אנציקלופדיה תלמודית:נטילת ידים

הגדרת הערך: רחצת ידים שתיקנו חכמים, לפני עשיית דברים מסויימים ולאחר עשיית דברים אחרים.

שמו ומהותו

נטילת ידים היא רחצת ידים^[1], ונזכרת במשנה ובתלמוד במספר תקנות שונות, בהן נתקן שלפני עשיית דברים מסויימים^[2], ולאחר עשיית דברים אחרים^[3], יש ליטול את הידים^[4], ולעיתים אף מברכים על מעשה זה: בא"י אמ"ה אקב"ו על נט"י^[5]. בפירוש המילה "נטילה" נחלקו גאונים וראשונים ואחרונים:

א) יש מהגאונים וראשונים ואחרונים מפרשים שנטילה היא לשון הגבהה^[6], כפי שנאמר: וינטלם וינשאם כל ימי עולם^[7], ונאמר: ותשאני רוח^[8], ותרגומו: ונטלתני רוחא^[9]. לפי שהנוטל ידיו - לסעודה^[10], או אף לנטילות אחרות, לסוברים כן^[11] - צריך להגביהם למעלה^[12], שלא יבואו המים שחוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים^[13], ולכן אינו מברך "על רחיצת", אלא "על נטילת"^[14]. ויש מהאחרונים מפרשים שנקרא על שם הגבהה, כיון שעל ידי הנטילה מרוממים ומנשאים את הידים מהטומאה לטהרה^[15]. יש מהראשונים שכתבו שמה שהוא אומר - מברך - בלשון נטילה ואינו אומר בלשון נשיאה - שאף הוא לשון הגבהה^[16] - על שם הכלי שניטל הימנו, ששמו אנטל^[17]. ויש מהראשונים שכתבו להיפך, שלא נקרא הכלי נטלא^[18], אלא על שם הנטילה^[19], שהיא הגבהת הידים^[20].

ב) ויש מהראשונים ואחרונים מפרשים שנטילה היא על שם הכלי^[21], שנקרא בתלמוד אנטל^[22] או נטלא^[23], ותוקן שיחזיק רביעית*^[24], שהוא שיעור נטילה^[25] - לסעודה^[26] - לפי שצריך ליטול מן הכלי^[27], ולכן אינו מברך "על רחיצת", אלא "על נטילת"^[28]. וכן את הכתוב - בקדוש-ידים-ורגלים* - ורחצו אהרן ובניו ממנו^[29], תרגם - התרגום - הירושלמי: ויסבון מיניה בנטלא דכיא^[30] - ויקחו ממנו בכלי טהור^[31] - דהיינו בכלי מיוחד לנטילה^[32]. ויש מהראשונים שכתבו שמסתבר שנקרא הכלי אנטל, שהוא לשון רחיצה בארמית^[33]. ואע"פ שבנטילה בשעת היקיצה מהשינה אין צריך כלי^[34] - לסוברים כן^[35] - וראוי היה לברך על נקיות ידים^[36], מכל מקום לא רצו חז"ל לשנות הברכה^[37], ועל שם שתיקנו בנט"י לאכילה לברך על נט"י, תיקנו אף לברך כן בשעת היקיצה מהשינה^[38]. ויש מהאחרונים שכתבו שודאי אין הטעם היחיד על שם הכלי, שאם כן יש לומר "נטלת" בלא יו"ד^[39], ועוד שבתלמוד מצינו שני כלים: רב יעקב מנהר פקוד התקין נטלא, דהיינו של זכוכית, ורב אשי התקין כוזא, דהיינו של חרס^[40], ואם הטעם משום הכלי בלבד, מדוע תיקנו בלשונו של רב יעקב ולא בלשון של רב אשי, וכל שכן - שיש לתקן בלשונו - ש"בתראה" - מאוחר - הוא, והלכה-כבתראי*^[41].

ג) ויש מהראשונים מפרשים שנטילה היא על שם נטילת הכלי, שחיובו - לפני אכילת פת או דבר שטיבולו במשקה^[42], ויש סוברים אף לאחר היקיצה מהשינה^[43], ויש סוברים אף בשאר נטילות^[44] - ליטול מכלי^[45].

ד) ויש מהאחרונים מפרשים שנטילה הוא לשון לקיחה^[46] של הכלי^[47], כלומר יטול הכלי בידו אחת, או אדם אחר ישפוך על ידיו^[48], שאז יבוא מכח האיש שנטל הכלי כבר^[49].

ה) ויש מהאחרונים מפרשים שנטילת ידים היינו לקיחת מים לידים^[50], וכפי ששנינו: מי רביעית נותנים לידים^[51], והיינו נוטלים לידים^[52], וכתבו שכן מוכיח נוסח הברכה "נטילת ידים", כמו - ברכת-המצוות* על נטילת ארבעה-מינים*, שנוסחה - "נטילת-לולב*"^[53] שענינו לקיחה, כמו שאומר הכתוב: ולקחתם לכם^[54]. ולמרות ששם עיקר המצוה לקיחת הלולב וכאן עיקר המצוה אינה לקיחת המים אלא רחיצת הידים, תיקנו "נטילת" ולא "רחיצת", כדי שתהא בכללה הזכרת הכלי^[55]. וכתבו שאף הראשונים הסוברים שנטילה היא על שם הכלי^[56] סוברים שעיקר לשון נטילה היא לקיחה, ולא אמרו שתיקנו הלשון משום הכלי, אלא לומר שלכן תיקנו "נטילת" ולא "רחיצת"^[57]. ויש מהאחרונים שדחו דבריהם, שאם כן היה לו להיות "על נטילת מים", כמו "על נטילת לולב", או "נטילה לידים"^[58]. ועוד, שאינו צריך לקיחה, שהרי אחר יכול ליצוק מים על ידיו, ואינו דומה ללולב שצריך ליקח אותו בידיו, וא"כ למה לא תיקנו "על לקיחת המים"^[59]. ועוד, מדוע לא תיקנו "על נתינת ידים", כלשון המשנה^[60].

ו) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שנטילת ידים נקראת כן, משום שהרחיצה בלשון-חכמים*^[61] נקראת נטילה^[62], וכן כתבו ראשונים שהרחיצה בלשון חכמים נקראת נטילה, אף כשהיא בלא כלי^[63]. לדעה זו כתבו אחרונים בדעת ראשונים, הסוברים שנטילה היא על שם הכלי^[64], שאף הם סוברים שנטילה פירושה רחיצה, וכוונתם שתיקנו לברך "נטילת" ולא "רחיצת", כדי לרמז שצריכים כלי עבור הנטילה^[65].

ז) ויש מהאחרונים מפרשים שמכיון שנאמר: שאו ידֵכם קדש וברכו את ה'^[66], וממנו אנו למדים לתכוף ברכה לנט"י^[67], וכן אנו למדים מכתוב זה שכהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו^[68], נראה שהמקרא הזה היה מקובל אצלם לנט"י, ובאשר שתרגומו: טולו ידיכון^[69], לכן תיקנו לומר "על נטילת ידים"^[70]. וכיוונו עוד בשם זה לנטילה במובן של הגבהה^[71]. ומה שלא תיקנו "על נשיאת" כלשון הכתוב, לפי שהלשון הזה מיוחד אצלם לנשיאת-כפים* לדוכן^[72]. ומפני שהרחיצה הדתית מכונה בשם "נטילה", לכן הוסב שם הכלי המיוחד לרחיצה זו: נטלא^[73].

במנין המצוות

יש מהראשונים, המונים במנין-המצוות* אף מצוות דרבנן^[74], שמנו את מצות נט"י כמצוה דרבנן^[75], שציונו הקב"ה לשמוע דברי חכמים שתיקנו נט"י^[76]. וכן האחרונים שמנו בנוסף למנין המצוות של תרי"ג מצוות עוד שבע מצוות דרבנן^[77], מנו בכלל שבע המצוות את מצות נט"י^[78].

חשיבותו

זהירות בנט"י

צריך להיזהר - מאוד^[79] - בנט"י^[80] לסעודה^[81], שאפילו פעם אחת^[82] לא יימנע ליטול את ידיו, כשמחוייב בכך^[83], כי נט"י בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם^[84]. ואסור לזלזל בהם^[85], וכל המזלזל בנטילתם^[86] חייב נִדוי*^[87], ובא לידי עניות^[88] ונעקר מן העולם^[89].

כיצד בא לידי עניות ונעקר מן העולם, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש מהראשונים מפרשים, שהעקירה מן העולם, היא מיתה שבאה על ידי עניות^[90]. ב) ויש מהאחרונים מפרשים, שבתחילה בא לידי עניות - משום שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה^[91] - ולאחר מכן בא לידי מיתה^[92]. ג) ויש מהאחרונים מפרשים - לפי מסקנת התלמוד שכש"רוחץ ואינו רוחץ" בא לידי עניות^[93] - שדוקא אז הוא שבא לידי עניות, אבל אם אינו רוחץ כלל, נעקר מן העולם^[94]. ד) ויש מהאחרונים הסובר שמחלוקת תנאים בדבר, אם בא לידי עניות^[95] אבל אינו חייב מיתה^[96], או שנעקר מן העולם^[97], דהיינו שחייב מיתה^[98]. ולדעתו יש מהראשונים שפסקו הלכה כשתי הדעות^[99], ויש מהראשונים שלהלכה לא רצה לדחות דעת הסוברים שאין חיוב מיתה על כך^[100].

במדרש אמרו שהמזלזל בנט"י סימן רע לו, ולא יאבה ה' סלוח לו^[101], והוא מנודה לשמים^[102] ואין לו חלק לעולם הבא^[103].

המזלזל בנט"י, כתבו ראשונים שאינו אלא בן האדם הנרדם בתרדמת עצלה^[104]. וכתבו המקובלים, שמתגלגל - לאחר פטירתו - במים^[105].

המזלזל בנט"י, כתבו ראשונים ואחרונים דהיינו שאוכל תמיד בלא נט"י^[106], וביארו אחרונים טעמם, שאם היה מי שאוכל פעם אחת בלא נט"י, היה נאמר: כל האוכל בלא נט"י^[107], כפי שנאמר שם, שכל האוכל בלא נט"י כאילו בא על אישה זונה^[108]. ועוד, שהבא על אישה זונה משמע שעונשו קל ממי שנעקר מן העולם^[109]. ויש מהאחרונים המפרש בדעת ראשונים שהמזלזל בנט"י שבא לידי עניות, היינו מי שאינו מדקדק ליטול ידיו כדי שיעור נט"י^[110], אבל הוא נוטל ידיו תמיד, ולפיכך אין עונשו חמור כל כך, שכיון שאינו נמנע לגמרי ליטול ידיו מוכח שאינו נמנע לדקדק מחמת שאין נט"י חשוב בעיניו למצוה כלל, אבל המזלזל בנט"י שנעקר מן העולם הוא מי שאוכל תמיד בלא נט"י^[111]. ויש מהאחרונים המפרש בדעת ראשונים, שאפילו בפעם אחת שאוכל בלא נט"י, מזלזל בדברי חכמים וחייב על כך נידוי^[112], ואם פעם אחת אכל בלי נט"י מחמת עצלות, אינו נקרא מזלזל בנט"י, אבל אם אוכל בלי נט"י תמיד, למרות שעושה זו מחמת עצלות, נקרא מזלזל^[113].

המזלזל חייב נידוי

המזלזל בנט"י חייב נידוי^[114], וכן שנינו: את מי נידו, את אליעזר^[115] - ויש גורסים: ר' אליעזר^[116], ויש גורסים: אלעזר^[117], ויש גורסים: ר' אלעזר^[118] - בן הַנָּד^[119] - ויש גורסים: הנוד^[120], ויש גורסים: הינוד^[121], ויש גורסים: הינד^[122], ויש גורסים: הנדה^[123], ויש גורסים: הנך^[124], ויש גורסים: חנך^[125], ויש גורסים: חנוך^[126], ויש גורסים: הצר^[127], ויש גורסים: הגר^[128] - שפקפק^[129] - דהיינו זלזל^[130], ויש גורסים: שזלזל^[131] - בטהרת ידים^[132] - ויש גורסים: בנטילת ידים^[133] - וביארו ראשונים שזלזל בטהרת ידים שהיא מדרבנן ונקבעה באומה ונתחזקה^[134], ולא קיבל תקנת חכמים^[135] שהידים מתטמאים בלעדי שאר הגוף^[136]. המזלזל בנט"י שחייב נידוי^[137], נמנה בתלמוד בין כ"ד דברים שמנדים עליהם על כבוד הרב^[138]. בטעם שהמזלזל בנט"י חייב נידוי, אמרו בירושלמי, שהמפקפק בדבר, אפילו מדברי-סופרים* צריך נידוי^[139]. וכן מנו ראשונים בין כ"ד דברים שמנדים עליהם את האדם^[140], את המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה^[141]. וכן כתבו אחרונים בטעם שהמזלזל בנט"י חייב נידוי, שעובר על דברי חכמים^[142].

להלכה כתבו אחרונים שהמזלזל בנט"י שחייב נידוי, אינו אלא כשמזלזל תמיד^[143], דוקא אם מזלזל מחמת עצלות, ואם מזלזל אפילו פעם אחת מכיון שמתכוין לעבור על דברי חכמים, חייב נידוי^[144].

המזלזל בא לידי עניות

המזלזל בנט"י שבא לידי עניות^[145], נחלקו בו בתלמוד: א) לדעת רבא המזלזל בנט"י הוא כשאינו רוחץ ידיו כלל, אבל רוחץ ולא רוחץ אינו בכלל זה^[146]. בפירוש "רוחץ ולא רוחץ" נחלקו ראשונים: יש מפרשים שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים^[147], כגון רביעית* - שהוא שיעור נט"י לסעודה^[148] - מצומצם^[149]. ויש מפרשים - שנוטל מכלי - שאין בו רביעית^[150]. ויש מהאחרונים מפרשים ש"רוחץ ולא רוחץ" דהיינו ספק נטל ספק לא נטל^[151], וכשאין ספק אלא ודאי נטל, אינו בא לידי עניות^[152], וכתבו שלדעת הראשונים הסוברים ש"רוחץ ואינו רוחץ" היינו שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים^[153], כל שכן בספק אם נטל ידיו, שבא לידי עניות^[154]. ב) התלמוד דוחה דברי רבא מכח דברי רב חסדא שאמר: אני רוחץ מלוא חופני מים ונותנים לי מלוא החופניים טובה^[155].

בביאור מסקנת התלמוד נחלקו ראשונים: א) לדעה שרוחץ ואינו רוחץ היינו רביעית מצומצם, כתבו ראשונים שמסקנת התלמוד שאפילו רביעית מצומצם מביאו לידי עניות^[156], וכתבו שמכאן שיש להיזהר בנט"י להרבות בהן מים^[157]. ב) ולדעה שרוחץ ואינו רוחץ היינו פחות מרביעית, כתבו ראשונים שרביעית היא השיעור^[158] ואינו נעשה עני כשנוטל בו^[159], וביארו אחרונים שמכיון שרביעית היא שיעור נט"י^[160] - ואפילו אותו רביעית אינו צריך לשפוך כולו על ידיו^[161] - למה יבוא לידי עניות כשקיים תקנת חכמים^[162].

כשאינו נוטל כלל, כתבו אחרונים בדעת ראשונים, שלמרות שנדחו דברי רבא, לא נדחה אלא מה שאמר שהיכן ש"רוחץ ואינו רוחץ" אינו בא לידי עניות, אבל במה שאמר שהיכן שלא רחץ כלל ענשו עניות לא נדחה^[163].

יש מהאחרונים מפרשים - וכן נראה מדברי ראשונים^[164] - ששני ענינים שונים הם^[165]: רבא אמר רק שהמזלזל בנט"י הוא כשאינו רוחץ ידיו כלל, ודבריו אינם נדחים^[166]. ולאחר מכן התלמוד אומר דבר אחר, שמי שרוחץ ואינו רוחץ אינו עושה טוב, שהרי אמר רב חסדא: אני רוחץ מלוא חופני מים ונותנים לי מלוא החופניים טובה^[167]. ויש מהראשונים ואחרונים שנראה מדבריהם ששני ענינים הם^[168], והרוחץ ואינו רוחץ היינו מקום שאין לו מים מרובים^[169], ששם - אינו עושה טוב אם רוחץ בפחות מרביעית^[170] - ודי לו ברביעית^[171], אבל במקום שיש שם מים מרובים - אם נוטל ברביעית בא לידי עניות^[172] - וצריך יותר מזה, שהרי אמר רב חסדא: אני רוחץ מלוא חופני מים ונותנים לי מלוא החופניים טובה^[173].

יש מהראשונים שלא הביאו להלכה הענינים הללו^[174], וביארו אחרונים שלדעתם הנוטל ברביעית מצומצם אינו נקרא מזלזל בנט"י^[175]. ויש מהראשונים ואחרונים שהביאו אותם להלכה, באופנים שונים: א) יש מהראשונים ואחרונים שכתבו שאפילו רביעית מצומצם מביאו לידי עניות ושהנוטל מלוא חפניו נותנים לו מלוא החופניים טובה^[176]. ב) ויש מהראשונים ואחרונים שכתבו שהמזלזל בנט"י בא לידי עניות, ושאע"פ ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע^[177]. ונחלקו אחרונים אם הם חולקים וסוברים שהנוטל ברביעית מצומצם אינו נקרא מזלזל בנט"י^[178], או שאף לדעתם הנוטל ברביעית מצומצם הרי הוא מזלזל בנט"י ובא לידי עניות^[179], או שהם סוברים כדעה ששני ענינים שונים הם, ודברי רבא אינם נדחים כלל^[180].

להלכה כתבו הפוסקים שיש להיזהר וליתן דעתו בכל עת שנוטל - ידיו לסעודה - שיטול יותר מרביעית כדי לצאת לפי כל הדעות^[181].

המזלזל בנט"י שבא לידי עניות, הטעם כתבו אחרונים, שהשד של עניות אוהב מקום מאוס^[182], ומשום כך נמשך - האדם - לעניות, הואיל ואוכל במיאוס ולכלוך הידים^[183].

המזלזל בנט"י שבא לידי עניות, כתבו ראשונים סימן לדבר - מנוסח הברכה^[184] - ע'ל נ'טילת י'דים, ראשי תיבות עני^[185].

המזלזל נעקר מן העולם

המזלזל בנט"י שנעקר מן העולם^[186], נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים מפרשים דהיינו מיתה^[187], ונחלקו אחרונים בדעתם, אם היינו שמת בקיצור ימים^[188], או שמת מיתה חטופה או משונה^[189]. וכתבו ראשונים הטעם שנעקר מן העולם, משום שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה^[190], שנאמר: ופֹרֵץ גדר ישכנו נחש^[191]. וביארו אחרונים, שאפילו בנט"י לחולין שאין בה טעם בעצמה, אלא תיקנו שיהא רגיל בנטילה זו אף בחולין כדי שלא יבא ליגע בתרומה בלי נטילה^[192], אפילו אז חייב מיתה^[193]. וכן שנינו בר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים, שלא טעם כלום עד שהביא לו משמשו מים ונטל ידיו, והטעים שעושה כן, למרות שלא היו המים מספיקים לשתייתו, שכן "מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי"^[194]. יש מהאחרונים שכתבו שמת בקיצור ימים לפי שהוא מנודה לשמים^[195], וכתבו ראשונים שהמנודה אינו מאריך ימים^[196].

ב) ויש מהראשונים מפרשים שעקירה מן העולם היא מיתה שבאה על ידי עניות^[197] - שמת מחמת עניות^[198], שהמזלזל בנט"י בא לידי עניות^[199], ועל ידי שהוא עני ואין לו מה לאכול, נעקר מן העולם^[200] - וכתבו בגדרה, שהיא קשה ממיתה על ידי נחש^[201], אבל אינה קשה כמו עקירה מן העולם שלא באה יחד עם עניות^[202], שהיא מיתה חטופה או משונה^[203]. וכתבו בהסבר דברי ר' עקיבא, שמי שאינו נוטל ידיו חייב מיתה, דהיינו מיתה רגילה, משום שעבר על דברי חכמים, אבל המזלזל, דהיינו שמזלזל בה תמיד^[204], נעקר מן העולם^[205]. לדעה זו, כתבו אחרונים שמייד כשרואים שאדם מזלזל תמיד בנט"י, מוטל על חכמי הדור לנדותו, ואם אינו משגיח על זה בא לידי עניות, ועל ידי העניות נעקר מן העולם^[206].

ג) ויש מהאחרונים המפרש שהמזלזל בנט"י שנעקר מן העולם, היינו שאין לו חלק לעולם הבא^[207], שכן שנינו במדרש: המזלזל בנט"י אין לו חלק לעולם הבא^[208].

בטעם שהמזלזל בנט"י נעקר מן העולם, כתבו ראשונים שמבזה בליבו תקנת חכמים^[209].

על מקום סכנה, שהאדם פטור בו מנט"י, עי' להלן: הפטורים מנטילת ידים^[210]. על הטעמים שניתנו בראשונים ואחרונים מדוע ר' עקיבא לא סמך על פטור זה, עי' להלן: שם^[211].

זהירות בנטילה לפני אכילת פת

בביאור המקרא: כי בעד אשה זונה עד ככר לָחם^[212], נחלקו אמוראים: א) רב עוירא היה דורש, לעיתים משמו של ר' אמי ולעיתים משמו של ר' אסי: כל האוכל לחם* בלא נט"י^[213], כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: כי בעד וגו'^[214], וביארו ראשונים שהמקרא נדרש מסופו לתחילתו: בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה^[215], ופירט בה אכילת לחם ולא אכילה סתם, למעט אכילת פירות^[216]. בטעם שמדמים האוכל לחם בלא נט"י לבא על אשה זונה כתבו ראשונים, שכשאוכל בלא נטילה האכילה היא הפקר, וזונה זו מופקרת היא^[217], או משום שהאוכל בלא נט"י ממלא תאוותו במה שאינו ראוי לו^[218]. וכתבו ראשונים שאע"פ שפשוטו של מקרא שהלהוט אחר בולמוס של עריות נכסיו יורדין לטמיון עד שבסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא, יש ממנה רמז לענין זה גם כן^[219]. ב) רבא דחה דרשת רב עוירא, שאם כן היה צריך להיות: בעד ככר לחם עד אשה זונה^[220], ודרש בענין אחר^[221].

להלכה השמיטו הפוסקים דרשת רב עוירא^[222], וביארו אחרונים טעם ההשמטה כיון שרבא דחה הדרשה^[223]. ויש מהראשונים שהביאו הדרשה^[224], וכתבו שאע"פ שפשוטו של מקרא בענין אחר, מכל מקום יש ממנה רמז לענין נט"י^[225].

מי שאינו נוטל כראוי

בזוהר אמרו: כל מי שלא נוטל ידיו כראוי, אע"פ שנענש למעלה - שהוא מנודה לשמים^[226] - נענש למטה, ומה עונשו למטה, שגורם לעצמו עניות^[227]. ומי שנוטל ידיו כראוי, גורם לעצמו ברכות שלמעלה, ששורות הברכות על ידיו כראוי, ומתברך בעושר^[228].

התקנות השונות של נטילת ידים מתחלקות על פי עניניהן, למקרים שבהם תיקנו נטילת ידים לפני מעשים מסויימים^[229], ולמקרים שבהם תיקנו נטילת ידים לאחר מעשים מסויימים^[230].

לפני מעשים מסויימים

לפני מעשים מסויימים, תיקנו חכמים ליטול את הידים: לפני מגע בתרומה*^[231]; לפני אכילת לחם*^[232]; לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה*^[233]; לפני קריאת-שמע*^[234]; לפני תפלה*^[235]; ולפני נשיאת-כפים*^[236]. ויש הסוברים שתיקנו כן אף לפני מגע בקדשים^[237]; לפני אכילת-מעשר-שני*^[238]; לפני אמירת דברי תורה^[239]; ולפני אמירת ברכות*^[240].

לפני מגע בקדשים

שלמה המלך - ובית דינו^[241] - גזרו טומאה על הידים^[242], שגזרו על כל הידים שיהיו שניות^[243] - לטומאה^[244] - לענין קדשים^[245], כל שהסיח דעתו מהם^[246], ואף על פי שלא ידע בודאי שנטמאו^[247], מפני שהידים עסקניות^[248], דהיינו מרבות למשמש^[249].

ומנין ששלמה תיקן - התקנה - שנאמר: ואִזֵּן וחִקֵּר^[250], שעשה אזנים לתורה^[251], כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלים אותה באזנים ואין נוגעים בה^[252], ותיקן נט"י לעשות סייג לטהרות^[253].

במהות גזירת שלמה נחלקו אמוראים בירושלמי: א) ר' לעזר סובר שגזר על ידים טהורות - סתם ידים^[254] - שיצטרכו נט"י לפני אכילת-קדשים*^[255], וכן שנינו בתוספתא: הנוטל ידיו במקדש - לקודש^[256] - צריך ליטול מי רביעית^[257]. ומה ששנינו במשנה: ולקודש מטבילים^[258], היינו בידים טמאות^[259] - שידוע שהן טמאות - שצריכים ארבעים סאה^[260]. וכן אמרו בתלמוד שתיקן שלמה נטילת ידים^[261]. והרבה גאונים וראשונים גורסים שתיקן שלמה ידים^[262], וביארו ראשונים דהיינו נט"י^[263]. ב) ר' חנינא בריה דר' הלל סובר ששלמה המלך גזר שיצטרכו לטבול את הידים בארבעים סאה לצורך אכילת קדשים^[264], וזהו ששנינו במשנה: ולקודש מטבילים^[265]. ומה ששנינו בתוספתא שהנוטל ידיו לקודש צריך מי רביעית^[266], היינו בחולין שנעשו על גב הקודש^[267], וכדעת התנאים הסוברים שחולין שנעשו על גב הקודש הרי אלו כתרומה^[268]. וכן יש מהאחרונים שביארו הגירסא שתיקן שלמה ידים^[269], שלא די בנט"י לקדשים, אלא יש צורך בטבילה^[270].

יש מהאחרונים שכתבו שלמסקנת הבבלי שלמה גזר שיהיה כטמא גמור^[271] וצריך טבילת כל גופו^[272].

אף ראשונים נחלקו להלכה: יש פוסקים שסתם ידים די להם בנטילה לפני נגיעה בקדשים^[273]. ויש פוסקים שסתם ידים יש לטובלם לפני נגיעה בקדשים^[274].

על הגזירה על טומאת סתם ידים, ע"ע ידים (טומאת ידים): סתם ידים. על מחלוקת הראשונים מהו החשש של ידים עסקניות שבשלו גזרו על טומאת הידים, ע"ע הנ"ל^[275].

לפני מגע בתרומה

כשגזרו גזירת שמנה-עשר-דבר* גזרו על הידים^[276] להיות שניות לטומאה^[277], מפני שהידים עסקניות הן^[278], ולפיכך צריך נט"י לתרומה^[279].

על הגזירה על טומאת סתם ידים, ע"ע ידים (טומאת ידים): סתם ידים. על מחלוקת הראשונים מהו החשש של ידים עסקניות שבשלו גזרו על טומאת הידים, ע"ע הנ"ל^[280]. על פסילת התרומה שנגעו בה ללא נט"י, ע"ע הנ"ל^[281]. על הגזירה שידים שנגעו בכתבי הקודש יטמאו תרומה, ע"ע הנ"ל: ידים הבאות מחמת ספר. על היחס שבין גזירה זו לגזירה שכתבי הקודש יטמאו תרומה, ע"ע הנ"ל^[282]. על נגיעה בכתבי הקודש בטומאה, ע"ע כתבי הקודש^[283].

לפני אכילת חולין

נט"י לחולין תיקנו^[284] מפני סרך - הרגל^[285], או: צורך^[286] - תרומה, ועוד משום מצוה^[287].

סרך טומאה, כתבו ראשונים, דהיינו שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם בחולין^[288], שאם יאכלו חולין בלא נט"י יבואו לאכול תרומה בלא נט"י^[289], והידים שניות^[290] ופוסלות את התרומה^[291]. וביארו אחרונים שעל ידי שהם עסקניות ייטמאו ולא ידעו ויבואו לידי חיוב מיתה-בידי-שמים*, שהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים^[292]. ואף על גב שאין עכשיו לנו תרומה, לא בטלה הגזירה, משום שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונחזור לארצנו ויהיה לנו תרומה ונדע ליזהר בה^[293].

"משום מצוה", שהוא טעם לתקנת נט"י לחולין, נחלקו בפירושו אמוראים:

א) אביי פירש שמצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה^[294]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים דהיינו שתיקנוה משום נקיות^[295], ואינו טעם אחד עם הטעם של סרך תרומה^[296], ולכן אמרו: ו"עוד" משום מצוה^[297]. ויש מהראשונים מפרשים שטעם אחד הוא^[298], ו"עוד" היינו שאפילו לא ציוו חכמים על כך היה בדין לנט"י משום סרך תרומה, וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים^[299]. ומהאחרונים יש מפרשים שטעם אחד הוא, ו"עוד" היינו שנט"י לא הוצרכה לחולין עצמן ואין בהן תועלת אלא מפני סרך תרומה, שעל ידי כן לא יבואו לפסול את התרומה, ועוד יש בהן תועלת משום מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה משום כך ויש שכר מצוה^[300].

ב) ורבא פירש שמצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך^[301] - ויש גורסים: ר' אלעזר^[302] - שאמר: וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים^[303], מכאן סמכו חכמים לנט"י - ויש גורסים: מכאן סמכו חכמים לנט"י לחולין^[304]. ויש גורסים: מכאן לנט"י^[305]. ויש גורסים: מכאן אמרו חכמים לנט"י^[306] - מן התורה^[307], שנאמר: וידיו לא שטף במים, הרי שאם שטף - הזב את ידיו^[308] - טהור - הנוגע בזב^[309] - ועל כרחך אין הכתוב מדבר בזה, שהרי צריך טבילה*, אלא שאַחֵר שלא שטף, טמא^[310], שהנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאים^[311], שפירוש הכתוב: כל אשר יגע בו הזב, וכן אחר שאינו זב שלא שטף ידיו במים, טמא, כלומר שניהם טמאים, הרי שאם שטף אותו האחר ידיו במים, לחולין, טהור^[312], אבל טהור שלא שטף ידיו טמא לאכול אפילו חולין^[313]. לימוד זה כתבו גאונים וראשונים שהינו אסמכתא*^[314], שאין היא דרשה גמורה^[315], שעיקר הכתוב בא לדרשה אחרת^[316], ואין החיוב אלא מדרבנן^[317]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהוא לימוד גמור^[318].

במקום אחר למדו לנט"י ממקור אחר: והתקדשתם^[319], אלו מים ראשונים^[320]. ביחס שבין לימוד זה לביאורו של אביי, יש מהראשונים שכתבו - לדעתם ששני הטעמים אחד הם, וטעם התקנה משום סרך תרומה בלבד^[321] - שהלימוד מוהתקדשתם נאמר דוקא למברך^[322], ומשום ברכה, והמסובים העונים אינם צריכים נטילה אלא משום סרך תרומה^[323]. ויש מהראשונים - לדעתם ששני טעמים הם, משום סרך תרומה ומשום נקיות^[324] - שהביאו הן את הטעם של סרך תרומה, והן את הטעם של נקיות, והן את הלימוד של והתקדשתם^[325]. ביחס שבין הלימוד של והתקדשתם ללימוד של וידיו לא שטף, כתבו ראשונים שהלימוד מוהתקדשתם הוא מדרבנן בלבד, שהרי למדים שם מהמילים: והייתם קדֹשים^[326] למים אחרונים^[327], ומים אחרונים אינם אלא מדרבנן^[328], ואילו הלימוד של וידיו לא שטף הוא מהכתוב^[329].

יש מהאחרונים מבארים הלימוד מוהתקדשתם^[330], שקדושה היא היפך הטומאה ורצון הקב"ה שנתנהג בנקיות ובקדושה, וטהרה של נקיות מביא לידי טהרה וטהרה מביא לידי פרישות וקדושה^[331], וכתבו בדעת ראשונים שזוהי הנקיות שמחמתה תיקנו נט"י לחולין^[332].

יש מהראשונים שכתבו שאע"פ שהחולין טמאים הם, גזרו שלא יאכל אדם בלא נט"י, מפני שהידים עסקניות הן^[333].

לתנאים הסוברים ששני לטומאה עושה מדרבנן שלישי לטומאה בחולין^[334] כתבו אחרונים שחיוב נט"י אינו משום סרך תרומה - בלבד^[335], או: כלל^[336] - אלא כדי שלא יטמאו האוכלים^[337].

נט"י, כתבו ראשונים שלא תיקנוה למגע בחולין, אלא באכילה בלבד, ששכיח הדבר הרבה שנוגע באכילתו^[338].

על הסוברים שסתם ידים ראשונות לטומאה לגבי חולין, ע"ע ידים (טומאת ידים)^[339]. על הסוברים שסתם ידים שניות לטומאה לגבי חולין, אבל עושות חולין שלישי לטומאה, ע"ע הנ"ל^[340].

לפני אכילת פת

במה דברים אמורים שחייב בנט"י לחולין, באכילת פת^[341], שכשמבקש לאכול לחם*^[342] צריך ליטול ידיו ואח"כ יקבע סעודתו, אע"פ שאוכל חולין^[343]. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים בפת שמברכים עליו המוציא^[344], שהוא דרך קביעות^[345], אבל כל מיני דגן שמברכים עליהם בורא מיני מזונות - אם אין בהם שיעור קביעות סעודה^[346], לסוברים כן, וכן הלכה^[347], או: בורא מיני כיסנים, לסוברים כן^[348] - אין צריך נט"י^[349], אם אין טיבולן במשקה^[350]. בטעם שתיקנו נט"י לחולין דוקא בפת, נחלקו ראשונים: א) יש מפרשים משום שהנטילה היא משום סרך תרומה^[351], ורוב התרומות הם מהפת^[352], וביארו אחרונים שאין רוב התרומה אלא ממיני פת, ככתוב: ראשית דגנך וגו'^[353], ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת, ולכן לא גזרו נטילה אלא כשיאכל פת^[354]. ב) ויש מהראשונים מפרשים הטעם שתיקנו נט"י לחולין לפת דוקא, משום שאכילת פת היא דרך קביעות^[355], וביארו אחרונים שלא תקנו אלא על אכילה של קביעות שיש בזה המוציא^[356] וברכת-המזון* וניכרת הקדושה, אבל לא במה שברכתו מזונות, שהאכילה היא דרך עראי והברכה האחרונה - ברכה-מעין-שלש*^[357] - קצרה, ואין הקדושה ניכרת בזה כל כך^[358].

לפני פת שאין מברכים עליו המוציא

קבע סעודתו על פת שאין מברכים עליו המוציא, נחלקו בו ראשונים ואחרונים: א) ראשונים כתבו שנוטל ידיו^[359]. וביארו אחרונים, שאע"פ שכשאין קובע סעודתו עליו אינו נוטל, ואם כן פעמים נוטל על פת זו ופעמים לא, אין חשש, שהכל הולך אחר ברכת המוציא, שלפעמים נותנים לו תואר שם לחם ולפעמים נותנים לו תואר שם מזון^[360]. ב) ויש מהאחרונים המצדדים - בדעת ראשונים^[361] - שאינו נוטל ידיו^[362], שאינו נקרא פת שמברכים עליו המוציא אלא פת שמברכים עליו לעולם המוציא, אפילו כשאינו קובע עליו^[363], שקשה לומר שעל לחם אחד בעצמו פעם יצטרך לו נט"י ופעם לא יצטרך^[364].

להלכה נחלקו הפוסקים: רוב הפוסקים פוסקים שיטול ידיו^[365], וכתבו שכן המנהג^[366]. ויש פוסקים שלא יטול ידיו^[367].

לסוברים שאם קבע סעודתו על פת שאין מברכים עליו המוציא, נוטל ידיו לפני האכילה, אם מברכים על נטילה זו, עי' להלן: הברכה^[368].

שיעור הפת

בשיעור אכילת הפת המחייב בנט"י, נחלקו ראשונים:

א) יש מהראשונים סוברים שהאוכל פחות מכביצה* אין צריך נט"י^[369], וביארו אחרונים הטעם, שלדעתם כל טֻמאת-אוכלים* - דהיינו שיעור המקבל טומאה מן התורה^[370] - הוא בכביצה^[371]. ואע"פ שמדרבנן מקבל טומאה - ששיעור קבלת הטומאה הוא בכל שהוא^[372] - מכל מקום הקילו בו לענין נט"י, כיון שאין חיוב נט"י כי אם מדרבנן^[373].

ב) ויש מהראשונים סוברים שהאוכל פחות מכביצה צריך נט"י^[374], מספק^[375], וביארו אחרונים הספק, שכיון שבפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים, ניתן לומר שלא הצריכו בו חכמים נטילה, וניתן לומר שסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליותר^[376], ועל כל מה שנקרא אכילה גזרו - נט"י - ולא חילקו באכילה, והאוכל כזית חייב בכל האיסורים^[377], כיון שבכזית נקרא אכילה^[378]. ויש מהאחרונים המבארים הספק, שנסתפקו האם טומאת אוכלים - דהיינו השיעור לקבלת טומאה - היא בכל שהוא או בכביצה^[379].

ג) ויש מהראשונים סוברים שהאוכל פחות מכזית* אין צריך נט"י^[380], כיון שאינו אלא משום סרך תרומה^[381].

