הגדרת הערך: ולד שנולד מת או שנולד קודם זמנו, או באופן שאינו יכול לחיות, לענין דיני התורה.

מהותו וגדרו

מהותו

ערך זה עוסק במהותו ודיניו של הנפל וספק נפל. על דיני האשה המפלת ע"ע יולדת^[1]. על דיני עובר שיכול לחיות, ע"ע עבר.

לשון נפל הנזכר במקרא^[2] ובחז"ל^[3], נאמר על ולד הנולד קודם זמנו^[4], והיינו בנולד באופן שאינו יכול לחיות ל' יום^[5], כגון שלא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו^[6]. וכן הנולד עם מום שמחמתו אינו ראוי לחיים, כגון שראשו אטום - היינו סתום^[7] - או שיש לו שני גבים ושני שדראות, נקרא נפל^[8], גם אם נולד בזמנו היינו שכלו לו חדשיו^[9]. וכן הנולד מת או שיצא מחותך או מסורס, הרי זה כנפל, אפילו נולד לט' חדשים^[10].

פעמים שהנפל מת בעודו ברחם אמו^[11], וקרוי נפל, ודינו כחי שמת לעין טומאת מת* ולא כבשר הפורש מן החי*^[12]; ופעמים שמת לאחר שיצא מרחם אמו, וקרוי נפל לפי שמתחילתו אינו ראוי להתקיים^[13].

ישנם שני סוגי נפלים: אחד הוא שמתחילת יצירתו אינו ראוי להיות בן קיימא, והשני הוא שבשעה שנולד היה ראוי להתקיים, אלא שאחר כך בעודו ברחם אמו נפלה בו מחלה ומחמתה אינו ראוי להתקיים, וגם הוא חשוב נפל אלא אם כן כלו לו חדשיו, שאז דינו כבן קיימא, שתולים שאינו נפל אלא שהוא חולה וחלש^[14].

וכן הנולד קודם זמנו, כגון הנולד בחודש השמיני שחשוב נפל^[15], אם בתחילת העיבור היה ראוי להיולד בתשיעי, וקדם ונולד בשמיני, חשוב נפל^[16] מפני שיצא קודם שיגמר שלא נגמר^[17]. ואם מתחילת יצירתו היה ראוי להולד בשמיני, יש שכתבו שהוא נפל^[18], ויש שנראה מדבריהם שאין ולד שמתחילת עיבורו ראוי להיולד בשמיני, ואותו הולד הוא בן ט' שקדם להולד בשמיני וחשוב נפל^[19].

הנולד לשבעה חדשים הוא בן קיימא ואינו נפל^[20]. הנולד לפחות מז' חדשים חשוב נפל^[21].

על ולד שנולד לשמונה וספק לנו אם נגמרה צורתו לשבעה והשתהה חודש נוסף ברחם אמו או שנגמרה צורתו לשמונה, עי' להלן: הנולד לשבעה או לשמונה^[22].

על חדשים אלו אם הם שלמים או מקוטעים, עי' להלן: כלו לו חדשיו^[23].

הנולד קודם מ' יום לעיבורו אינו ולד כלל, ואינו חשוב נפל^[24]. על ולד שיש בו מומים גדולים בולד שמחמתם אינו חשוב ולד כלל ואינו נקרא נפל, עי' להלן: אופנים שאינו חשוב נפל.

נפל, כגון הנולד לח' חדשים שאינו יכול לחיות, אינו נקרא אדם גם בעודו חי^[25]. ואינו נקרא איש^[26], ואין עליו שם זכר או נקיבה, ששמות אלו הם רק בבן קיימא^[27], וכן אינו נקרא בן^[28] ששם זה מורה על בן קיימא^[29]. אבל נקרא נפש^[30], ונקרא ולד^[31].

