אנציקלופדיה תלמודית:נעבד

הגדרת הערך: בעל חיים שנעבדה בו עבודה זרה, לענין איסור הקרבתו למזבח.

הערך שלפנינו עוסק בבעל חיים שנעבדה בו עבודה-זרה*, שבשל כך נפסל למזבח. על בעל חיים שרק הוקצה לעבודה זרה, ע"ע מוקצה לעבודה זרה.

הנעבד

בעל חיים שעבדוהו עבודה-זרה*, אסור להקדישו, ולשחטו, ולזרוק את דמו, ולהקטיר את אמוריו, כשאר אסורי-מזבח* האסורים בהקרבה^[1].

באונס

הנעבד נאסר אפילו כשנעבד באונס^[2], כגון שאנסוהו והשתחוה לבהמה^[3], שגזירת הכתוב שעבודה זרה אסורה אף באונס^[4], וכתבו אחרונים, שגדר איסור נעבד לגבוה הוא משום מעשה האיסור שנעשה בו^[5], ולכן אילולא גזירת הכתוב לאסור אונס, היה מקום לומר שכיון שמעשה העבודה זרה הותר משום פיקוח נפש, אינו חשוב מעשה איסור לאסור את הבהמה משום "נעבד"^[6]. יש מן הראשונים שכתבו שדוקא כאשר אמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו לבהמה, חשוב אונס ונאסר, אבל אם כפפו קומתו בעל כרחו, כיון שהעובד לא עשה כלום מעצמו אלא האנסים עשו מעשה בגופו, הואיל ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אינו נאסר^[7]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להיפך, שדוקא כאשר כפפו קומתו והשתחוה, חשוב אונס, אבל כאשר אמרו להרגו אם לא ישתחוה והשתחוה מעצמו, אין זה חשוב אונס אלא רצון, שגוף ההשתחואה עושה מרצונו אף שעושה זאת מחמת אונס מיתה^[8].

בשוגג

הנעבד נאסר אף בשוגג^[9], שסוף סוף עבודה זרה היא ושקוצה ומאוסה לפני המקום^[10].

הדברים שעליו

הדברים הנמצאים על הנעבד, אסורים אף הם לגבוה^[11], וכל ציפוי נעבד אסורים בהנאה^[12], ונלמד מן הכתוב: פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמֹד כסף וזהב עליהם ולקחת לך^[13].

דברים שהונחו על הנעבד לאחר שעבדוהו, יש מן הראשונים סוברים שאינו נאסר, כיון שלא עבדוהו^[14], ויש מן הראשונים סוברים שנאסר אפילו לא עבדוהו, מגזירת הכתוב^[15].

ולד הנעבד

ולד בהמה שנעבדה בה עבודה זרה - שנתעברה אמו ולאחר מכן נעבדה^[16] - נחלקו בו שני לשונות בתלמוד בדעת רבא: ללשון ראשון הולד כשר להקרבה^[17], שהאם נעבדה ולא הולד^[18], ואפילו לסוברים שעובר-ירך-אמו* הוא^[19], אין הולד נאסר, כיון שהעובד לא היתה דעתו אלא לעבוד את האם^[20]. וללשון שני, ולד הנעבד פסול^[21], שהעובד את האם נוח לו בניפוחה^[22] - שכשבעל החיים שמן ונפוח נראה כחשוב יותר לעבודה זרה^[23] - וכשהשתחוה לה, דעתו להשתחוות לכל הנפח^[24], ואף לולד^[25]. וכתבו אחרונים, שלדעה זו, אף לסוברים שעובר לאו ירך אמו^[26], מכל מקום ולד הנעבד פסול^[27]. להלכה, כתבו ראשונים שולד הנעבד פסול להקרבה^[28]. על ולד בעל חיים האסור למזבח, שנאסרה אמו ואחר כך נתעברה, ע"ע זה וזה גורם: בבעלי חיים^[29].

סתם בהמה

סתם בהמה, כשרה להקרבה על המזבח, ואפילו היתה של גוי - וכפי שמצינו בכתוב: מעמלקי הביאום וגו' הצאן והבקר למען זבח לה' אלקיך^[30] - ואינה פסולה משום שמא נעבדה בה עבודה זרה^[31], שאין לחוש בסתם בהמה שמא נעבדה^[32], שאין תולים באיסור שאינו מצוי^[33].