אף לדעה שהאוכל פחות מכביצה צריך נט"י^[382], יש מהראשונים שכתבו שהאוכל פחות מכזית* אין צריך נט"י^[383], והטעם כתבו אחרונים שבפחות מכזית אינו צריך נט"י, מפני שאין בזה ברכת-המזון*^[384]. ויש אחרונים שכתבו שהוא הדין באוכל כזית מכוון שאינו צריך נט"י^[385]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלדעה זו אף על פחות מכזית צריך נט"י^[386], וביארו אחרונים הטעם, מפני שצריך לברך המוציא^[387].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהאוכל פחות מכביצה לא יטול את ידיו^[388]. ויש פוסקים שהאוכל פחות מכזית לא יטול את ידיו^[389], וכזית עד ביצה יטול את ידיו^[390], וכתבו הפוסקים שכן המנהג^[391]. ויש פוסקים שאף על פחות מכזית נוטל את ידיו^[392]. ונחלקו אחרוני הפוסקים אם לכתחילה נכון להחמיר כן^[393], או שעל פחות מכזית אין נט"י כלל^[394].

השיעור המצריך נטילה, הוא אף אם היה הפת פירורים דקים^[395], שמצטרפים זה לזה^[396] לשיעור כזית או כביצה^[397].

על הברכה שמחוייב לומר על נט"י לפני אכילת לחם, עי' להלן: הברכה^[398]. על שיעור האכילה המחייב בברכה זו, עי' להלן: שם^[399].

לפני אכילת פת שבאה למתק השתייה

האוכל פת למתק חריפות השתיה - או המליח^[400] - באופן שאינו צריך לברך ברכת הנהנין על הפת^[401], שהיא טפלה לשתייה^[402], נחלקו בו אחרונים: א) יש סוברים שאינו צריך נט"י^[403], אפילו אם יש בו כשיעור ביצה*^[404], שאין לחלק בין ברכה - ברכת המוציא, שפטורים ממנה - לנטילה^[405]. ב) ויש סוברים שצריך נט"י^[406], שכיון שהצריכו חכמינו נט"י לפת סתם, ולא חילקו בין עיקר לטפל, איך נקום אנו ונחלק מדעתנו, ויש לומר שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*"), ובפרט בדבר שכיח כזה^[407]. ועוד, שטעם הנטילה משום סרך תרומה^[408], פירוש שמא יגע בתרומה ויטמאנה, אם כן מה לי נגיעה הטעונה המוציא מה לי נגיעה שאינה טעונה המוציא^[409]. וראיה לדבר, שהצריכו רבותינו נטילה לדבר שטיבולו במשקה^[410], אע"פ שהמשקה טפל לאותו דבר שמטבלים בו^[411]. ונחלקו אחרונים לדעה זו, אם הוא דוקא אם יש בו כשיעור ביצה, אבל בכזית אינו צריך נט"י^[412], או שצריך נט"י אף בשיעור כזית*^[413], אבל בפחות מכזית אינו צריך נט"י^[414].

יש מהאחרונים שכתב שטוב לצאת מידי ספק ולא לאכול בשעת שתיה משום מיתוק השתיה כלל, כי אין אנו בקיאים היטב לדעת מתי אוכלים משום מיתוק השתיה או משום מילוי הכרס^[415].

ע"י מזלג וכף

האוכל - פת^[416] - במגריפה - דהיינו מזלג^[417], או בכף^[418] - צריך נט"י^[419], אע"פ שאינו נוגע במאכל^[420], שמכל מקום החמירו חכמים וחששו שמא יגע^[421].

אכן פת השרוי במרק, אע"פ שאינו נימוח, כשאוכלו ע"י כף - או מגריפה^[422] - אינו צריך נט"י^[423], כיון שאין דרכו לאכול פרוסות שרויות במרק אלא ע"י כף, אין לחוש שמא יבוא לגעת^[424].

האוכל דבר שטיבולו במשקה ע"י כלי, אם צריך נט"י, עי' להלן^[425]. המאכיל לאחרים ע"י מזלג וכף, אם צריך נט"י, עי' להלן^[426].

האוכל על ידי מאכיל

המאכיל - פת^[427] - לאחרים אינו צריך נט"י^[428], שלא גזרו עליו חכמים משום סרך תרומה - לסוברים שהוא טעם תקנת נט"י לפת^[429] - שדבר שאינו שכיח הוא, ודבר שאינו שכיח לא גזרו בו חכמים^[430]. אכן האוכל ע"י מאכיל צריך נט"י^[431], אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל^[432], גזירה שמא יגע^[433], שאע"פ שאינו שכיח שיגע האוכל בידיו, מכל מקום גזרו חכמים בזה, משום שחוששים אנו שמא יגע^[434], שהאוכל פעמים אינו יכול לבלוע ומכניס ידו לפיו להבליעו^[435]. או שהטעם הוא, שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בגזרותיהם^[436]. ואין לו למאכיל להאכילו, עד שיטול - האוכל - ידיו, משום לפני-עור-לא-תתן-מכשול*^[437]. ואפילו האכילו ע"י מפה - או מזלג^[438] או כף^[439] - צריך האוכל ליטול ידיו^[440]. ויש מהאחרונים שהסתפק בזה^[441].

יש מהאחרונים מצדדים שאם המאכיל הוא השמש, צריך ליטול ידיו, שכיון שטרוד הוא חוששים שיאכל הוא עצמו גם כן ממנו בלא נט"י^[442].

החולה מאוד והפצוע בידיו, שאינו רגיל להכניס ידיו לפיו, כתבו ראשונים שאינו חייב ליטול ידיו כשאחר מאכילו^[443], שהרי הטעם שהאוכל ע"י מאכיל צריך נט"י, משום שהאוכל פעמים אינו יכול לבלוע ומכניס ידו לפיו להבליעו^[444].

על המאכיל דבר שטיבולו במשקה לאחר, אם צריך המאכיל או האוכל נט"י, עי' להלן^[445].

לפני אכילת פירות

נט"י שתיקנו, הינה לפני אכילת פת^[446], אבל לא לפני אכילת פירות^[447], אם לא טיבלן במשקה^[448]. בטעם שעל פירות לא גזרו נטילה, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) לדעה שתקנו נט"י דוקא בפת חולין משום שרוב התרומות הם מהפת^[449], כתבו ראשונים הטעם, שאין נותנין תרומה מן התורה מפירות^[450], אפילו מענבים וזתים, אלא אחר שעשו מן הענבים יין ומן הזתים שמן^[451] - לסוברים כן^[452] - וכיון שתיקנו נטילה משום סרך תרומה^[453], לכן בפירות שאין התרומה כי אם מדרבנן - לא החמירו בו^[454] - ולא תיקנו נטילה^[455]. ב) ולדעה שתיקנו נט"י דוקא בפת חולין שאכילתה היא דרך קביעות^[456], כתבו ראשונים הטעם שעל פירות לא גזרו נטילה, שאכילת פירות אינה דרך קביעות^[457]. ג) ויש מהאחרונים שכתבו שני הטעמים יחד, שחכמים לא גזרו על פירות רק על פת מפני שתרומת פירות דרבנן, ואף לסוברים שהיא מדאוריתא^[458], מכל מקום הם אכילת עראי ולא גזרו רק על אכילת קבע^[459].

בנט"י לאכילת פירות, שלא תוקנה^[460], נחלקו אמוראים: לדעת ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מצוה בדבר, משום נקיות^[461], אבל לא חובה^[462]. ולדעת רבא אינה לא חובה ולא מצוה אלא רשות^[463]. ולדעת רב נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח^[464], וביארו ראשונים שדומה ליוהרא^[465] - שמראה שהוא מדקדק במצוות^[466] במקום שאין צריך^[467], שמחמיר יותר מדברי חכמים והחכמים לא גזרו על פירות רק על פת^[468] - ואסור לנהוג עצמו בגסות הרוח^[469].

להלכה כתבו ראשונים שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[470], שאין נט"י לפירות^[471]. מדברי ראשונים נראה טעמם שכן מובא בתלמוד מעשה רב^[472] שאין נוטלים ידים לפירות^[473], וכן כתבו אחרונים^[474]. ויש מהאחרונים שביארו הטעם, שאין הלכה-כבתראי* אלא מאביי ורבא ואילך^[475] - לסוברים כן^[476] - ושכן נראה מלשון התלמוד^[477], ומסדר הבאת הדעות החולקות בתלמוד^[478]. ועוד, שמובא שם מעשה רב שאין נוטלים ידים לפירות^[479]. ויש מהראשונים סוברים שלהלכה הרשות בידי אדם ליטול ידיו לפירות^[480], שרבא "בתראה"^[481].

להלכה שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[482], כתבו ראשונים דהיינו דוקא כשנוטל דרך נט"י לפת, אבל ליטול ידים דרך נקיות - אף אם אינן מטונפות - אין לחוש^[483]. ונחלקו אחרונים: א) יש מפרשים שהרי זה מגסי הרוח כשנוטלן בתורת חיוב^[484] נט"י^[485], אבל אם נוטלן משום נקיות^[486], שלא היו ידיו נקיות - ורשאי לאכול ללא נטילה^[487], אלא שרוצה שיהיו ידיו נקיות משום הברכה של פירות^[488], שרוצה להחמיר על עצמו לנקות ידיו לכבוד הברכה אף על פי שאינו יודע להם שום טומאה^[489] - מותר^[490]. ונחלקו אחרונים לדעה זו: יש סוברים שאם כבר ברך ואין צריך ליטול משום ברכה ורוצה ליטול משום נקיות, מותר לו ליטול שנית^[491]. ויש סוברים שהנוטל ידיו אחר שברך הרי זה מגסי הרוח^[492]. ב) ויש מהאחרונים מפרשים שהנוטל ידיו לפירות הוא מגסי הרוח כשנוטל דרך נט"י לפת, היינו שנטלן כדין מים ראשונים, אבל נטלן שלא כדרך בנטילה זו, שאין בה הכשר נטילה, אין לו לחוש^[493].

להלכה שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[494], כתבו ראשונים שהדברים אמורים אם ידיו נקיות שיוכל לברך על הפירות^[495], שאם יודע שידיו מטונפות, הרי זה צריך לרחוץ ידיו משום הברכה^[496], שצריך לברך על הפירות^[497],

להלכה שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[498], כתבו ראשונים שאינו מגסי הרוח כשנוטל ידיו משום שהן מטונפות, שצריך רחיצת ידים כדי לברך^[499], וכן אם נגע במקום הטינופת שצריך נט"י כדי לברך^[500].

להלכה שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[501], כתבו ראשונים שהוא דוקא כשאוכל הפירות בפני עצמן - כשהן נגובים^[502] - אבל ע"י טיבול לא, שכל שטיבולו במשקה צריך נט"י^[503], והוא הדין כשנשרו במים ועוד המים עליהם^[504].

על נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, עי' להלן^[505]. על נט"י משום ידים מטונפות, עי' להלן: לאחר מעשים מסויימים^[506]. על נט"י משום נגיעה במקום הטינופת, עי' להלן: שם^[507].

לפני אכילת שאר דברים

האוכל בשר - או גבינה או ירקות^[508] - אינו צריך נט"י^[509], אם אכלן בפני עצמן, וכל הנוטל ידים להם - להלכה שהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח^[510] - אינו אלא מגסי הרוח^[511]. טבלן במשקים, או שנשרו במים ועוד המים עליהם, צריך נט"י, שכל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י^[512].

הנוטל ידיו לפני אכילת תבשיל מחיטים, הרי זה מגסי הרוח^[513], למרות שתרומתן - לדברי הכל - מן התורה^[514], והיינו שהם נגובים, שאין עליהם משקה טופח, שאם לא כן צריך ליטול ידיו משום דבר שטיבולו במשקה^[515]. והוא הדין האוכל חיטים ושעורים נגובים^[516].

על נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, עי' להלן^[517].

לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה

מלבד נט"י לחולין לפני אכילת פת^[518], תיקנו חכמים^[519] שכל - דבר - שטיבולו במשקה* - דהיינו באחד המשקים המכשירים לקבל טומאה^[520] - צריך נט"י לפני אכילתו^[521], אם לא נתנגב^[522], ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה^[523], ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי^[524].

בירושלמי נחלקו אמוראים אם תיקנו נט"י לכל דבר שיש בו לכלוך משקה^[525], דהיינו דבר שטיבולו במשקה^[526], או שאין נט"י אלא לפת בלבד^[527].

בטעם התקנה ליטול ידיו לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים הטעם, משום סרך תרומה^[528], שכמו שתיקנו נט"י למי שאוכל פת משום סרך תרומה, משום שידים שניות הן ופוסלות את התרומה, כך תיקנו נט"י למה שטיבולו במשקה^[529], לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה^[530], והידים עסקניות הן, ושמא נגע במשקה^[531]. והחמירו בהם, אע"פ שאינם נאחזים בידים, שאדם שותה אותם ע"י הכלי^[532], לפי שסתם ידים שניות - לטומאה, ומטמאות תרומה - וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים^[533] להיות תחילה^[534], שנעשו - המשקים - ראשונים - לטומאה - לטמא דברים אחרים^[535]. ומה שמצריכים נט"י למה שטיבולו במשקה, אבל אין מצריכים נט"י לפני שתיית משקים^[536], משום שבדבר טיבולו במשקה קרוב הוא ליגע במשקין^[537], שייתכן שייגע במשקים על ידי טיבול^[538], ובשתייה לא חששו שמא ייגע^[539], ששם אינו נוגע במשקים שבתוך הכוס^[540].

ב) ויש סוברים טעם תקנת נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, שאינה כנט"י לפני אכילת פת שהיא משום נקיות^[541] - לסוברים כן^[542] - ואף אין בה מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך - שהיא טעם נט"י בפת, לסוברים כן^[543] - וטעם הנטילה כדי שלא יטמא המשקים להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו^[544].

לדעה זו כתבו ראשונים שהנטילה היתה דוקא בדורות ראשונים שהיו נזהרים בטהרה^[545], ובארץ-ישראל*, שם היו נזהרים מטומאה^[546], ואפילו בחוץ-לארץ*, היו שאכלו חולין בטהרה^[547], אבל בזמן הזה שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלים טמאים, אין צריכים לאותה נטילה^[548]. והנוטל ידיו הרי הוא כנוטל ידיו לפירות, שהוא - לסוברים כן^[549], וכן הלכה^[550] - מגסי הרוח^[551].

להלכה כתבו הפוסקים שצריך נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[552], וצריך להיזהר בזה בכל דיני נט"י לפת^[553], מלבד - לסוברים שאין מברכים על נטילה זו^[554] - הברכה^[555], שהעיקר כסוברים שהטעם משום סרך תרומה^[556]. ומכל מקום כתבו שרוב העולם אין נזהרים בזה, ואין נוטלים ידיהם לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[557], משום שסומכים על הדעה שבזמן הזה אין צורך בנטילה זו^[558]. יש שכתבו שניתן לסמוך על מנהג זה^[559]. ורוב הפוסקים כתבו שאין לסמוך עליו, ויש ליטול ידים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[560]. וכן יש שכתבו שבמקומם נהגו להיזהר בנטילה זו^[561], ויש שכתבו שכן מנהג רוב העולם^[562], או בסתם שכן מנהג העולם^[563].

יש מהאחרונים סוברים שהעיקר להלכה כסוברים שטעם נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה כדי שלא יפסול את גופו^[564].

על ברכת נט"י, שנחלקו גאונים וראשונים אם אומרה על נטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, עי' להלן: הברכה^[565]. על כך שאף הנוהגים שלא ליטול ידים לדבר שטיבולו במשקה, מכל מקום נוטלים ידים לפני אכילת הכרפס* בליל-של-פסח*, ועל טעמם, ע"ע כרפס^[566].

שיעור המאכל המוטבל

בשיעור המאכל המוטבל במשקה, שחייבים לפני אכילתו נט"י, נחלקו הדעות:

א) ראשונים כתבו שהמטביל פחות מכזית* אין צריך נט"י^[567], כפי הדין לדעתם בפת^[568], והוא טעם למצריכים לאכול מהכרפס* בליל-של-פסח* כזית^[569].

ב) ואחרונים כתבו בדעת ראשונים הסוברים שאין צורך לאכול מהכרפס כזית^[570], אלא שיעורו בכל שהוא^[571], וכן בדעת הסוברים שיש להדר לאכול מהכרפס דוקא פחות מכזית^[572], כדי להציל עצמו מהספק של מחלוקת הראשונים אם מברכים ברכה-אחרונה* אחר אכילת כרפס^[573], שאף האוכל פחות מכזית צריך נט"י^[574], ושיעורו בכל שהוא^[575]. ואף לראשונים הסוברים שהאוכל פחות מכזית בפת אינו צריך נט"י, מכל מקום שונה דבר שטיבולו במשקה, שצריך נטילה משום המשקים, שהוא בכל שהוא^[576].

ג) ויש מהאחרונים הסוברים שדין שיעור המאכל המוטבל במשקה המחייב בנט"י תלוי במחלוקת הראשונים בטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה: א) לסוברים שטעמו משום סרך תרומה כטעם הפת^[577] - וכן הלכה לדעתם^[578] - דינם שווה לכל דבר^[579] - מלבד הברכה^[580], לסוברים כן^[581] - ושיעורו כשיעור הפת^[582], שלדעתם להלכה שיעורו בכזית^[583]. ב) ולסוברים שטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה משום פיסול גופו ע"י אכילת דבר טמא^[584], שיעורו אינו תלוי בשיעור הפת^[585].

להלכה כתבו הפוסקים שאף לפני אכילת פחות מכזית הטבול במשקה יש צורך בנט"י^[586]. ויש מהפוסקים שפסקו שאין צורך^[587].

שיעור המשקה

בשיעור המשקה שבו מטובל המאכל, המחייב בנט"י, כתבו אחרונים שהוא בכל שהוא^[588]. ויש הסובר ששיעורו ברביעית*, אבל פחות מרביעית אין צריך נט"י^[589], שאף אם נטמאו וישתה אותם אין גופו נפסל בהם - לסוברים כן^[590] - ומכיון שתקנת נט"י היא מדברי סופרים הלך אחר המקל^[591].

כשאין הדרך לטבול המאכל במשקה

בדבר שאין הדרך לטבל במשקה, נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש סוברים שאם טבל במשקה דבר שאיך הדרך לטבל במשקה - כגון תאנים וענבים בדבש^[592] או בחומץ^[593] - אינו חייב בנט"י^[594], וביארו אחרונים הטעם, שמסתבר שלא גזרו אלא כעין פת שהוא דבר ששכיח^[595], אבל דבר שאין הדרך לאכול מטובל במשקה, אע"פ שזה אוכלו בטיבול בטלה דעתו אצל כל אדם ואין צריך נטילה^[596]. ויש סוברים שחייב בנט"י אף כשמטבל דבר שאין הדרך לטבלו במשקה^[597].

כשהמשקה נפל על האוכל

אוכל שנפל עליו משקה, כתבו אחרונים שחשוב דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י^[598]. ויש הסוברים שאינו צריך נט"י^[599], שלא נקרא טיבולו במשקה אלא הדבר שמטבלים אותו במשקה בשעת אכילתו, אבל אם היה על האוכל משקה, כיון שאינו מטבל בו לא נקרא דבר שטיבולו במשקה, ואין צריך נטילה^[600], ועוד שאם בא לאוכל, אוכל הוא ולא משקה, ואינו מכשיר ואינו נקרא דבר שטיבולו במשקה^[601].

כשרחצוהו להעביר הלכלוך

ירק שרחצוהו להעביר הלכלוך - ולא נוגב^[602] - חשוב דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י^[603]. ויש הסובר שכיון שלא השימו המים כדי לשתות מהם או כדי לאכול המאכל שרוי במים, אלא כדי לנקות הפירות, ואינו נהנה מן המים לענין המאכל כלום אלא לענין הנקיון לבד^[604], אינו צריך נט"י^[605].

הטובל אצבעו במשקה

הטובל אצבעו במשקה ומוצץ, כתבו אחרונים שאינו צריך נט"י^[606], אם משום שהוא דבר שאינו שכיח ולא גזרו עליו^[607], או משום שלא תיקנו נט"י למשקים אלא ע"י טיבול אוכלים ולא בענין אחר^[608], הואיל ועיקר דרך שתיית המשקים הוא בכלי^[609]. ויש מהאחרונים הסוברים שהטובל אצבעו במשקה ומוצץ צריך נט"י^[610].

ע"י מזלג או כף

המטביל במשקה על ידי מגריפה - מזלג^[611] - נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

א) מדברי ראשונים נראה שצריך נט"י^[612], וכן כתבו אחרונים^[613]. וכתבו האחרונים שהוא הדין שהמטביל על ידי כף צריך נט"י^[614], שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*")^[615], שכיון שיש לחוש לנגיעה, אפילו על ידי כף אנו חוששים^[616], ואין טעם לחלק בין המטביל במשקה לאוכל פת ע"י כף, שצריך נט"י^[617]. ויש מפרשים הטעם, שנטילה לדבר שטיבולו במשקה, היא נטילה גמורה ודינו לכל דבר - לסוברים כן^[618] - כפת^[619], או שאף אם אין דינו לכל דבר כפת, שהרי אין מברכים על נטילה זו - לסוברים כן^[620] - מכל מקום מה שאין מברכים הוא משום ספק ברכות להקל^[621], אבל לענין נטילה יש להחמיר^[622].

ב) ויש מהאחרונים הסוברים שהאוכל במגריפה דבר שטיבולו במשקה אינו צריך נט"י^[623], שדוקא נוגע במאכל עצמו הצריכו אע"פ שלא יגע במקום משקה^[624], מפני שהדבר קרוב שיטעה ויגע במשקה, ולכן לא הצריכו נטילה בשותה משקים^[625], ולהלכה שאין מברכים על נט"י לדבר שטיבולו במשקה^[626], אין דינו לכל דבר כפת^[627].

ג) ויש מהאחרונים הסוברים שדין האוכל דבר שטיבולו במשקה בכף תלוי במחלוקת הראשונים בטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[628]: א) לראשונים הסוברים שטעמו משום סרך תרומה כטעם הפת^[629] - וכן הלכה לדעתם^[630] - דינם שווה לכל דבר^[631] - מלבד הברכה^[632], לסוברים כן^[633] - והאוכל דבר שטיבולו במשקה בכף צריך נט"י, כדין האוכל פת בכף^[634]. ב) ולראשונים הסוברים שטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה משום פיסול גופו ע"י אכילת דבר טמא^[635] - אף אם אף לטעם זה יש ליטול ידים בזמן הזה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[636] - האוכל דבר שטיבולו במשקה בכף אינו צריך נט"י^[637].

אף לסוברים שהמטביל במשקה על ידי כף ומזלג צריך נט"י^[638], כתבו אחרונים שדבר שדרכו לאכול בכף, כגון מרק, או במזלג, כגון דגים ובשר, אין צריך נט"י^[639], שהוא כשותה משקים, שאין צריך נט"י^[640]. ויש מהאחרונים שהסתפק באוכל על ידי כף, שייתכן שדינו כשותה משקים שאינו נוגע^[641].

כשמטביל דבר מבושל על ידי כף, כתבו אחרונים שאינו צריך נט"י^[642], שאף נט"י לפני אכילת דבר מבושל המוטבל במים היא חומרא^[643], ושתי חומרות אין עושים^[644].

האוכל פת ע"י כלי, אם צריך נט"י, עי' לעיל^[645].

כשהמשקה שמטבילים בו נקרש

משקה שנתבשל עד שנתבטל מתורת משקה - וקרש^[646] - וחזר להיות אוכל, אין לו דין משקה^[647], ואינו מכשיר לענין טומאה^[648], ואין צריך נט"י המטבל בו^[649]. והוא הדין משקה הנקרש מחמת צינה^[650]. וכתבו אחרונים שהמנהג - אף במקומות שנוהגים ליטול ידים לדבר שטיבולו במשקה^[651] - לאכול דברים המטוגנים בדבש בלי שום נטילה, שדבש קרוש הוא ואין עליו תורת משקה^[652].

נתקשה המשקה ונתעבה מעט ועדיין הוא ניגר, שם משקה עליו^[653] - אם חשב עליהם למשקה^[654] - וצריך נט"י^[655].

אפילו אם נקרש המשקה לגמרי, אם חוזר ונימוח, חוזר להיות תורת משקה עליו^[656], ולכן עיסה המטוגנת בחמאה - לסוברים שתורת משקה עליה^[657] - צריך ליטול ידיו תחילה, שהחמאה היא חלב שנקרש וחזר ונימוח^[658]. ודוקא במקומות שמתיכים החמאה לבדה תחלה בכלי אחד ואח"כ משימים אותה לתוך הטיגון כשהיא מהותכת ונימוחה, שכבר ירד עליה תורת משקה קודם שנתנה לתוך האוכל, שהוא הטיגון, אבל במקומות שנותנים לתוך הטיגון חמאה קרושה שאין בה טופח על מנת להטפיח^[659] אין צריך נט"י לטיגון זה, שכיון שהחמאה קרושה היתה אוכל גמור וכשהתחילה להיות נימוחה ולצאת ממנה משקה הרי יצא לתוך האוכל שהוא מין הטיגון, וכל משקה הבא לאוכל מתחלת יציאתו אין עליו תורת משקה כלל אלא תורת אוכל^[660].

האוכל על ידי מאכיל

המאכיל דבר שטיבולו במשקה לאחרים אינו צריך נט"י^[661], והאוכל צריך נט"י^[662], אע"פ שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל^[663], שאע"פ שאינו שכיח שיגע האוכל בידיו, מכל מקום גזרו חכמים בזה, משום שחוששים אנו שמא יגע^[664]. ויש מצדדים בדעת ראשונים שהאוכל אינו צריך נט"י^[665], שלא נאמרו הדברים אלא בפת^[666], שבו החמירו יותר מדבר שטיבולו במשקה^[667].

יש מהאחרונים הסוברים שדין המאכיל דבר שטיבולו במשקה לאחר תלוי במחלוקת הראשונים בטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה: א) לסוברים שטעמו משום סרך תרומה כטעם הפת^[668] - וכן הלכה לדעתם^[669] - דינם שווה לכל דבר^[670], והאוכל דבר שטיבולו במשקה ע"י מאכיל צריך נט"י, כדין האוכל פת ע"י מאכיל שצריך נט"י^[671]. ב) ולסוברים שטעם הנטילה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה משום פיסול גופו ע"י אכילת דבר טמא^[672] - אף אם אף לטעם זה יש ליטול ידים בזמן הזה לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[673] - האוכל דבר שטיבולו במשקה ע"י מאכיל אינו צריך נט"י^[674].

על המאכיל פת לאחר, אם צריך המאכיל או האוכל נט"י, עי' לעיל^[675].

חמאה

בחמאה, נחלקו אחרונים: יש הסוברים שתורת משקה עליה, שהיא חָלב קרוש - והחלב הוא אחד משבעת משקים המכשירים לקבל טומאה^[676] - ולמרות שנקרשת לגמרי, כשחוזרת ונימוחה, חוזר להיות תורת משקה עליה^[677]. ויש הסוברים שאינה משקה, שמיד כשהופרשה מהמקור, שהוא חלב, בטל שם חלב ממנו^[678].

על משקה שנקרש, שאינו בכלל משקה, עי' לעיל^[679]. על משקה שנקרש, שכשחוזר ונימוח חוזר להיות תורת משקה עליו, עי' לעיל^[680].

לפני מגע במעשר שני

הטעון ביאת מים מדברי-סופרים* מותר במעשר, דברי ר' מאיר, וחכמים אוסרים^[681]. בביאור המחלוקת נחלקו ראשונים בדעת הבבלי:

א) יש מפרשים שהידים בכלל כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים^[682], ונחלקו באוכל פירות מעשר-שני*, שלדעת ר' מאיר אינו צריך נט"י ולדעת חכמים צריך^[683], אבל האוכל לחם הכל מודים שצריך נט"י^[684] - כדין האוכל פת של חולין^[685] - וזהו ששנינו: נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה^[686], והנוגע במעשר, הכל מודים שאינו צריך נט"י^[687], וזהו ששנינו: התרומה והבכורים טעונים רחיצת ידים, מה שאין כן במעשר^[688].

ב) ויש מפרשים שכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, אינו הטעון נט"י^[689], אלא מי שגופו טמא^[690], שלדעת ר' מאיר אינו צריך לטבול לפני אכילת מעשר ולדעת חכמים צריך לטבול^[691]. ומי שאינו טמא אלא מגזירת סתם ידים^[692], מותר לאכול מעשר^[693]. וכן אמרו בירושלמי: וחכמים אוסרין במעשר, נפסל גופו מלאכול במעשר^[694], שאינו ענין לנט"י, אלא לטבילת טמאים^[695].

ג) ויש מפרשים שנחלקו באכילת מעשר שני, בין בלחם ובין בפירות, שלדעת חכמים צריכים נט"י^[696], ולדעת ר' מאיר אין צריכים^[697], אבל במגע הכל מודים שאין צריכים נט"י^[698].

להלכה כתבו ראשונים שהאדם אינו חייב ליטול את ידיו לצורך אכילת פירות מעשר שני^[699].

לפני קריאת שמע

חכמים תיקנו להם לישראל ליטול את הידים לקריאת-שמע*^[700]. וכן אמרו בתלמוד: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל^[701], וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: ארחץ בנקיון כפָּי ואסֹבבה את מזבחך ה'^[702].

גדר הנטילה לפני קריאת שמע, כתבו ראשונים שאין כאן דין נטילה אלא נקיון בעלמא^[703], שקריאת שמע היא כקריאה בתורה ואין מקפידים על מים, ובקינוח ידיו בעפר די^[704]. וכן יש ראשונים שכתבו שחיוב הנטילה לפני קריאת שמע, אינו אלא משום אמירת דברי תורה^[705], שאין - סברא - לחלק בין קריאת שמע לברכת כהנים^[706].

לא היו לו מים, שדי לו בנקיון בכל דבר שמנקה, עי' להלן: המים^[707]. כשאין לו מים, אם צריך לחזר אחר מים, עי' להלן: שם^[708]. היו ידיו מלוכלכות, אם צריך נטילה, עי' להלן^[709]. נט"י שלאחר היקיצה מהשינה, שיש הסוברים שהיא משום שהיא לפני קריאת שמע ותפילה, עי' להלן: לאחר מעשים מסויימים^[710]. על כך שמברכים על נטילה זו, עי' להלן: הברכה^[711].

לפני תפילה

חכמים תיקנו להם לישראל ליטול את הידים לתפלה*^[712]. וכן אמרו בתלמוד: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל^[713], וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: ארחץ בנקיון כפָּי ואסֹבבה את מזבחך ה'^[714].

בטעם הנטילה לתפילה נחלקו ראשונים: יש סוברים שחכמים תיקנו שצריך ליטול ידיו לתפילה, משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[715]. ויש מהראשונים סוברים שלתפילה צריך ליטול ידים, שמא נגע במקום מטונף^[716], כפי שנתקן - לטעם זה, לאחר היקיצה מהשינה^[717] - משום תפילת שחרית^[718]. ויש סוברים שהדבר נלמד מקדוש-ידים-ורגלים*, שהתפילה היא במקום העבודה^[719], כי התפילות כנגד התמידים תיקנום^[720].

בגדר הנטילה לפני תפילה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלתפילה אין דין נטילה, אלא נקיון בעלמא^[721]. ב) ויש סוברים בטעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה - לסוברים כן^[722] - שאם אין לו מים, לקריאת שמע אינו צריך לחזר כלל, מה שאין כן לתפילה, שתפילה שרחמים היא, צריך לבקש מים, כדי שיתפלל בנקיות, אבל קריאת שמע היא כקריאה בתורה, ואין מקפידים על מים, ובקינוח ידיו בעפר די^[723]. וכן יש מהראשונים סוברים שלתפילה נטילת מים היא עיקר^[724], ותקנת חכמים היא^[725], וכל עיקר קבלת מלכות שמים, שנפנה ונוטל ידיו^[726], אלא שלא לעבור זמן תפילה סומך על כל שמנקה^[727].

על נט"י לאחר היקיצה מהשינה, שהיא נט"י לתפילת שחרית, עי' להלן^[728]. על מחלוקת הראשונים אם חייב נטילה לפני מנחה וערבית, עי' להלן^[729]. לא היו לו מים, שדי לו בנקיון בכל דבר שמנקה, עי' להלן: המים^[730]. כשאין לו מים, אם צריך לחזר אחר מים, עי' להלן: שם^[731]. היו ידיו מלוכלכות, אם צריך נטילה, עי' להלן^[732]. הבא להתפלל, והסיח דעתו מרחיצת ידים שחרית, שנחלקו ראשונים אם צריך ליטול ידיו לפני התפילה, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[733]. על חיוב ברכה על נט"י שלפני קריאת שמע ותפילה, עי' להלן: הברכה^[734]. נט"י קודם כל תפילה ותפילה, אם מותרת היא ביום-הכפורים*, שאסורים בו ברחיצה^[735], ע"ע^[736]. נט"י קודם כל תפילה ותפילה, אם מותרת היא בתשעה-באב*, שאסורים בו ברחיצה, ע"ע. נט"י שלאחר היקיצה מהשינה, שיש הסוברים שהיא משום שהיא לפני קריאת שמע ותפילה, עי' להלן: לאחר מעשים מסויימים^[737]. על כך שמברכים על נטילה זו, עי' להלן: הברכה^[738].

נטילה לפני שחרית

נט"י שחרית, נוטלים אותה לאחר היקיצה מהשינה^[739], וכל נטילה של שחרית לתפילה היא^[740], ונטילת שחרית כשנטל כשקם ממיטתו עולה לו לתפילה^[741], אם לא הסיח דעתו ממנה^[742] - לסוברים כן^[743], או אף אם הסיח דעתו ממנה, לסוברים כן^[744] - וכתבו ראשונים שאין ליטול שנית סמוך לתפילה, שכיון שבנטילה הראשונה יצאה ידי חובת נטילה, נטילה שנייה שלא לצורך היא, ואינה מועילה ואינה מורידה^[745]. וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים שאף לטעם שתקנת נט"י לאחר היקיצה מהשינה משום תפילה^[746], תקנוה שיברכה מיד בקומו ממטתו^[747], שהרי תיקנוה בין ברכות-השחר*^[748]. וכן כתבו הפוסקים שהנטילה בקומו משנתו היא נטילה לתפילה, ואינו צריך ליטול שוב ידיו^[749]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת הסוברים שיש לסמוך בשחרית ברכת על נט"י לתפילה^[750], משום שלדעתם עיקר נט"י שחרית נתקנה לתפילה^[751], ויש ליטול ולברך לפני כל תפילה^[752], שיש ליטול את הידיים פעמיים, שתיכף כשניעור צריך ליטול ידיו משום רוח רעה, ועל הנטילה הזאת אין מברכים כיון שהיא משום סכנה, ומייד קודם התפילה, יטול שנית לתפילה, ועל הנטילה הזאת יברך^[753]. וכתב שאף לטעם שנט"י נתקנה משום שבשחר נעשה בריה חדשה והוא ככהן המקדש ידיו ורגליו^[754], צריך לעשות כן, כי איך תיחשב הנטילה שנוטל מייד בקומו לעבודה שהיא התפילה, אם יפסיק בין הנטילה והברכה בעשיית צרכיו ושאר דברים^[755].

הבא להתפלל, והסיח דעתו מרחיצת ידים שחרית, שנחלקו ראשונים אם צריך ליטול ידיו לפני התפילה, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[756].

נטילה לפני מוסף

כיון שנטל ידיו שחרית, אינו צריך ליטול שנית לתפילת מוסף^[757], אף אם דורשים בין שחרית למוסף^[758], אלא אם כן הפסיק אחר שחרית^[759].

מכירת המצוות בין שחרית למוסף, אם נחשבת הפסק, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[760].

נטילה לפני מנחה וערבית

לתפילת מנחה כתבו גאונים וראשונים שצריך נט"י כמו לתפילת שחרית^[761], וכתבו אחרונים שהוא הדין לתפילת ערבית, אם הפסיק אחר מנחה^[762]. ויש מהראשונים סוברים שהסח-הדעת* אינו מצריך נט"י לתפילה^[763], וכתבו אחרונים בדעתם שאין צריך נטילה למנחה וערבית^[764]. וכן יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים הסוברים שאף על היסח הדעת צריך נטילה^[765], שבתפילת מנחה - וערבית - סתם בני אדם משמרים ידיהם כל היום מלטמאם ומליגע במקום מזוהם^[766], ואין צריכים ליטול ידיהם^[767].

העומד מלימודו

העומד מלימודו לתפילה, כתבו ראשונים ואחרונים שצריך לטהר ידיו טרם יתפלל^[768], אם יש לו מים^[769]. וביארו אחרונים דהיינו שמי שעשה צרכיו ונטל ידיו קודם שהתחיל ללמוד^[770], למרות שמן הסתם לא נגע באמצע הלימוד במקום מטונף, מצוה ליטול בשביל התפילה^[771]. וכתבו ראשונים ראיה לדבר מאבות העולם^[772], שאמרו עליהם בתלמוד שרחצו ידיהם^[773], שכן אליהו העמיד את אברהם ורחץ ידיו והתפלל והשכיבו, וכן ליצחק וכן ליעקב^[774], ואע"פ שבמתים אין שייך לומר שנגעו במקום מטונף, אע"פ כן צריכים ליטול^[775]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא נהגו להחמיר לעומד מלימודו ליטול ידים לתפילה^[776].

בטעם שהעומד מלימודו לתפילה צריך ליטול ידיו - לסוברים כן^[777] - נחלקו אחרונים: יש סוברים הטעם משום נקיות^[778], שהמסיח דעתו מנטילה שחרית צריך ליטול שנית לתפילה - לסוברים כן^[779] - וודאי הסיח דעתו מהנטילה הראשונה^[780]. ויש סוברים הטעם, שהרי תפילה במקום תמיד^[781], והכהנים היו צריכים לקדש ידיהם קודם^[782].