נפל יש לו חלק לעולם הבא^[32], שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון^[33], זה הנפל שלפי שנולד מת קרוי נבילה^[34]. ויש מהאחרונים שכתב שכשיגיע זמן תחיית המתים יחיו הנפלים כגדולים צדיקים, שהם הא ודאי נקיים וטהורים מכל חטא^[35]. ויש מהאחרונים שכתב שרק אם יצא מרחם אמו - אפי' לאחר שמתה - יש לו חלק לעולם הבא, אבל בעודו ברחם אמו חשוב כירך אמו^[36], ואין לו חלק לעולם הבא^[37].

על הזמן שחשוב הנפל כילוד, ואם יש הבדל בין סוגי הנפלים בזה, ע"ע לידה^[38], וע' בכור אדם^[39], וע' יולדת^[40], וע' פדיון הבן. על סנדל מאימתי חשוב כולוד, ע"ע יולדת^[41]. על היוצא מחותך או מסורס אימתי חשוב כילוד, ע"ע יולדת^[42], וע' בכור אדם^[43]. על אשה שראתה דם מחמת מחמת חבלי לידה וילדה נפל, אם יש קושי לנפלים וטהורה מטומאת זיבה או שאין להם קושי וטמאה, ע"ע ערך דם קשי^[44] וע' יולדת^[45].

גדרו

הנפל בעודו חי, אין דינו כבן קיימא, ומכל מקום אינו חשוב כמת גמור, וכשמת חשוב כמת גמור^[46]. ואמרו בברייתא על הנולד ל-ח' חדשים שדינו כנפל^[47]: אין גורר^[48] טומאה מן המת לא באדם ולא בכלים^[49] - היינו שאם נטמא במת אינו מטמא אדם וכלים הנוגעים בו כאדם הנטמא במת^[50] - אין מטמא לא בזיבה^[51] ולא בצרעת^[52] אין זוקק לייבום* ואין פוטר מן הייבום ואינו מאכיל בתרומה* ואין פוסל בתרומה ואינו נוחל^[53] ואינו מנחיל פרש ממנו אבר הרי הוא כאבר מן החי – שאינו מטמא באהל אלא אם כן יש עליו בשר וגידים ועצמות ואינו כאבר מן המת שמטמא בכזית בשר בלבד^[54] - ובשר הרי הוא כבשר מן החי - שאינו מטמא, ואינו כבשר מן המת שמטמא^[55] - זה הכלל כל זמן שהוא חי אינו לא כחי ולא כמת מת הרי הוא כמת לכל דבר^[56], ומטמא אדם וכלים ככל מת^[57]. ופרשו שכל עוד הוא חי אינו כחי לענין שההורגו אינו נהרג עליו, וגם אין מתאבלים עליו^[58], וכן לענין יבום ותרומה ונחלה^[59], ואינו כמת לענין טומאת אבר הפורש ממנו^[60], וכן שאינו מטמא אדם וכלים כמת עצמו^[61].

יש מהאחרונים שביאר שנפל בעודו חי אין עליו שם פרטי היינו שאינו נקרא אדם, אלא יש עליו שם כללי של חי, ולכן לא נוהגים בו כל הדינים התלוים בשם אדם, וכן בבהמה אינו נקרא בקר וצאן ולכן אין שחיטה מטהרתו מטומאת נבילה^[62], ומכל מקום יש עליו שם חי ולכן אינו מטמא טומאת נבילה מחיים^[63]. ויש מהראשונים והאחרונים שכתבו שנפל בעודו חי אין עליו שם חי, אבל אינו קרוי מת, ולכן אין נוהגים בו דיני טומאה שהם שייכים רק במי שנקרא מת ולא במי שאין עליו שם חי^[64]. ויש מהאחרונים שכתב שנפל גם בעודו חי חשוב כמת, כיון שיש לו רק נפש החיונית ולא נפש השכלית, ורק לענין טומאה אינו מטמא שחשוב כאבן^[65].

