^[901], יצאו אלו שלא נעשתה בהם מלאכה^[902], ואפילו לדעת חכמים הסוברים ששתי וערב מיטמאים בנגעים אפילו קודם שנגמרה מלאכתם, לסוברים כן^[903], מכל מקום יש מן האחרונים שכתבו שהם מודים בעור שאינו מיטמא בנגעים קודם שתיגמר מלאכתו, והיינו קודם עיבודו^[904], וכן יש מן הראשונים סוברים שעור שאינו מעובד אינו מיטמא בנגעים^[905], ואפילו נעשה ממנו כלי^[906]. ויש מן הראשונים סוברים שאף עור שאינו מעובד מיטמא בנגעים^[907], שנאמר קודם לכן: או בעור^[908], זה עור כמות שהוא^[909]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שעור שאינו מעובד אינו מיטמא בנגעים אלא אם כן נעשה ממנו כלי, שאז הוא מיטמא בנגעים אפילו כשאינו מעובד, שהרי אף באופן כזה נעשתה בו מלאכה^[910].

צורך בכלי עור

העור המיטמא בנגעים, נחלקו בו ראשונים אם הוא צריך להיות כלי: א) יש סוברים שעור מיטמא בנגעים בין שנעשה כלי ובין קודם שנעשה כלי, שנאמר: או בעור או בכל מלאכת עור^[911], "עור" קודם שנעשה כלי, ו"מלאכת עור" לאחר שנעשה כלי^[912]. ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעת אותם ראשונים שעור שאינו כלי אינו מיטמא בנגעים אלא אם כן הוא מעובד^[913]. ב) ויש סוברים שעור שאינו כלי אינו מיטמא בנגעים^[914], ואפילו הוא מעובד^[915], שנאמר: כלי^[916]. ומכל מקום, אף לסוברים שדוקא כלי עור מיטמאים בנגעים, פשוטי כלי עור, אף על פי שאינם מקבלים שאר טומאות^[917], מיטמאים בנגעים^[918], מן התורה^[919], שנאמר: לכל אשר יעשה העור למלאכה^[920], לרבות עורות אהלים^[921], שאין להם בית קיבול^[922], או מכיון שהם מיטמאים מדרס^[923], וכל המיטמא מדרס מיטמא בנגעים^[924], או מכיון שהוקשו לבגד, ובגד מיטמא בנגעים אפילו אין לו בית קיבול, שהרי אפילו שתי וערב מיטמאים בנגעים^[925], או שדוקא שאר טומאות הם אינם מקבלים, לפי שהוקשו לשק^[926], אבל בטומאת נגעים שאין שק מיטמא בה – לפי שרק בגדי צמר ופשתים מיטמאים בהם^[927] – אין היקש לטהר פשוטי כלי עור^[928]. וכן אף לדעתם, יש מן האחרונים סוברים שעור העומד לשימוש כפי שהוא חשוב כלי ומיטמא בנגעים, כפי שהוא חשוב כלי לקבל שאר טומאות^[929].

שיעורו

בבגד

בגד מיטמא בנגעים אף על פי שאינו בגד שלם, כל שיש בו שלוש על שלוש^[930], אצבעות^[931], שנאמר: והבגד^[932], והוא"ו באה לרבות אף חלק מבגד^[933], ואין צורך שיהיה בבגד שלושה טפחים על שלושה טפחים – כפי שיש צורך שיהיו בבגד על מנת שיטמא במדרס*^[934] - שכיון שבגד כזה ראוי להיטמא בטומאת מת – ששיעור הבגד להיטמא בה הוא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות^[935] – הרי הוא ראוי להיטמא אף בנגעים^[936]. אבל פחות משיעור זה אינו מטמא בנגעים^[937], כיון שאינו ראוי לא לעניים ולא לעשירים^[938].

המלל

המלל - מה שתופרי בגדים כופלים מעט סביב לתפר^[939], ויש מפרשים מה שמשייר האורג בראש הבגד כשיעור שתי אצבעות, והוא ענף של בגד, ויש בו רק שתי בלי ערב^[940] - אף לדעת ר' שמעון, הסובר שלעניין שאר טומאות אין הוא בכלל שלוש על שלוש^[941], יש מן האחרונים מצדדים לומר שבטומאת נגעים מודה שחשוב הוא בכלל שלוש על שלוש, לפי שבטומאת נגעים אין צורך בפועל שיהיה אפשר לארוג מהבגד שלוש על שלוש, שהרי אף פקעת של חוטי שתי או חוטי ערב שהיא בגודל שהיה ראוי לארוג ממנה שלוש על שלוש בשתי וערב לו היו בה חוטי שתי וערב מטמאת בנגעים^[942].