הפסיק בלימודו אחר נט"י

נטל ידיו לתפילה, אע"פ שהפסיק אח"כ בלימודו - והעומד מלימודו לתפילה צריך לטהר ידיו טרם יתפלל, לסוברים כן^[783] - כתבו אחרונים שאין צריך ליטול שנית^[784]. וראיה לדבר, שרב, לפני שהיה שונה פרקים בספרא דבי רב, היה מקדים ורוחץ ידיו ומברך ושונה הפרקים ומניח תפילין ואח"כ קורא קריאת-שמע*^[785], ולא הוזכר שנטל ידיו שנית אחר ששנה להם הפרקים קודם שקרא קריאת שמע^[786]. ולכן אף אם מפסיקים ודורשים - בין תפילה לתפילה הסמוכה לה - אינו צריך ליטול ידיו שנית^[787].

העומד מסעודה

מי שנטל ידיו לאכילה - אכילת פת^[788], או דבר שטיבולו במשקה^[789] - ואכל, מכל מקום צריך ליטול לתפילה^[790] - אף לסוברים שאינו צריך ליטול ידיו לתפילה כשלא הסיח דעתו מנט"י שחרית^[791] - ואפילו לא הסיח דעתו מהנטילה^[792], כיון שלא נטל לתפילה^[793], ואין נטילתו לאכילה עולה לתפילה^[794].

היו ידיו מלוכלכות

הבא להתפלל, וידיו מלוכלכות בטיט, נחלקו בו ראשונים: יש סוברים שצריך נטילה^[795]. ויש סוברים שאינו צריך נטילה, אלא אם כן הסיח דעתו מרחיצת ידים שחרית^[796], ודי בנקיון בלבד^[797]. אף להלכה נחלקו הפוסקים אם מי שידיו מלוכלכות צריך נטילה לתפילה^[798], או שדי בנקיון בלבד^[799]. ויש הסוברים שלמרות שדי בנקיון, יש להחמיר אם בנקל להשיג מים^[800].

הבא להתפלל, והסיח דעתו מרחיצת ידים שחרית, שנחלקו ראשונים אם צריך ליטול ידיו לפני התפילה, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[801].

לפני אמירת דברי תורה

לפני תלמוד תורה כתבו ראשונים שצריך נט"י^[802], וכן אמרו בתלמוד שרב, לפני שהיה שונה פרקים בספרא דבי רב, היה מקדים ורוחץ ידיו ומברך - ברכת-התורה*^[803] - ושונה הפרקים^[804]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שמלכתחילה המשכים בבוקר יטול ידיו^[805] קודם שיברך ללמוד^[806] - ברכת-התורה* - ויעסוק בתורה^[807]. אף החיוב לנט"י לפני קריאת-שמע*^[808], יש מהראשונים שכתבו שאינו אלא משום אמירת דברי תורה^[809], שאין - סברא - לחלק בין קריאת שמע לברכת כהנים^[810].

בטעם הנטילה נחלקו ראשונים: יש סוברים שחכמים תיקנו שצריך ליטול ידיו ללמוד תורה, משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[811]. ויש שנראה מדבריהם שהנטילה לפני אמירת דברי תורה, הוא משום שמא נגע במקום מטונף^[812], כפי שנתקן - לטעם זה, לאחר היקיצה מהשינה^[813] - משום תפילת שחרית^[814]. ויש סוברים שטעם הנטילה לפני אמירת דברי תורה בבוקר^[815], משום הרוח הרעה השורה על הידים^[816].

לא היה לו מים, יכול ללמוד בלא נטילה^[817], וינקה ידיו בכל דברים המנקים ("מידי דמנקי")^[818]. אכן, סתם ידים - במהלך היום - שלא נגע בהם במקומות המכוסים^[819] ולא עשה צרכיו^[820], כשרים לתורה^[821], ומכל מקום נכון הדבר שירחוץ ידיו קודם שילמוד, משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[822]. ויש מהראשונים סוברים שאף הנוגע בכל דבר מלוכלכך, אע"פ שאינו מטמא, צריך נטילה קודם אמירת דברי תורה^[823].

אם צריך לברך על נטילה לפני אמירת דברי תורה, עי' להלן: הברכה^[824].

לפני אמירת ברכות

ברכות, כתבו ראשונים שאף הם צריכות נט"י קודם להן^[825], וכל דבר שיש עליו ברכה, צריך נט"י^[826], וכן נאמר באגדה: כל המברך צריך נטילה, שנאמר: שאו ידיכם קדש וברכו את ה'^[827]. וכן כתבו ראשונים שלעולם אסור לאדם לברך עד שירחץ ידיו, משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[828].

במה דברים אמורים במי שאין ידיו נקיות^[829], אבל מי שידיו נקיות, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שסתם ידים - שאינו יודע שנגע בהם במקום מטונף^[830] או שאינו יודע שהם מלוכלכים^[831] - אינן פסולות לברכה^[832]. וביארו אחרונים הטעם, שהרי לא תיקנו רחיצת ידים אלא לקריאת-שמע* ותפלה* בלבד^[833], שדוקא לתפילה שיש בה הרבה ברכות והוא עומד לפני המלך תיקנו נטילה^[834]. ב) ויש מהראשונים סוברים שלעולם אסור לאדם לברך עד שירחץ ידיו, משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[835].

לסוברים שסתם ידים אינן פסולות לברכה^[836], כתבו ראשונים שמי שידיו נקיות, אם נוטל ידיו, עליו אמרו: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח^[837].

לסוברים שסתם ידים אינן פסולות לברכה^[838], כתבו אחרונים שאם היו מלוכלכות או מזוהמות, ירחץ ידיו אם יש לו מים מזומנים, ואם אין לו, ינקה ידיו^[839].

להלכה כתבו אחרונים שסתם ידים אינן פסולות לברכה^[840], ומכל מקום נכון הדבר שירחוץ ידיו קודם שיזכור את השם, משום שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[841].

אם צריך לברך על נט"י לפני אמירת ברכות, עי' להלן: הברכה^[842].

לפני נשיאת כפים

תקנת חכמים היא שיטלו הכהנים ידיהם לפני העלייה לדוכן^[843] - לנשיאת-כפים* - וסמכוהו חכמים לכתוב^[844]: שאו ידֵכם קדש וברכו את ה'^[845]. וכן אמרו: כל כהן* שלא נטל את ידיו - לפני עלותו לדוכן^[846] - לא ישא את כפיו^[847], שנאמר: שאו ידֵכם קדש וברכו את ה'^[848], כלומר: כשתשאו ידיכם קדשו אותם בתחילה, היינו נטילה - שכן רחיצת ידים נקראת קידוש, שהרי "ורחצו"^[849] תרגומו: ויקדשון^[850] - ואח"כ ברכו את ברכת ה', והיא ברכת כהנים^[851].

בטעם התקנה נחלקו הדעות: יש סוברים שהיא משום שמצות עשה לקדש ידיו בשעת עבודה^[852], וברכת כהנים עבודה היא, שהרי כתוב: לעמֹד וגו' לשרתו ולברך בשמו^[853]. ויש סוברים שטעם התקנה משום טומאת ידים^[854], ולכן - לסוברים כן - אם נטל ידיו שחרית, ואינו יודע להם שום טומאה, שוב אינו צריך ליטול^[855]. ויש סוברים שהתקנה גזרת-הכתוב* היא^[856], ללא טעם^[857].

נט"י קודם נשיאת-כפים*, אם צריכה להיות סמוכה לה או שיכול לסמוך על נט"י שבשחרית, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[858]. לסוברים שנט"י לפני נשיאת כפים צריכה להיות סמוכה לה, אם מותר להפסיק בדיבור בין הנטילה לנשיאת הכפים, עי' להלן: שם^[859]. אם צריכים ליטול ידים אף לנשיאת כפים במוסף*, עי' להלן: שם^[860]. נט"י קודם נשיאת כפים, שצריכים בה מים, ולא די בדברים המנקים, עי' להלן: המים^[861]. נט"י קודם נשיאת כפים, שהמנהג שהלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, עי' להלן: צורת הנטילה^[862]. על הנוהגים ברחיצת רגלים לפני נשיאת כפים, ע"ע נשיאת כפים. נט"י קודם נשיאת-כפים*, אם מותרת היא ביום-הכפורים*, שאסורים בו ברחיצה^[863], ע"ע^[864]. נט"י קודם נשיאת כפים, אם מותרת היא בתשעה-באב*, שאסורים בו ברחיצה, ע"ע.

לפני יציקה על ידי הכהנים

לויים, שהמנהג שיוצקים מים על ידי הכהנים, לפני נשיאת כפים^[865], בזוהר אמרו שצריכים להתקדש בתחילה^[866], דהיינו שקודם ליציקת המים על ידי הכהנים, יטול הלוי* ידי עצמו^[867], שמכיון שהם צריכים להוסיף קדושה על קדושת הכהנים^[868] איך יוסיפו קדושה והם אינם קדושים^[869]. יש מהפוסקים שכתבו כן להלכה^[870], ושיש מקומות שנהגו כן^[871]. וכתבו הפוסקים שיש מקומות שנהגו שהלוים יוצקים מים על ידי הכהנים, בלא ליטול ידיהם קודם לכן^[872], אלא סומכים על נטילתם שחרית^[873], ואין צריכים לחזור וליטול ידיהם, שהרי כבר קדושים הם^[874], ויש מהפוסקים שכתבו כן להלכה^[875]. ומכל מקום, אף במקומות הללו, כתבו הפוסקים שאם הסיח הלוי דעתו, הגון הוא שיטול הלוי קודם^[876], ואין צריך לומר במקום שנגע - במקומות המכוסים - בגופו^[877] או במנעליו^[878]. ויש מהפוסקים שכתב שאף במקום שלא נהגו הלויים ליטול ידיהם, ראוי ללוי ליטול ידיו לפני היציקה על ידי הכהנים, כדי לקיים דברי הזוהר^[879].

נט"י של הלוי היוצק מים על ידי הכהן, אם מותרת היא ביום-הכפורים*, שאסורים בו ברחיצה^[880], ע"ע^[881]. נט"י של הלוי היוצק מים על ידי הכהן, אם מותרת היא בתשעה-באב*, שאסורים בו ברחיצה, ע"ע.

על נט"י לאחר היקיצה מהשינה, שיש אומרים שניתקנה כנט"י לפני תפילת שחרית, עי' להלן: לאחר מעשים מסויימים^[882].

לאחר מעשים מסויימים

לאחר מעשים מסויימים, תיקנו חכמים ליטול את הידים: לאחר היקיצה מהשינה^[883]; לאחר הסעודה^[884]; לאחר עשיית צרכים^[885]; היוצא מבית הכסא, ואפילו לא עשה צרכיו^[886]; היוצא מבית המרחץ^[887]; לאחר שנוטל ציפורניו^[888]; לאחר שחולץ מנעליו^[889]; לאחר שנוגע ברגליו^[890]; ולאחר שחופף ראשו^[891]. ויש הסוברים שתיקנו כן אף לאחר שנגע במת^[892]; היוצא מבית הקברות^[893]; לאחר שהפליא כליו^[894]; לאחר ששימש מיטתו^[895]; לאחר שנגע בכינה^[896]; ולאחר שנגע במקומות המטונפים בגופו^[897].

לאחר היקיצה מהשינה

כשייקץ האדם משנתו - בסדר ברכות-השחר* שתיקנו חכמים על סדר העולם והנהגתו^[898] - אמרו בתלמוד שבשעה שרוחץ ידיו, מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים^[899]. שלושה טעמים נתנו גאונים וראשונים לנטילה זו:

א) תיקנו חכמים נט"י בשחרית, שרוח הטומאה שורה על הידים^[900], ונוטלים ידים כדי שלא להינזק^[901]. וכן שנינו במקום אחר בברייתא - לחלק מהגירסאות^[902] - שבת חורין מקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים^[903], וביארו ראשונים שהיא הרוח השורה על הידים לפני נטילה^[904]. וכן שנינו במקום אחר בברייתא: יד לעיץ תיקצץ וכו'^[905], וביארו ראשונים דהיינו בשחרית, קודם שיטול ידיו^[906], שנוח ליד שתיקצץ^[907], ולא תגע שוב בעין קודם נטילה^[908], שרוח רעה שורה על היד ומסמא העין^[909]. וכן שנינו במדרש, בטעם שאסור ליטול ידיו שחרית מיד אחר שלא נטל ידיו^[910], שרוח הטומאה שורה בידים^[911]. וכן שנינו בזוהר, שאין אדם בעולם שאינו טועם טעם מוות בלילה ורוח הטומאה שורה על אותו הגוף - אם הוא מישראל^[912] - משום שהנשמה הקדושה מסתלקת מן האדם ויוצאת ממנו^[913], ועל שהנשמה הקדושה יוצאת ומסתלקת ממנו שורה רוח של טומאה על אותו הגוף ונטמא, וכשהנשמה חוזרת לגוף עוברת אותה הזוהמה, מלבד בידי האדם, ושורה עליהם עד שנוטל אותם^[914]. וביארו אחרונים שהטומאה חפצה וחושקת להתדבק באיש הישראלי להחטיאו, אך כל זמן שהאדם ער ורוחו ונשמתו בקרבו, אי אפשר לו להתדבק כל כך, אם לא כשמסיר יראת ה' ממנו לגמרי, אבל בעת השינה שרוחו ונשמתו מסתלקים מן האדם ולא נשאר בו אלא נפש חיוני, אזי שורה רוח הטומאה עליו, וכאשר יעור משנתו וחוזרת נשמתו, אזי רוח הטומאה השורה על הגוף בעל כורחה הולכת לה, רק על האצבעות שהם קצות הגוף, משם אינה עוברת אלא על ידי נטילה^[915]. וכן יש מהגאונים וראשונים מפרשים אותה ששנינו בברייתא שמדיחה אשה ידה אחת במים - ביום-הכפורים*, האסור ברחיצה^[916] - ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת^[917], וביארו בתלמוד שהתירו לה הדחה זו מפני "שיבתא"^[918], שהיא רוח רעה השורה על הידים בלילות^[919], עד שלא נטלן שחרית^[920]. מלבד מה שנוטלים ידים משום הרוח הרעה כדי שלא להינזק, כתבו אחרונים שהיא אף הכנה לתפילה, שאע"פ שסתם ידים כשרות לברכה - לסוברים כן^[921] - כיון שרוח רעה שורה על הידים, אין זה משום היכון - שהוא טעם הנטילה לפני התפילה, לסוברים כן^[922] - וצריך נט"י משום כבוד התפילה וקדושתה^[923].

ב) תיקנו חכמים נט"י בשחרית, לפי שידיו של אדם עסקניות הן^[924], וממשמש בגופו^[925], ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[926], לפיכך כשעומד משנתו אין יכול לברך ולא לקרות קריאת שמע ולא להתפלל עד שיטול ידיו^[927], שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל^[928], ולכן תיקנו שקודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל יטול ידיו ויברך^[929]. וכן שנינו במקום אחר בתלמוד: הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל^[930], וכל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: ארחץ בנקיון כפָּי ואסֹבבה את מזבחך ה'^[931]. וביארו אחרונים בטעם שנצרכים אף לטעם זה, שמשום רוח רעה לא מתקנים ברכה^[932], שכיון שהוא משום סכנה לא שייך ברכה על זה, כמו שלא תיקנו ברכה על מים אחרונים - לסוברים כן^[933] - מפני שהיא משום סכנה^[934]. ואף שלא תיקנו ברכה כשנוטל משום שנגע במקום מטונף^[935], וכן כשנוטל ידיו לשאר תפילות - לסוברים כן^[936] - אף שהטעם הוא משום שייתכן שידיו מטונפות^[937] - לסוברים כן^[938] - מכל מקום כאן כיון שהוא דבר תמידי, שתמיד ידיו מטונפות, תיקנו נטילה בברכה^[939].

ג) תיקנו חכמים נט"י בשחרית, לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה^[940], כמו שכתוב: חדשים לבקרים רבה אמונתך^[941], וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו, ולכן תיקנו בשחרית כל אותן ברכות של שחר^[942], ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו^[943] מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו^[944]. ואינו משום תפילה וקריאת שמע - בלבד - שכן אם משום תפילה וקריאת שמע נוטל ידיו, די ברחיצה או בנקיון עפר וצרורות^[945]. וכן אינו משום רוח רעה בלבד, שמשום רוח רעה לא היו מתקנים ברכה^[946].

יש מהאחרונים שכתבו שארבעה טעמים הם^[947], שלדעתם רוח הטומאה השורה על הידים אינו ענין אחד עם הרוח הרעה השורה על הידים^[948].

הניעור כל הלילה, אם צריך ליטול ידיו, עי' להלן^[949]. הישן ביום אם צריך ליטול ידיו, עי' להלן^[950]. הישן שינת ארעי אם צריך ליטול ידיו, עי' להלן^[951].

זמן הנטילה

נטילה זו, כתבו אחרונים, שיטול מייד כשניעור^[952], אע"פ שאינו רוצה לקום עדיין^[953], רק נשאר מושכב^[954], כדי שילך ממנו רוח הטומאה^[955] - השורה על ידי האדם בקומו^[956] - כי אין ראוי ליתן לו כח ושלטנות אפילו רגע אחד, משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם^[957], כי בעוד שלא נטל, היצר הרע שנקרא אל אחר שולט עליו^[958]. יש מהם שכתבו שצריך לעשות כן^[959]. ויש מהם שכתבו שראוי לעשות כן^[960], או שהמדקדק במעשיו יזהר לעשות כן^[961].

ניעור משנתו ורוצה לישון עוד, נחלקו אחרונים: יש שכתבו שיטול ידיו מייד כשניעור משנתו רק אם אינו רוצה לישן עוד^[962]. ויש מהם שכתבו לעשות כן אפילו שדעתו לישן עוד^[963].

יש מהאחרונים סוברים שעל זה אמרו שאסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית - לסוברים כן^[964] - שאין עיקר האיסור על מעשה ההליכה, אלא כל עיקר ההקפדה על השיהוי, ששוהה עליו רוח הטומאה כדי שיעור הילוך ארבע אמות^[965]. ויש חולקים וסוברים שהאיסור הוא בהליכה דוקא, ולא אמרו שיטול מייד כשניעור, אלא להזהיר מדרך המוסר^[966].

אף בשאר הנטילות שצריך נט"י משום רוח הטומאה - כגון כשיוצא מבית הכסא*^[967] או כשנוטל צפרניו^[968] או מגלח שערו^[969] או שנגע במת^[970] - כתבו אחרונים שירחץ ידיו תיכף ומייד^[971], להקדים ככל האפשר להסיר מעליו כח אותה טומאה ולהתרחק ממנה^[972].

אם היו מי נט"י שחרית רחוקים מהאדם, שיש סוברים שעדיף שילך במרוצה, כדי שלא להשהות הרוח הרעה על ידיו, עי' להלן^[973].

נגיעה האסורה לפני הנטילה

בברייתא שנינו: יד לעין תיקצץ, יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ, יד לחסודה - מקום שמקיז דם^[974] - תיקצץ, יד לאמה תיקצץ, יד לפי טבעת תיקצץ, יד לגיגית - כלי שמשימים בו שכר^[975] או יין^[976] - תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס^[977]. וביארו ראשונים דהיינו בשחרית, קודם שיטול ידיו^[978], שנוח ליד שתיקצץ^[979], ולא תגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה^[980], שרוח רעה שורה על היד ומסמא העין^[981] ומחרשת האוזן^[982] ומעלה ריח - רע - מהחוטם והפה^[983]. ובשאר דברים נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מפרשים שאף בהם היינו לפני נט"י שחרית^[984], שלא יגע בנקב ההקזה ובאמה ופי הטבעת, מפני שמעפשתו ומעלה שם בשרו נימא^[985], ולא יגע בגיגית, שגורם להיות יינו מזיק את שותיו^[986]. ומכל מקום אף לאחר נטילה אסור לגעת בפי האמה, מפני שמביאתו לידי הרהור עבירה^[987] וטומאת קרי^[988].

ב) ויש מפרשים שחסודה ואמה ופי הטבעת לענין רוח רעה נאמרו, שרוח רעה שורה על הנקב של חסודה ואמה ופי הטבעת^[989], ולכן לא יגע בעינו, אוזנו, חוטמו ופיו, לאחר שנגע בחסודה ואמה ופי הטבעת, אם לא נטל בינתיים^[990]. וגיגית נאמרה לענין קודם נט"י שחרית, שקודם נט"י לא יגע בגיגית משום שמעלה פוליפוס, שכשתגע היד בגיגית קודם נטילת שחרית משרה בה רוח רעה, ושוב כששותין ממנו מזיל, שמעלה פוליפוס^[991]. ואין לפרש שאף חסודה ואמה ופי הטבעת קודם נטילת שחרית נאמרו, שהרוח הרעה נכנסת בגוף דרך הנקבים הללו ומזקת אותו, שאם כן קשה מדוע לא שנו בברייתא ההיזק שעושה היד לחסודה ואמה ופי הטבעת^[992].

ג) ויש מפרשים שכולם לענין אחר נאמרו, ולא לגבי נט"י שחרית או רוח רעה^[993] - ולכן לא נזכרו גבי יד מסמא וכו'^[994] - שלא יגע בחסודה, לפי שמשמוש היד מזיק לחבורה^[995], ולא יגע באמה, משום שמביא לידי קרי^[996], ויד לפי טבעת תיקצץ, אם משמש בה תדיר, משום שמביאתו לידי תחתוניות^[997], ויד לגיגית תיקצץ - אם נוגע בה תמיד - שמנהיג עצמו לשתות ולא יהיה לו ריוח בסחורתו^[998], או משום שמשמוש היד מפסידו^[999], וקיללו אותו משום שבהפסדת הגיגית עובר על בל-תשחית*^[1000]. ומשום ששנינו אף בהם הקללה שתיקצץ, שנו אותם גם גבי שאר הדברים^[1001].

ד) ויש מפרשים שכולם נאמרו לענין נט"י שחרית, חוץ מאמה ופי הטבעת^[1002], אמה משום שמביא לידי קרי ופי הטבעת אם ממשמש בה תמיד^[1003]. ונגיעת היד בחסודה, אף היא לענין נט"י שחרית, משום שרוח רעה נכנס בגוף דרך הנקב ומזקת אותו^[1004], וכן גיגית, שמחמיץ השיכר בנגיעתו^[1005], או שכשישתה אח"כ השיכר הוא מזיקו^[1006]. ולא שנו ההיזק שעושה היד לחסודה, משום שדבר פשוט הוא^[1007], או משום שהוא בכלל יד מעלה פוליפוס^[1008]. ואין לפרש שאף יד לגיגית אינו ענין לנט"י שחרית, ונאמר משום שמשמוש היד מפסידו, שכיון שאינו אלא הפסד בלבד, לא מצינו קללה על הפסד^[1009], ועוד, שאם כן בכל שאר הפסד שעושה אדם היה לו לומר קללה^[1010].

אף להלכה נחלקו ראשונים:

א) יש מהראשונים שהזכירו להלכה רק את הדין של איסור נגיעה באמה^[1011], וביארו אחרונים בדעתם, שנשתנו הטבעים ושוב אין לחוש לרוח רעה^[1012]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שרוח רעה של שחרית אינו מצוי בינינו, שהרי בזמן הזה מעולם לא ראינו ולא שמענו שמי שנגע בעיניו טרם יטול ידיו, שנסמאו עיניו^[1013].

ב) ויש מהראשונים פוסקים שאסור לגעת ביד לעין או לחוטם או לפה או לאוזן או לחסודה או לפי טבעת או לגיגית שחרית קודם שיטול ידיו, וכן הדין ביד לאמה כל היום^[1014].

ג) ויש פוסקים שאסור לגעת ביד לעין או לחוטם או לפה או לאוזן או לחסודה או או לגיגית שחרית קודם שיטול ידיו^[1015], ולא הזכירו דין האמה ופי הטבעת.

ד) ויש פוסקים במקום אחד שאסור לגעת ביד לעין ולאמה ולפה ולחוטם בבוקר, קודם שירחץ ידיו^[1016], ובמקום אחר שאסור לגעת ביד קודם נטילה לפה ולחוטם ולאזנים ולעינים^[1017], ושיש איסור לגעת באמה כל היום^[1018]. ונחלקו אחרונים לדעה זו: יש סוברים שאפילו מי שנטל ידיו שחרית, יזהר שלא יגע וימשמש תמיד בפי הטבעת, מפני שמביאו לידי תחתוניות, ולא יגע במקום הקזה, מפני שמשמוש היד מזיק לחבורה^[1019], ולא יגע בגיגית שכר, שמשמוש היד מפסיד השכר^[1020], ופסקו כן להלכה^[1021]. ולדעתם איסור הנגיעה באוזן הוא קודם נט"י שחרית, ובאמה כל היום, וטעות סופר היא במקום שנאמר שהאיסור קודם נט"י שחרית הוא בנגיעה ב"אמה"^[1022], וצריך להיות: ב"אוזן"^[1023]. ויש סוברים שאפילו לאחר נט"י יש סכנה אם יגע שוב בעין או באוזן, בחוטם או בפה, לאחר שנגע בחסודה ואמה ופי הטבעת, אם לא נטל בינתיים^[1024]. ויש סוברים שרק קודם נט"י שחרית יש סכנה אם יגע בעין, באוזן, בחוטם או בפה, והוא הדין בנגיעה בחסודה ובשכר^[1025], ופסקו כן להלכה^[1026]. ולדעתם לא הזכירו ראשונים להלכה הדין בחסודה ובשכר, שלא נקטו רק דברים המצויים בכל יום^[1027], ומלבד האיסור לגעת באמה, יש היזק בנגיעה באמה קודם נט"י שחרית^[1028].

בדברים האסורים לגעת קודם נט"י שחרית, אם נגע בהפסק בגד - או דבר אחר^[1029] - מותר^[1030].

יש מהאחרונים מפרשים שאין הנזקים של יד מסמא וכו' אמורים על איברי הגוף, אלא על איברי הנפש^[1031]. וכן יש מהאחרונים מפרשים שהנזקים הללו אמורים בתורה, שהנוגע באחת מאלה נעשה באותו היום סומא וחרש בתורה, כי לא יבין מה שיראה בתורה ולא יבין מה שישמע^[1032].

במדרש אמרו בטעם איסור הנגיעה בעין^[1033], שהוא פן יכשלו רבים במראות עיניך, כי אין ברכה שורה במראית עין שקיבל טומאה, ואם יסתכל האדם בשונאו, שונאו נמלט ואוהבו נכשל^[1034].

על איסור הנגיעה באמה, ועל החילוק בין נשוי לשאינו נשוי, ע"ע השחתת זרע^[1035]. אם אסור לגעת במאכלים קודם נט"י שחרית, עי' להלן^[1036]. אם אסור לגעת בבגדים קודם נט"י שחרית, עי' להלן^[1037]. אם אסור ללכת קודם נט"י שחרית, עי' להלן^[1038]. אם הרוח הרעה שורה מחמת השינה, ואפילו ישן ביום, עי' להלן^[1039]. אם הרוח הרעה שורה מחמת הלילה, ואפילו היה ניעור כל הלילה, עי' להלן^[1040].

העין האסורה בנגיעה

בהשמת היד על העין, שאסורה קודם נט"י שחרית, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאם שם ידיו על עיניו מבחוץ אין בזה איסור^[1041]. ויש סוברים שיש ליזהר אפילו על גבי עיניו מבחוץ^[1042]. והכרעת אחרוני הפוסקים שיש ליזהר בזה, אם אפשר לו^[1043]. ויש שפסקו בסתם שלא יגע בעיניו קודם הנטילה, אפילו שהם סגורות ונוגע מבחוץ^[1044].

על טעם איסור הנגיעה בעין, עי' לעיל^[1045].

נגיעה במאכלים

יש מהגאונים וראשונים מפרשים אותה ששנינו בברייתא שמדיחה אשה ידה אחת במים - ביום-הכפורים*, האסור ברחיצה^[1046] - ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת^[1047], וביארו בתלמוד שהתירו לה הדחה זו מפני "שיבתא"^[1048], שהיא רוח רעה השורה על הידים בלילות^[1049], שהוא שד ששמו "שיבתא"^[1050], ואם לא נטלן שחרית^[1051], הנוגע בלחם מעביר את הרוח הרעה על הלחם^[1052], והאוכלו יכול לבוא לידי סכנה^[1053]. וכן יש מהראשונים שכתבו שאסור לגעת באוכלים קודם נט"י של שחרית, משום הרוח הרעה^[1054], ושאם נגע בהם ידיחנו שלוש פעמים, להעביר הרוח הרעה^[1055]. וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שהאיסור לגעת בגיגית שיכר הוא קודם נט"י שחרית, משום הרוח הרעה^[1056], שאף בשאר מאכלים אסור לדעתם לגעת^[1057]. אבל לסוברים שהאיסור הוא בכל היום, ואינו משום רוח רעה^[1058], שוב אין חשש לגעת במאכלים קודם נטילה^[1059]. וכן הדין לסוברים שנשתנו הטבעים, ואין חשש רוח רעה בימינו^[1060].

לסוברים שאסור לגעת בכל המאכלים קודם נט"י שחרית^[1061], בטעם שאמרו בתלמוד רק לגבי הנוגע בגיגית שתיקצץ ידו^[1062], נחלקו אחרונים: יש מפרשים שלא נקט גיגית שיכר בלבד, אלא משום שבה עושה היזק - ניכר - ומתחמץ^[1063], מה שאין כן בשאר מאכלים^[1064]. ויש מפרשים - לדעתם שאין המאכלים נאסרים בדיעבד - שרק לגבי גיגית שיכר קיללו שתיקצץ היד, ללמדנו ששאר אוכלים בדיעבד אינם אסורים^[1065]. ויש מפרשים שאם לא נטל כלל מזיק בכל אוכלים ומשקים, אבל כשמדיחה פעם אחת אינו מזיק כי אם לגיגית שיכר^[1066].

להלכה כתבו הפוסקים שמלכתחילה יש ליזהר שלא ליגע קודם נט"י שחרית בשום מאכל^[1067] או משקה^[1068], ושצריך להזהיר ביותר את הנשים על זה^[1069], כי רוב תיקון מאכלים הם על ידם^[1070]. וכן כתבו הפוסקים שיש ליזהר שהקטנים יטלו ידיהם בשחרית^[1071], תיכף ומיד בקומם מהמיטה בכל בוקר^[1072], שלא יטמאו האוכלים והמשקים^[1073]. אכן כתבו הפוסקים שלא נהגו להיזהר בנגיעת קטן - שלא הגיע לחינוך^[1074] - במאכל^[1075], וביארו הטעם, לפי שהרוח הרעה שורה בגלל הסתלקות הנשמה הקדושה מגופות ישראל בשנתם^[1076], ולפי שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום א' לזכר וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצות מן התורה ונעשו בני עונשים, ותחלת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצות שחייבו חכמים לחנך, אין לחוש שרוח הטומאה תישרה בהן^[1077]. ויש שכתבו שאין להקל בזה, אלא יש להחמיר אפילו מיום המילה ואילך^[1078].

בדיעבד, אם נגע אדם במאכל ומשקה קודם נט"י, נחלקו הפוסקים: יש סוברים שלא אסר האוכלים^[1079] והמשקים^[1080], ומכל מקום יש מהם הסוברים שאם נגע בהם, ידיח אותם שלוש פעמים לפני שיאכלם^[1081]. ויש סוברים שבדיעבד אם נגע בהם, אסרם^[1082], ובמשקים אין להם תקנה^[1083], ובאוכלים יש להם תקנה, שידיח אותם שלוש פעמים לפני שיאכלם^[1084], או שיטול מהם כדי קליפה קודם האכילה^[1085]. וכתבו אחרונים שהאוכל מאכל שנגעו בו קודם נט"י, המאכלים ההם מטמטמים ליבו^[1086], ויש לחוש שהאוכלם עלול ח"ו לעשות עבירה ע"י רוח הטומאה ששורה עליו^[1087].

אף הסוברים שהמשקים מותרים בדיעבד^[1088], יש מהם סוברים ששיכר אסור אף בדיעבד^[1089], ולכן לגבי גיגית שיכר קיללו שתיקצץ היד, ולא בשאר מאכלים, ללמדנו ששאר אוכלים בדיעבד אינם אסורים^[1090]. ויש מהם סוברים שאף שיכר שנגעו בו קודם נט"י מותר בדיעבד^[1091].

גוי שנגע במאכלים ללא נט"י, הכל מודים שלא פסלם^[1092], שאינם מקבלים טומאה^[1093], שאין טומאה שורה אלא במקום שהקדושה יוצאת משם^[1094], ואין הרוח הרעה שורה אלא משום הנשמה היתירה המסתלקת מהאדם בשעת שנתו^[1095], וזו אינה אלא בישראל ולא בגוים^[1096].

נגיעה בבגדים

במדרש אמרו: וכשתקום בבוקר, אל תלבש חלוקך ללבוש בלא נט"י^[1097]. ויש מהאחרונים שכתבו להלכה שלא יגע במלבושיו עד שיטול^[1098]. ויש שכתבו כן ע"פ הקבלה^[1099]. ושאף בזמן הקור לא ילבשו האנפלאות ברגליהם בעולם על מיטתם קודם שיקומו לעשות נט"י^[1100]. וכעין זה יש מהאחרונים שכתבו להלכה שבקומו ממיטתו, לאחר שלבש חלוקו, קודם שיגע במלבושיו, יטול ידיו תחילה להעביר ממנו רוח הטומאה השורה עליו בלילה^[1101]. אכן, ראשונים לא הביאו דין זה להלכה^[1102], והרבה ראשונים כתבו להלכה שאם ירצה להתעטף בטלית קטן מייד בקומו, יכול לעשות כן, אף קודם שרחץ ידיו^[1103]. וכן כתבו אחרונים שמהתלמוד נראה שמותר לגעת בבגדים^[1104], שכן בסדר ברכות-השחר* שבתלמוד סודרה הנטילה לאחר לבישת הבגדים^[1105]. ועוד, שנאמר שם שסחו מלאכי השרת: אל תיטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש^[1106], וביארו ראשונים, שלא תיטול מיד השמש, אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו^[1107]. ויש מהאחרונים שכתבו שירא שמים יחמיר לעצמו שלא לגעת במלבושיו קודם נט"י^[1108].

נטילת בגד מידי שמש

סחו מלאכי השרת: אל תיטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש^[1109], שמלאכי חבלה מצפים לו לאדם, ואומרים: אימתי יבא אדם לידי דבר זה וילכד^[1110]. וביארו ראשונים, שלא תיטול מיד השמש, אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו^[1111]. בטעם הדבר כתבו אחרונים, שאין לעשות מעשה שררות בהנהגתו פעולה ראשונה של היום, כדי לדעת שאינו ראוי למידת האדנות^[1112]. והוסיפו אחרונים שכן הדין אפילו אם השמש כבר נטל^[1113]. אכן, בזוהר אמרו: לא יקח אדם בגד ללבוש ממי שלא נטל ידיו, שהרי ממשיך עליו רוח טומאה ונטמא^[1114]. יש מהראשונים ואחרונים שכתבו להלכה שאסור ליטול החלוק שחרית מיד השמש^[1115], ורוב הראשונים ואחרונים השמיטוהו^[1116].

הליכה קודם נט"י

בהליכה ללא נט"י שחרית, נחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שאסור לילך ארבע-אמות* ללא נט"י שחרית^[1117], מפני שהוא הולך בידים טמאות^[1118] - מחמת רוח הטומאה השורה עליהם^[1119] - וההולך ארבע אמות בידים טמאות חייב מיתה^[1120] לשמים^[1121], לפי שמביא אל אחר בידיו^[1122], ועליו הכתוב אומר: ישלָיוּ אֹהלים לשֹׁדדים ובַטֻּחות למרגיזי אל לאשר הביא אלוה בידו^[1123]. מי הם מרגיזי אל, אותם המביאים אל אחר בידיהם^[1124]. שההולך ארבע אמות בידים מזוהמות מזוהמת נחש אשר שרה עליהם בלילה, נותן כח לטומאה לשלוט עליו^[1125], וחילל קדושת ה' אשר עליו^[1126], ועל זה נאמר: לא יהיה בך אל זר^[1127], וכאילו עובד עבודה-זרה* חס ושלום^[1128], ועובר על ולא ידבק בידך מאומה מן החרם^[1129], כי אין ראוי ליתן לו כח ושלטנות אפילו רגע אחד^[1130], כי בעוד שלא נטל, היצר הרע שנקרא אל אחר שולט עליו^[1131]. וכתבו אחרונים שלכן חסידים הראשונים היו מכינים קיתון של מים אצל מיטותיהם וכשננערים בלילה רוחצים ידיהם והם על מיטתם^[1132], ושהירא את דבר ה' ורוצה להתדבק בקדושתו יתברך יזהר מאוד בזה^[1133]. ויש מהאחרונים שכתבו שנהגו להיזהר בזה^[1134]. ואמנם הפוסקים לא הביאו דין זה^[1135], אך זה מפני שרוב של רוב אינם יכולים ליזהר בכך, מוטב שיהיו שוגגים ולא יהיו מזידין^[1136].

ב) ויש מהאחרונים שכתבו שאין ראוי ללכת ארבע אמות ללא נט"י שחרית^[1137], והיא משנת חסידים^[1138] ופרישות וחסידות יתירה^[1139] ובעל נפש יזהר בה^[1140], והזריז הרי זה משובח^[1141], והמחמיר קדוש יאמר לו^[1142]. וכתבו שהסוברים שחייב מיתה הפריזו על המידה, שהרי פשט הכתוב מדבר בעבודה זרה^[1143].