במקומות שהדרך לעבוד

במקומות שדרך הגוים לעבוד לבהמותיהם, אף סתם בהמה פסולה להקרבה, שיש לחוש שמא נעבדה^[34]. ומכל מקום, בהמה שמכרה גוי אין חוששים בה שמא נעבדה, שאילו היה הגוי עובד אותה, שוב לא היה מוכרה^[35].

בע"ח של חבירו

העובד לבעל חיים של חבירו, ועשה בו מעשה, כגון שניסך לבהמה יין בין קרניה, אסרה לגבוה^[36], שכיון שעושה מעשה בגוף הדבר, מועיל שיותפס בו האיסור בעל כרחו של הבעלים^[37]. ויש מן האחרונים שכתב שאינו נאסר אלא מדרבנן, ודוקא כאשר גוי או ישראל מומר עשו את המעשה^[38].

העובד לבעל חיים של חבירו, ולא עשה בו מעשה, כגון שהשתחוה לבהמת חבירו, נחלקו: א) לדעת התוספתא נאסר^[39], ויש מן האחרונים שכתבו כן אף בדעת הבבלי^[40], ויש מן האחרונים שכתבו שכן אף בדעת רב הונא^[41], ויש מן האחרונים שכתבו כן אף בדעת הירושלמי^[42], וכן כתבו בדעת ראשונים להלכה^[43]. וכתבו אחרונים הטעם, שפסול נעבד למזבח אינו משום חלות שם עבודה זרה שחלה עליו - שחלות שם אינה אלא בכח הבעלים בלבד^[44] - אלא עצם מעשה העבודה זרה אוסרו^[45]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו שאינו נאסר אלא מדרבנן^[46]. ג) ולדעת עולא בשם ר' יוחנן המשתחווה לבהמת חבירו ולא עשה בה מעשה, אינה נאסרת^[47], וכן כתבו ראשונים ואחרונים בדעת הבבלי^[48], וכן יש מן הראשונים, ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שלהלכה שהעובד את של חבירו אינו אוסרה אלא על ידי מעשה^[49].

בהמת הקדש

בהמה של הקדש שנעבדה לעבודה זרה, אם נאסרה למזבח, נחלקו בדבר: בתוספתא אמרו בין שעבד לפני הקדשו ובין שעבד לאחר הקדשו אסור^[50], ובבבלי אמרו אין אדם אוסר שאינו שלו אף בנעבד של הקדש^[51]. להלכה פסקו ראשונים שאפילו אחר הקדש אוסרה למזבח^[52].

בדברים שאינם בעלי חיים

דברים שאינם בעלי חיים, כגון סולת למנחות*, אף הם אם נעבדו עבודה זרה, נאסרו למזבח^[53].

שינוי בנעבד

דברים שנעבדו ולאחר מכן נשתנתה צורתם, כגון חיטים ועשאן סולת, נסתפקו בתלמוד אם יש שינוי בנעבד והשינוי מותר או אין אין שינוי בנעבד ואסור^[54]. ולהלכה כתבו ראשונים שהשינוי מותר, והמשתחוה לקמת חיטים הסולת הנעשית מהן מותרת למנחות^[55]. וכתבו ראשונים, שאף על פי שהמשתחוה לבהמה מעוברת, אף ולדה נאסר להקרבה, לסוברים כן^[56], היינו משום שהמשתחוה לבהמה מעוברת דעתו אף על הולד^[57], אבל המשתחוה לקמת חיטים אין דעתו אלא על מה שרואה, היינו החיטים ולא הסולת שתצא מהן^[58]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאפילו היתה דעתו על הסולת כשהשתחוה לחיטים, אינו יכול לאוסרה, שהרי הסולת אינה בעולם, ולאוסרה משום שבאה מהחיטים אי אפשר, שנשתנתה צורתן, אבל ולד בהמה אינו חשוב שינוי שבשעת העבודה היה בהמה ואף עכשיו הוא בהמה^[59].