נפל ודאי, כגון הנולד לח' שלא גמרו שערו וצפרניו^[66], בעודו חי, דעת רוב הראשונים והאחרונים שמהתורה לא נוהגים בו כל הדברים השנויים בברייתא, שאינו נוהג בו טומאת זיבה ונגעים ואינו זוקק ליבום ואינו פוטר מן היבום ואינו מאכיל בתרומה ואינו פוסל מן התרומה ואינו נוחל ומנחיל^[67]. ויש מהראשונים והאחרונים בדעתם, שכתבו שאם נולד חי, מהתורה מטמא בזיבה ונגעים ומאכיל בתרומה ופוסל מהתרומה ונוחל ומנחיל, והטעם שבכל אלו למדים מפסוקים שנוהגים גם בבן יום אחד ובלבד שנולד חי^[68], וגילתה התורה בהם שכל שנולד חי דינו כבן קיימא ולא נחוש לספק נפל^[69], וגם לענין יבום למדים שבן יום אחד שנולד חי זוקק ליבום שנאמר: כי ישבו אחים יחדיו אחים^[70], כל שהיה להם ישיבה אחת בעולם זוקק ליבום^[71], וכן פוטר מהיבום שנאמר: ובן אין לו^[72], והרי יש לו בן^[73], אלא שחכמים אמרו שכל שאינו בן קיימא היינו שמת תוך ל' יום אינו פוטר מהיבום שמא יאמרו שנפל גמור פוטר מהיבום^[74], אבל מהתורה כל שנולד חי פוטר מיבום^[75]. יש מהם שכתבו כן אף בבן ח' שלא גמרו סימניו ופיהק ומת שחשוב בן קיימא מהתורה ומהתורה פוטר מיבום ולכן אמו חולצת ואינה מתייבמת^[76]. ויש שנראה מדבריהם שדוקא בבן ח' שגמרו סימניו או בשאר ספק נפל אמרו שבכל דברים הללו דינו כבן קיימא, אבל בן ח' שלא גמרו סימניו חשוב כאבן ואינו פוטר מיבום מהתורה^[77].

על נפל של בהמה בעודו חי אם דינו כמת גמור, עי' להלן: בבהמה^[78].

על אשה שילדה נפל, אם הוא סימן גדלות - לדעת הסוברים שבנים הם סימן גדלות^[79] - ע"ע גדולה^[80].

על אשה שהפילה כמה פעמים, מתי הוחזקה למפלת, ע"ע חזקה ה (מקרה החוזר)^[81].

על ספק נפל לענין כל הדינים, עי' להלן בפרקים הבאים.

שפיר

ישנם ולדות שלא הגיעו לכלל נפל ואינם חשובים ולד כלל, פעמים מפני שנולדו הרבה קודם זמנם, ופעמים מפני פגמים גדולים שיש בהם^[82].

קודם מ' יום

ולד שנולד קודם מ' יום, ואפילו ביום מ', אינו נקרא נפל, ואמו אינה טמאה לידה^[83], ואינו מטמא טומאת מת^[84], שאין צורתו של הולד נגמרת עד מ' יום^[85]. יש תנאים סוברים שנקיבה צורתה נגמרת לפ' יום^[86], ואין הלכה כן, אלא בין זכר ובין נקיבה צורתם נגמרת למ' יום^[87].