בגד שלם

בגד שלם, שהיה מתחילתו בשיעור של פחות משלוש אצבעות על שלוש אצבעות - ואין כונתו להשלימו לבגד גדול יותר^[943] - יש מן האחרונים סוברים שהוא מטמא בנגעים - כפי שהוא מטמא בשאר טומאות^[944] - שנאמר: והבגד^[945], והוא"ו באה לרבות בגד כלשהוא^[946], או שהה"א באה לרבות בגד כלשהוא^[947]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף בגד שלם אינו מקבל טומאה בשיעור של פחות משלוש על שלוש אצבעות, שלדעתם לא נתרבה בגד כלשהוא בטומאת נגעים^[948].

נראה בו נגע והשלימו לשיעור

בגד שהיה בו פחות מכשיעור ליטמא בנגעים, ולאחר שנראה בו נגע השלימו לשיעור, טהור^[949], שצריך שיהיה קודם בגד – והיינו שיש בו שיעור שלוש על שלוש^[950] - ורק אחר כך נגע^[951], ואף כששינה הנגע את מראהו לאחר מכן, כגון מירקרק לאדמדם, יש מן האחרונים סוברים שאין דינו כנגע חדש שיראה מתחילה, שכיון שאין על הנגע הראשון תורת נגע כלל, נמצא מקום הנגע כבגד צבוע, שאינו מיטמא בנגעים^[952].

על שני בגדים מחוברים, אם הם מצטרפים לשיעור אחד, עי' להלן^[953]. על בגד שאין בו כשיעור, שמחובר לו חוט שתי או חוט ערב, אם הוא מצטרף לשיעור, עי' להלן^[954].

בלבדים

שיעור הלבדים – שאינם ארוגים^[955] - ליטמא בנגעים – לסוברים שלבדים מיטמאים בנגעים^[956] - יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שהוא כשיעורו של בגד ארוג, היינו שלוש על שלוש אצבעות^[957]. ויש מן האחרונים מצדדים לומר שכיון שאינם אריג, אין שיעורם ליטמא בנגעים שלוש על שלוש אצבעות אלא הוא שלושה על שלושה טפחים, שזהו השיעור הגדול של בגדים לטומאה, שנאמר בטומאת מדרס*^[958].

בשתי וערב

שיעור השתי או הערב ליטמא בנגעים הוא שיהיה בפקעת – עץ שמסובבים את המטוה מן הכוש לתוכו^[959], או חוט המגולגל ככדור^[960] - של השתי או הערב כדי לארוג ממנה שלוש על שלוש – אצבעות^[961] – של שתי וערב, ואף על פי שהפקעת עצמה כולה שתי או כולה ערב^[962], אבל פחות מכאן אין השתי והערב מיטמאים בנגעים, שנאמר: בגד^[963], מה בגד אינו מיטמא בנגעים אלא כשיש בו שלוש על שלוש שתי וערב^[964], נלמד ממנו – במה מצינו^[965] - שאף שתי וערב אינם מיטמאים בנגעים אלא כשיש בהם שיעור לארוג שלוש על שלוש שתי וערב^[966].

בעורות

שיעורם של כלי עור ליטמא בנגעים, יש מן הראשונים סוברים שהוא בכל שהוא^[967], כפי שכלי עור שיש להם בית קיבול כל שהוא מקבלים טומאה בשאר טומאות^[968], ואפילו פשוטי כלי עור – שאינם מקבלים טומאה בשאר טומאות^[969], אלא רק בטומאת נגעים^[970] – יש מן האחרונים סוברים ששיעורם ליטמא בנגעים הוא בכל שהוא^[971]. ומכל מקום, עור שאינו כלי המיטמא בנגעים – כגון סתם עור העשוי למשכב ומושב^[972] – יש מן האחרונים סוברים ששיעורו ליטמא בנגעים הוא חמשה על חמשה טפחים, כשיעורו לקבל טומאה בשאר טומאות^[973].