נעבד במחובר

מחובר שעבדוהו, אם הוא נאסר לגבוה מדין נעבד כגון שהשתחוה להר, אם אבניו כשרים למזבח, נחלקו בו אמוראים: לדעת רב הונא בריה דרב יהושע נעבד מותר במחובר לגבוה, שנאמר בכתוב: אלהיהם על ההרים^[60], ודרשו: ולא ההרים אלהיהם - היינו שמחובר שעבדוהו אינו נאסר - בין להדיוט ובין לגבוה^[61], ולדעת רבא נאסר לגבוה, קל וחומר מאתנן-זונה*, שבתלוש מותר להדיוט, אסור במחובר לגבוה^[62], נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שנאסר במחובר לגבוה, ואף על פי שמהכתוב "אלהיהם על ההרים" יש מקום לדרוש שמותר לגבוה, כיון שמהקל וחומר יש לדרוש לאסור, דורשים לאסור^[63].

להלכה, יש נעבד במחובר, והמשתחוה להר, אף על פי שהוא מותר בהנאה, אבניו אסורות למזבח^[64].

בית-המקדש* שנבנה על הר המוריה, אף על פי שאין הר וגבעה שלא עבדו אותם הגוים עבודה זרה, ואם כן היה צריך להיאסר מדין נעבד במחובר, אמרו בירושלמי שנבנה על פי נביא^[65], שהתיר על פי ציווי ה' לבנות באותו הר^[66], שגלוי וידוע לפני ה' שלא נעבד אותו הר^[67].

פסולו לגבוה

הכלל

בהמה שנעבדה בה עבודה זרה - היינו שעשאוה עבודה זרה והשתחוו לה^[68] - נפסלה להקרבה על המזבח^[69], ואף על פי שהיא מותרת באכילה^[70]. לדעת ר' שמעון, נלמד מן הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר"^[71], "מן הבקר" ולא כל הבקר להוציא את הנעבד^[72], ונלמד דוקא מ"מן הבקר", שמצאנו בקר בענין עבודה זרה, שנאמר "וימירו את כבודם בתבנית שור אכל עשב"^[73]. ולדעת תנא דבי ר' ישמעאל, נלמד מן הכתוב "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם"^[74], מה בעל מום פוסל בו^[75], אף עבודה זרה - שנקראת השחתה, שנאמר: פן תשחתון ועשיתם לכם פסל^[76] - פוסלת בו^[77].

עוף שנעבד בו עבודה זרה, אף הוא נפסל למזבח^[78] - אף על פי שמן הכתוב: כי משחתם בהם מום בם^[79], למדים שכל שאין המום פוסל בו אין עבודה זרה פוסלת בו^[80], ועוף אין המום פוסל בו^[81] - שהרי הוא בכלל מה שדרשו מן הכתוב: והקריב מן התֹרים או מן בני היונה^[82], ולא כל התורים ולא כל בני היונה^[83], שבא הכתוב למעט אף עוף הנעבד, שפסול להקרבה^[84].

בדיעבד

הנעבד פסול למזבח אפילו בדיעבד, ואם עלה על המזבח, ירד^[85], ואפילו ביטל ממנו שם עבודה זרה, אינו מועיל ופסול לעולם^[86].

גדר הפסול

גדר פסול נעבד, יש מן האחרונים שכתבו שאינו משום חלות שם עבודה זרה שחלה עליו, אלא מצד עצם מעשה העבודה זרה^[87]. ויש שנראה מדבריהם שאף נעבד הוא משום חלות שם עבודה זרה עליו^[88].

לצרכי מצוה

הנעבד, אם כשר הוא לצרכי מצוה, כגון שהשתחווה לדקל ורוצה להשתמש בלולב שבו לצורך מצות נטילת לולב, קודם שביטל ממנו שם עבודה זרה, לכתחילה לא יטול^[89]. ויש מן הראשונים סוברים שנסתפק בזה ריש לקיש, אם המאוס לגבוה מאוס למצוה, ולכתחילה לא יטול, או שהמאוס לגבוה אינו מאוס למצוה, וכשר לכתחילה^[90]. בדיעבד אם נטל, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו אמוראים, ולדעת רבא ורב יהודה יצא, שהמאוס למזבח אינו מאוס לצרכי מצוה, ולדעת ריש לקיש ספק אם יצא, שנסתפק אם המאוס למזבח מאוס אף לצרכי מצוה^[91]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו בו האמוראים, ולדעת כולם בדיעבד יצא^[92], שמצוות לאו להנות ניתנו^[93]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו בו, רבא וריש לקיש, ובדיעבד ספק אם יצא^[94].