מלא מים או דם

שפיר – יש שפרשו חתיכה של בשר^[88], ויש שכתבו שנקרא שפיר לפי שעשוי כשפופרת של ביצה^[89]; ויש שפרשו שהוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נוצרים בתוכו^[90], קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר^[91], ויש שפירש שהוא עור הולד המתוח על בשר העובר ועצמותיו ואבריו וכשהוא גדול עד שצורת האיברים נראית בו נקרא מרוקם וקודם לכן נקרא שאינו מרוקם^[92] - מלא מים, אמרו במשנה שאינו חשוב ולד ואמו טהורה מטומאת לידה^[93], שכיון שאינו מרוקם אין כאן ולד^[94], ולא נתהוה כל כך שיחול עליו שם עובר^[95]. בברייתא אמרו: המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד, וחכמים אומרים אינו ולד^[96]. ונחלקו אמוראים בדבר: ר"ש בן לקיש משום רבי אושעיא ורב נחמן בשם רבה בר אבוה - וכן סובר רב^[97] - אמרו שמחלוקת התנאים היא כאשר מה שבתוך השפיר עכור, ונחלקו אם כיון שהוא עכור חוששים שהיה ולד ונימוח, אבל אם מה שבתוכו צלול לכל הדעות אין חוששים לולד^[98]. ורבי יהושע בן לוי - וכן סובר שמואל^[99] - אמר שנחלקו כאשר מה שבתוכו צלול, וטעמו של ר' יהושע שחשוב ולד הוא משום שכתוב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם^[100] ודרשו: מלמד שאין הקב"ה עושה עור לאדם אלא אם כן נוצר^[101]. ולדעה זו הסתפקה הגמ' אם בעכור לכל הדעות חשוב ולד או שגם בעכור נחלקו^[102]. ואמרו בגמרא שר' יהושע חשבו לולד מספק ולא מודאי, ולכן אמו טמאה לידה מספק, ואין לה ימי טוהר^[103], אבל בהמה שלידה שפיר, חוששים מספק שאינו ולד והבא אחריו קדוש בבכורה^[104]. יש מהראשונים שפסקו הלכה כרב שגם בעכור אינו ולד^[105], שהלכה כרב באיסורים; ויש מהראשונים שפסקו כשמואל שבין בעכור ובין בצלול חשוב ולד^[106], מלבד שפיר שהוא צלול כל כך שאם ימתחו שערה מצדו האחד יראו אותה מצדו השני^[107], משום שבגמ' אמרו שכן עשו בנהרדעא^[108], ומכל מקום אינו ודאי ולד אלא שחוששים לחומרא שחשוב ולד^[109].

יש מהראשונים שפרשו מחלוקת זו בשפיר מלא מים, ור' יהושע סובר שאף בזה חשוב ולד^[110], ומהם שפסקו שהלכה שגם במלא מים חשוב ולד ואמו טמאה לידה^[111]; ויש מהראשונים שפרשו בשפיר מלא בשר, אבל במלא מים מודה ר' יהושע שאינו ולד^[112]. על זמנינו אם יש לטהר שפיר מלא מים, עי' להלן^[113].

המפלת שפיר מלא דם טהורה מטומאת לידה^[114], שכיון שאינו מרוקם^[115] אין כאן ולד^[116], ולא נתהוה כל כך שיחול עליו שם עובר^[117]. וגם לדעת הסובר שמלא מים חשוב ולד^[118], במלא דם מודה, שהדם מוכיח שאינו ולד^[119]. על זמנינו אם יש לטהר שפיר מלא דם, עי' להלן^[120].

מלא בשר

שפיר מלא בשר - ואותו בשר אין לו ריקום אברים כלל^[121] -, אמרו בגמ' שרבי הסתפק אם חשוב ולד ואמו טמאה לידה, שחוששים שהיה ולד ונימוח^[122], ורבי ישמעאל בר' יוסי בשם אביו אמר שחשוב ולד^[123]. בברייתא שנינו שנחלקו תנאים במפלת שפיר שאינו מרוקם אם חשוב ולד ואמו טמאה לידה^[124]. יש מהראשונים שפרשו מחלוקת זו בשפיר מלא מים^[125], ויש שפרשו מחלוקת זו בשפיר מלא בשר^[126], אבל מלא מים אמו טהורה^[127]. מהם שפסקו כחכמים שאינו חשוב ולד ואמו טהורה^[128], ומהם שפסקו שחשוב ולד ואמו טמאה^[129]. על זמנינו אם יש לטהר שפיר מלא בשר, עי' להלן^[130].