צבעו

בבגד

אין בגדים מיטמאים בנגעים אלא כשהם לבנים^[974], אבל בגדים צבועים אינם מיטמאים בנגעים^[975], שנאמר: בבגד צמר או בבגד פשתים^[976], מה פשתים כברייתו – שהוא לבן^[977], ואין הדרך לצובעו^[978] - אף צמר כברייתו^[979], ואף על פי שכלאי-בגדים*, שאף בהם נאמר: צמר ופשתים^[980], בכל זאת נאסרו בין בבגדים לבנים ובין בבגדים צבועים^[981], נגעי בגדים שונים הם, ששנה בהם הכתוב פעמיים "צמר"^[982], ובשתי הפעמים נסמך לו הפשתן^[983], ומן הראשונים הסוברים שנגעי בגדים הם בהשגחה מיוחדת^[984], יש שנתנו טעם לדבר, שבבגד צבוע אולי הצבע הוציא הכיעור ההוא במקום ההוא כטבעו ואין הנגע נובע מהשגחה מיוחדת^[985], ומן הראשונים הסוברים שטעמם של נגעי בגדים הוא מחשש שהנגע נגרם מעיפוש ויגרום ללובש את הבגד המנוגע להידבק בצרעת^[986], יש שנתנו טעם לדבר, שדוקא בבגדים לבנים אפשר לראות נגע שנגרם כתוצאה מעיפוש^[987]. הדין שבגדים צבועים אינם מטמאים בנגעים אמור בין בבגדים הצבועים בידי אדם ובין בבגדים צבועים בידי שמים^[988], שנאמר: לפשתים ולצמר^[989], מה פשתים לבן – שאין פשתן הצבוע בידי שמים אלא כל פשתן לבן הוא^[990] - אף צמר לבן^[991].

כשחלקו צבוע

בגד שחלקו צבוע וחלקו לבן – והוא הדין כשצידו האחד צבוע וצידו האחר לבן^[992] - נגע על החלק הלבן שבו מטמא בנגעים^[993], ואפילו הוא מיעוט הבגד^[994], ואין המיעוט הלבן מתבטל ברוב הבגד הצבוע – כפי שמתבטל בגד שמיעוטו ממין המיטמא בנגעים ברוב מין שאינו מיטמא בנגעים^[995] – כיון שאין החלקים מעורבים זה בזה^[996], ונגע על החלק הצבוע שבו אינו מטמא בנגעים^[997]. במה דברים אמורים, כשהחלק הלבן כולו לבן והחלק הצבוע כולו צבוע, אבל בגד שהשתי שלו צבוע והערב שלו לבן ולהפך, הכל הולך אחר הנראה^[998], שבסתם בגדים הערב נראה ובכרים וכסתות השתי נראה^[999], והדבר תלוי בעניין האומנות^[1000], שדרך האומנים לעשות בסתם בגדים את הערב נראה ובכרים וכסתות את השתי נראה^[1001], וכיון שהקפידה התורה על הלבן ומראהו לבן, הרי הוא מיטמא בנגעים^[1002], ואף על גב שהחלק שאינו נראה הוא רוב, המראה חשוב יותר מממשות, והבגד נקרא על שם מראהו^[1003], ולכן כשהצבוע הוא הנראה, אין הבגד מיטמא אף על פי שהנגע על הלבן^[1004]. היה הלבן נראה, והנגע על הצבוע – או אפילו חלקו על הלבן וחלקו על הצבוע, ואין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור המיטמא בנגעים, שהוא גריס^[1005] - נחלקו בדינו אחרונים: יש סוברים שאינו מיטמא בנגעים, שרק החלק שעל הלבן מיטמא בנגעים^[1006]. ויש סוברים שהבגד מיטמא אף על פי שהנגע על הצבוע, שכיון שהנראה הוא לבן, הבגד חשוב כבגד שכולו לבן^[1007]. היו השתי והערב שניהם נראים, יש מן האחרונים סוברים שאין הולכים בהם אחר הרוב, אלא דינם כבגד ששתיו ממין המיטמא בנגעים וערבו ממין שאינו מיטמא בנגעים או להפך, שאינו מיטמא בנגעים, לסוברים כן^[1008]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן כזה דינו כבגד שחלקו לבן וחלקו צבוע, שנגע שנראה על הלבן שבו מיטמא בנגעים ונגע שנראה על הצבוע שבו אינו מיטמא בנגעים^[1009]. ויש מן האחרונים סוברים שבאופן כזה הולכים אחר הרוב^[1010].