ג) ויש מהאחרונים סוברים שאין איסור בדבר^[1144]. אם משום שלא נאמר האיסור אלא בזמניהם, כמו לענין גלוי*^[1145] וזוגות*^[1146]. או משום שדין זה לא נזכר בתלמוד ופוסקים ראשונים, ומדברי התלמוד נראה ההיפך ממנו, שאמרו שם שבקומו ממיטתו יבדוק נקביו ויפנה ואח"כ יטול ידיו^[1147], וכיוון שצריך ליפנות וליכנס לבית-הכסא*, ודאי הוא יותר מארבע אמות, כי לאו כל אדם זוכה להיות בית הכסא סמוך למיטתו כל כך^[1148]. או משום שלא אמרו שאסור ללכת ארבע אמות, אלא כשמים מצויים לפניו והולך ארבע אמות בלי נט"י^[1149]. או משום שלא אמרו שאסור ללכת ארבע אמות בלא נט"י, אלא לסוברים שאסור לברך ברכה לפני נט"י^[1150], שכיוון שחמורה טומאתו כל כך, אסור לילך ארבע אמות בלא שיסלקנה^[1151], שאין ללכת ארבע אמות במצב איסור ברכה, שהרי אדם חייב לברך על כל נשימה ונשימה^[1152]. אבל לסוברים - וכן הלכה^[1153] - שמותר לברך לפני נט"י שחרית^[1154], אינו מוכרח שאסור ללכת ארבע אמות בלא נט"י^[1155]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שהמנהג שלא להיזהר בזה^[1156].

כשקם על מנת שלא לחזור לישון

באיסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית - לסוברים כן^[1157] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שהוא דוקא שקם על מנת שלא לחזור לישון^[1158]. ויש סוברים שאין בו חילוק בין הקם שלא לישון עוד לקם על מנת לחזור ולישן, שעיקר הטעם הוא משום רוח רעה, וכל הלילה רוח רעה שורה עליו^[1159].

מחוץ לבית

באיסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית - לסוברים כן^[1160] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שאינו אלא בהליכה מחוץ לבית^[1161], אבל בתוך הבית, כל הבית כולו הוא כארבע אמות, אפילו הוא מאה אמה^[1162]. ואף על פי שלהלכה לא נפסק כן^[1163], מכל מקום לענין נט"י שחרית - שאין האיסור ללכת ארבע אמות קודם נטילה אלא פרישות וחסידות יתירה, לסוברים כן^[1164] - אין להחמיר בזה^[1165]. ויש מהאחרוניים שכתבו שאין לסמוך על זה אלא בשעת הדחק^[1166].

בחדר אחר

באיסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית - לסוברים כן^[1167] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שכל אותו החדר חשוב כארבע אמות^[1168]. אכן כתבו אחרונים שהמנהג - לנוהגים ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית^[1169] - שמקילים יותר ויוצאים מאותו החדר^[1170].

בנטילה אחת

באיסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית - לסוברים כן^[1171] - נחלקו אחרונים: יש סוברים שדי אם נטל קצת, כדי לצאת מהאיסור^[1172], ולכן כתבו שיטול ידיו קצת קודם שילך ארבע אמות אפילו קודם שילביש חלוקו, ואחר שלבשו כראוי יטול ידיו יפה בעירוי^[1173]. ויש סוברים שכיון שצריך לערות שלוש פעמים משום שהרוח הרעה מקפדת על שלוש פעמים^[1174] - ואינה סרה בפחות מזה^[1175] - עירוי קצת אינו מועיל^[1176].

היו המים רחוקים

לסוברים שיש איסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית^[1177], אם היו המים רחוקים מאוד מהאדם ואין לו מי שיקרבם, נחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שילך פחות פחות מארבע אמות^[1178], כאותה שאמרו גבי שבת^[1179], בשעת הדחק, בהליכה ברשות-הרבים*, שילך פחות פחות מארבע אמות^[1180]. שהאיסור אינו אלא בהליכה דוקא^[1181], משום שבהליכה של ארבע אמות גורם להקנות מושב ליצר הרע בגופו^[1182]. ונחלקו אחרונים לדעה זו, אם צריך לשבת בכל פעם שהולך פחות מארבע אמות ושיעור הישיבה שהולך יהיה כמה שישב^[1183] - כפי הסוברים כן בשבת^[1184] - או שאינו צריך לשבת^[1185].

ב) ויש סוברים שעדיף שילך במרוצה, שלא להשהות רוח רעה השורה על ידיו^[1186], ועל זה אמרו שאסור ללכת ארבע אמות קודם נט"י שחרית, שאין עיקר האיסור על מעשה ההליכה, אלא כל עיקר ההקפדה על השיהוי, ששוהה עליו רוח הטומאה כדי שיעור הילוך ארבע אמות^[1187].

הליכה לצורך ניגוב

אף לסוברים שאין הרוח הרעה סרה מהידיים עד שינגבם^[1188], כתבו אחרונים שמכל מקום יכול לילך ליקח מטפחת לנגב ידיו, אף שהוא רחוק ממנו יותר מארבע אמות, שלענין זה אין להחמיר כל כך^[1189].

היה ניעור כל הלילה

היה ניעור כל הלילה, אם צריך נט"י בבוקר, נחלקו הדעות:

א) יש סוברים שאינו צריך ליטול את ידיו^[1190]. אם משום שנט"י נתקנה משום רוח רעה^[1191], ולדעתם הניעור בלילה אין רוח הטומאה שורה עליו^[1192], שאין הרוח הרעה שורה על האדם אלא בשעת השינה^[1193], או שאין הרוח הרעה שורה על האדם אלא בשעת השינה בלילה^[1194]. או משום שנט"י נתקנה משום שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[1195], וכיון שניעור הוא, אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף^[1196]. או משום שנט"י נתקנה משום שבשחר נעשינו כבריה חדשה^[1197], וכשניעור כל הלילה אינו נעשה בריה חדשה^[1198], שאינו נעשה בריה חדשה אלא כשישן בלילה ומפקיד נשמתו בידי הקב"ה^[1199].

ב) ויש סוברים שצריך ליטול את ידיו^[1200] מיד כשיאור היום^[1201]. אם משום שנט"י נתקנה משום רוח רעה^[1202], ולדעתם היא שורה - לעולם - עד אור היום - אפילו אינו ישן^[1203], שהלילה הוא הגורם לרוח רעה^[1204] - ועל כן צריך נטילה באור היום^[1205], או שבעמוד השחר חוזרת הרוח הרעה ושורה פעם שנית^[1206], או שהרוח שורה עליו בלילה מבחוץ אפילו בעודו ניעור^[1207], כי בלילה זמן שליטת המזיקין^[1208], אלא שכשישן הוא נכנס לתוכו במקום שהיתה נשמתו, ואף אם היה ניעור צריך ליטול להעביר הרוח הרעה השורה עליו מבחוץ^[1209]. או משום שנט"י נתקנה משום שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[1210], ואף שאין הטעם שייך כשניעור כל הלילה^[1211], מכל מקום יש לומר שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם, ואף כאן יש לו ליטול^[1212], כיון שרוב העולם ידיהם מטונפות, ואף הוא רוב פעמים ידיו מטונפות בבוקר, אף שעתה אין מטונפות, אין לחלק^[1213]. או משום שנט"י נתקנה משום שבשחר נעשינו כבריה חדשה^[1214], ואע"פ שלא הפקיד נשמתו בידי הקב"ה ולא נעשה בריה חדשה, מכל מקום יש לומר שלא חילקו חכמים בתקנותיהם, ואף כאן יש לו ליטול^[1215], או שמכל מקום יש לומר שעל חידוש העולם צריך - ליטול - ולברך אף שלא נהנה^[1216], שצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי ה' יתברך שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים^[1217].

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שהניעור כל הלילה יטול ידיו מספק^[1218], ולכן לא יברך על הנטילה^[1219], שספק ברכות להקל^[1220], שאין מברכים על הספק, שמא תהיה הברכה לבטלה^[1221]. ויש פוסקים שיטול ויברך^[1222]. ויש פוסקים שאינו צריך ליטול כלל^[1223].

אף הפוסקים שהניעור כל הלילה יטול ידיו ולא יברך^[1224], כתבו אחרונים שאם נגע במקום המטונף יכול ליטול ולברך^[1225], וכן אם עשה צרכיו^[1226], או שהטיל מים ושפשף^[1227], אם משום שהעיקר - לדעתם - שנט"י נתקנה משום חשש טינוף הידים^[1228], או שאף אם טעם התקנה משום שנעשה בריה חדשה, סוברים שלדעה זו יכול לברך אם היה ניעור כל הלילה^[1229]. וכתבו אחרונים שנכון לעשות כן לכתחילה מי שניעור כל הלילה, כדי לחייב עצמו בברכה^[1230].

הניעור כל הלילה, שלהלכה נוטל ידיו, כמה פעמים יטלם, עי' להלן: צורת הנטילה^[1231].

הישן עם כפפות

הישן בלילה בבתי ידים - כפפות - כתבו אחרונים שדינו תלוי בטעם תקנת נט"י: אם טעם תקנת נט"י שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[1232], אם ישן בלילה בבתי ידים ודאי לא נגע במקום מטונף, ואין צריך ליטול ידיו^[1233]. ואף לטעם תקנת נט"י משום רוח רעה^[1234], מכל מקום יטול בלא ברכה^[1235]. אבל לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום שבשחר נעשינו כבריה חדשה^[1236], אף הישן בבתי ידים יש לו ליטול בברכה^[1237], ככהן בקדוש-ידים-ורגלים* בהיסח הדעת^[1238], שהרי נעשה כבריה חדשה^[1239]. ולהלכה כתבו הפוסקים שיטול מספק ולא יברך^[1240]. ויש מהם שכתבו שטוב שיביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, שיעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף ואז יטול ויברך^[1241].

הישן שינת עראי בלילה

הישן שינת עראי בלילה, דינו תלוי בטעם תקנת נט"י: אם טעם תקנת נט"י שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[1242], אינו צריך נט"י^[1243], משום שבשינת עראי אין חזקתו שנגע במקום המטונף^[1244], והם סתם ידים שכשרים לתלמוד-תורה*^[1245] ולברכה^[1246], רק לתפלה* פסולים^[1247]. אבל לטעם שנט"י נתקנה משום שבשחר נעשינו כבריה חדשה^[1248], צריך נטילה^[1249], משום ששייך בו הטעם, שהרי הפקיד פקדונו ביד הקב"ה ומחזירה לו חדשה^[1250]. ולטעם שנט"י נתקנה משום רוח רעה^[1251], הרי זה תלוי באורך השינה, שאם ישן פחות משישים נשימות, אינו צריך ליטול את ידיו^[1252], שבפחות משישים נשימות אין הרוח הרעה שורה^[1253], שהישן שישים נשימות הוא בכלל טועם טעם מיתה^[1254], שרוח הטומאה שורה משום שינה של שישים נשימות^[1255]. ויש סוברים שדוקא כשישן יותר משישים נשימות הוא טועם טעם המיתה^[1256].

להלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שהישן שינת עראי צריך נטילה^[1257], שהעיקר לדעתם שהנטילה היא משום שנעשה בריה חדשה^[1258], או שפוסקים כן מספק, שמא העיקר כטעם זה^[1259]. ויש פוסקים שהישן שינת עראי אינו צריך נטילה^[1260], שהעיקר לדעתם שהנטילה היא משום חשש שמא נגע במקומות המטונפים^[1261].

שיעור שישים נשימות, שבו טועם האדם טעם מיתה והרח הרעה שורה עליו^[1262], נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שהוא שיעור שש שעות^[1263], שכן דוד המלך, יש מהאמוראים סוברים שהיה מתנמנם כסוס עד חצות^[1264], ונאמר במקום אחר שלא ישן שישים נשימות^[1265], ומבואר ששישים נשמות הם שש שעות^[1266]. ויש סוברים שהוא שיעור שלוש שעות^[1267]. ויש סוברים שהוא כשיעור שעתיים^[1268]. ויש סוברים שהוא יותר מחצי שעה^[1269]. ויש סוברים שהוא כמשך חצי שעה^[1270]. ויש סוברים שהוא שלוש דקות ושליש^[1271]. ואין ראיה מדוד המלך, שכן יש מהאמוראים סוברים שעד חצות היה לומד תורה^[1272], ואף לדעה שהיה מתנמנם כסוס, פירשו ראשונים שהיה עוסק בתורה כשהוא מתנמנם, כסוס הזה שאינו נרדם לעולם, אלא מתנמנם ונעור תמיד^[1273], ואם כן יש לומר שבכל שישים נשימות היה ניעור משנתו^[1274].

לפוסקים שהישן שינת עראי בלילה צריך נט"י^[1275], אם מברך על הנטילה, עי' להלן: הברכה^[1276]. על המשכים קודם עמוד-השחר* ונוטל ידיו ואח"כ השכיב עצמו לישון קודם היום, אם תלוי אם ישן שיעור שישים נשימות, עי' להלן^[1277]. על הישן ביום, אם נוטל ידיו רק שישן שיעור שישים נשימות, עי' להלן^[1278].

השכים קודם עמוד השחר

השכים קודם עמוד-השחר* ונטל ידיו, נחלקו בו הדעות, לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום רוח רעה^[1279]: יש מהראשונים סוברים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום^[1280], וביארו אחרונים שלדעתם הרוח שורה - לעולם - עד אור היום - שהלילה הוא הגורם לרוח רעה^[1281] - ועל כן צריך נטילה באור היום^[1282], או שלדעתם בעמוד השחר חוזרת הרוח הרעה ושורה פעם שנית^[1283]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שאם השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, אינו צריך ליטול ידיו שנית כשיאור היום^[1284], וביארו אחרונים שלדעתם השינה גורמת לרוח הרעה^[1285], או שהשינה בלילה גורמת לרוח הרעה^[1286], ואם כן כיון שכבר שכבר רחץ אחר שקם מהשינה ושוב לא ישן, אף על פי שהיה לילה בשעת הנטילה מכל מקום אין רוח רעה שורה שוב^[1287].

לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום שבשחר נעשה בריה חדשה^[1288], אינו צריך ליטול ידיו, שפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא שתי פעמים^[1289]. וכן לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום נגיעה במקומות המטונפים^[1290], אינו צריך נט"י שנית, שמכיון שהוא ניעור אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף^[1291], ולמרות שהנטילה היא הכנה לקריאת שמע ותפילה^[1292], כיון שנטל פעם אחת אינו צריך ליטול ידיו שנית^[1293]. ויש מהאחרונים שכתב שמכיון שצריך להכין לתפילה וקריאת שמע, צריך ליטול ידיו שנית^[1294].

יש שכתב שאם השכים קודם היום ונטל ידיו, יש לו ליטול ידיו קודם שיתפלל או שישב ללמוד, שלינה פוסלת בנט"י, כדרך שפוסל בקדוש-ידים-ורגלים*^[1295].

להלכה נחלקו אחרונים: יש פוסקים שמי שהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, כשיאור היום יטול ידיו שנית^[1296]. ויש פוסקים שטוב שיטול ידיו שנית^[1297], משום הספק אם צריך ליטול משום רוח רעה^[1298], או משום שלדעתם טוב ליטול משום הכנה לקריאת שמע ותפילה^[1299]. ויש פוסקים שאינו צריך ליטול ידיו כלל^[1300], שלדעתם השינה בלילה היא הגורמת לרוח הרעה^[1301].

מי שהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, לסוברים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום^[1302], אם מברך על הנטילה, עי' להלן: הברכה^[1303]. מי שהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, לסוברים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, לסוברים כמה פעמים יטלם, עי' להלן: צורת הנטילה^[1304].

השכים וישן שנית בלילה

השכים קודם עמוד-השחר* ונטל ידיו, ואח"כ השכיב עצמו לישון קודם היום, נסתפקו אחרונים לטעם שנט"י נתקנה משום הרוח הרעה^[1305], אם אינו צריך לחזור וליטול ידיו, שכיון שעברה הרוח פעם אחת על ידי נטילה שלוש פעמים שוב אינה שורה באותה הלילה^[1306], או שאע"פ שעברה על ידי נטילה שלוש פעמים, חוזרת ושורה^[1307], וצריך ליטול ידיו שנית^[1308] אם ישן שיעור שישים נשימות^[1309], שאז הוא בכלל טועם טעם מיתה^[1310], שרוח הטומאה שורה משום שינה של שישים נשימות^[1311].

לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום שבשחר נעשה בריה חדשה^[1312], אינו צריך ליטול ידיו^[1313], שפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא שתי פעמים^[1314]. לטעם שתקנת נט"י נתקנה משום נגיעה במקומות המטונפים^[1315], אינו צריך נט"י שנית, אם ישן שנת עראי^[1316], שאין חוששים שמא נגע במקום מטונף^[1317], ואפילו ישן הרבה^[1318], אבל אם ישן שינת קבע, לטעם זה צריך ליטול ידיו עם ברכה^[1319]. ולמרות שהנטילה היא הכנה לקריאת שמע ותפילה^[1320], אם ישן שינת עראי, כיון שנטל פעם אחת אינו צריך ליטול ידיו שנית^[1321]. ויש מהאחרונים שכתב שמכיון שצריך להכין לתפילה וקריאת שמע, צריך ליטול ידיו שנית^[1322].

מהו שיעור שישים נשימות, עי' לעיל^[1323].

השכים בתחילת הלילה

היה ישן בתחילת הלילה, וקם ונטל ידיו - ולא ישן עד עמוד-השחר* - לטעם שנט"י נתקנה משום הרוח הרעה^[1324], אינו צריך ליטול ידיו שנית^[1325]. וכן לטעם שנט"י נתקנה משום משום נגיעה במקומות המטונפים^[1326]. אבל לטעם שנט"י נתקנה משום שבשחר נעשה בריה חדשה^[1327], כתבו אחרונים שצריך עוד הפעם בבוקר ליטול ידיו לתפלה*, בברכה, שלא שייך לומר שכבר נעשה בריה חדשה כשקם בתחילת הלילה^[1328], שהרי כתוב: חדשים לבקרים רבה אמונתך^[1329] - שבשחר נעשה בריה חדשה^[1330], ולא בתחילת הלילה - ולכן כתבו אחרונים להלכה שיעשה צרכיו קודם התפילה, ויתחייב ליטול ולברך לכל הדעות^[1331].

יש שכתבו ע"פ הקבלה שמי שקם קודם חצות, ולא עבר עליו חצות בשינה, אינו צריך נט"י בדילוג - להעביר הרוח הרעה^[1332] - אבל צריך נט"י כדרך נט"י לאכילה - שע"פ הקבלה נוטל שלוש פעמים ברצף ידו הימנית ושלוש פעמים ברצף ידו השמאלית^[1333] - ויברך על הנטילה^[1334], ומי שישן אחר חצות אינו צריך נט"י כלל^[1335], מפני שהרוח הרעה שורה על האדם דוקא אם ישן בנקודת חצות, ומי שניעור באותה השעה אינה שורה עליו^[1336]. וכתבו אחרונים שנכון - לחוש לדעת הפוסקים^[1337] - וליטול ידיו ללא ברכה^[1338], ולא הקלו בזה לסמוך על הקבלה, אלא בשעת הדחק^[1339], במקום שאין מים מצויים^[1340].

הישן ביום

הישן ביום, אם לטעם שנט"י נתקנה משום רוח רעה^[1341] צריך נט"י, נחלקו אחרונים: א) יש שנסתפקו אם צריך ליטול ידיו כשייעור משנתו^[1342], או שאינו צריך ליטול ידיו^[1343], שאין רוח הטומאה שורה אלא כשישן בלילה^[1344]. ודוקא כשישן שישים נשימות^[1345], שהוא בכלל טועם טעם מיתה^[1346], שרוח הטומאה שורה משום שינה של שישים נשימות^[1347], אבל פחות משישים נשימות, ודאי אינו צריך ליטול^[1348], שאינו טועם טעם מיתה בפחות משישים נשימות, ובודאי אין כאן רוח רעה^[1349]. ויש סוברים שהספק הוא אם ישן שיעור של יותר משישים נשימות, שרק אז רוח הטומאה שורה על האדם^[1350]. ב) ויש סוברים שהישן ביום - שיעור של יותר משישים נשימות^[1351], ויש סוברים אף כשישן שישים נשימות^[1352] - ודאי יטול ידיו^[1353], שאף הישן ביום רוח רעה שורה עליו^[1354], שלדעתם השינה גורמת לרוח הטומאה, ואינה תלויה ביום או בלילה^[1355], ומי שישן ביום הגיע למדרגת הטומאה ומקום מצא להתגדר וצריך להעביר אותו מעליו^[1356]. ג) ויש סוברים שהישן ביום לעולם אינו צריך ליטול את ידיו^[1357], שלדעתם אין רוח הטומאה שורה אלא מתוך שינה בלילה^[1358].

לטעם שנט"י נתקנה משום שנעשה בריה חדשה, ולטעם שנט"י נתקנה משום נגיעה במקומות המטונפים, ודאי אינו צריך ליטול ידיו^[1359].

להלכה כתבו הפוסקים שהישן שיעור שישים נשימות ביום יטול ידיו ללא ברכה^[1360]. ויש מהם שכתבו שהישן שיעור שישים נשימות אינו צריך ליטול ידיו, אלא כשישן יותר משיעור שישים נשימות^[1361]. ויש מהם שלא הזכירו שיעור שישים נשימות^[1362]. ויש מהם שהזכירו שיעור זה, אבל כתבו רק שטוב שהישן שיעור שישים נשימות ביום יטול ידיו^[1363].

יש שכתבו ע"פ הקבלה, שהישן ביום אינו צריך כלל ליטול ידיו^[1364]. וכתבו אחרונים שנכון - לחוש לדעת הפוסקים^[1365] - וליטול ידיו ללא ברכה^[1366], ולא הקלו בזה לסמוך על הקבלה, אלא בשעת הדחק^[1367], במקום שאין מים מצויים^[1368].

הישן ביום, להלכה שצריך ליטול ידיו, כמה פעמים יטלם, עי' להלן: צורת הנטילה^[1369]. מהו שיעור שישים נשימות, עי' לעיל^[1370].

על רחיצת הכהנים ידיהם ורגליהם לפני העבודה, ע"ע קדוש ידים ורגלים. על רחיצת הידים לאחר הסעודה, שיש אומרים הטעם כדי שלא יברך ברכת-המזון* בידים מזוהמות, ע"ע מים אחרונים. על מים-אמצעים* שנוטלים בין תבשיל לתבשיל, ע"ע.

בתקנות השונות של נטילת ידים דנים מצד צורת הנטילה, הצורך בכלי*, המים הפסולים מליטול בהם ושיעור המים, בברכה^[1371], ומצד הצורך שלא תהיה חציצה^[1372].

צורת הנטילה

רחיצה שלוש פעמים לאחר היקיצה מהשינה

בברייתא שנינו לגבי רוח הרעה: ר' נתן - ויש גורסים: ר' יוסי^[1373] - אומר: בת חורין היא זו - וביארו ראשונים, שנקראת "בת חורין" מפני שיש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם^[1374] - ומקפדת עד שלוש פעמים^[1375]. ונחלקו הגירסאות:

א) יש גורסים: ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים^[1376], וביארו ראשונים: שהרוח - הרעה^[1377] - השורה על הידים לפני נטילה^[1378], דהיינו נט"י שחרית^[1379], מקפדת בנטילה לנוטלה יפה^[1380] ואינה עוברת משם^[1381] עד שישפוך מים - יפה^[1382] - שלוש פעמים על ידיו^[1383].

ב) ויש גורסים: ומקפדת עד שלושה פעמים^[1384], וביארו ראשונים - שאינה ענין לנט"י שחרית, אלא - רוח רעה שורה על גב העין, ואינה עוברת עד שלוש פעמים^[1385]. ויש מפרשים אף כאן: אינה עוברת עד שיטול מים שלוש פעמים^[1386].

להלכה נחלקו ראשונים ואחרונים:

א) יש מהראשונים שפסקו שצריך ליטול ידיו שלוש פעמים^[1387], וביארו אחרונים שאפילו אם שופך הרבה בפעם אחת אינו מועיל^[1388], כי אין הרוח הרעה סרה עד שיטול שלוש פעמים^[1389].

ב) ויש מהראשונים שהשמיטו הדין^[1390], וביארו אחרונים בדעתם שאין צריך ליטול שלוש פעמים אלא די בנטילה אחת^[1391]. ובטעם הדבר נחלקו אחרונים: יש סוברים שלדעתם אין הלכה כר' נתן, שיחיד הוא, ולדעת חכמים די בנטילה אחת להעביר את הרוח הרעה^[1392]. ויש מהאחרונים סוברים שלדעת הראשונים שפסקו שדי בנטילה אחת, נשתנו הטבעים ושוב אין לחוש לרוח רעה^[1393].

ג) וכן יש מהאחרונים סוברים שבימינו אין הרוח הרעה מצויה בינינו^[1394], ומכל מקום לדעתם צריכים הידים טהרה, משום זוהמא, כמו לסעודה - שצריכים נטילה לפני אכילת פת משום נקיות, לסוברים כן^[1395] - אלא מאחר שידים נקיות די בנטילה שני פעמים^[1396].

ד) ויש מהאחרונים סוברים שבשחרית מערה ארבע פעמים^[1397], שלוש פעמים להעביר רוח רעה, ופעם רביעית לטהר המים שנטמאו^[1398], שהמים הראשונים ילכו להם^[1399]. ויש מהם הסוברים שהעירוי הרביעי יהיה על שתי ידיו בבת אחת^[1400].

לסוברים שצריך ליטול שלוש פעמים להעביר הרוח הרעה^[1401], אף הניעור כל הלילה, שלהלכה נוטל ידיו^[1402], צריך לנוטלם שלוש פעמים^[1403]. וכן הדין במי שהשכים קודם עמוד-השחר* ונטל ידיו, לסוברים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום^[1404]. וכן הדין במי שישן ביום באופנים שצריך ליטול ידיו^[1405].

נטילה לסירוגין

לסוברים שצריך ליטול שלוש פעמים להעביר הרוח הרעה^[1406], נחלקו אחרונים:

א) רוב האחרונים כתבו שצריכה הנטילה להיות לסירוגין^[1407], שיטול מתחילה הכלי של המים בידו הימנית^[1408], כאדון האומר לעבדו נטול ושופך מים על ידי^[1409], ונותנו בידו השמאלית, ואח"כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית^[1410], שבכל רחיצה ראוי להקדים הימין לשמאל^[1411], שבכל מקום חולקים כבוד לימין^[1412], כי הימין הוא העיקר והחשוב^[1413], ועוד, ששמאל הוא השמש וראוי לשרת כדין לוי לכהן^[1414], ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית^[1415]. וחוזר כסדר הזה פעם שניה ושלישית, באופן שתרחוץ כל יד ויד שלוש פעמים^[1416]. ולא יטול שלוש פעמים רצופים ידו הימנית וכן ידו השמאלית^[1417], כי רוח הטומאה דולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם, ואם לאו אינה נעתקת^[1418].

ב) ויש מהאחרונים שכתבו - שלא יטול לסירוגין, אלא - יקח הכלי של מים בימינו ואח"כ יתתנו לשמאל, וישפוך מן השמאל לימין שלוש פעמים, ואח"כ יתן הכלי ליד ימינו וישפוך על השמאל שלוש פעמים^[1419].

יש מהאחרונים שכתבו שלצאת ידי שתי הדעות, יטול ידיו בתחילה שלוש פעמים על יד ימין ושלוש פעמים על יד שמאל, ושוב יטול ידיו בסירוגין שתי פעמים^[1420]. ויש שכתבו שלצאת ידי שתי הדעות, יטול ידיו בתחילה שלוש פעמים על יד ימין ושלוש פעמים על יד שמאל, ושוב יטול ידיו בסירוגין שלוש פעמים^[1421].

כשאין די מים

לסוברים שצריך ליטול שלוש פעמים להעביר הרוח הרעה^[1422], מכל מקום אם אין לו מים רבים כל כך כדי ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי, נוטל פעם אחת^[1423], ואינו מועיל להעביר הרוח הרעה מעל ידיו^[1424]. וכיון שאינו נוטל ידיו אלא פעם אחת, צריך שיזהר לשפוך רביעית* על שתי ידיו כאחת^[1425]. ודוקא לתפילה, אבל לרוח רעה, כל שמערה שלוש פעמים אף משבר כלי ובלא כח גברא מצינור וכדומה, מועיל^[1426].

על ניגוב, שאינו נצרך בנט"י שחרית, עי' להלן^[1427].

עד להיכן נוטלים לפני התפילה

בנט"י לפני התפלה - של מנחה או ערבית - יטול ידיו עד הפרק^[1428], דהיינו עד חיבור האצבעות לכף היד^[1429]. וכתבו אחרונים שכדי לצאת ידי הסוברים שבנט"י לסעודה צריך ליטול ידיו עד הזרוע^[1430], יקח עוד מעט מים בכפו וישפשף כפות הידים זו בזו לנקותם, לקיים: ארחץ בנקיון כפָּי^[1431].

מספר הנטילות לפני התפילה

בנט"י לפני התפלה*, של מנחה או ערבית^[1432], וכן לפני תפילת שחרית, אם עשה צרכיו לאחר נט"י שחרית^[1433] או שנגע במקומות המכוסים שבגוף^[1434], או חיכך ראשו^[1435], אין צריך ליטול אלא פעם אחת^[1436].

עד להיכן נוטלים לפני נשיאת כפים

בנט"י של הכהנים לפני נשיאת-כפים*^[1437], הכהן נוטל את ידיו עד הפרק^[1438], כדרך שמקדשים לעבודה^[1439], שהדוכן - אליו עולים לנשיאת כפים^[1440] - נקרא גם הוא עבודה^[1441].

על המלמדים זכות על אלו שנוטלים ידיהם לפני נשיאת כפים בשיעור מועט, עי' להלן: המים^[1442].

מספר הנטילות לפני נשיאת כפים

יש מהאחרונים שהיה מדקדק ליטול את הידים בנט"י לפני נשיאת כפים שתי פעמים, כמו בנט"י לסעודה^[1443].

היוצקים מים בנטילה שלפני נשיאת כפים

בנט"י של הכהנים לפני נשיאת כפים - נוהגים^[1444] - שהלויים יוצקים מים על ידיהם^[1445], שהלויים שהם קדושים יהיו יוצקים מים על ידיהם של הכהנים שהם קדושים^[1446], להוסיף קדושה על קדושתם^[1447] של הכהנים^[1448]. ועוד, לזכרון בית-המקדש*, שאז היו הלוים משמשים בשמירת המקדש^[1449] תחת ממשלת הכהנים^[1450], ולכן משמשים גם עתה לכהנים^[1451]. ואין יציקת הלויים מעכבת, שהרי עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אע"פ שאין שם לוי*^[1452].

לא היו שם לויים, אלא כהנים וישראלים בלבד^[1453], כתבו אחרונים בשם ראשונים, שאם יש בכור^[1454], הוא יוצק מים על ידי הכהנים^[1455], וביארו אחרונים דהיינו בכור מאם שהוא פטר רחם^[1456], שיש בו צד קדושה, שצריך פדיון-הבן*^[1457], אבל בכור מאב לא מצינו בו קדושה^[1458]. ויש מהאחרונים הסובר שאם אין שם אלא כהנים וישראלים בלבד, הכהן יטול בעצמו^[1459]. אין שם בכור פטר רחם, יטול הכהן* בעצמו, ולא יצוק מים על ידי ישראל^[1460].

היה הלוי תלמיד-חכם* והכהן עם-הארץ*, אם מותר ליצוק מים על ידיו, וקהל כהנים שיש בהם תלמידי חכמים ועמי הארצות, אם מותר לתלמיד חכם ליצוק מים על ידיהם, ע"ע תלמיד חכם.

ניגוב הידים

צריך אדם לנגב את ידיו - היטב^[1461], לאחר נט"י^[1462] - ואחר כך יאכל^[1463], ואסור למשמש בפת וידיו אינן נגובות^[1464]. ואמר ר' אבהו שכל האוכל - פת^[1465] - בלא ניגוב ידים, כאילו אוכל לחם* טמא^[1466], שנאמר: ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'^[1467].

בביאור הדרשה נחלקו גאונים וראשונים:

א) ויש מפרשים הלימוד מהכתוב, שהוא דרך רמז^[1468], שמילת לחמם, נוטריקון*^[1469] לח מים^[1470], ליחות מים^[1471], שלא לאכול בטומאת זוהמת ליחות המים שבידיו^[1472], שקרא להן טמא אע"פ שהן רחוצות ואינן נגובות^[1473].

ב) ויש מפרשים הלימוד מהכתוב, שהמילים לחמם טמא, בגימטריא*: בלא ניגוב ידים^[1474].

ג) ויש מפרשים שהלימוד הוא אף מהגימטריא של לחמם טמא ואף מהנוטריקון של לחמם^[1475].

ד) ויש מפרשים שהאוכל בלי ניגוב ידים דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה^[1476], שהרי ציווהו ה' ליחזקאל לעשותו במיאוס, ולאפותו בגללי האדם^[1477], שנאמר: ועֻגַת שעֹרים תאכלנה והיא בגֶֽלְלֵי צֵאַת האדם תעֻגֶנָה לעיניהם^[1478], ועל זה נאמר: ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא^[1479], דהיינו מאוס^[1480], הרי שדבר מיאוס קרוי טומאה^[1481].

ה) ויש מפרשים שהאוכל בלא ניגוב ידים, המים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה, ואם לא ינגב ידיו בטוב, תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לטומאה, שנאמר: ככה יאכלו בני ישראל, פירוש: כמו הגוים^[1482].

ו) ויש מפרשים שהלימוד מהכתוב הוא מהמשך הכתוב: לחמם טמא מאשר אדיחם שם, כלומר בהדחה בלבד בלי ניגוב^[1483].

בטעם שאין לאכול בלא ניגוב ידים, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שהאוכל בלי ניגוב ידים דבר מאוס הוא^[1484] וחשוב כטומאה^[1485], וביארו אחרונים שיש בו מיאוס אם יאכל בידים מטפיחים^[1486]. וכתבו אחרונים שאי אפשר לומר שהיא טומאה ממש, שהרי נאמר בתלמוד: כאילו אוכל לחם טמא^[1487], ולא "אוכל" לחם טמא, ועוד, שאם הוא טמא ממש, אין צורך להביא ראיה לזה מהכתוב^[1488].

ב) ויש מהראשונים סוברים שהאוכל בלא ניגוב ידים, ליחות המים מטמא^[1489], שהוא וביארו אחרונים שאע"פ שהידים טהורים מייד במים שניים, מכל מקום - לכתחילה^[1490] - צריך להעביר אותן המים מן הידים, על ידי ניגוב^[1491], או להעבירם במים שלישיים - לסוברים כן^[1492] - או או לשפוך על הידים רביעית בפעם אחת^[1493].

ג) ויש מהראשונים סוברים שהאוכל בלא ניגוב ידים, המים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה, ואם לא ינגב ידיו בטוב, תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לטומאה^[1494].

ד) ויש סוברים שהאוכל בלא ניגוב ידים, אוכל בטומאת זוהמת ליחות המים שבידיו^[1495], וצריך ניגוב כדי שלא ילכלך את האוכלים^[1496].

יש מהאחרונים שכתבו שלסוברים שהטעם שאסור לאכול בלא ניגוב ידים משום שהוא מיאוס^[1497], הרי שעיקר הלימוד הוא משום שהוא מיאוס, והגימטריא היא סימן לדבר^[1498]. ולסוברים שהטעם שאסור לאכול בלא ניגוב ידים הוא משום טומאה^[1499], לא הובא הפסוק אלא בתור אסמכתא*^[1500], או שהביאו אותו רק משום הגימטריא ולא משום מיאוס^[1501].

ויש מהאחרונים סוברים שלא נחלקו ראשונים בטעם הדבר, והכל סוברים שבמקום שתיקנו נט"י משום טומאה, הקפידו גם כן שבאותו פעם לא יהיה מיאוס^[1502], ומצאו לזה אסמכתא* מהכתב של ככה יאכלו^[1503]. ולא אמרו שהאוכל בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא משום שמאוס, אלא בשישי כאן צד טומאה, ומשום כך הוא מאוס, אבל כשאין כאן צד טומאה, אע"פ שהידים טפוחים, ואפילו על מנת להטפיח, אין כאן דבר מאוס, כיוון שהמים שעליהם אינם טמאים והם נקיים^[1504].

ניגוב זה כתבו גאונים וראשונים שהוא עיקר נטילה^[1505] - נט"י - או שהוא מעיקר הנטילה^[1506], שלא נגמרה מצות הנטילה עד אחר ניגוב הידים^[1507].

ניגוב זה, כתבו ראשונים שהוא בין בחול ובין בשבת, ואין לחוש בשבת מפני שמרטיב המפה וחוששים לסחיטה^[1508].

חיוב הניגוב לאחר נט"י, אם הוא רק לנט"י שלפני אכילת פת, או אף לנט"י שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, עי' להלן^[1509]. על כך שאין חיוב ניגוב לאחר נט"י, בנט"י שאינה לפני אכילה, עי' להלן^[1510].

ניגוב בחלוק

ניגוב הידים, כתבו ראשונים שלא יעשה בחלוקו, שקשה לשכחה^[1511]. ונסתפקו אחרונים אם היינו חלוקו ממש, הרי ששאר בגדים לא, או שכל בגדיו במשמע^[1512].