מלא גוונים

שפיר מלא גנונים –היינו שמלא גוונים הרבה^[131], ויש שפרש בשר חתוך דק דק כצורת תולעים משתנים לגוונים^[132] - אינו חשוב ולד ואמו טהורה^[133]. יש מהאמוראים סוברים שזהו דוקא כשכל עור השפיר מלא באותם גוונים, אבל אם אינו מלא חוששים שהיה ולד ונימוח^[134], ויש מהאמוראים סוברים שדוקא כשיש הרבה גוונים אינו ולד, אבל אם יש גוון אחד חוששים שהיה ולד ונימוח^[135]. וכתבו ראשונים שאין מחלוקת אמוראים בדבר, וכולם מודים זה לזה, ולכן אין לטהר שפיר אלא במלא גוונים וכשיש בו כמה גוונים^[136]. על זמנינו אם יש לטהר שפיר מלא גוונים, עי' להלן^[137].

שפיר מרוקם

שפיר מרוקם – היינו שיש בו צורת אדם^[138], וזהו כשהולד גדל עד שצורת האיברים נראית בעור השפיר כמין ריקום^[139], אף שצורת האדם דקה ביותר ואינה ניכרת בבירור^[140]- חשוב ולד ואמו טמאה^[141]. ואמרו, אי זה הוא שפיר מרוקם: גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבות זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידים ורגלים אין לו^[142]. ואף שהמפלת גוף שאינו מחותך אין אמו טמאה לידה^[143], זהו כשיש לו חסרון מתחילת יצירתו, והיינו שחלק מאבריו נגמרו וחלק לא נגמרו שאז התגלה למפרע שמתחילת יצירתו הוא פגום, אבל אם הוא שלם מתחילת יצירתו אלא שעדיין לא הגיע זמן חיתוך האברים, חשוב ולד^[144]. ואפילו אם אחר כך התקלקל נימוח, אם היה לו תורת ולד שעה אחת חשוב ולד^[145].

המפלת שפיר מרוקם אחר מ' יום^[146], ואינו ניכר אם הוא זכר או נקיבה, תשב ימי טומאה לזכר ולנקיבה^[147]. ואם גדל קצת וניכר בן זכר לנקיבה, בודקין אותו, אם הוא זכר תשב לזכר, ואם נקיבה תשב לנקיבה^[148]. וכיצד בודקים אותו אם הוא זכר או נקיבה, אין בודקין אותו במים אלא בשמן שהשמן מצחצחו, ומביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה אם מסכסך בידוע שהוא זכר, ואם ראה אותו מקום כשעורה סדוקה הרי זו נקבה^[149].

וכל זה לתת לה ימי טומאה, שהיולדת שפיר מרוקם חוששים שהוא ולד ואמו טמאה, אבל אינו חשוב ודאי ולד, ולכן אין נותנים לאמו ימי טהרה, עד שישעיר, היינו שימלא גופו שערות כולדות הנגמרים^[150], ויש שפירש שיהא ראשו מלא שערות כולד גמור^[151], שאנו לא בקיאים בשפיר מרוקם^[152], שקשה לעמוד אם הוא ערוך על משפטו הראוי ואם נגמר בו שיעור קיום^[153].

בזמנינו

בזמנינו נתמעטה הבקיאות ביותר^[154], ואין אנו בקיאים בדורות הללו בגווני שפיר^[155], שאין אנו בקיאין בין מלא לחסר בין גוון אחד לשני גוונין^[156] ובכל שפיר חוששים לולד, ובכל שפיר מחמירים לטמא אמו טומאת לידה גם בשאינו מרוקם ובמלא מים דם או גוונים^[157], ומחמירין בכלן לטומאת נקבה ושלא ליתן לה ימי טוהר כלל^[158].

על שפיר בבהמה אם חשוב ולד, עי' להלן: בבהמה^[159].

על המפלת שפיר אם הבא אחריו בכור לכהן, ע"ע בכור אדם^[160].

על שפיר שטרפוהו במימיו אם מטמא, ע"ע טמאת מת^[161].