צירוף החלק הצבוע לחלק הלבן

בצירוף החלק הצבוע לחלק הלבן להיותם בגד אחד, ובצירוף הנגע שעל החלק הצבוע לנגע שעל החלק הלבן להיותם נגע אחד, נחלקו תנאים, וראשונים בדעתם, וכמה דעות בדבר: א) בדעת חכמים, שאמרו שבגד שיש בו פסים צבועים ולבנים פושים מזה לזה^[1011], ובדעת ר' אליעזר ור' יהודה בן בתירא שקיימו את דברי חכמים אפילו בבגד שהחלק הלבן שבו הוא פס אחד בלבד^[1012], יש מן הראשונים סוברים שדינו כבגד אחד לכל דבר, וכן הנגע שנראה על הבגד, דינו כנגע אחד לכל דבר^[1013], ולכן אף על פי שנגע שנראה בתחילתו על החלק הצבוע שבבגד, אינו מטמא^[1014], כשנראה הנגע בתחילה בחלק הלבן שבו ופשה לחלק הצבוע שבו, דינו כדין בגד שפשה בו הנגע, שטעון שריפה^[1015], וכן כשאין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור בגד לקבל טומאת נגעים – שהוא שלוש על שלוש אצבעות^[1016] – מצטרף החלק הצבוע אליו לשיעור בגד^[1017]. ב) ויש מן הראשונים סוברים בדעת חכמים ור' אליעזר ור' יהודה בן בתירא, שאין הנגע שנראה על החלק הצבוע מצטרף כלל לחלק הלבן^[1018], שנגע על הצבוע אינו קרוי נגע כלל^[1019], ולכן נגע שנראה על החלק הלבן ופשה לחלק הצבוע אינו חשוב פישיון^[1020], ואפילו שפשה משם לחלק הלבן שמצידו השני, אין הנגע שעל החלק הצבוע חשוב כחלק מהנגע לחבר את שני החלקים שעל הלבן להיותם אחד, והחלק הפושה דינו כפשה בריחוק מקום – שאינו פשיון אלא בגריס^[1021] – ולא כפשה בסמוך, שדינו בכל שהוא^[1022], וכן כשהיה מתחילתו חצי גריס בחלק הלבן בצד אחד וחצי גריס בחלק הלבן בצד השני, אין הנגע שעל הצבוע מחבר ביניהם להיות גריס אחד, שהוא השיעור לטמא בנגעים^[1023]. ומכל מקום, אף לדעתם החלק הצבוע מצטרף לחלק הלבן להיותם בגד אחד^[1024], שאף הצבוע מקבל טומאת נגעים^[1025], ולכן נגע שפשה מלבן ללבן דינו כנגע שפשה ולא כנגע חדש בבגד^[1026], וכן אף כשאין בחלק הלבן בפני עצמו שיעור בגד לקבל טומאת נגעים, מצטרף החלק הצבוע אליו לשיעור בגד^[1027], וכן דיני הבגד, בין להסגירו ובין להחליטו, יש מן הראשונים סוברים שהם חלים על כל הבגד, כולל החלק הצבוע שבו^[1028], שהרי הוא חלק מגוף הבגד^[1029], או שהלבן מביא טומאה על הצבוע כמו שכלי מביא טומאה על היד שלו, אף על פי שהיד עצמה אינה מקבלת טומאה^[1030]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף על פי שהבגד עצמו חשוב הוא כבגד אחד, מכל מקום דיני בגד המנוגע חלים רק על החלק הלבן שבו, ולכן כשהוחלט לטומאה אין שורפים אלא את החלק הלבן שבו^[1031]. ג) ולדעת ר' נחמיה בתוספתא אין החלק הצבוע שבבגד מצטרף לחלק הלבן כלל להיותם בגד אחד^[1032], ולכן כדי שהבגד ייטמא בנגעים יש צורך שיהיה בחלק הלבן בפני עצמו שלוש על שלוש אצבעות^[1033], ואף כשיש בכל החלקים הלבנים ביחד שיעור זה, יש מן האחרונים סוברים בדעתו שאינו מטמא בנגעים עד שיהיה בלבן של כל חתיכה בפני עצמה כשיעור^[1034], וכן אין צורך להסגיר את החלק הצבוע שבבגד או לשורפו כשהוחלט – כדין בגד המנוגע*^[1035] - אלא יכול לחתוך את החלק הצבוע שבבגד קודם לכן^[1036]. ויש מן הראשונים סוברים שאף ר' אליעזר ור' יהודה בן בתירא מודים לר' נחמיה שאין החלק הצבוע שבבגד מצטרף לחלק הלבן^[1037].

בשתי וערב

שתי או ערב צבועים, בין בידי אדם ובין בידי שמים, אמר ר' מאיר שהם כבגדים, ואינם מיטמאים בנגעים^[1038], ואף בדעת ר' יהודה ור' שמעון – שנחלקו בעורות צבועים^[1039] – יש מן האחרונים סוברים שהם מודים בשתי וערב שאינם מיטמאים כשהם צבועים, שמסתבר שהם כבגדים – שאף לדעתם אינם מיטמאים כשהם צבועים^[1040] – שהרי הם מיועדים לעשות מהם בגדים^[1041].