המטביל את ידיו

המטביל את ידיו, אם צריך לנגב ידיו, נחלקו בו ראשונים:

א) בתוספתא כתוב שאין צריך לנגב את ידיו^[1513], ויש מהראשונים שכתבו כן להלכה^[1514]. בטעם הדבר נחלקו אחרונים: יש סוברים הטעם, שאין שם מים טמאים כלל^[1515], שלדעת הראשונים הללו הטעם שאסור לאכול בלא ניגוב הוא משום טומאה^[1516], שהמים חוזרים ומטמאים את הלחם אם לא ינגבם^[1517], ולכן המטביל ידיו אין צריך לנגב^[1518], שהרי החשש הוא משום שהמים נטמאו^[1519], וכאן נטהרו המים מייד^[1520], שמי שהטיל ידו בארבעים סאה, המים שעל ידו טהורים הם, שהרי באים מארבעים סאה, ואינם מקבלים טומאה, שאפילו שיטבלו במקוה* כמה בני אדם המקוה טהור, שנאמר: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור^[1521]. ויש סוברים הטעם, שלדעת הראשונים הללו הניגוב הוא מתיקון חכמים, ומשום מיאוס^[1522], ולא תיקנו אותו אלא בנט"י^[1523], אבל בטבילת ידים - שבא מצד טבילת גופו, שהוא דאורייתא^[1524] - לא תיקנו בו ניגוב^[1525], שהרי הטובל כל גופו נעשה טהור אפילו בעודו לח, והפסוק אינו מדבר אלא בדבר ששייך לאכילה, שהרי נאמר שם: "יאכלו"^[1526], דהיינו נט"י, שבה הקפידו על מיאוס^[1527]. וכן כתבו אחרונים בדעת הסוברים שהטעם שאסור לאכול בלא ניגוב הוא משום שהמים מכשירים לקבל טומאה, שיש לומר שלא תיקנו ניגוב בטבילה^[1528].

ב) אכן הרבה ראשונים השמיטו הדין^[1529]. וביארו אחרונים שלדעתם טעם איסור האכילה בלא ניגוב שאמר ר' אבהו, הוא משום שהוא דבר מאוס^[1530], ולכן צריך ניגוב אף אם מטביל ידיו^[1531], שמכל מקום מאוסים הם בעודם מטפיחים^[1532]. לדעה זו כתבו אחרונים שאין הלכה כתוספתא^[1533], אלא כר' אבהו, שאסר לאכול בלא ניגוב משום מיאוס^[1534], שכיוון שהתלמוד לא הביא התוספתא אלא הביא דברי ר' אבהו סתם, משמע שבכל צורה מצריך ניגוב^[1535]. או שר' אבהו מפרש התוספתא שהמטביל ידיו אינו צריך לנגב במטפחת אבל מכל מקום אסור לאכול עד שיתנגבו היטב מאליהם^[1536].

אף לדעת הסוברים שהמטביל ידיו אינו צריך ניגוב^[1537], כתבו אחרונים שמי שדעתו קצה עליו באכילה כשמים על ידיו, יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב^[1538].

להלכה כתבו רוב הפוסקים שהמטביל את ידיו אינו צריך ניגוב ידים^[1539]. ויש מהפוסקים שכתבו שצריך ניגוב ידים^[1540]. ויש מהפוסקים שהסתפקו בזה^[1541], ומהם שצידדו שאף אם אינו צריך ניגוב במטפחת, מכל מקום לא יאכל בהם עד שיתנגבו מאליהן - בשמש וכדומה^[1542] - משום מיאוס^[1543].

הנוטל ידיו בבת אחת

הנוטל שתי ידיו בבת אחת, ושופך עליהם רביעית* מים בבת אחת, נחלקו בו אחרונים:

א) יש סוברים שאינו צריך לנגב את ידיו^[1544], שטעם הניגוב לאחר נט"י הוא משום טומאה^[1545] - לסוברים כן^[1546] - וכשנוטל שתי ידיו בבת אחת נטהרו הידים מייד והמים לא נטמאו^[1547], ואינו מנגב, כפי הדין - לסוברים כן - בטבילה^[1548].

ב) ויש סוברים שצריך לנגב ידיו^[1549]. אם משום שטעם הניגוב לאחר נט"י הוא משום שהידים מאוסים - לסוברים כן^[1550] - ולכן אף כאן אסור לאכול בלא ניגוב ידים, שמכל מקום מאוסים הם בעודם מטפיחים^[1551]. או משום שהטעם שצריך ניגוב הוא משום שהידים מאוסים - לסוברים כן^[1552] - ולכן תיקון חכמים הוא בנט"י, אף כאן, שינגבו ידיהם^[1553]. או משום שסוברים שטעם איסור האכילה בלא ניגוב הוא משום שהמים מכשירים לקבל טומאה^[1554]. או משום שמכיוון שלא מצינו דין זה לא בברייתא ולא בדברי האמוראים, ור' אבהו אמר ש"כל" האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם וטמא, ומזה שאמר בסתם "כל" משמע אפילו שופך רביעית בבת אחת צריך ניגוב, אין ללמוד דין נטילה מדין טבילה^[1555].

ג) ויש שהסתפקו בדין זה^[1556].

הנוטל על כל יד רביעית

הנוטל ידו אחת ושפך עליה רביעית*, וכן שפך על חברתה, כתבו אחרונים שאינו צריך ניגוב^[1557], כיון שטעם הניגוב הוא משום טומאה - לסוברים כן^[1558] - וכיוון ששפך על כל יד רביעית בבת אחת, אין שם מים טמאים כלל ואינו צריך ניגוב^[1559]. ויש מהאחרונים שנסתפקו בזה^[1560], שכן לפי הטעם שהניגוב לאחר נט"י הוא משום מיאוס^[1561], אפילו השופך רביעית מים על ידו האחת וכן על חברתה אסור לאכול בלא ניגוב ידים, שמכל מקום מאוסים הם בעודם מטפיחים^[1562].

לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה

בנט"י שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, אם צריך ניגוב, נחלקו אחרונים:

א) יש סוברים שצריך ניגוב^[1563]. אם משום שלדעתם יש לנט"י שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה כל דין נט"י לפת^[1564]. או משום שטעם הניגוב הוא משום שהמים ששופך על ידיו נטמאו מחמת ידיו - לסוברים כן^[1565] - והוא הדין בנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה שצריך לנגב ידיו, שאם לא כן הוא כאוכל פירות טמאים מחמת מים ראשונים שנטמאו מחמת ידיו^[1566].

ב) ויש סוברים שאינו צריך ניגוב^[1567]. אם משום שבכתוב ממנו למדים חיוב הניגוב נאמר: "לחמם" טמא, טמא הלחם שנמאס בידים לחים, לא שאר דברים^[1568]. או משום שטעם הניגוב הוא משום נקיות - לסוברים כן^[1569] - שכשידיו לחים יש בהם משום מיאוס, וזה שייך כשנוטל ידיו לאכילת פת שנמאס הפת מלחלוחית המים שעל ידיו, אבל גבי דבר שטיבולו במשקה אין שייך טעם זה כיוון שבעצמן הם לחים מימי הטיבול שטיבל אותם, ומכיוון שבלא זה הם לחים אין שייך להצריך ניגוב כדי שלא ימאסו^[1570]. או משום שטעם הניגוב שהמים מכשירים האוכלים לטומאה - לסוברים כן^[1571] - ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לקבל טומאה, ודבר שטיבולו במשקה אין צריך ניגוב, כיוון שאף בלא הלחלוחית שעל ידיו הוכשרו הפירות במימי הטיבול^[1572]. או משום שטעם הניגוב הוא כדי שלא ילכלך את האוכלין - לסוברים כן^[1573] - אבל בדבר שטיבולו במשקה, שבלא זה הוא מלוכלך מהמים שטובל בהם אין שייך לומר כדי שלא יתלכלכו הפירות צריך ניגוב, שהרי בלא זה הם מלוכלכים מחמת מי הטיבול^[1574].

בשאר נטילות

אי זו היא שיש בה חובת ניגוב^[1575], זו היא נטילה שלפני סעודה^[1576], אבל שאר נטילות - כגון שיוצא מבית-הכסא*^[1577], או שנוטל ידיו לקריאת-שמע* ולתפלה*^[1578] ונט"י שחרית^[1579] לאחר היקיצה מהשינה - כתבו ראשונים שאין צריכות ניגוב כלל^[1580]. וביארו אחרונים הטעם, שהרי הכתוב: ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים^[1581], שממנו למדים חובת ניגוב הידים^[1582], באכילה מדבר ולא בתפילה^[1583]. ועוד, שכיוון שיכולים לברך ברכת-אשר-יצר* וברכת על נט"י קודם הניגוב או בזמן הניגוב^[1584], למרות שאינו רשאי עדיין לאכול עד תשלום הניגוב^[1585], ובברכות* מזכיר שם ומלכות^[1586], מן הסתם שיכול לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ללא ניגוב ידים^[1587]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שבנט"י שחרית חייבים בניגוב, שלדעתם אין הרוח הרעה - השורה על ידי האדם בקומו משנתו^[1588] - סרה מהידים עד לאחר הניגוב^[1589].

על חציצה בנט"י, ע"ע חציצה: בנטילת ידים.

הכלי

לאחר היקיצה מהשינה

אם בנט"י שלאחר היקיצה מהשינה יש צורך בכלי, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שאין צורך בכלי^[1590]. אם משום שסוברים שטעם הנטילה משום שמא נגע במקום הטינופת בשנתו^[1591], ולזה די ברחיצה בלבד^[1592], או שטעם הנטילה שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה^[1593], ואינו צריך כלי^[1594] - כמו בנט"י לסעודה^[1595] - כיון שאינם באים לטהר משום טומאה כמו אותם המים הבאים לנט"י לסעודה, אלא משום נקיות ותודה לברך על שנעשה בריה חדשה^[1596], וכן לטעם שבא להעביר הרוח הרעה^[1597], אין צורך בכלי^[1598].

ב) ויש מהראשונים סוברים שמקפידים בנטילה זו בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה^[1599], וצריך אדם ליטול ידיו שחרית בכלי^[1600], אם משום שלדעתם טעם הנטילה שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה^[1601], או שאף אם טעם הנטילה משום שמא נגע במקום הטינופת בלילה, צריך כלי^[1602]. וכן אמרו בזוהר - הסובר שטעם הנטילה משום רוח רעה^[1603] - שצריך כלי^[1604]. וכתבו ראשונים שקצת ראיה לדבר, ממה שאמרו: נוטל ידיו שחרית ומתנה עליו כל היום^[1605], כלומר מתנה שתעלה אותה נטילה אפילו לסעודה, ובסעודה צריך כלי^[1606]. וכן קצת ראיה לדבר, ממה שאמרו: הנוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע^[1607], וממה שאמר "נוטל ידיו" ולא "רוחץ ידיו", משמע שהנטילה היא בכלי^[1608].

להלכה כתבו הפוסקים שטוב להקפיד בנט"י שחרית בכל הדברים המעכבים בנט"י לסעודה^[1609], ובכללם הכלי^[1610], אבל בדיעבד אינו מעכב^[1611], שכן העיקר לדין שאין צורך בכלי^[1612]. ולכן אם אין לו כלי שלם, מותר ליטול אף מכלי נקוב^[1613], ואף שלא מן הכלי כלל^[1614]. ויש מהפוסקים סוברים שמצד עיקר הדין יש צורך בכלי^[1615].

אם נטל נט"י שחרית שלא מן כלי, איזו ברכה מברך, עי' להלן: הברכה^[1616].

לפני סעודה

אין נוטלים לידים - לסעודה, לפני אכילת פת^[1617], או דבר שטיבולו במשקה^[1618] - אלא מכלי^[1619].

על טעם הדבר, ע"ע כלים^[1620]. באלו כלים נוטלים לידים, ע"ע הנ"ל^[1621]. על הסוברים שצריך כלי חשוב דוקא, ע"ע הנ"ל^[1622].

טבילת ידים

ההולך בספינה ואין לו כלי, ורוצה לאכול, שוטף ידיו בנהר, ודיו^[1623]. וכן הדין - לסוברים שאף לאחר היקיצה מהשינה יש צורך בכלי^[1624] - בשחר^[1625]. ואפילו אם יש לו כלי^[1626], שהמטביל ידיו בנהר, הרי זה כאילו נטל ידיו בכלי^[1627], וכל הצריך נטילת ידים והטביל ידיו במי מקוה אינו צריך דבר אחר^[1628], שאין צריך כלי לטבילת ידים^[1629].

דין זה, שטבילת ידים מועילה כנטילת ידים, נלמד בקל וחומר^[1630], שאם לכל גופו מועילה טבילה, לידיו - שנטילה קלה מטהרת אותם^[1631] - לא כל שכן^[1632].

יש מהראשונים מצדדים שטבילת ידים עדיפה על פני נטילה^[1633], שכיון שטבילה מועילה לקדשים אבל לא נטילה, הרי שטבילת הידים עדיפה על פני נטילה^[1634]. ועוד, שאין צריך בטבילה ניגוב^[1635], ועוד מקל וחומר של כל גופו^[1636].

היו לפניו מים מלוחים - הפסולים לנטילה^[1637], כגון מי הים הגדול^[1638] - או עפר לקנח, כתבו אחרונים שיטבול ידיו במים^[1639], שמים מנקים יותר מעפר, ועוד ששֵם מים עליהם, ועוד שהם כשרים לטבילה^[1640].

אלו מים כשרים לטבילת ידים, עי' להלן: המים^[1641]. טבילת ידים בכלי, אם עולה לו, עי' להלן: הכלי^[1642]. המטביל את ידיו, אם צריך לנגב ידיו, עי' להלן: צורת הנטילה^[1643]. המטביל את ידיו, מה מברך, עי' להלן: הברכה^[1644].

בשאר נטילות

בנט"י לשאר נטילות שאינן לסעודה - או לאחר היקיצה מהשינה^[1645] - אם צריך כלי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין חיוב הכלי אלא לסעודה^[1646], אבל לתפילה - ושאר נטילות^[1647] - אין צריך כלי^[1648]. ויש סוברים שבכל נטילת חובה צריך כלי^[1649]. ורמז לדבר, שהרי בשחרית אנו מברכים בלשון נטילה, ולשון זה היא - לסוברים כן^[1650] - על שם הכלי הנקרא נטלא^[1651].

הנוטל ידו אחת וטובל השנייה

הנוטל ידו אחת בנטילה - מן הכלי^[1652], בזריקה על ידיו כתיקון חכמים^[1653] - ואחת בשטיפה - בטבילה^[1654], בנהר או במקוה^[1655] - ידיו טהורות^[1656]. אבל אם נטל בידו אחת מן הנהר, ונתן על ידו השנית, לא עשה ולא כלום, וידיו טמאות^[1657], שחפניו אינן ככלי^[1658], והנטילה צריכה להיות מכלי^[1659], ואין כאן לא נטילה ולא טבילה^[1660].

המים

משקה הכשר לנטילה

מים ראשונים - דהיינו נט"י לפני סעודה^[1661], לפני אכילת פת חולין^[1662] או תרומה^[1663], ולפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[1664] - נחלקו ראשונים באיזה משקה נוטלים בהם:

א) יש סוברים שאין נוטלים אלא במים בלבד^[1665], ולא שאר משקים^[1666]. אם לפי שעשו נט"י לחולין כטהרת מקוה* לתרומה^[1667], שמשום סרך תרומה היא^[1668], ואין עושין מקוה אלא מן המים^[1669], ואין שאר משקים כשרים למקוה^[1670], ונאמר: וידיו לא שטף במים^[1671], ומכאן סמכו חכמים לנט"י^[1672]. או ששאר משקים אין תורת נטילה בהן, שהשמן והדבש והחלב חלקים הם ושמנים ואין מצחצחין יפה, ומי תותים ורימונים ושאר מיני פירות, הואיל ואין עליהם תורת משקה לענין הכשר, הרי הם כפירות עצמן ואין נטילה עולה בהן^[1673]. ולדעתם אותה ששנינו: יין, עד שלא נתן לתוכו מים, נוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים, אין נוטלין ממנו לידים - ויש גורסים להיפך: עד שלא נתן לתוכו מים, אין נוטלין ממנו לידים, משנתן לתוכו מים, נוטלין ממנו לידים^[1674] - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: בין כך ובין כך אין נוטלין הימנו לידים^[1675], לא על נט"י המכשירה לאכילה היא אמורה, אלא על נט"י לנקיות^[1676].

ב) ויש סוברים שאין השמן ושאר משקים, לבד היין - ומים - מטהרים את הידים^[1677]. ונשתנה יין שהוא כשר לנט"י יותר משאר משקים, מפני שרחיצת היין דומה לרחיצת המים לנקות את הידים, מה שאין כן בשמן ודבש - וחלב^[1678] - שהם שמנים וצחים ואינם מנקים יפה יפה^[1679], ומי תותים ורימונים ושאר מיני פירות, הואיל ואין עליהם תורת משקה לענין הכשר, הרי הם כפירות עצמן ואין נטילה עולה בהן^[1680]. ואע"פ שיין אדום נשתנו מראיו ממים - ושינוי מראה פוסל במים^[1681] - לדעתם, מי פירות אינם פוסלים בשינוי מראה^[1682].

ג) ויש מחלקים בין יין לבן ליין אדום, שיין לבן כשר לנט"י^[1683], שמראהו כמים^[1684], אבל אדום לא^[1685], שהוא כשינוי מראה^[1686], שפסול אפילו במים^[1687].

ד) ויש סוברים שהיין כשר לנטילה^[1688], בין שנתן לתוכו מים בין שלא נתן לתוכו מים^[1689], אלא שאסור לעשות כן לכתחילה^[1690], כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקובע ברכה לעצמו^[1691], לברך עליו בורא פרי הגפן^[1692]. ולדעתם מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בנט"י המכשירה לאכילה^[1693], ונחלקו תנאים בדין מלכתחילה, והכל מודים שבדיעבד אם נטל ידיו בו עלתה לו נטילה^[1694].

ה) ויש סוברים שמי פירות כשרים לנט"י^[1695] בשעת הדחק^[1696]. ואף לדעתם מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בנט"י המכשירה לאכילה^[1697], וחכמים פוסלים לנטילה משום הפסד אוכלין^[1698], ולמרות שההלכה כחכמים^[1699], שהרי יחיד ורבים הלכה כרבים^[1700], ועוד שר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו^[1701], היכן שיש שעת הדחק, מותר ליטול מהם, אפילו לחכמים^[1702]. ויין שלנו אפילו ר' אליעזר מודה שאין נוטלין ממנו אף על פי שלא נתן לתוכו מים, שאינו חולק אלא ביינם, לפי שיינם חזק מאוד ואין ראוי לשתות בלא מים^[1703]. ולכן ביין אסור ליטול אפילו בשעת הדחק^[1704], אבל במי פירות מותר בשעת הדחק^[1705], והוא הדין בשכר^[1706] ודבש^[1707], שאינם עדיפים ממי פירות^[1708]. וביארו אחרונים דהיינו במי דבש המבושלים, שעיקרם מים^[1709], והוא משקה העשוי מדבש ומנקה כשכר^[1710], ואיננו דבש ממש, שהרי דבש אינו מנקה^[1711].

בירושלמי גורסים בברייתא בדברי חכמים: בין חי בין מזוג נוטלין ממנו לידים^[1712], ואמר על זה ר' אבא הטעם, שאין בו משום איבוד אוכלין^[1713].

יש מהראשונים הגורסים בברייתא בדברי ר' אליעזר בין ברישא בין בסיפא: אין נוטלין ממנו לידים^[1714].

מים הכשרים לנטילת ידים

אע"פ שהמים מיוחדים לנט"י^[1715], לא כל מים כשרים לכך. כיצד, כל מים שנפסלו משתיית הבהמה, כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים, אם היו בכלי פסולים, ואם היו בגומא שבקרקע כשרים^[1716].

מים הכשרים לטבילת ידים

הצריך נט"י, שיכול להטביל ידיו במים ודיו^[1717], הדברים אמורים, שהטביל ידיו במי מעין*^[1718], היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק^[1719], שעלתה לו טבילה, כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת^[1720], אם יש בו רביעית*. אם משום שאפילו כל שהוא מטבילין בהם גוף, אם כולו עולה בהם^[1721] - לסוברים כן^[1722] - או משום שאינו עדיף מטבילת-כלים* שדי - מן התורה בשיעור - רביעית^[1723]. או שבטבילת הגוף אין מעין מועיל, אם אין בו ארבעים סאה - לסוברים כן^[1724] - משום שחיוב הטבילה הוא מדאוריתא, אבל כאן שאין החיוב אלא מדרבנן, הכל מודים שטבילת ידים כשרים במעין אפילו אין בו ארבעים סאה^[1725]. וכן הדין כשהטביל ידיו בארבעים סאה^[1726], הראויים למקוה*^[1727].

הטביל ידיו במי מקוה שיש בהם פחות מארבעים סאה, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שלא עשה כלום^[1728], שאין טבילה לידים מועילה אלא במים שראויים להטביל בהם כל גופו, ואם הטבילן במים שאין בהם שיעור מקוה לא עשה כלום^[1729], שכיוון שביטלו חכמים לרביעית בכלים^[1730], אף לידים צריך ארבעים סאה^[1731]. וכן שנינו בתוספתא: כל מקום שאדם טובל, ידים וכלים טובלים, אין אדם טובל, אין ידים וכלים טובלים^[1732]. ואע"פ שעיקר הדין אמור על הקודש, שמטבילים את הידים, ואין הנטילה מספיקה לכך^[1733], מכל מקום משמע שהוא הדין לדברים שמספיק בהם נטילה, שאם בא להטבילם צריך להטבילם במקוה שאדם טובל בו^[1734].

ב) ויש סוברים שדי שיטבול ברביעית*^[1735], אם הידים מתכסים בו^[1736], שהרי טבילת כלים שהיא מן התורה, די ברביעית והוא שיהו מתכסים הכלים בתוך המים^[1737], אלא שחכמים אמרו שלא יהא חילוק בין טבילת גופו לטבילת כלים, והצריכו הכל בארבעים סאה^[1738], ואם טבילת כלים שהיא מן התורה אינה צריכה ארבעים סאה, כל שכן טבילת ידים, שאינה - אין תקנת נט"י - אלא מדרבנן^[1739]. ועוד, שלא נאמר שיעור ארבעים סאה אלא כדי שיכסו כל הגוף בבת אחת^[1740], ובידים אין צריכים כל כך^[1741].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שאם הטביל ידיו במי מקוה דינו כמעין^[1742], ואפילו אין בו ארבעים סאה עלתה לו טבילה, כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת^[1743], שכיון שנט"י דרבנן, נוקטים להקל^[1744]. ויש פוסקים שיש להחמיר שכל עוד אין בהם ארבעים סאה לא עלתה לו טבילה^[1745]. ויש פוסקים שמלכתחילה יש להחמיר כן^[1746].

הטביל ידיו במים שאובים מן הקרקע, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא עשה כלום, שאין המים שאובין מטהרים את הידים אלא בנטילה^[1747], וכן כתבו אחרוני הפוסקים להלכה^[1748]. ויש מהראשונים סוברים שידיו טהורות^[1749], שהרי בעל-קרי* טובל בהן אף על פי שהם שאובים^[1750], אם יש בהם ארבעים סאה בקרקע^[1751], וכיון שטבילת ידים היא מדרבנן, אינה עדיפה על טבילה שתיקנו לבעל קרי לדברי תורה שהיא מדרבנן^[1752]. במה דברים אמורים כשלא המשיכו את המים, אבל המשיכו המים, כתבו אחרונים שהכל מודים שידיו טהורות^[1753].

מים הפסולים לנטילה, מכל מקום כשרים לטבילת ידים^[1754].

מי גשמים הזוחלין*, שאינן כשרים כלל לטבילת גוף האדם^[1755], אינם מועילים לטבילת ידים^[1756].ויש סוברים שיש להסתפק בהם אם מועילים^[1757].

שיעורם

תיקנו חכמים שלא יטול אדם ידיו בפחות מרביעית* מים^[1758], שכל מים שהם פחותים מרביעית אין מטהרין את הידים^[1759]. וכן שנינו: מי רביעית - מים שיש בהן שיעור רביעית הלוג*^[1760], ויש גורסים: מרביעית^[1761], דהיינו כלי מחזיק רביעית מלא מים^[1762] - נותנין - ויש גורסים: נוטלין^[1763] - לידים לאחד^[1764]. שיעור זה אינו אלא לאכילה - לפני אכילת פת חולין^[1765] או תרומה^[1766], ולפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[1767] - ולא לתפילה^[1768].

בטעם שתיקנו חכמים שנט"י ברביעית, כתבו ראשונים שעשו הידים כטמאות - שגזרו עליהן טומאה^[1769] - והרביעית הלכה-למשה-מסיני* הוא מקוה* לטהר להטביל בו מחטים וצינורות^[1770], אלא שביטלוהו^[1771], וכיון שעשו אותן כטמאות תיקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן^[1772].

יש מהראשונים שכתבו טעם נוסף, ששיערו חכמים שאין הידים מודחות יפה מן הלכלוך אלא ברביעית^[1773]. וכתבו ששני הטעמים נצרכים - לסוברים שלנטילה לפני אכילת פת חולין יש צורך בנטילה פעמיים^[1774] - שהיתר נטילה ברביעית לשניים הוא - לסוברים כן^[1775] - במים הראשונים, שהם באים לעורר - להסיר - הלכלוך^[1776], אבל המים השנִיים - ששופכים לסעודה לאחר מכן על הידיים^[1777] - צריך שיהא בהן רביעית בבת אחת^[1778] - לסוברים כן^[1779] - כדי שיהא כמקוה טהרה^[1780]. ויש מהראשונים שכתבו שאין לומר ששיעורו חכמים שאים הידים עולות יפה מטומאתם אלא ברביעית, שאם כן היאך נוטלים ממנו שנים, בזה אחר זה - לסוברים כן^[1781] - והלא אין מודחות בפחות מרביעית^[1782].

ברביעית שאמרו - אין חילוק^[1783] - בין ידיו של גדול ובין ידיו של - אדם^[1784] - קטן^[1785] בשנים^[1786], ויש מפרשים: קטן בקומה^[1787] או שגופו קטן^[1788], ובין אם נוטל ידו אחת^[1789],כגון שנטל כבר ידו האחת וניגב אותה ורוצה עכשיו ליטול האחרת^[1790], ובין אם נוטל שתי ידיו^[1791], שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*")^[1792] - בתקנותיהם - ואף אם נטל ידו האחת וניגב אותה, ידו השנייה אינה מיטהרת בפחות מרביעית^[1793].

אף מה שאמרו ששנַיים נוטלים ברביעית - לסוברים שהוא בין במיים ראשונים ובין במיים שנִיים^[1794] - היינו שאין די אלא ברביעית לאחד, אלא שהקלו חכמים בנטילה, שאף שנַיים יכולים ליטול ברביעית, כשבאו משיירי טהרה^[1795], שהואיל ונשארו ממקוה טהרה, כמקוה טהרה הוא נידון, אע"פ שבשאר מקואות אין אומרים כן^[1796]. ויש סוברים שמכיוון ששניים נוטלים ברביעית, הרי ששיערו חכמים שחצי רביעית די לידים^[1797], ומכל מקום לאחד צריך רביעית^[1798].

אם צריך רביעית* בנט"י בשעת היקיצה מהשינה, עי' להלן^[1799].

בכלי אחד

רביעית זו צריכה להיות מכונסת במקום - בכלי^[1800] - אחד, שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית - מכלי אחר^[1801], אף על פי שהם יחד רביעית, אין מצטרפים^[1802] - וידיו טמאות כשהיו^[1803], ומחוייב לנגבם ולחזור וליטול מרביעית^[1804], שאם לא ינגבם לא תועיל הנטילה השנייה^[1805], שייטמאו המים מהידים^[1806]. ואין חילוק בין אם שפך שמינית על שתי ידיו וחזר ושפך השמינית האחרת על שתי ידיו, או אם שפך שמינית על כל יד בפני עצמה^[1807]. וכן שנינו בתוספתא: שנַיים שנטלו שתי ידיהן, זו משמינית וזו משמינית - בשני כלים, שאין בכל אחת מהן כי אם שמינית, דהיינו רביעית בין שניהם, ואלו השניים לא נטלו כל אחד אלא ידו אחת^[1808] -אע"פ שחוזרים ומערבים בקילוח - שבבת אחת שפכו שני הכלים על שניהם^[1809] - ידיהם טמאות, שמתחילה לא נטלו מן רביעית^[1810]. וביארו אחרונים שלאו דוקא משני בני אדם לכל אחת על ידו אחד לבד, אלא הוא הדין לאדם אחד על שני ידיו משני כלים - אפילו שופכם בבת אחת על שתי ידיו^[1811] - שכל כלי אינו מחזיק אלא שמינית^[1812]. וכן אמרו בתלמוד שתיקנו אמוראים כלים המכילים רביעית^[1813], וביארו אחרונים שתיקנו שיעור הכלי, להודיע שיהיו המים מכונסים במקום אחד^[1814], ולא די שיטול שמינית מכלי אחד ושוב יטול שמינית מכלי אחר^[1815]. וכתבו אחרונים שאפילו אם שני בני אדם שפכו על ידיו כאחד, כל אחד מכלי שהיה בו שמינית - אע"פ ששפכו בבת אחת ומערבים הקילוח^[1816] - ידיו טמאות, כיון שלא היה בכלי רביעית שלם מכונס במקום אחד^[1817].

נטילת שניים

בנטילת שני אנשים נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא במשנה^[1818] ור' מאיר - ויש גורסים: ר' יוסי^[1819] - בתוספתא^[1820], מי רביעית נותנין אף - ויש גורסים: ואפילו^[1821] - לשניים^[1822]. וביארו בתלמוד שלאחד מצריכים אנו רביעית מתחילה^[1823], אבל לשניים, אע"ג שאין רביעית גבי שני, יפה הוא עושה^[1824], הואיל ומשיירי טהרה באו^[1825], כלומר שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול ידיו^[1826], וכן הלכה^[1827]. וביארו ראשונים שלמרות שתיקנו חכמים שלא יטול אדם ידיו בפחות מרביעית^[1828], שניים הבאים ליטול ידיהם, גם הם יכולים ליטול מרביעית אף על פי שלא ישאר לשני רביעית^[1829], ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד^[1830], שלא תהיה חציצה^[1831]. ויש מהאחרונים סוברים שמכיוון ששניים נוטלים ברביעית, הרי ששיערו חכמים שחצי רביעית די לידים^[1832].

ב) בתלמוד שנינו שדעה זו שנויה במחלוקת^[1833]. וביארו ראשונים ואחרונים שהחולק הינו ר' יוסי במשנה, האומר על ההיתר ליטול לרבים, הוא בלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית^[1834], שהוא חלוק על ההיתר של שיירי טהרה, וסובר שלכל אחד צריך שיהיה בכלי רביעית^[1835]. וכן אמר ר' יוסי - ויש גורסים: ר' מאיר^[1836] - בתוספתא: מי רביעית נותנין לאחד, אבל לא לשניים^[1837]. ויש מהראשונים מפרשים שר' יוסי במשנה חולק על הנאמר שם: מלוג לחמישה ולעשרה ולמאה^[1838], שלדעתו כיון שהתירו ליטול ממנו לכמה בני אדם, חוששים שמא לא ישאירו לאחרון כדי לשפוך על ידיו פעמיים, ולכך העמידוהו על שיעור נטילה^[1839]. ואדרבא, ר' יוסי הוא הסובר שנוטלין לאחד ואף לשניים^[1840], וחבריו חלוקים עליו וסוברים לאחד ולא לשניים^[1841]. וכן יש הגורסים בתוספתא שלדעת ר' יוסי מי רביעית נותנין לאחד, אף לשנים^[1842]. וביארו אחרונים שלמרות זאת סובר במשנה שהאחרון צריך רביעית, ואינו אומר שדי כשיש לשניים האחרונים רביעית, שבמשנה דן מלכתחילה, שלא יפחות מרביעית^[1843], והוא מחמיר לשיטתו שספק ידים ליטהר טמא^[1844], ומה שאמר בתוספתא, היינו בדיעבד^[1845].

בביאור דעת הסוברים שמי רביעית נותנין אף לשניים^[1846], נחלקו ראשונים:

א) יש מפרשים ששיעור המים שנוטלין בהן תחילה רביעית לכל אדם ואדם לשתי הידים ואין פחות משיעור זה^[1847], ורחיצה זו שהתיר בפחות מרביעית לכל אחד אינה אלא במים שנִיים^[1848] - שנוטלים לסעודה לאחר המים הראשונים^[1849] - מפני שהידים כבר טהרו במים ראשונים^[1850], ואין המים השניים לטהר אלא להעביר המים הראשונים^[1851], וזהו שאמרו שבא משיירי טהרה^[1852] - דהיינו שכבר נעשית הטהרה במים הראשונים^[1853] - ולכן אין אנו צריכין אלא כדי ללחלח כל היד בלבד^[1854]. ולדעה זו כתבו ראשונים שר' יוסי החולק במשנה ואומר על ההיתר ליטול לרבים, הוא בלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית^[1855], חולק וסובר שאע"פ שאין מים שניים צריכין רביעית לכל אחד, אלא מה שמרטיב כל היד בלבד, אבל צריך שיהא במים שהוא יוצק מהן אותו השעור המועט רביעית, דהיינו שיהא בכלי בשעה שיוצק ממנו על האחרון רביעית^[1856].

ב) ויש מפרשים להיפך, שמים הראשונים אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעית לכל אחד ואחד בתחילה, אלא די להם לשניהם ברביעית לעורר - להסיר - הלכלוך מידיהם^[1857], והרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצים בבת אחת, ואח"כ יבא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשים מידיהם, וברביעית זו צריך שיהא בהן רביעית בבת אחת, כדי שיהא כמקוה טהרה^[1858]. וזהו ששנינו: מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים^[1859], שהמים הראשונים אין צריך להוסיף בהן, והמים השניים מוסיפים בהן עד כדי שיהא רביעית^[1860].

ג) ויש מפרשים שלעולם נוטלים ברביעית שלם, והכלי צריך אף הוא להחזיק רביעית, אלא שאם נטל ראשון בפחות מרביעית, יכול השני ליטול מאותו הכלי, כיון שהחצי שיעור שבכלי בא משיירי טהרה של השיעור השלם שהיה בו, ולהשלים שיעור רביעית ממקום אחר^[1861].

ד) ויש מפרשים שאין חילוק בין מים ראשונים למים שניים, ובשניהם שנַיים נוטלים ברביעית^[1862].

לדעה זו, נחלקו ראשונים בפירוש ההיתר בשניים:

א) יש מפרשים שנטלו בבת אחת^[1863], שכיון ששניהם באו לטהר ידיהם בבת אחת, שיורי טהרה מועילין לשני בפחות מרביעית^[1864].

ב) ויש מפרשים שנטלו בזה אחר בזה - בלא הפסק^[1865] - ולא הפסיק הקילוח^[1866], כגון שמערה על ידיהם מצרצור - פך^[1867] - קטן^[1868]. וקל הוא שהקילו בנטילה^[1869], משום שניצוק* הוא חבור*^[1870], וכל הניצוק מתחילה ועד סוף מחובר בקילוח אחד, והוא כאילו היה רביעית לכל אחד^[1871]. כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון, וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהם טהורות, אף על פי שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה^[1872]. וביארו אחרונים שההיתר הוא דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד - שאז אפילו אם פשט השני ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה^[1873] - אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו, ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם^[1874].

ג) ויש מהראשונים מתירים אפילו כשנוטלים זה אחר זה^[1875] והפסיק הקילוח^[1876], הואיל ובשעה שהתחיל האחד ליטול מהם היה בהם רביעית, גם לשני עולים, מפני שבאו משיורי טהרה^[1877]. ויש מהם המבארים שלדעה זו לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי, וכשיש בו שיעור רביעית, לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק^[1878] - שהוא שיעור נטילה^[1879] - וביארו אחרונים שאם יש רביעית לאחד ודאי מועיל, ובפחות מרביעית לאחד הוא בצמצום שיגיע לפרק, ולמרות זאת כיון שבא משיירי טהרה מותר^[1880]. ואף כאן אין ההיתר אלא כשבאו ליטול כאחד^[1881], בבת אחת, והשני המתין עד שיטול הראשון, אבל כשבא השני אחר זמן, צריך רביעית^[1882].

להלכה נחלקו הפוסקים:

א) יש פוסקים שאין ליטול בפחות מרביעית^[1883], אם משום שסוברים שההיתר בשניים הוא כשמשלים הנטילה בחצי שיעור אחר^[1884], או שההיתר הוא במים שנִיים, שאין בהם צורך אלא באכילת תרומה - לסוברים כן^[1885] - ולא באכילת חולין^[1886].

ב) ויש פוסקים ששנַיים הבאים ליטול כאחד, האחרון אין צריך רביעית, כיון שבאו משיירי רביעית ובאו ליטול כאחד, ואפילו נוטלים בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקילוח^[1887], אבל הראשון צריך שיטול על ידיו רביעית שלם^[1888].

ג) ויש פוסקים שהאחרון אינו צריך רביעית - אפילו הפסיק הקילוח^[1889] - מפני שבאו המים משיירי טהרה^[1890], ובאו ליטול שניהם כאחד^[1891], והזמין גם השני עצמו ליטול^[1892], ואף הראשון אינו צריך רביעית שלם^[1893], ואדרבא צריך לצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי שיוכל ליטול את ידיו^[1894] עד לפרק^[1895].