ולד הדומה לבריה אחרת

דמות קליפות ודגים וחגבים

אשה שהפילה כמין קליפה כמין שערה – היינו שער^[162] - כמן עפר כמין יבחושין – היינו יתושים^[163] - אדומים, וכן אשה שהפילה כמין דגים חגבים שקצים ורמשים, אינה טמאה לידה^[164], שכל אלו אינם ולד^[165]. וכן אשה שהפילה דמות הר - היינו חתיכת בשר דמות אבן^[166] - או רוח – היינו שפיר מלא רוח^[167] - אינה טמאה לידה^[168].

המפלת כמן דגים וחגבים, יש מהאחרונים שנראה מדבריו שלכל דבר אינו קרוי ולד, וגם לענין טומאת מת אינו מטמא^[169], ויש מהאחרונים שכתב שנראה שרק לענין טומאת לידה אמרו שאינו חשוב ולד, אבל לשאר דברים כגון לטומאת מת, כיון שבשעה שנולד היתה בו חיות ואחר כך מת דינו כולד שמת, ואפילו בנולד מת הסתפק אם כיון שהוא בצורה שראויה לחיות במקום אחר יש לו שם ולד, או שלכל דבר אינו חשוב ולד^[170]. בזמן הזה אם יש לטהר במפלת כמן דגים וחגבים, עי' להלן^[171].

דמות בהמה חיה ועוף

דמות בהמה חיה ועוף שנולדו מאשה, נחלקו תנאים אם חשובים ולד: רבי מאיר אומר המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר – ימי טומאה שבעה וימי טהרה שלשים ושלשה^[172] - ואם נקבה תשב לנקבה –ימי טומאה שבועיים, וימי טהרה ששים וששה^[173] - ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה^[174], שכל אלו תורת ולד עליהם^[175]. בטעמו של רבי מאיר נחלקו אמוראים: רב יהודה בשם שמואל^[176], וכן רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן^[177], וכן רבי חנינה בנו של רבי אבהו^[178], אמרו שטעמו משום שנאמרה בהם יצירה כאדם^[179], שנאמר: ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים^[180], ובהמה בכלל חיה^[181], ובאדם נאמר: ויצר ה' אלהים את האדם^[182].

רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן אמר שטעמו משום שגלגל עיניהם עגול ודומה לשל אדם^[183], והיינו שבבהמה חיה ועוף השחור שבעין הוא עגול כמו באדם, אבל בדגים אינו עגול^[184], ולדעה זו גם נחש חשוב ולד והמפלת דמות נחש טמאה לידה, שגלגל עינו עגול כשל אדם^[185]. רבי ינאי אמר שטעמו של רבי מאיר משום שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם^[186], אבל דגים וכן נחש עיניהם הולכות לצדיהם, ולכן אינם חשובים ולד^[187]. ועוף שאמר רבי מאיר שחשוב ולד, הוא רק בקריא^[188] וקיפופא – שהם הכוס והינשוף^[189] - שעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם^[190].

יש מהראשונים שכתבו בדעת חלק מהאמוראים, שאם כולו דומה לבהמה, מודה ר"מ שאינו חשוב ולד, ורק במקצת פניו דומות לאדם^[191] סובר ר"מ שחשוב ולד^[192]. ויש מהראשונים שכתבו שלכל שיטות האמוראים בדעת ר"מ חשוב ולד אפי' גופו ופניו דומים לבהמה לגמרי, ורק במקצת פניו דומות לאדם נחלקו אם חשוב ולד^[193].

גם לדעת רבי מאיר הסובר שחשוב ולד, אמרו בגמרא שאינו יכול לחיות^[194], ונפל הוא חשוב^[195], אלא חשוב ולד ואמו טמאה לידה^[196]. בדעת הירושלמי^[197] יש ראשונים שכתבו שולד זה יכול להתקיים^[198], ומהאחרונים יש שכתבו שאף לדעת הירושלמי אינו יכול להתקיים^[199].

וחכמים אומרים שכל שאין בו מצורת אדם אינו ולד, והמפלת כמין בהמה חיה ועוף אינה טמאה לידה^[200], ולדעתם לא נאמרה גזירה שוה זו של יצירה יצירה^[201].