בעורות

עורות צבועים, ר' מאיר אומר שאינם מיטמאים בנגעים^[1042], שנאמר: בגד^[1043], מה בגד כולו לבן - שבגדים צבועים אינם מיטמאים בנגעים^[1044] - אף עורות כולם לבנים^[1045], שאחר שאמר הכתוב: והבגד, חזר לומר: בבגד צמר או בבגד פשתים וגו' או בעור^[1046], להקיש עור לצמר ופשתים^[1047], או שנאמר: בבגד או בעור^[1048], או שאחר שאמר הכתוב: בעור או בכל מלאכת עור^[1049], חזר לומר: או בכל כלי עור^[1050], להוציא את הצבועים^[1051], ומכל מקום, יש מן האחרונים סוברים בדעתו, שאין לומר שרק עור לבן כשלג מיטמא בנגעים, אלא כל עור שיש בו את הלבנונית הטבעית הרגילה בעור מיטמא בנגעים, שלבן כשלג אינו במציאות ללא עיבוד מיוחד^[1052]. ור' יהודה אומר שעורות צבועים מיטמאים בנגעים^[1053], כשאין בצבע ממשות^[1054], בין צבועים בידי אדם ובין צבועים בידי שמים^[1055], שנאמר: או בעור^[1056], לרבות את הצבועים^[1057], שה"או" בא לחלק ולומר שיש חילוק בין צמר ופשתים לבין עור^[1058]. ור' שמעון – בשם ר' עקיבא^[1059] - מחלק בין עורות צבועים בידי שמים שמיטמאים בנגעים, לבין עורות הצבועים בידי אדם שאינם מיטמאים בנגעים^[1060], שכיון שכתוב אחד אומר "בבגד" וכתוב אחד אומר "או בעור", יש לחלק בין עורות הצבועים בידי שמים שמיטמאים בנגעים לבין עורות הצבועים בידי אדם שאינם מיטמאים בנגעים^[1061], שבכתוב אחד "עור" סמוך ל"בגד"^[1062], ובכתוב אחר "עור" רחוק מן הבגד^[1063], ולכן יש לומר שבעניין אחד בגד ועור דומים ובעניין אחד הם שונים^[1064], ומן האחרונים יש שנתנו טעם לחילוק זה שבין עורות הצבועים בידי שמים לבגדי צמר ופשתים הצבועים בידי שמים, שעור הצבוע בידי שמים, עיקר מראהו הוא בכמה גוונים^[1065]. הלכה, יש מן הראשונים שפסקו כר' שמעון, שעורות הצבועים בידי שמים מיטמאים בנגעים ועורות הצבועים בידי אדם אינם מיטמאים בנגעים^[1066], ואף על פי שר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה^[1067], כאן יש לפסוק כר' שמעון, לפי שבעורות הצבועים בידי אדם ר' מאיר מודה לו, ויש כאן שניים כנגד ר' יהודה, והלכה כרבים^[1068], ועוד שר' שמעון בתוספתא אמר את דבריו בשם ר' עקיבא, והלכה כר' עקיבא מחברו^[1069], או שר' שמעון מכריע בין ר' מאיר לר' יהודה, והלכה-כדברי-המכריע*^[1070]. ויש מן הראשונים שפסקו הלכה כר' יהודה, שאף עורות צבועים מיטמאים בנגעים, בין בידי אדם ובין בידי שמים, שדבריו עיקר^[1071]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שפסקו הלכה כר' מאיר, שכל העורות הצבועים אינם מטמאים בנגעים^[1072].

חיבורי בגדים לטומאת נגעים

פרק זה עוסק באופנים שבהם שני בגדים או חוטים המחוברים זה לזה חשובים כבגד אחד לעניין טומאת נגעים, שכשנראה נגע בחלק אחד נטמא אף החלק השני, ושמצטרפים זה לזה לשיעור להיטמא בנגעים, ושפשיון מחלק אחד של הבגד לחלק השני חשוב פשיון^[1073]. על חיבורם של בגדים להחשב כבגד אחד לעניין שאר טומאות, ע"ע: חבור: חיבורי בגדים. על עור ממין שאינו מקבל טומאה שחיבר לו ממין המקבל טומאה באופן החשוב חיבור, שמיטמא בנגעים, ועל החלק המטמא, עי' לעיל^[1074].