היו ידי השני מרוחקות מידי הראשון, כתבו אחרונים שלא עלתה לו נטילה^[1896], לפי שהוא נוטל במי רחיצת חבירו^[1897], הפסולים, אפילו הם מי רביעית, משום שנעשה בהם מלאכה^[1898], ואינו נחשב כיד אחת, אלא כשידי השני סמוכות לידי הראשון^[1899].

להלכה למעשה כתבו אחרוני הפוסקים שלמרות שאין להחמיר בנטילת ידים לחוש לדעה המצריכה בנטילת שניים רביעית לכל אחד^[1900], מכל מקום כן המנהג, ואין נוטלים שניים מרביעית אחת^[1901], ואם נטל אחד את ידו ונשתייר בכלי מים פחות מרביעית, צריך להשלים עליו לרביעית או יותר, ואח"כ יטול השני, שיש לחוש לסברת המחמירים, משום ספק ברכות^[1902]. ויש שנתנו טעם למנהג, שחוששים שמא לא יוכלו לכוין הידים יחד, שלא יהיו מרוחקות מידי^[1903]. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים בנטילת שניים פחות מרביעית אפילו הפסיק הקילוח^[1904].

על נטילת ידים רבים, כשנתכוונו ליטול כאחת, שנחשבים כיד אחת, עי' להלן^[1905].

נטילת שלושה וארבעה

בנטילת שלושה וארבעה אנשים, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא במשנה^[1906] ור' מאיר - ויש גורסים: ר' יוסי^[1907] - בתוספתא^[1908], הסוברים שמי רביעית נותנין אף לשניים^[1909], מחצי לוג - נותנין לידים - לשלושה או לארבעה^[1910], וכן הלכה^[1911]. וביארו ראשונים דהיינו לשלושה או לארבעה אבל לא לחמישה^[1912]. ונחלקו ראשונים: יש שכתבו שלפי שיעור רביעית לשניים היה די ברביעית ומחצה לשלושה - שלדעתם שיערו חכמים שחצי רביעית די לידים^[1913] - אלא כיון שמרובים האנשים חוששים אנו שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק - כפי הדין^[1914] - מפני שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו^[1915], מחמת ראייתם המים המועטים^[1916], ולכן לא די ברביעית ומחצה^[1917]. אכן, אם יש רביעית ומחצה, ונטל אחד מהם חצי רביעית, ודאי שיועיל רביעית הנשאר לשניים האחרונים, שאפילו בתחילה די לשניים ברביעית^[1918], כל שכן כאן שבאו משיירי טהרה, ואינו מועיל אם לא נשאר לשניים האחרונים רביעית^[1919]. וכתבו אחרונים שמכל מקום לדעה זו די לארבעה בחצי לוג^[1920], וכן לוג לכמה בני אדם^[1921], ולא חוששים לזה, משום שבשיעור גדול אין הראשונים - הנוטלים - חוששים כלל בעד האחרונים^[1922]. ויש מהראשונים סוברים שלדעה זו לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי, וכשיש בו שיעור רביעית, לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד רק שיטול עד הפרק^[1923], ומחצי לוג לשלושה או לארבעה שיערו חכמים שיגיע עד הפרק לבינונים^[1924]. לדעת הראשונים הסוברים שאין מחלוקת התנאים בנטילת שניים אלא במים שניים^[1925], מחצי לוג נותנים אפילו לחמישה^[1926], שאין המים השניים לטהר אלא להעביר המים הראשונים^[1927].

ב) לדעת ר' יוסי - ויש גורסים: ר' מאיר^[1928] - בתוספתא^[1929], הסובר שמי רביעית נותנים לאחד, אבל לא לשניים^[1930], מחצי לוג נותנין לשלושה, אבל לא לארבעה^[1931]. ויש הגורסים בתוספתא שאף לדעה זו, מחצי לוג נותנין לשלושה ולארבעה^[1932].

נטילת חמישה ועשרה ומאה

בנטילת חמישה ועשרה ומאה אנשים, נחלקו תנאים:

א) לדעת תנא קמא במשנה^[1933] ור' מאיר - ויש גורסים: ר' יוסי^[1934] - בתוספתא^[1935], הסוברים שמי רביעית נותנין אף לשנַיים^[1936], מלוג - נותנין לידים - לחמישה ולעשרה ולמאה^[1937], וכן הלכה^[1938]. ונחלקו ראשונים: יש מפרשים - לדעתם שאין המחלוקת בנטילת שנִיים אלא במים שניים בלבד^[1939] - שמלוג נותנין אפילו למאה, שאין המים השניים לטהר אלא להעביר המים הראשונים^[1940]. ויש מפרשים שמלוג ולמעלה נוטלין אפילו מאה בתוספת^[1941], וביארו אחרונים, שמשום שמרביעית נוטלין אף לשנַיים^[1942], הוא הדין שמלוג נוטלים לשלושה ולארבעה^[1943], אבל מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה, על כרחך אי אפשר בלא תוספת מים שיוסיפו^[1944]. ויש מהראשונים מפרשים שהלשון מאה לשון גוזמא^[1945], שכיון שיש בו מים הרבה אפילו מאה נוטלין ממנו^[1946], כל זמן שמספיקים המים לשפוך לכל אחד על ידו שני פעמים^[1947], בין שנוטלין זה אחר זה בין שנוטלין כולם כאחד^[1948]. וכן כתבו הפוסקים להלכה^[1949].

ב) לדעת ר' יוסי - ויש גורסים: ר' מאיר^[1950] - בתוספתא^[1951], הסובר שמי רביעית נותנים לאחד, אבל לא לשניים^[1952], מלוג נותנין לחמישה, אבל לא לעשרה ולא למאה^[1953]. ויש הגורסים בתוספתא שאף לדעה זו, מלוג נותנין לחמישה, ועשרה ולמאה^[1954].

נתינת ידי רבים זה בצד זה

בנתינת ידי רבים שנינו: נוטלים ארבעה וחמישה זה בצד זה^[1955], או זה על גבי זה, ובלבד שירפו, שיבואו בהם המים^[1956], וביארו ראשונים דהיינו שירפו ידיהם^[1957], כדי שיבוא ביניהם המים^[1958], ויגיעו המים לכל אחד^[1959]. ולא ידחקו ידיהם^[1960], שאז לא יכנסו בהם המים^[1961], ותהיה חציצה^[1962]. וכתבו אחרונים שמאידך צריך שהידים לא יהיו מרוחקים זה מזה ביותר^[1963].

לדעת הסוברים שלהלכה אף בנטילת שניים אין לפחות לכל אחד מרביעית^[1964], אף כאן, צריך שיהיה באותה השטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד^[1965]. ולדעת הסוברים שלהלכה שניים נוטלים רביעית לשניהם^[1966], זהו שאמרו שמלוג נותנים אף למאה^[1967], אם יכולים להניח ידיהם וליטול כאחד - ודוקא כשנתכוונו מעיקרא ליטול כולם כאחד^[1968], ואז יכולים ליטול אף בזה אחר זה^[1969], ובלבד - שיגיעו המים לכל אחד^[1970], ואף כאן ארבעה וחמישה נוטלין כולן מרביעית אחת, ובלבד שיהיה בשיעור כדי שיטלו כולן בהן עד הפרק^[1971]. וכתבו אחרונים - לסוברים ששניים נוטלים מרביעית, בלבד שלא יפסיק הקילוח^[1972], אף כאן - צריך שלא יפסיק הקילוח^[1973].

בנתינה זו אין חוששים שמא נטמאו^[1974], דהיינו שבנתינה זה בצד זה אין הידים מטמאות זו את זו בנגיעתן^[1975], שכולן כיד אחת חשובות^[1976], וכן בנתינה זה על גב זה, איננו אומרים שנטמאו המים מידו של ראשון^[1977], שכולן כיד אחת חשובות^[1978]. וכן אין חוששים שמא נעשתה בהן מלאכה^[1979], שנטילת יד הראשון היא מלאכה לשני^[1980], שמאותם המים כבר נטלו הידים הראשונות^[1981], שכולן כיד אחת חשובות^[1982]. וכן אין חוששים שמא לא נטלו מן הכלי^[1983], שכולן כיד אחת חשובות^[1984]. וכן אין חוששים שמא לא ניטלו מרביעית^[1985], שכבר נתמעט מרביעית על ידים הראשונים^[1986], שאם היה חצי לוג לחמישה, ששנינו שנותנים ממנו לשלושה ולארבעה^[1987], ומשמע לא לחמישה - לסוברים כן^[1988] - כשהשמש הולך ושופך מים על ידיהם, אם לאחר שנטלו השלושה נשאר עדיין בכלי רביעית, מועילה הנטילה לשניים האחרונים^[1989], מפני שספק ידים לטהר, טהורות^[1990], או משום שכולן כיד אחת חשובות^[1991].

כשנטל כל אחד יד אחת

שתי ידות של שנַיים - דהיינו שלא נטלו אלא זה ידו אחת וזה ידו אחת^[1992] - נידונות כשני אנשים^[1993]. כיצד, שניים שנטלו שתי ידיהן מי רביעית, לא יחזור הראשון ויטול ידיו - ידו השנייה^[1994] - משיירי רביעית^[1995], משום שידו השנייה נעשית כיד אדם אחר שלישי^[1996], אחרי שלא נטל מתחילה אלא ידו אחת^[1997], ומי רביעית ניטלין לשניים ולא לשלושה^[1998]. טעם הדבר כתבו אחרונים, שמה שאנו מקילים רביעית אחת לשני בני אדם - לסוברים כן^[1999] - היינו דוקא כשנטל הראשון שתי ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו, אבל כאן שלא נטל מתחילה רק יד אחת ונטל השני אחריו, חשוב בזה כאלו כבר נטלו שני אנשים, ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי, וממילא אין די ברביעית^[2000]. לפיכך כתבו ראשונים שאם היה בכלי חצי לוג, ידיו טהורות - שהרי אמרו מחצי לוג לשלושה או לארבעה^[2001] - ואם לאו, אין ידו השניה טהורה^[2002], עד שיטיל עליה רביעית מים^[2003], שאין נוטלים בפחות מחצי לוג - שתי רביעיות - יותר משני בני אדם^[2004]. נטל אף השני ידו השנייה, הרי אלו כארבעה בני אדם^[2005].

נטלו כל אחד יד אחת, וחזר השני ונטל גם ידו השנייה, תיכף אחר שנטל ידו הראשונה, מועילה הנטילה לשני, שהרי מי רביעית נוטלים אפילו לשניים - לסוברים שפירושו ששניים נוטלים מרביעית אחת^[2006] - משום שבאו משיורי טהרה^[2007], ואינו מפסידו במה שהראשון נטל רק ידו אחת^[2008].

לא היה מתחילה חצי לוג, רק יותר מרביעית, וכשנטל הראשון ידו אחת נשארו בכלי יותר מרביעית או רביעית ואח"כ נטלו שניהם אפילו שלוש ידיהם הנשארות מזה הרביעית, ידיהם טהורות^[2009], שהרי אמרו: מרביעית לאחד ואפילו לשנים^[2010] - לסוברים שפירושו ששניים נוטלים מרביעית אחת^[2011] - וכל שכן כאן שזה הרביעית הנשאר היה משיירי טהרה^[2012], ומתחילה כשהתחילו ליטול הא לא היו כאן אלא שנים והרי ידיהם ממנה הם טהורות^[2013].

היו מתחילה שלושה בני אדם ולא היה בכלי חצי לוג, אף על גב שלא היה רק רביעית וחצי או מעט יותר, וכשנטל הראשון ידיו נשארו בכלי רביעית, ידיו טהורות ונוטלים השניים האחרונים מאותו רביעית הנשאר^[2014], מטעם שאמרו מרביעית לאחד אף לשנים^[2015], אלא שלכתחילה אמרו שלשלושה לא יהיו המים פחות מחצי לוג - לסוברים כן^[2016] - שמכיון שמרובים האנשים חוששים שהראשון לא ידקדק יפה ליטול עד הפרק, שיצמצם במים מפני חביריו להותיר להם מים רבים כשיעור נטילתן^[2017]. וכן אם היו מתחילה שני אנשים, ולא היה אלא רביעית ומחצה - ואינו ידוע כמה נותר לאחר נטילת הראשון - אין הנטילה מועילה, שכיון שאינו נוטל כאחד, יש לחוש שמא יצמצם^[2018].

נטילה בשפע

אע"פ ששיעור נט"י ברביעית*^[2019], יוסיף ליטול בשפע^[2020], והנוטל ידיו במים מלא חפניו נותנים לו טובה - וברכה^[2021] - מלוא חופניו^[2022]. ונחלקו אחרונים: א) יש שכתבו שמכל מקום לא יעשה כן - לכתחילה^[2023] - על מנת להתעשר, שאז הוא עובד על מנת לקבל פרס^[2024], אלא מאחר שהיא מצוה גדולה^[2025], על כן יעשה - הדור-מצוה*^[2026] - לכבוד השם יתברך^[2027], והשכר ממילא יבוא^[2028]. ב) ויש שכתבו שדוקא דברים שהוא חייב בהם מהדין אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם הוא מוסיף על החיוב, מותר^[2029], ולכן בנט"י יכול ליטול ידיו ברביעית לשם מצוה, ואח"כ יוסיף על השיעור כדי להתעשר^[2030].

מי שזהיר בנטילה בשפע ואינו מתעשר, כתבו אחרונים שהוא מפני שמעשיו מעכבים^[2031], אבל על כל פנים אע"פ שאינו מתעשר צריך להיזהר ליטול בשפע, כדי שימשך שפע למעלה ויקבל שכר לעתיד, שאין לך שום מצוה שאין לה שכר^[2032].

על הנוטל ידיו בצמצום, שבא לידי עניות, עי' לעיל: חשיבותו^[2033].

תפילה בשעה הנטילה

בזוהר אמרו שכשראה ר' שמעון את ר' אבא שנוטל ידיו במים בשיעור מרובה, אמר: מלא ידיו מברכותיך, ומהיום ההוא התעשר^[2034]. ועל פי זה יש מהאחרונים שהרגיל עצמו לומר בכל פעם שנוטל ידיו לסעודה: רבון כל העולמים, מלא ידי מברכותיך ומברכותיך יבורך בית עבדך לעולם, ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך^[2035]. וביארו בדעתו אחרונים שייתכן שסובר שדוקא דברים שהוא חייב בהם מהדין אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אבל אם הוא מוסיף על החיוב, מותר^[2036], ולא התפלל אלא בשעה שמוסיף יותר מרביעית*, שהוא החיוב בנט"י^[2037], ושייתכן שסובר כדעה שאין ליטול ידיו בשפע על מנת להתעשר^[2038], ולמרות שלא נטל ידיו בשפע על מנת להתעשר, מכל מקום יכול להתפלל בעת ההיא על העושר ואינו חשוב שעושה המעשה על מנת לקבל פרס^[2039].

לאחר היקיצה מהשינה

אם צריך רביעית* בנט"י בשעת היקיצה מהשינה, נחלקו הדעות:

א) ראשונים כתבו שאין צריך רביעית לנט"י לתפלה*^[2040], דהיינו שיכול ליטול ידיו כשקם ממיטתו שחרית בפחות מרביעית, אם אין לו יותר^[2041], שאין אדם צריך ליטול ידיו ברביעית כי אם לאכילה - שאז המים באים לטהר משום טומאה^[2042], לסוברים כן^[2043] - אבל לתפילה אם אין לו מים יכול לקנח ידיו בכל דבר המנקה ("כל מידי דמנקי")^[2044]. וביארו אחרונים שאין תקנת נט"י אלא משום נקיות^[2045], ודי בפחות מרביעית^[2046], או משום תודה, לברך על שנעשה בריה חדשה^[2047], ודי בפחות מרביעית^[2048], או כדי להעביר הרוח הרעה^[2049], ודי בפחות מרביעית^[2050], וכן הלכה^[2051]. וכן יש מהאחרונים שכתבו ע"פ הקבלה שלנט"י שחרית אין צריך רביעית^[2052] ודי באיזה מים^[2053] - במים כלשהו - כי ברית כרותה למים לטהר האדם מטומאתו^[2054].

ב) ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שצריך לנט"י שחרית כל דיני נטילה של אכילה^[2055], ואם חסר מרביעית, למרות שמועיל לנקיות לתפילה, לא קיים דין הנטילה^[2056]. וכן יש מהאחרונים שכתבו ע"פ הקבלה שצריך - לנט"י שחרית - נטילה ברביעית^[2057], ואם חסר מרביעית, פסולה^[2058].

להלכה שדי לנט"י שחרית בפחות מרביעית^[2059], אין הדברים אמורים אלא בדיעבד - שאין מעכב הברכה ומברך על נט"י^[2060] - אבל לכתחילה טוב להקפיד שיטול ברביעית^[2061].

נקיון בכל דבר שמנקה

מי שאין לו מים לרחוץ ידיו - שחרית^[2062], לפני התפלה*^[2063], תפילת שחרית* ושאר התפילות^[2064], ולפני קריאת-שמע*^[2065] ולאחר עשיית צרכיו^[2066] - מקנח ידיו בעפר או בצרור^[2067] או בקורה^[2068] או במפה^[2069] וכיוצא בהן^[2070], בכל דבר המנקה^[2071], שנאמר: ארחץ בנקיון כפָּי^[2072], ולא ארחץ במים, ומכאן שמנקה בכל דבר שמנקה ("כל מידי דמנקי")^[2073], ונאמר לאחר מכן: ואסֹבבה את מזבחך ה', שזה הוא קריאת שמע ותפילה שהם במקום עבודה^[2074]. ומכל מקום אם יש לו מים, צריך מים, שהרי כתוב: ארחץ, ורחיצה היא במים, ובנקיון בא לרבות כל דבר שמנקה דוקא כשאין לו מים^[2075]. היה בספינה, מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים, וכן אתה דן בשבת* - או יום-טוב* - שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר^[2076].

דין זה, שמי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בכל דבר המנקה, כתבו ראשונים שאינו נלמד מפשט הכתוב, אלא מדרשה^[2077], שפשט הכתוב בא להוציא מגזל*^[2078] - לומר שלא קיים המצוות בגזל - כמו: ובנקיון כפַּי עשיתי זאת^[2079], שאין גזל במצוות^[2080], שהרי לולב הגזול פסול^[2081].

בטעם שמי שאין לו מים יכול לקנח ידיו בכל דבר המנקה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלקריאת שמע ותפילה של שחרית אין דין נטילה, אלא נקיון בעלמא^[2082]. ב) ויש סוברים שאף לתפילה נטילת מים היא עיקר^[2083] ותקנת חכמים היא^[2084], וכל עיקר קבלת מלכות שמים, שנפנה ונוטל ידיו^[2085], אלא שלא לעבור זמן תפילה סומך על כל שמנקה^[2086]. וכן יש מהראשונים הסוברים בטעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה - לסוברים כן^[2087] - שאם אין לו מים, לקריאת שמע אינו צריך לחזר כלל, מה שאין כן לתפילה, שקריאת שמע היא כקריאה בתורה, ואין מקפידים על מים, ובקינוח ידיו בעפר די, אבל תפילה שרחמים היא, צריך לבקש מים, כדי שיתפלל בנקיות^[2088].

נקיון זה מועיל להתפלל, אבל לא להעביר הרוח הרעה^[2089] - השורה על ידיו של האדם בקומו משנתו^[2090] - שאינה עוברת אלא בעירוי שלוש פעמים^[2091] של מים^[2092], ואף - לסוברים כן^[2093] - בכלי^[2094]. ולכן כשיזדמן לו אח"כ - מים - יטול ידיו שלוש פעמים בלא ברכה^[2095].

מכיון שהנקיון אינו מועיל לרוח הרעה^[2096], די בנקיון בלבד^[2097], ואינו צריך לקנח שלוש פעמים כמו מים^[2098]. ויש מהאחרונים הסובר בדעת ראשונים שהנקיון מועיל אף להעביר הרוח הרעה^[2099], וכתב שלכן צריך לקנח שלוש פעמים כמו מים^[2100].

כשמנקה ידיו בכל דבר שמנקה, איזו ברכה מברך, עי' להלן: הברכה^[2101]. הבא להתפלל וידיו מלוכלכות, אם צריך ליטול ידיו לפני התפילה, עי' לעיל: לפני מעשים מסויימים^[2102]. הבא להתפלל, והסיח דעתו מרחיצת ידים שחרית, אם צריך ליטול ידיו לפני התפילה, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[2103].

מתי מועיל הנקיון

הבא להתפלל, שאם אין לו מים, מקנח ידיו בכל דבר שמנקה^[2104], נחלקו בו ראשונים:

א) יש סוברים דהיינו שלא הסיח דעתו - מרחיצת הידים בשחרית^[2105] - אלא שנתלכלכו בטיט^[2106], אבל אם הסיח דעתו צריכים נטילה לתפילה, אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך^[2107]. וכן הלכה^[2108]. וביארו אחרונים הטעם שהיסח הדעת פוסל, שידים עסקניות הן^[2109], ושמא נגע באחד ממקומות המטונפים^[2110]. או שסתם ידים עסקניות הן ובודאי נגעו במקום הטינופת^[2111], ושמא דבוק בידיו מעט זיעה או צואה^[2112].

ב) ויש מהראשונים סוברים שאדרבא, צריך שלא יהיו הידים מלוכלכים, ועל היסח הדעת אין לחוש, שאין היסח הדעת אלא באכילה^[2113], אבל לקריאת שמע ותפילה, לא^[2114]. ואם הסיח דעתו, אינו צריך נטילה, אלא אם היו ידיו מלוכלכות^[2115].

ג) ויש סוברים שאין לחלק, ובין היו הידים מלוכלכות ובין אם הסיח דעתו, די שינקה בכל דבר שמנקה^[2116].

אם יחזר אחר מים

מי שאין לו מים לרחוץ ידיו, אם צריך לחזר אחר מים לקריאת שמע ותפילה, נחלקו בו הדעות:

א) יש מהגאונים והראשונים הגורסים - או מפרשים^[2117] - בו חילוק בין אם רוצה לקרוא קריאת שמע ובין אם רוצה להתפלל^[2118], שהרוצה לקרוא קריאת שמע לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים, אלא מקנח ידיו בכל דבר שמנקה וקורא^[2119]. והרוצה להתפלל, אם היה בינו ובין המים - לפניו^[2120] - עד פרסה^[2121], שאם היה מהלך בדרך ויודע שימצא מים^[2122] בשיעור פרסה^[2123], דהיינו ארבעה מילין^[2124], שהם שמונת אלפים אמה^[2125] - ויש גורסים במקום פרסה: עד ארבעה מילין^[2126] - הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל^[2127]. היה בינו ובין המים יותר על כן, מקנח ידיו בכל דבר שמנקה ומתפלל^[2128]. אבל אם היה מקום המים לאחוריו, אין מחייבים אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל^[2129], שעד מיל - ומיל בכלל^[2130] - אינו חוזר^[2131], פחות ממיל חוזר^[2132], ויש הגורסים: שעד מיל אינו חוזר, מיל ופחות מכאן חוזר^[2133], ואם עבר מן המים יותר, אינו חייב לחזור, אלא מקנח ידיו ומתפלל^[2134].

ב) ויש מהראשונים שאין גורסים חילוק בין קריאת שמע ותפילה, ולדעתם בשניהם אינו מחזר אחר המים^[2135], שאף הרוצה להתפלל לא יאחר התפילה וילך לבקש מים, אלא מקנח ידיו בכל דבר שמנקה ומתפלל^[2136], שמא יעבור זמן התפילה^[2137]. ואף על גב שקריאת שמע דאורייתא - לסוברים כן^[2138] - ותפילה דרבנן^[2139] - מכל מקום אין לחלק ביניהם - שחכמים-עשו-חזוק-לדבריהם* כשל תורה^[2140]. וכן יש מהגאונים הגורסים חילוק בין קריאת שמע ותפילה, אלא שלדעתם לא נאמר תפילה כלל לענין דין חיזור אחר מים, אלא לענין חיזור אחר תפילה במנין^[2141]. ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים שבין בקריאת שמע ובין בתפילה מחזר אחר מים, אם הוא בתחילת הזמן, מה שאין כן אם הוא בסוף זמן הקריאה והתפילה, שאז אינו מחזר אחר מים^[2142].

בטעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה - לסוברים שיש חילוק ביניהם^[2143] - נחלקו הדעות:

א) יש מהגאונים וראשונים סוברים שקריאת שמע זמנה קבוע^[2144], שצריך לקרות בעונה^[2145], ואם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו, אבל תפלה שאין לה קבע לא^[2146], שתפילה רחמים היא, שמתי שרוצה יכול להתפלל, צריך לחזור^[2147].

ב) ויש מהראשונים סוברים טעם החילוק, שלקריאת שמע שזמנו קבוע - עד שלוש שעות^[2148] - אם יטרח לילך אל המים שמא יעבור זמנו^[2149], אבל תפילה, שזמנה מרובה^[2150], עד ארבע שעות - לסוברים כן^[2151] - או חצות - לסוברים כן^[2152] - לא^[2153], שיש לו יותר שהות ביום ממה שיש לקרוא קריאת שמע^[2154].

ג) ויש מהראשונים סוברים טעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שאין ראוי לאחר קריאת שמע כדי לחזר אחר המים, הואיל והמשך עונתה מועט, שאין ראוי להתאחר בקבלת עול מלכות שמים, ומכיון שהגיע זמנה אינו מאחר אף על פי שיש שם שיעור גדול^[2155].

ד) ויש מהראשונים מפרשים טעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שכיון שקריאת שמע דאורייתא - לסוברים כן^[2156] - החמירו בה שמא יעבור הזמן^[2157], מה שאין כן בתפילה שהיא מדרבנן^[2158].

ה) ויש מהראשונים מפרשים טעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שבקריאת שמע שהיא דאורייתא לא החמירו עליו לחזר אחר מים, לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה^[2159], שלקריאת שמע אין צריכים בה לנקיות גדול - ובקינוח ידיו בעפר די^[2160] - הואיל ואינה אלא שינון וכקריאת התורה^[2161], אבל לתפילה, שרחמים היא^[2162], החמירו עליו^[2163], שצריכה נקיות יותר^[2164], וצריך לבקש מים כדי שיתפלל בנקיות^[2165].

ו) ויש מהאחרונים מפרשים בדעת ראשונים טעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שלתפילה יש תשלומין* בשוגג, ובוודאי אין לך שוגג גזול מזה שאין לו מים, ובוודאי אין מבטלה במזיד רק באונס מחמת מים, וכיוון שאף אם יעבור הזמן יש לה תשלומים, לכן צריך לחזר אחר מים, אפילו בסוף הזמן, אבל לקריאת שמע שאין לה תשלומין, אם היה תחילת זמן קריאת שמע, יחזר אחר מים, אבל בסוף זמנה לא יחזר אחר מים^[2166].

לדעת הסוברים שיש חילוק בין קריאת שמע לתפילה^[2167], ושלתפילה מחזר אחר מים^[2168], אין הדברים אמורים אלא כשיודע בוודאי שימצא מים, אבל אם מסופק אם ימצא, לא^[2169].

לדעת הסוברים שיש חילוק בין קריאת שמע לתפילה^[2170], ושלתפילה מחזר אחר מים^[2171], אם הוא בדרך ואין לו מים ומתיירא שמא יעבור זמן תפילה עד שיגיע אליהם, נחלקו הדעות:

א) לסוברים שטעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שקריאת שמע זמנה קבוע, אבל תפילה אין לה קבע^[2172], כתבו גאונים שאם הוא בדרך ויודע שיהיו לפניו עד ארבעה מילין, ימתין עד מקום המים אפילו יעבור זמן התפילה^[2173]. וכן כתבו אחרונים בדעת ראשונים המחלקים בין קריאת שמע לתפילה, ואינם נותנים טעם לדבר^[2174].

ב) לסוברים שטעם החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שקריאת שמע זמנו קבוע ותפילה זמנה מרובה^[2175], כתבו ראשונים שאינו מחפש אחר מים לנטילה לתפילה, אם הוא ירא שמא יעבור הזמן קודם שימצא מים^[2176], אלא מנקה בכל דבר שמנקה^[2177]. וכן כתבו ראשונים הסוברים שטעם החילוק שאין ראוי לאחר קריאת שמע, משום שאין ראוי להתאחר בקבלת עול מלכות שמים^[2178]. וכן הלכה^[2179].

לדעת הסוברים שיש חילוק בין קריאת שמע לתפילה^[2180], בטעם החילוק בתפילה בין לפניו ובין מאחוריו^[2181], כתבו אחרונים, שמכיוון שיש טירחה לחזור לאחוריו, לא הטריחוהו^[2182].

אף להלכה נחלקו גאונים ראשונים ואחרונים: יש הפוסקים החילוק בין קריאת שמע לתפילה, שלנט"י שלפני קריאת שמע אם אין לו מים מזומנים אינו מחזר אחר מים, אבל בנט"י שלפני התפילה מחזר^[2183]. ויש הפוסקים שאין חילוק בין קריאת שמע לתפילה, ובשניהם אם אין לו מים מזומנים, אינו צריך ליטול^[2184]. ויש שפסקו לגבי שחרית, שלתפילה, אם אין לו מים מזומנים מחזר אחר מים^[2185], אבל לגבי מנחה פסקו שאם אין לו מים מזומנים, אינו צריך ליטול^[2186]. ומספר אופנים מצאנו בביאור דבריהם: א) העיקר שלדעתם אין חילוק בין קריאת שמע לתפילה, ובשניהם אינו צריך לחזר אחר מים, שחזרו בהם ממה שכתבו לגבי שחרית^[2187]. ב) לדעתם יש חילוק בין בדרך, שכל שלא עבר הזמן מחוייב לפניו ארבעה מילין ולאחריו מיל, ובביתו לא הטריחו כלל^[2188]. ג) לדעתם יש חילוק כשידיו מטונפות חוזר אחר מים, ובסתם ידים אין צריך לחזור אחריהם^[2189]. ד) במנחה, שעיקר התחלתה מט' ומחצה - לסוברים כן^[2190] - לא יצויר הדין שלפניו ארבעה מילין, שהוא שיעור שעה וחומש שעה, וכל הזמן של מנחה עד פלג-המנחה* - לסוברים שהוא סוף זמנו^[2191] - הוא זה השיעור, פחות שלוש דקות^[2192]. ה) במנחה, הקילו תמיד כשאין לו מים מזומנים לפניו^[2193].

היה בביתו, נחלקו אחרונים: יש הסוברים שחייב לחזר אחר מים^[2194], ודינו כמו מלאחריו שחייב לחזר עד מיל^[2195]. ויש הסוברים שאינו חייב לחזר אחר מים^[2196].

כשיפסיד תפילה במנין

הדר בעיר שיש שם עשרה ומתפללים בציבור, אפילו יש לו שהות להתפלל ביחידי לאחר שיחזר אחר המים אלא שיעבור השעה שהציבור מתפללים, אסור לחזר אחר המים, אלא ינקה ידיו בכל דבר שמנקה^[2197].

כשייפרד מהשיירה

ההולך בשיירה, ואין לו מים ליטול לפני התפילה, אין צריך להיפרד מן השיירה ללכת יחידי למקום המים^[2198].

לדברי תורה

לתלמוד תורה, די בנקיון בעלמא^[2199], בכל ענין^[2200], אפילו יש לו מים^[2201] מזומנים לפניו^[2202]. ויש הסוברים שאין הדברים אמורים אלא בדיעבד^[2203].

לנשיאת כפים

נט"י של הכהנים לפני נשיאת-כפים*^[2204] צריכה להיות במים דוקא, ולא מועיל שינקה דבריו בדברים המנקים ("מידי דמנקי"), כמו לתפילה^[2205]. ואם אין לו מים, ונטל ידיו שחרית - עד קשרי האצבעות^[2206], ויש סוברים: עד הפרק^[2207] - אינו צריך ליטול^[2208], אם לא הסיח דעתו מהנטילה^[2209], ויודע שלא נגע במקום מטונף^[2210], שיכול לסמוך על הסוברים שכל שנטל ידיו שחרית, שוב אינו צריך ליטול ידיו לנשיאת כפים^[2211].

בנט"י זו הכהן נוטל את ידיו עד הפרק^[2212], ועל כל פנים יטול בשיעור רביעית^[2213]. ויש מהאחרונים שלימד זכות על אלה שמביאים מים מועטים לצורך רחיצת ידי הכהנים^[2214], שסומכים על הסוברים שכהן שנטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו לפני נשיאת כפים^[2215]. או שאף אם כהן שנטל ידיו שחרית צריך ליטול ידיו לפני נשיאת כפים, היינו משום הסח-הדעת*^[2216], שאם הסיח דעתו והלך לחוץ ובא אח"כ לבית הכנסת, חייב ליטול ידיו לנשיאת כפים, אבל כגון אנו שעומדים בתפילה, אין צריך ליטול שנית, ודי ליטול קצת, אף שלא הגיע לפרק^[2217].

יש נוהגים לשפוך שמן מבושם במים שנוטלים בהם ידי הכהנים^[2218]. אם יש במנהג זה משום איסור מוליד* בשבת ויו"ט, ע"ע^[2219].

על הטעם שהכהן נוטל ידיו עד הפרק, עי' לעיל: צורת הנטילה^[2220].

הברכה

מברכים ברכה בנטילה שלאחר היקיצה מהשינה^[2221] ובנטילה שלפני אכילת פת^[2222]. ויש סוברים שאף בנטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[2223], ובנטילה שלפני קריאת-שמע* ותפלה*^[2224], ובנטילה שלפני אמירת דברי תורה^[2225], ובנטילה שלפני נשיאת-כפים*^[2226], ובנטילה שלאחר עשיית צרכים^[2227], ובנטילה כשהידים מלוכלכות^[2228].

זמן הברכה ביחס לנטילה

בזמן הברכה ביחס לנטילה, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש מהגאונים וראשונים הסוברים שמברכים על נט"י אחר הנטילה^[2229], וכן אמרו במדרש לגבי נט"י לסעודה, שצריך להגביה ידיו אחר נטילה בשעה שמברך^[2230]. בטעם הדבר כתבו ראשונים משום שיש מקומות שהאדם אינו ראוי לברך קודם הנטילה^[2231], שפעמים אין הידים נקיות^[2232], ופסולות לברכה^[2233], כגון הבא מבית-הכסא* - שצריך ליטול ידיו^[2234], ומברך על נטילתו, לסוברים כן^[2235] - ואינו ראוי לברך עד לאחר הנטילה^[2236], או כיון שבבוקר ידיו מלוכלכות ואינו יכול לברך קודם נטילה^[2237], לכן לא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בכל הנטילות^[2238], אפילו בנוטל לסעודה^[2239], כדי שלא יבא לברך לפעמים באיסור היוצא מבית הכסא^[2240]. או משום - שבנט"י לסעודה - כל האוכל בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא^[2241], והניגוב הוא מעיקר המצוה^[2242], שלא נגמרה מצות הנטילה עד אחר ניגוב הידים^[2243], ולכן אחר הנטילה וקודם ניגוב נקרא - קצת^[2244] - עובר לעשייתן^[2245], ומברכים הברכה בין הנטילה לניגוב^[2246] - ואף על פי שלפעמים אין צריך ניגוב, לא רצו לחלק בין נטילה לנטילה^[2247] - או משום שבנט"י שחרית אין הידים נקיות, וכיון שיכול לומר הברכה קודם גמר עשייתה דהיינו בשעת הניגוב עובר לעשייתו^[2248]. ולדעתם מה ששנינו בתלמוד: כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה^[2249], כל טבילת טמאים בכלל^[2250], והוא הדין נט"י^[2251], והוא בכלל מה שאמרו: חוץ מן הטבילה^[2252]. ואף שלגבי נט"י שחרית סידרוה בתלמוד בתוך שאר הברכות שמברך על מיטתו, הוא מפני שהם היו קדושים ומתוך כך היו נזהרים ורוחצים ידיהם ועומדים בענין שהיו יכולין לומר הברכות בנקיות, אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבת בנקיון כל כך אינו נכון לומר הברכה אלא לאחר נטילה^[2253].

ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שמברכים הברכה על נט"י, לפני הנטילה, עובר לעשייתן^[2254], אלא אם כן יש בידו טינוף ולכלוך^[2255] המעכב את התפלה^[2256], שהרי אמרו בתלמוד: כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה^[2257], ולדעתם היינו טבילת גר ושפחה, שאינו יכול לברך קודם טבילה, אבל שאר חייבי טבילות מברכים ואח"כ טובלים^[2258], והוא הדין בנט"י^[2259]. ואין טעם שאדם יברך על נט"י אחרי נטילתן יותר משיברך להדליק נר חנוכה אחרי שהדליק, וכשם שזה אסור כך זה אסור^[2260], ומה שנהגו העם לברך אחר נט"י, טעות הוא בידם^[2261]. ואם ידיו מטונפות, יברך לאחר הנטילה^[2262] קודם ניגוב^[2263], ואם ירצה, מקנח ידיו בצרורות^[2264], או נוטל ידיו בכלי שאינו ראוי לנטילה^[2265], או בפחות מרביעית*^[2266], ומברך ואח"כ נוטל ידיו^[2267].

ג) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שמברכים בעוד שהוא עוסק ליטול ידיו^[2268], שאז הוא גם עובר לעשייתן^[2269], וקודם הנטילה אינו יכול לברך, שעדיין אינו ראוי לברך^[2270]. ויש מהם שכתבו שמברכים אחר שפשוף ידים - לסוברים שצריך לשפשף ידים^[2271] - קודם שיטילו עליהן מים שניים - לסוברים שצריך ליטול פעם שנייה^[2272] - כיון שהן נקיות כבר^[2273]. ויש מהם שכתבו שמברכים אחר התחלת נטילה קודם ניגוב, בין שפיכה ראשונה לשנייה^[2274].