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שלא יצא אף בדיעבד^[95]. ויש מן הראשונים שכתבו שבדיעבד יצא^[96].

לאחר שביטל מהנעבד שם עבודה זרה, אם כשר לצרכי מצוה, כגון לולב מדקל של עבודה זרה, בדיעבד כשכבר נטל, יש מן הראשונים סוברים שנחלקו בו אמוראים, ולדעת רבא ורב יהודה יצא, שהמאוס לגבוה אינו מאוס למצוה, ולדעת ריש לקיש ספק אם יצא, שנסתפק אם המאוס למזבח מאוס אף למצוה, וכשם שהנעבד נאסר לגבוה לעולם אפילו ביטלו, כך נאסר למצוה אפילו ביטלו^[97]. ויש מן הראשונים סוברים שלא נחלקו בו, ובין לרבא בין לריש לקיש, יצא^[98], מהם שכתבו הטעם שלאחר ביטול היא פחות מאוסה^[99]. לכתחילה, יש מן הראשונים סוברים שלדעת כולם לכתחילה לא יטול^[100], ויש מן הראשונים סוברים שנסתפקו רבא וריש לקיש אם המאוס לגבוה מאוס למצוה, ולכתחילה לא יטול^[101].

להלכה, יש מן הראשונים שכתבו שיש להחמיר ומספק לא יטול ואם נטל צריך לחזור וליטול^[102]. ויש מן הראשונים שכתבו שבדיעבד יצא^[103].

לבנין הבית

הנעבד, נאסר אף לבנין הבית, כגון אבנים שנלקחו מהר שנעבד, נאסרים לבנין המזבח^[104], שמכשירי קרבן כקרבן^[105], שהרי אתנן-זונה*, שממנו נלמד לאיסור נעבד^[106], נאמר בו "לא תביא אתנן זונה וגו' בית ה' אלהיך"^[107], "ובית ה'" משמע אפילו לבנין הבית^[108].

מי מעין

המשתחוה למי מעין הנמצא בקרקע שלו, לסוברים שנעבד נאסר אף במחובר^[109], נסתפקו בתלמוד האם השתחוה למים שלפניו בלבד, ואותם מים כבר הלכו להם, או שהשתחוה לכל זרם המים, ונאסרו המים לנסך על המזבח^[110]. להלכה, המים נאסרים לנסך^[111], שכיון שלא נפשט הספק בתלמוד, דינו להחמיר^[112]. היה המעין בקרקע של הרבים, אין אדם אוסר את של הרבים ואין המים נאסרים^[113].

חלקי הבהמה

המשתחוה לבהמה, צמרה נפסל לבגדי כהונה, קרניה נפסלו לחצוצרות, שוקיה נפסלו לחלילים, בני מעיה נפסלו לנימים^[114].

להדיוט

הנעבד מותר באכילה להדיוט^[115], שאילו היה אסור באכילה להדיוט, לא היה הכתוב צריך ללמד שפסול להקרבה לגבוה^[116], שהרי אין מביאים לגבוה אלא מן המותר באכילה לישראל^[117]. על נעבד שנעשה בו מעשה, שנאסר להדיוט, שכתבו אחרונים שגדר האיסור בו הוא משום חלות שם עבודה זרה עליו, ע"ע עבודה זרה.

שהוקדש למזבח

הנעבד שעברו והקדישוהו למזבח, הרי הוא כבעל-מום* עובר^[118], וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדוהו^[119], לפי שחלה עליו קדושת-הגוף*^[120] - שדבר שהוקדש למזבח ואינו עומד לפדיה, חלה עליו קדושת הגוף^[121] - ומטעם זה, אף לאחר פדיון אסור בגזה-ועבודה*^[122]. ויש מן האחרונים שכתבו, שלדעת התנאים שלמדו את הפסול של נעבד להקרבה מן הכתוב: מן הבקר^[123], נתמעט הנעבד מכלל הדברים הראויים להקרבה, והרי הוא כעצים ואבנים^[124], ולפיכך דינו כבעל מום קבוע שלא חלה עליו קדושת הגוף, ויש לו פדיון, וכשנפדה יוצא לחולין לגמרי^[125].

הערות שוליים