בבגדים

שני חלקי בגד שאינם ארוגים אלא תפורים יחד, לדעת ר' נחמיה אינם מצטרפים להיות בגד אחד^[1075], וכן בדעת ר' אליעזר בן יעקב, שאמר שהסגוס שנראה בו נגע עד שיראה בסגוס ובמוכים^[1076], יש מן הראשונים סוברים שבגד התפור משני חלקים, פנימי וחיצוני, אין החלק הפנימי שלו מצטרף לחלק החיצוני, וכשנראה נגע בחלק אחד, מתיר את החלק השני, שנאמר: בקרחתו או בגבחתו^[1077], וחילק הכתוב "או" בין החלק הפנימי שאין בו שיער לחלק החיצוני שיש בו שיער, לומר שאינם מצטרפים^[1078]. ולדעת חכמים שני בגדים התפורים יחד מצטרפים להיות בגד אחד, אף על פי שאינם ארוגים יחד^[1079], וכן כתבו ראשונים^[1080], שהתפור הוא כארוג^[1081], שהרי רוב בגדים מחוברים על ידי תפירות^[1082], ואפילו חלוקים שלנו שעשויים כעין דפים המחוברים סמוך לאבנט, אף על פי שמלמטה נחלק לשנים, מכל מקום חשוב הכל כחלוק אחד^[1083], ולכן אף על פי שאין בכל חלק בפני עצמו שיעור ליטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות^[1084] – הם מצטרפים ביחד לשיעור אחד^[1085], וכן כשנטמא חלק אחד נטמא אף החלק השני^[1086], וכן אף לסוברים שאין פשיון בשני חלקי בגד שנקרעו זה מזה חשוב פשיון^[1087], כשהם תפורים יחד חשוב הוא פשיון^[1088]. במה דברים אמורים? כשנתפרו יפה יחד, אבל שני דפי חלוק שאינם מחוברים יפה, יש מן הראשונים סוברים שאף לדעת חכמים אינם מצטרפים להיות בגד אחד^[1089]. ויש מן הראשונים סוברים שדוקא כשאינם מחוברים ביניהם אלא בחוט אחד מן השתי או הערב, אינם מצטרפים להיות בגד אחד^[1090]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו כשהם מחוברים ביניהם יחד בחוט אחד מצטרפים זה לזה, אם לא במקום שבו אותו חיבור עשוי כדי לחותכו^[1091]. ויש מן האחרונים סוברים שאפילו שני חלקי בגד שאינם תפורים כלל זה לזה, מצטרפים לבגד אחד כשהם קשורים זה לזה^[1092].

כשהפריד קודם שהחליטו הכהן

שני חלקי בגד המחוברים זה לזה באופן שהם חשובים חיבור לטומאת נגעים^[1093], ונראה נגע באחד החלקים, והפריד בין החלקים קודם שהחליט הכהן את הבגד לטומאה, יש מן האחרונים סוברים שאין החלק השני מוחלט לטומאת נגעים^[1094]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם, שכיון שכבר היו מחוברים ונראה נגע באחד החלקים, שוב אין החלק השני נפטר אפילו אם הפרידו קודם שהוחלט הבגד לטומאת נגעים^[1095].

כשאחד הבגדים אינו מיטמא בנגעים

שני בגדים, שאחד מהם עשוי ממין המיטמא בנגעים - צמר או פשתים^[1096] – ואחד מהם עשוי ממין שאינו מיטמא בנגעים, יש מן האחרונים סוברים שאפילו חיברם יחד אינם חשובים כבגד אחד, ולכן כשנראה נגע בחלק שאינו מיטמא בנגעים, אף החלק המיטמא בנגעים טהור, וכן כשנראה נגע בחלק המיטמא בנגעים, אין החלק שאינו מיטמא בנגעים נטמא^[1097].

בבגד שחלקו ארוג וחלקו אינו ארוג

בגד שחלקו ארוג וחלקו אינו ארוג, שאף החלק שאינו ארוג מיטמא בנגעים, לסוברים כן^[1098], יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שהם מצטרפים להיות בגד אחד^[1099], אלא שמכל מקום כשאין בכל חלק בפני עצמו שיעור לטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות^[1100] – יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בן יעקב – שאמר שסגוס שנראה בו נגע עד שיראה באריג ובמוכין^[1101] – שאינו מיטמא בנגעים עד שיראה הנגע הן בחלק הארוג והן בחלק שאינו ארוג^[1102].