ד) ויש מהראשונים שכתבו - לגבי נט"י לסעודה - שאין לברך עד לאחר הניגוב^[2275], שהוא עיקר הנטילה, שהרי האוכל בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא^[2276].

ה) ויש מהראשונים סוברים שמברכים על נטילה קודם נט"י^[2277], מלבד כל נטילה שיש לומר בה שאין האדם ראוי לברך, כגון שיצא מבית הכסא - לסוברים שמברכים על נט"י לאחר עשיית צרכים^[2278] - מברך אחר נטילה, ואע"פ שאין כאן עובר לעשייתה, היכן שלא אפשר, שונה הדין^[2279]. ואף לסעודה, אע"פ שאפשר שהוא ראוי לברך קודם לנטילה, אינו מברך עד אחר שיטול, שהרי הוא צריך ניגוב, והרי הניגוב שיירי מצוה^[2280].

לסוברים שאין מברכים על הנטילה עד לאחר הנטילה^[2281], יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהיא מתקנת חכמים^[2282], ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהוא מנהג^[2283]. ויש מהאחרונים שכתבו שהכל מודים שאינו אלא מנהג^[2284], ולא כתבו ראשונים שיש צורך דוקא לברך לאחר נטילה, אלא שנוהגים לעשות כן^[2285].

על זמן הברכה למעשה בנטילה שלאחר היקיצה מהשינה, עי' להלן^[2286]. על הזמן הברכה בנטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, לסוברים שמברכים על נטילה זו^[2287], עי' להלן^[2288]. על זמן הברכה למעשה בנטילה שלפני אכילת פת, עי' להלן^[2289].

לאחר היקיצה מהשינה

כשייקץ האדם משנתו - בסדר ברכות-השחר* שתיקנו חכמים על סדר העולם והנהגתו^[2290] - אמרו בתלמוד שבשעה שרוחץ ידיו^[2291], מברך: בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים^[2292]. ואע"פ שבנטילה בשעת היקיצה מהשינה אין צריך כלי^[2293] - לסוברים כן^[2294] - וראוי היה - לסוברים ש"נטילה" היא מלשון כלי^[2295] - לברך על נקיות ידים^[2296] או: על נקיון ידים^[2297], על דרך המקרא: ארחץ בנקיון כפָּי^[2298], שביארו חכמים דהיינו בכל דבר שמנקה^[2299], מכל מקום לא רצו חז"ל לשנות הברכה^[2300], ועל שם שתיקנו בנט"י לאכילה לברך על נט"י^[2301], תיקנו אף לברך כן בשעת היקיצה מהשינה^[2302].

על הטעם שמברכים אף במצוות דרבנן אקב"ו וכו', למרות שזו אינה אלא מצות חכמים, ע"ע ברכת המצוות^[2303]. על הטעם שמברכים "על נטילת", ולא "ליטול", ע"ע הנ"ל^[2304]. על ביאור לשון "נטילה" שבברכה זו, עי' לעיל: שמו ומהותו^[2305]. הניעור כל הלילה, לפוסקים שיטול ידיו, אם יש לו לברך על הנטילה, עי' לעיל: לאחר מעשים מסויימים^[2306]. הישן עם כפפות, שלהלכה נוטל ידיו, אם יש לו לברך על הנטילה, עי' לעיל: שם^[2307]. מי שהשכים קודם עמוד-השחר* ונטל ידיו, שלהלכה צריך ליטול ידיו שנית כשיאור היום, אם יש לו לברך על הנטילה, עי' לעיל: שם^[2308]. הישן ביום, שלהלכה נוטל ידיו כשייעור משנתו, שאינו מברך על נטילה זו, עי' לעיל: שם^[2309].

זמן הברכה לאחר היקיצה מהשינה

בזמן הברכה בשעת היקיצה מהשינה^[2310], אמרו בתלמוד שבשעה שרוחץ ידיו, מברך^[2311], וביארו אחרונים שמייד כשקם ממיטתו מברך על הנטילה^[2312].

יש מהראשונים שכתבו שנהגו להמתין מלברך על נט"י עד בית הכנסת^[2313], למרות שהוא הפסק בין הנטילה והברכה^[2314], ושאין לשנות המנהג^[2315]. ומספר טעמים לדבר:

א) יש מהראשונים שכתבו הטעם, כדי שישמעו עמי הארץ שאינם יודעים לברך ויענו אמן ויצאו בברכתו^[2316]. ואף על פי שבימינו כמעט כל אדם בקי בברכה זו ויודע המברך שאין אדם בבית הכנסת שאין בקי בברכה זו, למרות זו אינה ברכה לבטלה, שכן נהגו שמא יחזור הדבר לקלקולו ויקלקל רוב העם ויהיה מהם שלא ידע^[2317].

ב) ויש מהראשונים שכתבו הטעם, כי אין לך אדם מלובן ומזורז לברכם בשעתם בסעיפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים^[2318].

ג) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, שלפי שאי אפשר לברך ברכת נט"י עובר לעשייתן - כדין כל ברכת-המצוות*^[2319], לסוברים כן^[2320] - מפני שאין הידים נקיות^[2321], הואיל ונדחתה, נדחתה^[2322]. ויש מהם שכתבו שמכיון שאנו ממתינים ומברכים ברכות-השחר* בבית הכנסת - אם כדי שעמי ארצות שאינן יודעים אותן יענו אמן^[2323], או משום שאין הידים נקיות^[2324] - זאת גם כן תידחה ותיאמר עימהן^[2325].

ד) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, לפי הטעם שתקנת נט"י היא משום שבשחר נעשה בריה חדשה^[2326], שמכיון שנט"י לא באה אלא כדי להתקדש ולברך ברכת ההודאה, אחריהן היא נגררת, ומאחר שהן נסדרות בבית הכנסת, גם ברכת נט"י יכול לסדרה בבית הכנסת^[2327].

ה) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, שיש שבירכו בביתם, וצריכים נטילה אח"כ מחמת דברים אחרים ולא יזכרו תמיד לברך, ובעניית אמן* בבית הכנסת יוצאים ידי חובה^[2328].

ו) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, שיש שלאחר נט"י הטילו מים ושפשפו, ויש ספיקות ומחלוקות אם חייבים לברך, ובעניית אמן בבית יוצאים ידי חובה^[2329].

ז) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, לחנך הנערים במצוות, שיזכירו את הברכות עם השם^[2330].

ח) ויש מהאחרונים שכתבו הטעם - לסוברים שמברכים כל ברכות-השחר*, אפילו לא נתחייבו בהן^[2331] - שמברכים ברכת על נט"י בבית הכנסת, כדי לסדרן הכל ביחד^[2332].

ט) ויש מהאחרונים שכתבו - לדעתם שעיקר נט"י שחרית נתקנה לתפילה^[2333] - שיש לסמוך בשחרית ברכת על נט"י לתפילה^[2334].

מכל מקום כתבו ראשונים שאם בירך בביתו, לא יברך פעם אחרת כשיבוא לבית הכנסת^[2335], ושאין הדברים אמורים, שיכול לברך בבית הכנסת, אלא כשהולך מייד לבית הכנסת^[2336], אבל אם לומד או עושה מלאכה בביתו, אינו יכול להמתין מלברך, אלא צריך לברך על נט"י בביתו^[2337]. ויש מהאחרונים שכתבו - לדעתם שעיקר נט"י שחרית נתקנה לתפילה^[2338], ושיש ליטול ולברך לפני כל תפילה^[2339] - להיפך, שיש לסמוך בשחרית ברכת על נט"י לתפילה, ולא יאמר אותו תיכף כשקם ממיטתו כשאין דעתו להתפלל מייד, ובלבד שלא ישכח^[2340]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שלטעם שנט"י נתקנה משום נגיעה במקומות מטונפים וכהכנה לתפילה^[2341], אם בירך על נט"י ואח"כ נפנה, צריך לחזור ולברך, ולכן נכון להמתין לברך על נט"י, עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל^[2342]. וכן כתבו אחרונים שיש הנוהגים לסדר ברכת על נט"י עם שאר ברכות בית הכנסת ואין מברכים בביתם, אף אם לומד קודם שיכנס לבית הכנסת^[2343], ויש מהאחרונים שכתבו שלא יפה הם עושים^[2344].

יש מהראשונים שכתבו שאין המנהג להמתין לברך על נט"י בבית הכנסת, אלא נוהגים לברך על נט"י בביתו^[2345], בשעת נט"י^[2346], ושיפה עושה הנוהג כן^[2347], וביארו אחרונים שצריך לעולם להקדימה למצוה עובר לעשייתה, כדין כל ברכת-המצוות*^[2348], אלא שממתינים עד אחר הנטילה^[2349], אם כן כל מה שאפשר לקרב הברכה שתהא סמוכה לנטילה צריך לקרב ולא להפסיק בינתיים^[2350]. ויש מהראשונים שכתבו שהרוצה להמתין עד לבית הכנסת ולברך שם, הרשות בידו^[2351].

להלכה, רוב האחרונים נקטו שיש לברך על נט"י בבית, בשעת הנטילה^[2352], מייד בקומו משנתו^[2353]. ויש מהאחרונים שנקטו שהרוצה להמתין עד לבית הכנסת ולברך שם, הרשות בידו^[2354]. ויש מהאחרונים שנקטו שמוטב להמתין ולברך הברכה בבית הכנסת^[2355].

לפי המנהג שמברכים על נט"י לאחר הנטילה^[2356], ושאף בשחרית מברכים אותה בשעת נט"י^[2357], נחלקו אחרונים בזמנה המדוייק: א) יש שכתבו ע"פ הקבלה שלא יברך עד אחר שינגב ידיו^[2358], שלדעתם אין הרוח הרעה סרה מהידים עד לאחר הניגוב^[2359], ולדעתם אסור לברך בידים שרוח רעה שורה עליהם^[2360]. ב) ויש שכתבו שיברך - מייד אחר נטילה^[2361] - קודם הניגוב^[2362], ושכן נכון ע"פ הקבלה^[2363], שלדעתם אותם המים הנשארים על הידים - מהעירוי השלישי - טהורים הם^[2364], שאחר הנטילה כהלכתה שלוש פעמים^[2365] נעקרת הרוח הרעה לגמרי^[2366]. ויש מהם שכתב שאין לאחר הברכה עד אחר הניגוב, ואם איחרו שוב אין לו לברך, שהוא אחר קיום המצוה^[2367]. ג) ויש שכתבו שבנט"י לקריאת שמע ולתפילה אין הניגוב מעכב^[2368], ואין קפידא אם מברך קודם הניגוב או אחריו^[2369], ואין צריך להמתין עד לניגוב^[2370]. ד) ויש שכתבו שלצאת מידי חשש, ישפכו פעם רביעית על הידים, כדי שהמים הראשונים ילכו^[2371], ואז ודאי יכול לברך לפני הניגוב^[2372].

ניקה ידיו בדברים המנקים

מי שאין לו מים לרחוץ ידיו שחרית, או לפני שאר התפילות, או לאחר עשיית צרכיו, שיכול לקנח ידיו בכל דבר שמנקה^[2373], נחלקו הדעות בברכתו:

א) הרבה ראשונים כתבו שמברך - בא"י אמ"ה אקב"ו - על נקיות ידים^[2374], שכן חייב אדם לנקות ידיו בשעת תפילה, ככתוב: ארחץ בנקיון כפָּי^[2375]. וביארו אחרונים שאין לברך "על נטילת ידים", אם משום שנטילה הוא לשון לקיחה^[2376] של כלי^[2377] - לסוברים כן^[2378] - וכאן אינו בא מכח אדם אלא שהוא נותן ידיו לצרור, ולכן אינו נקרא "נטילה"^[2379], או משום שנטילה היא לשון כלי - לסוברים כן^[2380] - שהיה מחזיק מים^[2381], ואינו יכול לברך על הנטילה, שהרי אינו נוטל^[2382]. ולמרות שכשטובל ידיו מברך "על נטילת ידים" - לסוברים כן^[2383] - היינו מפני שטבילה לא הוזהרנו עליה כלל לסעודה^[2384], אבל נקיון, הרי כתוב: ארחץ בנקיון, ובא לרבות שיכול לנקות בכל דבר שמנקה^[2385], שבשחר תיקנו חיוב נטילה^[2386], וכשאין לו מים די בנקיון, וגם הנקיון מן התקנה והמצוה, ויכול לומר: וצונו על נקיות ידים^[2387]. וכן הלכה^[2388].

ב) ויש מהראשונים סוברים שמברך "על רחיצת ידים", שאין ראוי לברך "על נטילת ידים", כיוון שאין כאן לא כלי ולא מים^[2389].

ג) ויש מהראשונים סוברים שמברך "על נטילת ידים", שאין נוסח הברכה משתנה לעולם^[2390]. וכן יש מהאחרונים שכתבו שלדעת הראשונים הסוברים שכשטובל ידיו מברך "על נטילת ידים"^[2391], אף כאן מברך "על נטילת ידים"^[2392] - שמנקה ידיו - מחמת הנטילה שציוונו עליה^[2393]. וכן יש מהאחרונים מצדדים שלטעם שתקנת נט"י שחרית היא משום שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, ואנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו^[2394], אם כן עיקר הברכה משום שהוא דומה לקידוש-ידים-ורגלים*, אבל על הנקיון, שהוא להפריש מאיסור, אין לברך, שאינו אלא מתקן האיסור אבל אין כאן קדושה^[2395].

ד) ויש מהראשונים סוברים שמברך "על נקיון כפים", ככתוב: ארחץ בנקיון כפָּי^[2396], ועפר וקיסמית נקראים דבר שמנקה^[2397].

ניקה ידיו בדברים המנקים, ובירך "על נקיות ידים" - לסוברים כן^[2398] - ואחר כך נזדמנו לו מים ונטל ידיו - כדי להעביר הרוח הרעה^[2399] - אינו מברך "על נטילת ידים", אם לא - לסוברים כן^[2400] - אם הוא כהן ונוטל ידיו לצורך נשיאת-כפים*^[2401].

אם בירך על נקיות ידים

הנוטל ידיו מן הכלי, שחרית, או לפני שאר התפילות^[2402], אם בירך "על נקיות ידים" על הרחיצה יצא^[2403], כיון שיכול לקנח ידיו בכל דבר שמנקה^[2404].

כשאין די מים

לסוברים שצריך ליטול ידיו שלוש פעמים להעביר הרוח הרעה^[2405], שמכל מקום אם אין לו מים רבים כל כך כדי ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי, נוטל פעם אחת^[2406], מברך על הנטילה, כי הברכה לא נתקנה בשביל העברת הטומאה מעל ידיו בלבד, אלא לפי שצריך להתקדש בקדושתו של הקב"ה ולהעביר הטומאה מעל ידיו ע"י זריקת מים טהורים מן הכלי, ככהן שמקדש ידיו מן הכיור, ולקדוש-ידים-ורגלים* די בפעם אחת^[2407]. וכן אם אין לו רביעית*, שדי לו בנטילה פחותה מכך - לסוברים כן^[2408] - מברך על הנטילה^[2409].

הישן שינת עראי בלילה

הישן שינת עראי בלילה, שיש פוסקים שצריך נט"י^[2410], נחלקו בו אחרונים: א) יש סוברים שמכל מקום לא יברך על נטילה זו, שמא העיקר כטעם שתקנת נט"י היא משום שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה^[2411], וכשישן שינת עראי אינו צריך נטילה^[2412]. ואף אם ישן יותר משישים נשימות, ולטעם שנט"י נתקנה משום רוח רעה^[2413] צריך נטילה^[2414], משום רוח רעה אין מברכים, שלא מצינו ברכה על דברי סכנה^[2415]. אבל אם ישן עראי, ועשה צרכיו סמוך לתפילה, יכול לברך^[2416], אע"פ שבשאר היום אינו מברך על נט"י בנטילה שלאחר עשיית צרכיו, מכל מקום בשחרית, ודאי נאמר שיברך משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם^[2417]. ב) ויש סוברים שהישן עראי בלילה יברך על נטילתו, אף אם לא עשה צרכיו, שלדעתם עיקר טעם תקנת נט"י הוא שבשחר נעשה בריה חדשה^[2418], ולטעם זה צריך נטילה^[2419].

השכים קודם עמוד השחר

לפוסקים שמי שהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, כשיאור היום יטול ידיו שנית^[2420], מכל מקום לא יברך על הנטילה^[2421]. בטעם שאינו מברך, יש מהאחרונים שכתבו שאין עיקר הברכה אלא משום ידים המטונפות, והרי לא נגע בבשר המטונף^[2422]. ויש שכתבו שאין עיקר הברכה אלא משום שנעשה בריה חדשה, ואינו נעשה בריה חדשה כעת^[2423]. ויש שכתבו שהוא משום שאין מברכים על הספק^[2424]. ויש שכתבו שרוח רעה לעולם אינה מחייבת לבדה בברכה^[2425], ולשאר טעמים אינו חייב כלל ליטול ידיו^[2426].

בדעת הפוסקים שמי שהשכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, כשיאור היום יטול ידיו שנית ללא ברכה^[2427], נחלקו אחרונים: יש סוברים שאין הדברים אמורים שיטול ידיו בלא ברכה, אלא בשכבר בירך על נט"י כשנטל נטילתו הראשונה קודם שעלה עמוד השחר, אבל אם עדיין לא בירך, ודאי שיברך בנטילתו השנית^[2428]. ויש סוברים שאפילו אם בפעם הראשונה כשנטל ידיו לא בירך על נט"י, מכל מקום לא יברך עתה, שאיך יאמר "וציונו" על נט"י, הלא כבר יצא ידי חובת הנטילה לתפילה^[2429], לטעם שנט"י תוקנה משום ידים המטונפות וכהכנה לתפילה^[2430], וכתבו שהנכון שיביא עצמו לידי חיוב ברכה, על ידי שיעשה צרכיו קודם התפילה - ויגע במקומות המטונפים - ויתחייב לברך על נט"י^[2431] - שלטעם שנט"י תוקנה משום ידים המטונפות, הרי הן מטונפות - ולטעם שנט"י תוקנה משום שבשחר נעשה בריה חדשה^[2432], הברכה מוסבת על הנטילה הראשונה שנטל ללא ברכה^[2433].

היה ניעור כל הלילה, שלדעה שבעמוד השחר חוזרת הרוח הרעה ושורה פעם שנית, צריך ליטול ידיו בבוקר, עי' לעיל: לאחר מעשים מסויימים^[2434].

כשאין לו רביעית

הקם ממיטתו שחרית ואין לו רביעית* מים, לסוברים - וכן הלכה^[2435] - שנוטל בפחות מרביעית מים^[2436], מברך "על נטילת ידים"^[2437], משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם, כיון שרוחץ ידיו במים הכשרים לנטילה^[2438]. ולסוברים שמועיל רק לנקיות לתפילה, אבל לא קיים דין הנטילה^[2439], מברך "על נקיות ידים"^[2440].

כשאין לו כלי

הקם ממיטתו שחרית ואין לו כלי, לסוברים - וכן הלכה - שנוטל ידיו במים שאובים שלא מן הכלי^[2441], מברך "על נטילת ידים"^[2442], משום שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*") בתקנותיהם, כיון שרוחץ ידיו במים הכשרים לנטילה^[2443].

לפני קריאת שמע ותפילה

הנוטל ידיו לקריאת-שמע* ולתפלה* - לסוברים שנוטלים ידים לתפילת מנחה וערבית^[2444] - נחלקו בו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שמברך "על נטילת ידים" בין לקריאת שמע^[2445] ובין לתפילה^[2446], שהרי חכמים תיקנו שצריך ליטול ידיו לתפילה^[2447] - והטעם הוא, לסוברים כן^[2448] - משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[2449]. ואע"פ שאין הנטילה צריכה כלי - לסוברים כן^[2450], ולשון "נטילה" הוא על שם הכלי, לסוברים כן^[2451] - מכל מקום מברכים "על נטילת ידים", שלא חילקו חכמים ("לא-פלוג-רבנן*")^[2452].

ב) ויש סוברים שמברך "על נקיות ידים", אפילו נטל במים^[2453], הואיל ודי לו בנקיות צרור^[2454], כפי שמברך המנקה בצרור^[2455] - לסוברים כן^[2456] - והברכה היא "על נקיות ידים", לפי שנאמר - בפסוק אותו הסמיכו לחיוב נט"י לתפילה^[2457] - ארחץ בנקיון כפָּי^[2458]. ואין ברכת "על נטילת ידים" אלא בשחרית ובשעת סעודה, שאין די להם בשום ניקוי אלא מים^[2459].

ג) ויש סוברים שאינו מברך כלל, אלא בבוקר ובזמן האוכל^[2460], שאינו יכול לפטור עצמו בנקיות צרור או עפר^[2461] - שהרוח הרעה בבוקר אינה סרה אלא במים^[2462] - אבל בתפילה וקריאת שמע שיכול לפטור עצמו בכל דבר שמנקה^[2463], אינו מברך^[2464] - ולכן - כשבא להתפלל מנחה - וערבית - אינו מברך^[2465]. ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, שדוקא בשחר תיקנו לברך על נט"י^[2466], משום שרוב פעמים ידו נגעה במקום מטונף^[2467], או משום שהוא כבריה חדשה^[2468], וכן בשעת סעודה^[2469], משום סרך תרומה^[2470] - לסוברים כן^[2471] - ולא תיקנו חכמים לברך על הנטילה שלפני התפילה^[2472]. ויש מהאחרונים שכתב הטעם - לסוברים שנט"י לתפילה נתקנה משום נקיות הידים^[2473] - שדוקא בשחר תיקנו לברך, משום רוח הטומאה - השורה על האדם בשנתו^[2474] - ולא בשביל נקיון כפים לתפילה^[2475].

ד) ויש סוברים שאינו צריך לברך, אלא אם כן יוצא מבית-הכסא* - לאחר עשיית צרכיו - ונוטל ידיו להתפלל^[2476], שאז יש לו לברך "על נטילת ידים" למנחה כמו ליוצר - תפילת שחרית - כי אין טעם לחלק בין תפילה לתפילה^[2477], שלתפילה צריך ליטול ידים, שמא נגע במקום מטונף^[2478], כפי שנתקן - לטעם זה, לאחר היקיצה מהשינה^[2479] - משום תפילת שחרית^[2480]. וביארו אחרונים שלדעתם צורת התקנה שכל זמן שיצטרך מהדין לנקות - ידיו - יהיה זקוק לתפילה רחיצה, ולכן גם למנחה וערבית, אם הוא צריך נקיון, יטול בברכה, שעל זה חלה התקנה, אבל באופן שאין צריך אפילו נקיון, לא תיקנו חכמים כלל שיצטרך נטילה, שלא תיקנו נטילה כי אם במקום של נקיון מהדין^[2481].

להלכה כתבו הפוסקים שאינו מברך כשנוטל ידיו למנחה וערבית^[2482], שמכיון שיש הסוברים שאין לברך^[2483], ספק ברכות להקל^[2484], וכן המנהג^[2485]. ויש שכתב שמברך על נטילה זו^[2486].

לפני אמירת דברי תורה

נט"י לפני אמירת דברי תורה^[2487], אם צריך לברך עליה, נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שהנוטל ידיו לתלמוד תורה בנקיות, מברך "על נטילת ידים"^[2488], שהרי חכמים תיקנו שצריך ליטול ידיו לתלמוד תורה, משום: הכון לקראת אלהיך ישראל^[2489]. וביארו אחרונים שלדעה זו כל פעם שהוא נוטל לתלמוד תורה, אפילו כשיעשה זה בסתם ידים - שאין צריך בהם נט"י לצורך תלמוד תורה^[2490] - צריך - לברך על - נט"י^[2491]. ב) ויש סוברים שאין מברכים על נט"י לפני תלמוד תורה^[2492], וכן הלכה^[2493].

לאחר עשיית צרכים

בנטילה שלאחר עשיית צרכים^[2494], אם צריך לברך עליה, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש מהגאונים והראשונים סוברים שחייב לברך "על נטילת ידים" לאחר שנצרך לנקביו^[2495], בין לקטנים בין לגדולים^[2496], על כל פעם ופעם שנוטל ידיו^[2497] כדי לנקות את עצמו^[2498], שנטילה זו לנקות עצמו שיהא ראוי לקרות בתורה^[2499], והוא הדין לשאר מצוות^[2500], ולמלאכת השמים^[2501], וכיוון שהוא רוחץ לנקיות, הברכה מוטלת עליו^[2502]. ועוד, שמכיוון שהוא צריך לברך ברכת-אשר-יצר*^[2503], שהוא דבר של קדושה^[2504], צריך לברך על נט"י^[2505], שכן מי שידיו מטונפות מבית-הכסא* אי אפשר לו לברך עד שיטול ידיו^[2506], ועל כן ברכת הנטילה קודמת על כל פנים^[2507].

ב) ויש מהגאונים וראשונים סוברים שאין מברכים על נט"י לאחר עשיית צרכים^[2508], בין לקטנים בין לגדולים^[2509]. אם משום שסוברים שאין מברכים אלא לסעודה^[2510], לאכילת פת^[2511], - ודבר שטיבולו במשקה^[2512], לסוברים כן^[2513] - ולתפילה^[2514] - לסוברים כן^[2515] - ובבוקר^[2516]. או משום שאין מברכים - לתפילה, לסוברים כן^[2517] - אלא בשחר ובשעת אכילה^[2518]. או משום שסוברים שאין מברכים אלא כשנוטל ידיו לתפילה או ללמוד תורה^[2519]. וביארו אחרונים שאינו מברך אע"פ שקינח ושפשף, כפי הדין במי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה - לסוברים כן^[2520] - שאין צריך לברך על נט"י^[2521].. בטעם שאין מברכים על נט"י לאחר עשיית צרכים כתבו ראשונים, שאין מברכים על הנטילה אלא אם כן חייב ליטול בנטילה^[2522], והיאך יאמר "ציונו" על הנטילה והיכן ציונו, וליותר יספיק לו רחיצה במים או אפילו נקיון בעפר ובצרורות^[2523]. או שאין לברך על נט"י - לסוברים שמברכים על נט"י כשמנקה ידיו מלכלוך^[2524] - הואיל וכשיוצא מבית הכסא אין עליהם לכלוך^[2525]. ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים הטעם, שכיוון שבירך פעם אחת בשחר וקיים תקנת חכמים, שוב אינו מברך^[2526]. ויש מהאחרונים שכתבו הטעם, שלא נתקנה ברכת על נט"י אלא לסעודה, משום טהרה מטומאה - לסוברים כן^[2527] - או בשחרית, משום תודה ושבח על בריה חדשה שנתחדשה בכל בוקר^[2528] - לסוברים כן^[2529] - אבל בשאר כל היום אחר הצרכים, הנטילה אינה אלא משום נקיות לבדה, לא תיקנו בה ברכת על נטילת ידים^[2530].

ג) ויש מהראשונים סוברים שאין מברכים "על נטילת ידים" על הקטנים, אלא על הגדולים בלבד^[2531], לפי שהוא צריך לברך ברכת-אשר-יצר*, ואסור לברך עד שיטול ידיו^[2532]. אבל על הקטנים אפילו נט"י אינו צריך - לסוברים כן^[2533] - היכן שלא שפשף בניצוצות שברגליו^[2534], אפילו אם רוצה לעסוק בדבר קדושה^[2535], אבל אם שפשף רגליו, צריך ליטול ידיו ולברך על הנטילה^[2536].

יש מהראשונים שכתבו שהנכנס להשתין מים אינו צריך לברך, אפילו אם שפשף^[2537], כפי הדין - לסוברים כן^[2538] - כשידיו מלוכלכות בטיט ובצואה^[2539].

להלכה כתבו הפוסקים שאינו מברך על נט"י לאחר עשיית צרכיו^[2540], שמאחר שמחלוקת הגדולים היא, טוב למעט בברכות, שאינן מעכבות^[2541], וכן המנהג^[2542]. ויש מהפוסקים שכתב שלאחר עשיית גדולים, אם רוצה להתפלל מייד ומצטרף לזה עוד ספק ברכה, כגון שמייד אוכל דבר שטיבולו במשקה, יברך על נט"י^[2543], משום שדעת הרבה ראשונים שלאחר עשיית גדולים מברך על נט"י^[2544], על כל פנים אם עומד להתפלל מייד אח"כ^[2545]. ויש מהפוסקים שנסתפק, בנתווסף עוד ספק לברכה, כגון שרוצה לאכול דבר שטיבולו במשקה אחר עשית צרכיו - שיש הסוברים שמברכים על הנטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[2546] - ולהתפלל אח"כ מנחה, אם יברך^[2547]. ויש מהפוסקים שכתב שלאחר עשיית גדולים, אם רוצה להתפלל מייד מנחה או ערבית, יברך^[2548].

על היוצא מבית-הכסא* לאחר עשיית צרכיו ועומד להתפלל, שיש הסוברים שצריך ליטול ידיו בברכה, עי' לעיל^[2549].

ידיו מלוכלכות

היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, ורוצה ליטול ידיו, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמברך "על נטילת ידים"^[2550]. ויש סוברים שאינו מברך^[2551], שאותה נטילה אינה מצוה^[2552], וכן הלכה^[2553].

נגיעה במקום הטינפות

לסוברים שמי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, ורוצה ליטול ידיו, אינו מברך^[2554], הוא הדין כשנוגע במקום הטינופת^[2555].

לפני נשיאת כפים

נט"י של הכהנים לפני נשיאת-כפים*^[2556], נחלקו ראשונים אם מברך עליה: יש סוברים שמברך עליה על נטילת ידים^[2557], שנאמר - במקור החיוב לנט"י לפני נשיאת כפים^[2558] - שאו ידֵכם קדש וברכו את ה'^[2559]. ויש סוברים שאינו מברך עליה כלל^[2560]. ונחלקו אחרונים בטעם הדבר: יש סוברים שלדעתם מי שנטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו לפני נשיאת כפים^[2561], ואפילו אם נוטל, אינו מברך^[2562]. ויש סוברים שלדעתם לא נתקנה ברכה על נט"י, אלא לאכילה^[2563] או בנט"י שחרית^[2564], ואפילו הסוברים שצריך נט"י סמוך לנשיאת כפים^[2565] - ואינו יוצא במה שנטל שחרית^[2566] - סוברים שאינו צריך לברך על נטילה זו^[2567].

להלכה כתבו הפוסקים שאין מברכים על נטילה זו^[2568], שיש לחוש לסוברים שכל שנטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו לפני נשיאת כפים^[2569], ואין מברכים שמא הלכה כמותם^[2570], ומספק אין צריך לברך^[2571], שספק ברכות להקל^[2572].

כשנגע קודם לכן במקום המטונף

כהן שנגע במקום המטונף, בין נט"י שחרית לנשיאת כפים, כשנוטל ידיו לנשיאת כפים, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שצריך לברך^[2573], שהרי מהדין צריך ליטול ידיו משום נגיעה במקום מטונף^[2574], ואף לסוברים שאם נטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו שנית לנשיאת כפים, כאן חייב בנט"י^[2575]. וכן הדין אם הוצרך לנקביו קודם נשיאת כפים, שודאי נוטל ידיו ומברך על נט"י, שבטלה לה נטילת שחרית^[2576]. ויש מהאחרונים סוברים שאינו צריך לברך^[2577], אם משום שלדעתם לא נתקנה ברכת נט"י אלא לאכילה או בנט"י שחרית^[2578], או משום שדרך הכהנים להכין עצמם לדוכן, וכשצריכים לנקבים הולכים מקודם ונוטלים ידיהם בעצמם שלא על מנת לעלות לדוכן, שלדוכן הלוים יוצקים על ידיהם^[2579], וכשהלויים יוצקים מים על ידיהם, הרי זה ספק אם סומכים על הנטילה הקודמת ואינו צריך ליטול ידיו, או שצריך נט"י, ומפני הספק אין צריך לברך^[2580]. ולמרות שלא בירך על נט"י, לאחר עשיית צרכיו, הלא ברכות אינן מעכבות^[2581].

הלכה למעשה כתבו אחרונים שלא נהגו לברך על נט"י בנטילה שלפני נשיאת כפים, אף אם נגע במקום המטונף^[2582], או שעשה צרכיו קודם לכן^[2583], ומשום הספק אם צריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לנשיאת כפים^[2584], כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתם שחרית, שלא ליגע במקום מלוכלך^[2585].

כהן שנטל ידיו שחרית והסיח דעתו מהנטילה, אם כשנוטל ידיו לנשיאת כפים מברך על נטילה זו, עי' להלן: הפסק והיסח הדעת^[2586].

כשניקה ידיו שחרית בדברים המנקים

כהן שלא היו לו מים בשחרית וניקה ידיו בדברים המנקים ("מידי דמנקי")^[2587], ובירך "על נקיות ידים" - לסוברים כן^[2588] - כשנוטל ידיו לנשיאת כפים, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שמברך "על נטילת ידים"^[2589], כיון שצריכים מים לנטילה זו, ואינו מועיל שינקה בדברים המנקים^[2590]. ויש סוברים שאינו מברך על נטילה זו^[2591].

כשנטל ידיו שחרית ולא בירך

נטל הכהן ידיו שחרית ולא בירך עליהם, כשנוטל ידיו לנשיאת כפים, כתבו אחרונים שיש לו לברך^[2592], ויסמוך על הסוברים שמברך על נט"י שלפני נשיאת כפים^[2593]. ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שאינו מברך^[2594].

כשהיה ניעור כל הלילה

היה הכהן ניעור כל הלילה, ולא בירך בשחרית על נט"י^[2595], כשנוטל ידיו לנשיאת כפים, יש לו לברך^[2596]. וכתבו אחרונים שלא ראו מי שנזהר בזה^[2597], וכן יש מהאחרונים שנראה מדבריהם שאינו מברך^[2598].

לפני אכילת פת

בזמן הברכה בנטילה שלפני אכילת פת^[2599], כתבו הפוסקים שנהגו לברך לאחר הנטילה^[2600]. יש מהם שכתבו שנהגו לברך אחר ששפשף ידיו, קודם שיטול מים שניים^[2601]. ורוב הפוסקים כתבו שנהגו לברך לאחר הנטילה וקודם הניגוב^[2602].

הברכה על נט"י שלפני אכילת פת, היא: בא"י אמ"ה אקב"ו על נטילת ידים^[2603], שהרי שנינו בתלמוד שבשחרית מברך ברכה זו^[2604] - ותקנת חכמים ליטול ידיו לפני אכילת פת^[2605] - וכל מצוות - העשה - אף דרבנן, צריכות ברכה^[2606].

ההולך בספינה ואין לו כלי, ורוצה לאכול, ששוטף ידו בנהר ודיו^[2607], וכן - לסוברים שאף לאחר היקיצה מהשינה יש צורך בכלי^[2608] - בשחר^[2609], נחלקו ראשונים בברכתו:

א) יש סוברים שאין מברכים "על נטילת ידים" אלא כשנוטל מן הכלי^[2610], שעל שם הכלי תיקנו חכמים לברך "על נטילת ידים"^[2611] - בלשון "נטילה", לסוברים כן^[2612], ורק כשנוטל מן הכלי נקרא "נטילה"^[2613], ואם יברך כשטבל, הרי הוא דובר שקרים^[2614] - או שאין מברכים "על נטילת ידים" אלא כשבא מכח כלי ומכח אדם^[2615] - כפי דין נט"י לפני אכילת פת^[2616] - אלא מברך "על שטיפת ידים"^[2617], או "על טבילת ידים"^[2618], כפי שהיה אם כל גופו היה טובל שם^[2619] - שחייבי טבילה מברכים: "על הטבילה"^[2620] - או "להטביל את הידים"^[2621], או "על רחיצת ידים"^[2622], או "על נקיון ידים"^[2623], או "על נקיון כפים"^[2624]. ואע"פ שטופס ברכה הוא "על נטילת ידים", ובכמה מקומות אמרו שטופס ברכה כך היא ולא משנים המטבע^[2625], בנהר הוא עושה מעשה אחר^[2626].

ב) ויש סוברים שמברך "על נטילת ידים"^[2627], אם משום שכך המטבע שטבעו חכמים^[2628], או משום שהוא יתברך ציוונו על הנטילה^[2629], ומחמת ציווי הנטילה אנו מטבילים כעת את ידינו^[2630], וכיוון שהוא עושה המצוה כתיקנה, יברך על נטילת ידים אף על פי שאין נוטל בכלי^[2631], ואינו מברך "על טבילת ידים"^[2632], שלא נצטווינו על טבילת ידים^[2633], אלא על הנטילה^[2634], ואין הטבילה בכלל נטילה^[2635]. ואע"פ שנטילה אין כאן, הואיל וטבילה חשובה ממנה, הרי הנטילה בכלל הטבילה ורשאי לברך עליה^[2636]. וכתבו אחרונים עוד, שאע"פ שלשון נטילה נתקן על שם הכלי - לסוברים כן^[2637] - מכל מקום הואיל ועיקר תקנת חכמים היה מתחילה בנטילה^[2638], וטבילה אנו יודעים שמועילה מקל וחומר^[2639], יותר טוב לברך על תקנת חכמים עצמם^[2640]. לטעם זה^[2641], יש מהאחרונים הסוברים, שאם בירך "על שטיפת ידים" יוצא ידי חובתו^[2642].

ג) ויש מהראשונים הסובר שמברך "על נטילת ידים" או "על שטיפת ידים"^[2643].