בחוטים

חוט אחד של שתי או של ערב הנמצא בשני מקומות שונים, כגון בשתי פקעות – על פירושן, עי' לעיל^[1103] - או בשני סלילים – קני עץ שעליהם מלופפים החוטים^[1104] - או בכובד עליון וכובד תחתון – שתי קורות שהמסכת מתוחה ביניהן^[1105] - אינו חשוב לחוט אחד, ולכן כשנראה נגע באחד מהם, השני טהור^[1106], אף על פי שהחוט מחבר ביניהם^[1107], והוא הדין שאותו חלק חוט המחבר בין שתי הפקעות או שני הכובדים טהור^[1108], ואפילו הם כמה חוטים המחוברים ביניהם^[1109], שאין זה חשוב חיבור^[1110], כפי ששני חלקי בגד המחוברים ביניהם בחוט אינם חשובים חיבור, לסוברים כן^[1111], ואף על פי שהוא חוט אחד ארוך בין כשהוא בפקעת אחת ובין כשהוא בשתי פקעות, אין זה חשוב חיבור, שהרי אין החוט מיטמא בנגעים אלא כשהוא מגולגל בפקעת ולא כשהוא מתוח^[1112].

חוטים חתוכים בפקעת אחת

כמה חוטים חתוכים, לדברי המשנה והתורת כהנים אינם חשובים כחוט אחד^[1113], ולכן אין הם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים^[1114], והוא הדין כשהיה בכל אחד מהחוטים כשיעור ונראה נגע באחד מהם, אין השני נטמא^[1115], ואפילו היו כולם מקובצים בפקעת חוט על חוט^[1116], לפי שבאופן כזה אין ראויים החוטים לארוג מהם בגד^[1117], או שכפי שבגד הוא חתיכה אחת, אף שתי וערב המיטמאים צריכים להיות בחתיכה אחת^[1118]. ואף כשהוא חוט אחד שנפסק פעם אחת, לדעת ר' יהודה אין שתי החתיכות מצטרפות ליטמא^[1119], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף תנא קמא – שהזכיר פסיקות בלשון רבים^[1120] – מודה בכך^[1121]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת תנא קמא שדוקא חתיכות רבות של חוטי שתי או חוטי ערב אינן מצטרפות ביחד כדי ליטמא בנגעים, אבל שתי חתיכות של חוטי שתי או חוטי ערב המקובצות בפקעת אחת מצטרפות ביחד כדי ליטמא בנגעים, אפילו אינן קשורות^[1122], שכיון שבשיעורם של חוטי שתי וערב על מנת ליטמא בנגעים רואים את החוט כאילו חציו שתי וחציו ערב^[1123], ממילא צריך לחותכו לשנים^[1124]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בדעת תנא קמא, שדוקא כשרובה של הפקעת מחוטים פסוקים, אין הם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, אבל כשיש מעט חוטים פסוקים, מצטרפים^[1125]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם בפירוש התוספתא שכמה חוטים המקובצים בפקעת אחת חשובים כחוט אחד להצטרף לשיעור כדי ליטמא בנגעים^[1126].

כשקשרם

חוטים חתוכים שקשרם לחוט אחד, לדעת ר' יהודה אינם חשובים כחוט אחד^[1127], ולכן אינם מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, ואפילו נפסק החוט רק במקום אחד וקשרו^[1128], והוא הדין שכשיש בכל חוט כשיעור ונראה נגע באחד מהם, אין השני נטמא^[1129], לפי שאין חוטים קשורים ראויים לארוג מהם בגד^[1130], או לפי שלדעתו אין הקשירה חשובה חיבור^[1131], ואף על פי שבבגד שלם תפירה חשובה חיבור, לסוברים כן^[1132], וקשירה בחוטים אינה גרועה מתפירה בבגד, מכל מקום כיון שטומאתם של חוטי שתי וערב חידוש היא, שהרי אין ברוחב החוט כשיעור נגע – שהוא גריס^[1133] – ואנו מצרפים את כל רוחב הפקעת להחשב כאחד למרות שבמקום הנגע החוטים מופסקים זה מזה, חידוש זה אינו אלא בחוט אחד המגולגל בפקעת, אבל לא בכמה חוטים אפילו הם קשורים זה לזה^[1134], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאף תנא קמא - שהזכיר רק חוטים פסוקים^[1135] - לא נחלק בדבר^[1136]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים בדעת תנא קמא שאף חוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים^[1137], שלדעתו קשירה חשובה חיבור^[1138], וכן יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שסוברים כן בפירוש דברי התוספתא^[1139], ואף על פי שחוט אחד המחבר בין שני בגדים או בין שתי פקעות אינו חשוב חיבור^[1140], כאן שהכל בפקעת אחת ועיקרו חיבור, אינו חשוב פירוד^[1141]. להלכה, יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין חוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, שלדעתם לא נחלקו תנאים בכך^[1142], ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שחוטים קשורים מצטרפים לשיעור כדי ליטמא בנגעים, שלדעתם תנא קמא סובר כן^[1143].

כשמחוברים לבגד

חוטי שתי וערב המחוברים לבגד, אינם חשובים חיבור להיטמא בנגעים^[1144], וכשנראה נגע בבגד השתי טהור ולהפך^[1145], וכן כשאין בבגד שיעור כדי ליטמא בנגעים – שלוש על שלוש אצבעות^[1146] - אין חוטי שתי וערב המחוברים לו מצטרפים להשלימו לשיעור^[1147]. במה דברים אמורים? כשאין עתיד לארוג את אותם חוטים לבגד, אלא לחותכם, אבל כשעתיד לאורגם, יש מן הראשונים סוברים בפירוש דברי התוספתא שהם חשובים חיבור לבגד^[1148], וכן יש מן הראשונים סוברים בדעת ר' אליעזר בתורת כהנים, שהם מצטרפים לשיעור על מנת להיטמא בנגעים, שנאמר: והבגד^[1149], וכן יש מן הראשונים סוברים שהם חשובים כמחוברים, וכשנראה נגע באחד מהם נטמא אף השני^[1150], ואפילו הם כמה חוטים חתוכים המחוברים בבגד ועומדים לאריגה בו, יש מן האחרונים סוברים שהם חשובים כמחוברים, כיון שהם מוכנים לאריגתם בבגד^[1151]. ויש מן הראשונים מצדדים לומר בדעת ר' ישמעאל – שחולק על ר' אליעזר בדרשותיו בתורת כהנים^[1152] - שאף כשעתיד לארוג את חוטי השתי והערב לבגד, אין הם חשובים כמחוברים ואינם מצטרפים לבגד להשלימו לשיעור^[1153], וכן יש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים^[1154]. ויש מן האחרונים סוברים בדעת ראשונים שאין לחלק בין עתיד לארוג לאין עתיד לארוג, אלא שכשנראה נגע באחד, אין החוטים חשובים כמחוברים לבגד, ולא נטמא השני, אבל לעניין נגע שנראה בשניהם, מצרפים אותם לשיעור נגע – שהוא כגריס^[1155] – לטמא בנגעים^[1156], ובטעם הדבר יש מן האחרונים סוברים שכיון שחילק הכתוב בין בגד לבין שתי וערב, אין הם מצטרפים להיטמא כאחד, אבל נגע שבשניהם מצטרף, שסוף כל סוף הוא נגע אחד שנמצא על החוט, שלא פקע שם חוטי שתי וערב מהבגד לאחר אריגתם בו^[1157].

בגד במהלך אריגתו

חוטי בגד במהלך אריגתם, קודם שהושלמה האריגה, כגון חוטי ערב שנכנסו לתוך השתי אך עוד לא התיישבו על מכונם, או שעוד לא ארג בהם שיעור בגד – שלוש על שלוש אצבעות^[1158] - או חוטי שתי המתוחים בין הקורות שעומדים ליארג בהם חוטי הערב, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בהם תנאים, שלדעת תנא קמא הם חשובים כמחוברים ומצטרפים לטמא בנגעים, ולדעת ר' שמעון אינם מצטרפים ליטמא בנגעים עד שיהיו החוטים רצופים זה לזה^[1159].

חיבור שאינו מיוחד למקום אחד

חיבור שאינו מיוחד למקום אחד, כגון רצועות סנדל המחוברות לסנדל, אך אין מקום הרצועה קבוע למקום מיוחד בסנדל, אלא הולך ומתחלף, יש מן האחרונים סוברים שאף על פי שהוא חשוב חיבור, מכל מקום אין מקצת נגע שבחלק אחד מצטרף למקצת נגע שבחלק אחר לשיעור נגע^[1160].

על אמריות שמסביב לבגד, אם הן חשובות כחלק מהבגד להיטמא עמו בנגעי בגדים, ע"ע בגד המנוגע^[1161].

על סדין שיש בו נימים, שכשנראה נגע בסדין, אף הנימים נטמאים אבל כשנראה נגע בנימים אין הסדין נטמא, ובטעם לחילוק ביניהם, ע"ע יד (לטומאה)^[1162].

הערות שוליים