אף לדעת הסוברים שהמטביל ידיו אינו מברך "על נטילת ידים"^[2644], הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בטבילה, שידיו טהורות^[2645], כתבו אחרונים שהכל מודים שמברך "על נטילת ידים"^[2646], שהרי הכל מודים שעדיף לומר על נטילת ידים, שעל זה נצטוינו, אלא שיש הסוברים שכשמטביל ידיו אינו יכול לומר "על נטילת ידים", שהוא דובר שקרים, שהרי טבל^[2647], על כל פנים כשנטל ידו אחת, אין בברכתו שקר^[2648].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: רוב הפוסקים פוסקים שהמטביל ידיו מברך "על נטילת ידים"^[2649], וכתבו אחרונים שכן המנהג^[2650]. ויש פוסקים שיברך "על טבילת ידים" או "על שטיפת ידים"^[2651]. ויש פוסקים שיברך "על טבילת ידים"^[2652]. ויש מהפוסקים הפוסקים שבנט"י שחרית אם מטביל ידיו יברך "על נטילת ידים"^[2653], ובנט"י לסעודה אם מטביל ידיו לכתחילה יברך "על שטיפת ידים"^[2654], שכן לדעתם בה יוצא לדברי הכל^[2655].

במה דברים אמורים שמברך "על נטילת ידים" - לסוברים כן^[2656] - כשטבל ידיו במים הכשרים לנטילה בכלי, אבל טבל ידיו במים הפסולים לנטילה בכלי - דהיינו חמי טבריא^[2657] או מים מלוחים או סרוחים או מרים^[2658], שהם כשרים למי מקוה* לטבילה^[2659] - כתבו אחרונים שמברך "על טבילת ידים"^[2660], שדין נטילה לא שייך בהם^[2661]. נתערבו מים פסולים במים כשרים, הולכים אחר הרוב^[2662]. ויש מהאחרונים הסוברים שגם אם טבל ידיו במים הפסולים מברך "על נטילת ידים"^[2663]. ויש מהאחרונים שכתבו שהרוצה יברך "על נטילת ידים" והרוצה יברך "על טבילת ידים"^[2664].

הטביל ידיו בים הגדול, כתבו אחרונים שנוהגים שמברך "על נטילת ידים"^[2665] - אע"פ שהמים מלוחים, ומים מלוחים פסולים לנט"י^[2666] - אם משום שהטובל ידיו אף במים פסולים מברך "על נטילת ידים"^[2667] - לסוברים כן^[2668] - או שהטובל ידיו במים פסולים אינו מברך אלא "על טבילת ידים" - לסוברים כן^[2669] - ובים הגדול מברך "על נטילת ידים", שמי הים ראויים לשתייה ע"י הרתחה^[2670].

אף לדעת הסוברים שכשמטביל ידיו במים פסולים אינו מברך "על נטילת ידים"^[2671], כתבו אחרונים שהנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בטבילה, שידיו טהורות^[2672], אם נטל ידו האחת כהלכתה, וטבל ידו אחת במים שאין ראוים לנטילת ידים, מברך "על נטילת ידים"^[2673].

המטביל ידיו, לסוברים שמברך "על נטילת ידים"^[2674], כתבו אחרונים שמכל מקום בדיעבד יוצא בברכת "על טבילת ידים"^[2675], כיון שיש פוסקים שיוצאים בברכה זו ידי חובה, וספק ברכות להקל^[2676]. וכן לסוברים שמברך "על שטיפת ידים"^[2677], אם ברך "על טבילת ידים" או "על נטילת ידים", אין צריך לחזור ולברך^[2678].

על שינוי המטבע בברכות, ע"ע ברכות: שינוי המטבע.

לפני פת שאין מברכים עליו המוציא

הקובע סעודתו על פת שאין מברכים עליו המוציא, לסוברים שנוטל ידיו לפני האכילה^[2679], נחלקו הפוסקים: יש סוברים שמברך על נטילה זו^[2680], וכתבו שכן המנהג^[2681]. ויש סוברים שאינו מברך על נטילה זו^[2682], אם משום שלדעתם כן סוברים ראשונים^[2683] ולדעתם כן מדויק מלשון התלמוד^[2684], או משום ספק - שמא ההלכה שאינו נוטל - שברכות אינם מעכבות ושמא יברך ברכה לבטלה^[2685], וכתבו שטוב שלא יקבע סעודתו עליהם, אלא יאכל כביצה^[2686] פת גמור מתחילה^[2687], כדי שיטול ידיו ויברך עליהם על נט"י, ויברך עליו גם ברכת המוציא, ואח"כ יאכל את אלו ויצא ידי ספקו^[2688].

לפני אכילת פת שבאה למתק השתייה

האוכל פת למתק חריפות השתיה, באופן שאינו צריך לברך ברכת הנהנין על הפת^[2689], שהיא טפלה לשתייה^[2690], לסוברים שצריך ליטול את ידיו^[2691], מכל מקום לא יברך על נטילה זו^[2692], משום המחלוקת אם צריך נט"י^[2693].

לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה

נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[2694], אם מברכים עליה, נחלקו גאונים וראשונים:

א) יש סוברים שמברך^[2695], שיש להם כל דין נט"י^[2696], שלדעתם טעם הנטילה היא משום סרך תרומה^[2697], ודינה כנט"י לפני אכילת פת שמברכים עליה^[2698].

ב) ויש סוברים שאינו מברך^[2699], שלדעתם הנטילה אינה אלא כדי שלא יכניס לגופו מאכלים טמאים^[2700], ונהגה בדורות ראשונים שהיו נזהרים בטהרה^[2701], ובארץ-ישראל*, שם היו נזהרים מטומאה^[2702], ואפילו בחוץ-לארץ*, היו שאכלו חולין בטהרה^[2703], אבל בזמן הזה שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלים טמאים, אין צריכים לאותה נטילה^[2704], ואיננו נוטלים אלא לקיים מנהג הראשונים שהיו אוכלים חולין בטהרה^[2705], והמברך עליה הרי זו ברכה לבטלה^[2706]. ויש סוברים הטעם שאינו מברך, שאין הנטילה אלא משום שמא נגע במשקה^[2707], וכל עיקר התקנה איננה אלא על ספק, ואין מברכים - לסוברים כן^[2708] - על מצוה שחייבוהו חכמים לעשות מפני הספק^[2709].

לסוברים שמברכים על נט"י לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[2710], הברכה היא - בא"י אמ"ה אקב"ו - על נטילת ידים^[2711]. ברכה זו, כתבו גאונים - לדעתם שבנטילה מברך אחר נט"י^[2712] - שמברך לאחר הנטילה^[2713]. וראשונים שכתבו - לדעתם שבנטילה מברך לפני נט"י^[2714] - שמברך לפני נטילה^[2715].

להלכה כתבו הפוסקים שאינו מברך^[2716], אם משום שכיון שיש חולקים - אם לברך^[2717], או אף אם ליטול^[2718] - טוב לחוש מלברך^[2719], שספק ברכות להקל^[2720]. או שהטעם הוא שסומכים לענין ברכה על הסוברים שאין ליטול^[2721]. או שהטעם הוא שאין מברכים על מצוה שהיא משום ספק^[2722]. וכתבו הפוסקים שכן המנהג במקומות הזהירים בנטילה זו^[2723] שלא לברך^[2724], ואף במקומות שאינם זהירים בנטילה זו, אותם הנזהרים ונוטלים אינו נוהגים לברך^[2725]. וביארו אחרונים שהעיקר להלכה כדעת הסוברים שיש ליטול, אך משום החומר של לא תשא^[2726], מחמירים ולא מברכים^[2727]. ויש מהפוסקים שכתבו שיברך^[2728], ויש מהם שכתבו שמכל מקום שהרוצה להוציא עצמו ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף^[2729], וכתבו הפוסקים שלהלכה, שאינו מברך על נט"י לאחר שמיסך רגליו^[2730], אינו יכול לעשות אותו תיקון^[2731].

על הברכה לנט"י לפני אכילת הכרפס* בליל-של-פסח*, ע"ע כרפס^[2732].

הפסק והיסח הדעת

בין נט"י לבציעה על הפת

אם מותר להפסיק בין נט"י לברכת המוציא, נחלקו ראשונים:

א) יש סוברים שלאחר שינגב ידיו היטב^[2733], יברך ברכת המוציא מיד^[2734], שאסור להפסיק בין נט"י לברכת המוציא^[2735]. שלדעתם אותה שאמרו בתלמוד: תיכף לנט"י ברכה^[2736], היינו בנט"י שלפני הסעודה^[2737], שאסור להפסיק בינה לבין ברכת המוציא^[2738], וכן אמרו בירושלמי: תיכף לנט"י ברכה, שנאמר: שאו ידֵכֶם קדש וברכו את ה'^[2739] - ועל כרחך במים ראשונים מדובר, שהרי באחרונים צריך שישפיל ידיו^[2740], אבל בראשונים צריך שיגביה ידיו^[2741] - וכן שנינו בברייתא: תיכף לנט"י סעודה^[2742], וכן אמרו בירושלמי: וכל מי שהוא תוכף לנט"י ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה^[2743]. ויש מפרשים מעין זה, שתיכף לנט"י ברכה מוסב הן על נט"י שלפני הסעודה וברכת המוציא והן על נט"י של מים אחרונים וברכת המזון^[2744], וביארו אחרונים, שאם על מים ראשונים בלבד, היה לו לומר: תיכף לנטילה המוציא, ואם על מים אחרונים בלבד, היה לו לומר: תיכף לנטילה ברכת המזון, אלא שמע מזה שמוסב על שניהם^[2745].

ב) ויש מהראשונים סוברים שאין לחוש על הפסק בין נטילה להמוציא^[2746], שכיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול אינו חשוב הסח-הדעת*^[2747] ויכול לשוח ביניהם^[2748], ואינו הפסק אלא אם כן יצא לחוץ ויפליג^[2749], שלדעתם, תיכף לנט"י ברכה, היינו בנט"י של מים-אחרונים*^[2750], שאסור להפסיק בינה לבין ברכת-המזון*^[2751]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שלדעה זו מה שאמרו: תיכף לנט"י סעודה, נדחה מההלכה^[2752], אם או משום שאמרו בתלמוד שאמר ריש גלותא לרב ששת שהפרסיים נוהגים במים ראשונים שגדול נוטל תחילה, ומביאים לפניו מייד שולחנו ואוכל, משום כבודו שלא ישב וישמור ידיו עד שיטלו כולם^[2753], ומבואר שאין חשש שיפסיק בדיבור, אלא שחוששים לכבודו^[2754]. או משום שאמרו: שלוש תכיפות הן, ולא מנו - לביאורם שתיכף לנט"י ברכה היינו מים אחרונים - מים ראשונים וברכה^[2755]. ומה שאמר הירושלמי שכל מי שהוא תוכף לנט"י ברכה, אין השטן מקטרג באותה סעודה^[2756], נדחה מההלכה מחמת התלמוד^[2757]. או שהירושלמי לחומרא ופרישות בלבד אמר שיתכוף נט"י לברכה ולא יפסיק, שמא לא ישמור ידיו ויעסוק בדבר שצריך נטילה, אבל היכן שהנוטלים מרובים בודאי לא הזהיר כלל שלא יפסיק בדברים^[2758]. או שהירושלמי אף הוא דן במים אחרונים^[2759], ורצונו לומר שאין השטן מקטרג על אותה סעודה^[2760] שחלפה^[2761], שענין נטילת מים אחרונים כדמיון שעיר המשתלח ביום-הכפורים*, שעל כן לא יקטרג השטן על הסעודה^[2762]. ותיכף לנט"י ברכה שבירושלמי^[2763], אף הוא במים אחרונים^[2764]. ויש סוברים שלדעה זו תיכף לנט"י סעודה היינו הבאת השולחן לפניו, שהבאתו היא קביעתו^[2765], וכיון שהשולחן לפניו ודעתו לאכול אין צריך ליזהר בהפסקה, שאין זה היסח הדעת^[2766]. ויש סוברים שלדעה זו לא אמרו תיכף לנט"י סעודה אלא שלא יתעסק בינתיים באיזה עסק עד שיסיח דעתו מהסעודה^[2767]. וכן יש מהראשונים מבארים את תיכף לנט"י סעודה, דהיינו במזיגה - של המים ליין - שהיא בחמין, וצריך דקדוק שלא יחסר ולא יותיר^[2768], אבל קידוש אינו היסח הדעת^[2769].

ג) ויש מהראשונים מבארים שתיכף לנט"י סעודה, היינו בסעודת החול, שחש לחוש שאם יטול קודם מזיגה, שיעסוק בשאר דברים ולא יאכל מייד - או שלא יאכל כלל^[2770] - אבל בשבת - משום שמוכרח לאכול^[2771] - אין לחוש שיפליג לדבר אחר שהשולחן ערוך ויאכל מייד^[2772].

בדעת הסוברים שאסור להפסיק בין נט"י לסעודה בעסק שיסיח דעתו מהסעודה^[2773], נחלקו אחרונים: יש סוברים שהוא הדין בשיחה הרבה המביאה לידי היסח הדעת^[2774], אפילו אם היא בדברי תורה^[2775], אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתיים שום מעשה שיש בו היסח הדעת, אע"פ ששוהה הרבה^[2776], ואפילו משיח מעט, אין לחוש^[2777]. ויש סוברים שהאיסור הוא אפילו בדיבור מועט^[2778], שזה מביא לידי היסח הדעת, ורק הפסק בשתיקה מותר^[2779].

ההפסק האסור בין נט"י להמוציא - לסוברים שכל הפסק אסור^[2780] - כתבו ראשונים דהיינו שלא להפסיק ולא לדבר^[2781], וביארו אחרונים דהיינו לדבר באיזה עסק וענין אחר שלא מענין הסעודה וצרכיה, אבל מענין הסעודה וצרכיה אינו חשוב הפסק^[2782], ואפילו לכתחילה מותר להפסיק בצרכי סעודה בין נטילה להמוציא אם שכח עליהם קודם הנטילה^[2783]. וכתבו אחרונים שאם שהה כדי הלוך כ"ב אמה, נקרא הפסק^[2784]. ודוקא אם אין צורך בשהייה, אבל בדבר שיש צורך, כגון שמקום הנטילה רחוק ממקום האכילה אף יותר מכ"ב אמה, אינו נקרא הפסק^[2785]. ויש מי שהקפיד שתהא מקום הנטילה סמוך לשולחן, כדי שלא ישהה כלל בהליכה^[2786], ודחו הפוסקים דבריו^[2787].

להלכה כתבו הפוסקים שאין צריך ליזהר לאכול מייד לאחר נט"י^[2788], אבל לדבר אסור^[2789], אלא אם כן הוא לצורך הסעודה^[2790], וכל שכן לעשות איזה מעשה^[2791], כמו למזוג הכוס בחמין^[2792], שזה יביא להסח-הדעת*^[2793], אבל טוב ליזהר מלהפסיק בין נט"י להמוציא^[2794] אפילו בשהייה בלבד^[2795]. ויש שכתבו שמותר להפסיק אפילו בדיבור שאינו מצרכי הסעודה, אם אינו מסיח דעתו משמירת הידים^[2796], ולכן יש שנהגו להניח במשך כל הזמן בין נט"י להמוציא ידיהם אחת על חברתה^[2797]. ויש שכתבו שעל פי הקבלה אסור להפסיק בין נט"י להמוציא^[2798]. ומכל מקום כתבו אחרונים שבכל יום קודם נטילה יתפלל על מזונו, ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה, מותר להפסיק בכך^[2799]. וכן שיש ללמד זכות על הנוהגים לומר מזמור לדוד ה' רֹעי^[2800] בין נטילה להמוציא^[2801], שלפעמים אין הידים נקיות קודם הנטילה, וכיון שזהו מענין סעודה ואינו חשוב הפסק לדברי הכל, הקילו בו שלא לטרוח להיזהר לאומרו קודם הנטילה בנקיון כפים^[2802]. ויש מהפוסקים שכתבו שחלילה מלהפסיק בין נטילה להמוציא במזמור זה^[2803]. וכן יש מהאחרונים שכתבו לומר מזמור זה, מייד לאחר אמירת המוציא^[2804].

יש מהפוסקים שכתב שלמרות שטוב ליזהר מלהפסיק בין נט"י להמוציא^[2805], מכל מקום אם שואל לו אדם דברי תורה ואינו משיב לו עוון הוא בידו^[2806], מאחר שהעיקר שמותר להפסיק^[2807], ואין החומרא אלא משום גדר ופרישות, ואין ראוי שיעשה גדר לבטל דברי תורה^[2808]. ורוב הפוסקים כתבו שטוב ליזהר שלא לשוח, אף בדברי תורה^[2809].

בין נט"י לנשיאת כפים

נט"י לפני עלייה לדוכן לנשיאת-כפים*^[2810], נחלקו בה ראשונים ואחרונים:

א) יש סוברים שצריכה להיות סמוך ממש לעלייה לדוכן^[2811], ואע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית^[2812], חוזרים ונוטלים ידיהם^[2813], להוסיף טהרה על טהרתן^[2814], שמהכתוב שאו ידֵכם קדש וברכו^[2815] - אותו הסמיכו חכמים לחיבו נט"י לפני העלייה לדוכן^[2816] - משמע שתיכף לנט"י ברכת כהנים^[2817]. ועוד, שאם אין החיוב אלא כשלא נטל ידיו בשחרית, יש להזקיקו ליטול ידיו לא משום נשיאות כפים, אלא משום דברי תורה^[2818], שכן חיוב נטילה עבור קריאת-שמע*^[2819], הוא משום דברי תורה^[2820], שאין לחלק בין קריאת שמע לשאר דברי תורה^[2821]. או שיש לחייבו משום שודאי ברכת כהנים אינה גרועה מקריאת שמע או תפלה*, שמחוייב ליטול ידים עבורם^[2822].

ב) ויש סוברים שאם נטל ידיו שחרית ונטהר כהן* - ואינו יודע להם שום טומאה^[2823] - אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן^[2824], שאין טעם התקנה אלא משום טומאת ידים - לסוברים כן^[2825] - ואם ידיו טהורות אינו צריך לחזור לנוטלם^[2826], ואף לסוברים שטעם התקנה משום שנשיאת כפים היא עבודה^[2827], מכל מקום אף כהן בעבודתו, אם קידש ידיו שחרית די כל היום^[2828]. לדעה זו, לא אמרו שכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו^[2829], אלא כשלא נטל ידיו שחרית ולא קרא קריאת שמע והתפלל אלא על ידי קינוח בצרור או בעפר^[2830], שאז אסור לישא כפיו אלא אם כן נטל ידיו במים^[2831]. או שנטל ידיו שחרית, אבל הסיח דעתו, שלדברי תורה אינו צריך ליטול^[2832] - לסוברים כן^[2833] - ואפילו לקריאת שמע^[2834], שכיון שאינו יודע להם שום טומאה העמד הדבר על חזקתו^[2835]. ולמרות שלתפילה צריך לחזור וליטול היכן שהסיח דעתו^[2836], אין הדברים אמורים אלא כשיש לו מים, אבל אם אין לו מים, יכול להתפלל, ומכל מקום אינו נושא את כפיו^[2837], או שהמדובר כשהסיח דעתו, ואינו מתפלל אלא נושא כפיו בלבד^[2838], שנשיאת כפים מצות עשה בפני עצמה היא, אלא שקבעוהו חכמים בתפילה^[2839].

ג) ויש סוברים יותר מזה, שכל כהן העומד בתפילה יגש לברכת כהנים וסומך על נט"י לקריאת-שמע^[2840]* ולתפלה*^[2841] - לסוברים שזהו טעם נט"י לאחר היקיצה מהשינה^[2842] - ומי שנטל ידיו לתפילה, אם נטל שנית לפני נשיאת כפים^[2843], ולא עשה צרכיו^[2844] ולא נגע בערוותו^[2845], הרי הוא מזלזל בנט"י לתפילה^[2846] - שלדעתם אין טעם נט"י לפני נשיאת כפים אלא משום טומאת ידים^[2847], ואם נוטל ידיו שנית - מראה שהיו ידיו טמאות כשהתפלל, וזה גנאי לו^[2848].

להלכה למעשה כתבו אחרונים שמנהגים חלוקים הם: יש הנוהגים שנוטלים ידים לפני העלייה לדוכן, אף אם נטלו בשחרית^[2849]. ויש הנוהגים שאין נוטלים ידים לפני העלייה לדוכן, שסומכים על הנטילה בשחרית^[2850]. וכתבו אחרונים שאף הנוהגים שנוטלים ידים לפני העלייה לדוכן, אף אם נטלו שחרית, מכל מקום במקום שאי אפשר ליטול, כגון שליח-צבור* העומד בתפלה* - חזרת-הש"ץ*, ושכח ליטול קודם לכן - ויש הפסק אם יטול את ידיו, סומכים על הסוברים שאינו צריך ליטול שנית^[2851], והוא הדין אם אין לו מים^[2852].

לסוברים שהנטילה צריכה להיות סמוכה לעלייה לדוכן, בזמן הנטילה ביחס לחזרת-הש"ץ*, ע"ע נשיאת כפים.

לפני תפילת מוסף

ביום שיש בו תפילת מוסף*, אם צריכים הכהנים ליטול ידיהם לפני נשיאת כפים שבתפילת מוסף^[2853], נחלקו המנהגים: א) יש נוהגים ליטול ידיהם^[2854], אם משום שלדעתם הנטילה צריכה להיות סמוכה לעלייה לדוכן, ואע"פ שנטלו הכהנים ידיהם שחרית צריכים לחזור וליטול^[2855], וכן הדין במוסף^[2856], או שלדעתם אם נטלו בשחרית אינם צריכים ליטול ידיהם לפני העלייה לדוכן בשחרית^[2857], ומכל מקום צריכים ליטול ידיהם לפני העלייה לדוכן במוסף^[2858], שמן הסתם הסיחו דעתם מהנטילה^[2859], שבשחרית לא חשו להיסח הדעת, אבל במוסף שזמן ארוך מצריך נטילה^[2860]. ב) ויש הנוהגים שלא ליטול ידיהם לפני העלייה לדוכן במוסף, כמנהגם לפני העלייה לדוכן בשחרית^[2861].

אורך ההפסק

לסוברים שנט"י צריכה להיות תיכף לעלייה לדוכן^[2862], כתבו ראשונים ואחרונים דהיינו פחות מהליכת כ"ב אמה^[2863]. ולהלכה נחלקו אחרונים: א) יש פוסקים שלכן צריך ליטול סמוך לרצה ושליח-הצבור* לא יאריך ברצה ובמודים^[2864], וכתבו אחרוני הפוסקים שלכתחילה טוב להיזהר בזה^[2865], והיכן שאפשר לו שלא ישהה כדי הילוך כ"ב אמה בין נט"י לברכת כהנים^[2866]. וכתבו אחרונים שהרוצים ליזהר בזה צריכים להנהיג שלא ליטול חוץ לבית-הכנסת*, אם בית הכנסת גדול, אלא יטלו קרוב לדוכן^[2867], וכן כתבו ראשונים לדעה זו, שהמים צריכים להיות מוכנים אצל שער הדוכן והכהנים רוחצים בשעה שעולים לדוכן^[2868]. ב) ויש מהאחרונים פוסקים שאין צורך בכך^[2869], שסומכים אנו בזה על הסוברים שכיון שנטלו ידיהם שחרית, אין צריך נט"י לפני העלייה לדוכן^[2870].

שיחה

לסוברים שנט"י צריכה להיות תיכף לעלייה לדוכן^[2871], כתבו אחרונים שיש להיזהר שלא לשוח בין הנטילה לברכה^[2872], וכתבו להלכה שראוי לנהוג כן מלכתחילה^[2873].

היסח הדעת

נטל ידיו שחרית, והסיח דעתו מהנטילה^[2874], הכל מודים שחייב ליטול שנית לפני העלייה לדוכן^[2875], שאף לסוברים שיכול לסמוך על נטילת ידים שחרית^[2876], היינו דוקא כשלא הסיח דעתו^[2877]. ולכן כתבו אחרונים שכל כהן יזהר שלא יסיח דעתו מנט"י שחרית^[2878], ואפילו אם במקומו נוהגים ליטול ידים לפני העלייה לדוכן^[2879], כדי שלא יכנס בספק אם לברך על נטילה זו^[2880].

לוי, שנטל ידיו שחרית והסיח דעתו מהנטילה, כתבו הפוסקים, שאף במקומות שנהגו שאין הלויים נוטלים ידיהם לפני היציקה^[2881], הגון הוא שיטול הלוי קודם^[2882].

הבא להתפלל והסיח דעתו מנטילת שחרית

הבא להתפלל^[2883], והסיח דעתו מרחיצת הידים בשחרית^[2884], נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שצריך נטילה לתפילה, אע"פ שאינו יודע לידיו שום לכלוך^[2885]. ואף על גב שלשאר ברכות אין חוששים לסתם ידים - ויכול לברך ללא נטילה, לסוברים כן^[2886] - אין זה דומה לתפילה, שיש בה הרבה ברכות והוא כעומד לפני המלך^[2887], ויש לחוש שמא נגע באחד ממקומות המטונפים^[2888], ושמא דבוק בידיו מעט זיעה או צואה^[2889] על ידי הנגיעה במקומות הללו^[2890]. וכן הלכה^[2891]. ב) ויש סוברים שאינו צריך נטילה, אלא אם כן היו ידיו מלוכלכות^[2892], שסתם ידים כשרות לתפילה, כמו שכשרות לשאר ברכות^[2893].

יש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים, שבקומו ממיטתו להתפלל שחרית והידים עסקניות הם ודאי אין לך היסח הדעת גדול מזה במה שהסיח דעתו כל הלילה, ובזה הוא שנחלקו ראשונים, אבל בתפילת מנחה - וערבית - סתם בני אדם משמרים ידיהם כל היום מלטמאם ומליגע במקום מזוהם^[2894].

הבא להתפלל וידיו מלוכלכות, שנחלקו ראשונים אם צריך נטילה, עי' לעיל: לפני מעשים מסויימים^[2895]. נט"י על נט"י שחרית ביום-הכפורים*, שכתבו אחרונים שראוי שלא להסיח דעתו ממנה, כדי שלא יצטרך ליטול לשאר התפילות, ע"ע יום הכפורים^[2896].

מכירת מצוות בין שחרית למוסף

מכירת המצוות בין שחרית למוסף, אם נחשבת כהסח-הדעת*, נחלקו בה אחרונים: יש סוברים שהיא כהיסח הדעת^[2897], וצריך ליטול שנית למוסף^[2898], אלא אם כן - יודע - שלא הסיח דעתו^[2899] - מנט"י שחרית, שאז אינו צריך ליטול ידיו^[2900] - ויש סוברים שכל זמן שהוא בבית-הכנסת*, אף שמפסיקים במכירת המצוות, אין צריך ליטול, שמן הסתם לא הסיח דעתו^[2901], וכן המנהג^[2902]. ולכן הבא לבית הכנסת להתפלל ונטל ידיו, אע"פ שהשתהה הרבה בבית הכנסת, כיוון שלא יצא מבית הכנסת אין צריך נטילה^[2903].

פיוטים

האומר פיוטים* בבית הכנסת, בשעת התפלה*, הרי הוא משמר ידיו - ואינו מסיח דעתו מהם - ואין צריך ליטול מחדש^[2904].

הפטורים מנטילת ידים

ההולכים למלחמה

במחנה - היוצאת למלחמה^[2905], ההולכים למלחמה^[2906] - פטורים מרחיצת ידים^[2907], דהיינו מנט"י לפני הסעודה^[2908] - או לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה^[2909] - ואינם חייבים לחזר אחרי מים^[2910], מפני שהם טרודים במלחמה^[2911], ואפילו במלחמת הרשות^[2912], וכל שכן במלחמת מצוה^[2913]. וכשם שבהליכתם פטורים, כך בחזרתם^[2914], שעדיין הם בסכנה מפני האויבים האורבים בדרך^[2915], שנאמר: מי ירא וחרד יָשֹׁב ויצפֹּר - ישכים בבוקר^[2916] - מהר הגלעד^[2917], ולמה הם חוזרים בצפירה - דהיינו בהשכמה, ומזרזים עצמם בהליכה^[2918] - מפני השונאים^[2919] האורבים^[2920].

הפטור מנט"י במחנה מלחמה הוא כשאין לו מים^[2921], שאף שיש מים תוך ארבעה מילין^[2922] - לפניו ומיל מאחריו^[2923] - אין צריך לילך^[2924]. ויש מהאחרונים סוברים שאם יש מים תוך ארבעה מילין לפניו או מיל מאחריו, שאינו פטור מנט"י^[2925].

אם הפטור מנט"י במחנה הוא אף מכריכת מפה^[2926], נחלקו אחרונים: יש סוברים שאם אין לו מים ילוט ידיו במפה, או יאכל ע"י כף^[2927] - לסוברים שאם אין מים מצוים לפניו או מאחריו, שיכול לאכול ע"י כף^[2928] - כפי הדין בהולכי דרכים^[2929]. ויש סוברים שאינו צריך לכך^[2930], אם משום שכל מה שהצריכו כריכת מפה, היינו כשהולך בדרך ואינו מוצא מים תוך ארבעה מילין^[2931], שאז הוא באקראי, אבל להולכי מחנה שהוא בתמידות לא הטריחו לאכול כל פעם על ידי כריכת מפה^[2932], או משום שכיון שפטרוהו חכמים מנט"י, פטרוהו לגמרי^[2933].

הפטור מנט"י במחנה כתבו ראשונים שהוא אף מנט"י לתפילה^[2934], שמתפללים בקינוח ידיהם בעפר לבדו^[2935].

כמה הוא מחנה היוצא למלחמה, לענין הפטור מנט"י, ע"ע מלחמה.

במקום סכנה

מי שהיה במדבר^[2936] או במקום סכנה^[2937] פטור מנט"י^[2938] - לפני אכילת פת^[2939] או דבר שטיבולו במשקה^[2940] - ואוכל ושותה ללא נטילה^[2941], וביארו ראשונים שהוא כל שכן מההולכים במלחמה הפטורים מנט"י^[2942], שמקום סכנה דומה למלחמה^[2943], וביארו אחרונים טעם הפטור, שלא חייבוהו כשאינו יכול^[2944]. וכתבו שאינו צריך להימנע מלאכול, אע"פ שלא יסתכן בתעניתו עד שיביאו לו מים או שיש לו לאכול דברים אחרים שאינם צריכים נט"י, לפי שבמקום סכנה לא גזרו כלל על נט"י^[2945]. עבר אונסו וסכנתו, חייב ליטול מייד^[2946].

במדבר זה שאמרו שפטור מנט"י, נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שמדבר לעולם מקום סכנה הוא^[2947]. ויש סוברים שבמדבר פטור מנט"י אע"פ שאינו מקום סכנה^[2948], שאפילו אין מים לפניו ויש עימו מים לשתיה לדרך יום או יומים, פטור מנט"י, ואינו מחוייב ליטול מאותם המים, שכיון שהוא מדבר אפשר שיתעכב שם ויכלו המים ויבוא לידי סכנה^[2949].

פטור זה מנט"י במקום סכנה, כתבו אחרונים שהוא כשאין לו מים^[2950] ומפחד לחזר אחריהם^[2951], שאף שיש מים תוך ארבעה מילין^[2952] - לפניו ומיל מאחריו^[2953] - אין צריך לילך^[2954], כפי הדין במחנה היוצאים למלחמה^[2955]. וכן במדבר אין צריך לילך, שהוא סכנה לחפש אחר מים^[2956].

אם הפטור מנט"י במקום סכנה הוא אף מכריכת מפה^[2957], נחלקו הפוסקים: רוב הפוסקים סוברים שילוט ידיו במפה^[2958] או יאכל ע"י כף^[2959] - לסוברים שאם אין מים מצוים לפניו או מאחריו, שיכול לאכול ע"י כף^[2960] - כפי הדין בהולכי דרכים^[2961], או לפי שאין עיכוב בכך שיכרוך ידיו במפה^[2962]. ויש סוברים שאינו צריך לכך^[2963], שמכיון שטרודים מחמת סכנה לא הצריכו לכרוך במפה^[2964].

הנמצא במקום סכנה שפטור מנט"י ויש לו מים בצמצום כדי לשתות ורוצה להחמיר וליטול, כתבו אחרונים שרשאי^[2965].

יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבמקום סכנה חייבים בנט"י^[2966].

ר' עקיבא כשהיה חבוש בבית האסורים, בכל יום ויום היו מכניסים לו מים במידה, יום אחד שפך השומר חצי מימיו, ולא היו המים מספיקים לשתייתו, ולא טעם כלום עד שהביא לו תלמידו מים ונטל ידיו^[2967], אע"פ שבמקום סכנה פטור מנט"י^[2968] - לסוברים כן^[2969] - ומספר הסברים מצינו בראשונים ואחרונים למעשה זה: א) ר' עקיבא מחמיר על עצמו היה^[2970], ומן הדין היה פטור^[2971]. והטעם שהחמיר על עצמו, אם משום שאף בעבירות שאמרה תורה יעבור ואל יהרג, המחמיר על עצמו הרי זה קידש את ה'^[2972] - לסוברים כן^[2973] - או שבמקום סכנה גמורה לא היה מחמיר על עצמו, שבעבירות שאמרה תורה יעבור ואל יהרג אסור להחמיר על עצמו וליהרג^[2974] - לסוברים כן^[2975] - ואם היה גובר עליו הצמא עד שהוא מסוכן בסכנת יציאת הנפש, אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש^[2976], ור' עקיבא החמיר על עצמו, כי לא היתה הסכנה ברורה כל כך^[2977]. או שמשום שידע שהולך למות בגזירת מלכות הרשעה, לכן נטל ידיו, אפילו שהיה מסתכן למות^[2978]. או שהחמיר על עצמו כדי שילמדו ממנו קל וחומר, ושלא לזלזל בנט"י^[2979]. ב) ר' עקיבא היה עובד שלם העושה המצוה בשלמות כמאמרה ומוסר נפשו עליה לקיימה בכל זמן חיובה^[2980]. ג) שומר בית האסורים ששפך חצי המים, נתכוון להעביר את ר' עקיבא על הדת, ובשעת השמד חייבים מיתה אפילו אם כופים הגוים לשנות מדרך ישראל בענין שרוך הנעל^[2981]. ד) ר' עקיבא יודע היה שהולך להיהרג במיתה קשה^[2982], ולכן רשאי היה לחבול בעצמו וכל שכן להרוג עצמו בשב ואל תעשה לכבוד ה'^[2983]. ה) ר' עקיבא ציפה שיביאו לו מים כשיראו שמצטער^[2984], והיה סומך שלא יניחו שומר האסורים למות בצמא^[2985]. ו) ר' עקיבא סובר ששני לטומאה עושה מדרבנן שלישי לטומאה בחולין^[2986], ולדעתו חיוב נט"י אינו משום סרך תרומה - בלבד^[2987], או: כלל^[2988] - אלא כדי שלא יטמאו האוכלים^[2989], ור' עקיבא החמיר על עצמו לא לאכול מאכלים טמאים^[2990].

יש מהראשונים שפסקו להלכה שאפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן^[2991], וכתבו אחרונים שמקור דבריהם במעשהו של ר' עקיבא^[2992]. ומספר הסברים מצאנו לדעתם: א) הם סוברים שר' עקיבא עשה כעיקר הדין, משום שבמקום סכנה חייבים בנט"י^[2993], ואפילו אם תאמר ששם היה יכול תלמידו להביא לו מים נוספים אחר ששפכם השומר, מכל מקום היא סכנה, שייתכן שהיה פוגע בו השומר שנית^[2994]. ב) הם סוברים שבמקום סכנה פטורים מנט"י^[2995], ור' עקיבא החמיר על עצמו אף במקום סכנה^[2996], ולמדו דינם מכך שתלמידו לא תמה על כך שר' עקיבא בכל יום נטל ידיו, אע"פ שודאי לא נתנו לו אלא כדי שתייתו, שהיה במקום צער בלבד^[2997], שם מעיקר הדין^[2998] אם אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואח"כ אוכל ושותה מקצתן^[2999]. ג) הם סוברים שבמקום סכנה פטורים מנט"י^[3000], ור' עקיבא החמיר על עצמו אף במקום סכנה^[3001] ולא שתה כל היום, ומקור דבריהם במה שתמה תלמידו עליו: "לשתות אין מגיעים, ליטול ידים מגיעים", שמשמע שאם היו מגיעים לשתות, היה נוטל מקצתם ושותה מקצתם^[3002]. ד) הם סוברים שבמקום סכנה פטורים מנט"י^[3003], אלא שר' עקיבא לא היה במקום סכנה גמורה, וסכנתו לא היתה ברורה כל כך^[3004].

ויש מהאחרונים סוברים שאין עיקר מקור דברי הראשונים הסוברים שאפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ואחר כך אוכל ושותה מקצתן^[3005], במעשהו של ר' עקיבא, אלא בסברא, שבמקום שאין די, כל שתהיה רביעית* - שהיא שיעור המים הנצרך לנטילה^[3006] - אין צורך ליטול בשפע^[3007], אלא יותיר לשתייתן^[3008]. ויש לזה סיוע מכח זה שר' עקיבא לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל^[3009].

בטעם שר' עקיבא לא לט ידיו במפה, עי' לעיל^[3010].

כשייתכן שיתעכב

הסוברים שהפטור של מי שהיה במדבר מנט"י^[3011], הוא משום חשש שמא יתעכב^[3012], כתבו לחדש שהולכי ימים שהוא מצוי שדרך יום אחד מהלכים אותו בעשרה ימים או יותר, פשוט שאפילו יש לו מים כדי שתיית יום אחד פטור מנט"י, שמא יתעכב שם ויכלו המים ויבוא לידי סכנה^[3013].

בבית האסורים

היושב בבית האסורים ואין לו מים, כתבו אחרונים שפטור מנט"י^[3014], שאינו גרוע מהיוצא למלחמה במחנה שפטור מנט"י^[3015]. ורבי עקיבא שנטל ידיו בבית האסורים^[3016], הוא משום שהחמיר על עצמו^[3017].

הערות שוליים