הלכה כחכמים שהיולדת כמין בהמה חיה ועוף אינו חשוב ולד^[202].

על המפלת כמין בהמה חיה ועוף אם הבא אחריו חשוב בכור לכהן, ע"ע בכור אדם^[203].

לדעת רבי מאיר הסובר שהמפלת בהמה חשוב ולד וטמאה לידה^[204], יש מהאחרונים שכתב בדעת אמוראים שהסתפקו אם לכל דבר נקרא ולד, או שרק לענין טומאת לידה שתלויה ביצירה חשוב ולד ולא לשאר הדברים^[205]. ויש שנראה מדבריהם שלכל דבר חשוב ולד^[206]. ויש מהראשונים שכתב שיש להסתפק אם בא על בהמה זו שנולדה מאדם אם חייב משום רובע בהמה^[207] או שדינו כאדם גמור ואינו חייב משום רובע^[208]. ומהאחרונים יש שכתב שדינו כאדם מת ואינו חייב מקום רובע^[209].

לדעת חכמים הסוברים שהמפלת בהמה אינו חשוב ולד ואינה טמאה לידה^[210], יש מהאחרונים שלכל דבר אינו חשוב ולד, ואם מת אינו מטמא טומאת מת כנפל^[211], כיון שלדעתם לא למדו גזירה שוה יצירה יצירה, ואינו קרוי אדם כלל^[212]. ויש מהאחרונים שהסתפק אם רק לענין טומאת לידה אמרו שאינו חשוב ולד, אבל לשאר דברים כגון לטומאת מת, כיון שבשעה שנולד היתה בו חיות ואחר כך מת דינו כולד שמת, או שלכל דבר אינו חשוב ולד ואינו מטמא במת^[213], ואפילו בנולד מת הסתפק אם כיון שהוא בצורה שראויה לחיות במקום אחר יש לו שם ולד, או שלכל דבר אינו חשוב ולד^[214]. וכן יש מהאחרונים שכתב שולד הדומה לבהמה אסור לסבב לו המיתה גם בגרמא והוא בכלל שפיכות דמים, ולא אמרו שאינו ולד אלא לענין שאין אמו טמאה לידה ולא להתיר להמיתו^[215].

גופו דומה לאדם ופניו לבהמה או להיפך

ולד שגופו דומה לבהמה ופניו דומים לאדם חשוב ולד גם לדעת חכמים וגם לדעת ר"מ^[216], שהולכים אחר צורת הפנים^[217]. ולד שגופו כשל אדם ופניו כשל בהמה, נחלקו ראשונים בדעת תנאים: יש ראשונים סוברים שלדל הדעות אינו חשוב ולד, ואף שלדעת ר"מ בגופו ופניו כשל בהמה חשוב ולד, זהו משום שיש לו צורת בהמה שהיה דבר של קיימא ולמדים שחשוב ולד, אבל בגופו כשל אדם ופניו כשל בהמה אין בריה כזו המתקיימת, ולכן אינו חשוב ולד^[218]. ויש ראשונים סוברים שנחלקו אמוראים בדבר, מהם סוברים שלר"מ חשוב ולד, ומהם סוברים שאינו חשוב ולד, ולדעת חכמים אינו חשוב ולד^[219].

הלכה כחכמים, והמפלת כמין בהמה חיה או עוף אם היו פניו כפני אדם הרי זה ולד, וטמאה טומאת לידה, אף על פי ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף, ואם אין פניו כצורת פני האדם אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם וידיו ורגליו ידי ורגלי אדם אינו ולד ואין אמו טמאה לידה^[220].

מקצת פניו דומים לבהמה

ולד שמקצת פניו דומים לאדם ומקצת פניו דומים לבהמה, נחלקו בגמרא בדעת ר"מ וחכמים:

רב ירמיה בר אבא בשם רב אמר שלדעת חכמים צריך שכל פניו יהיו כשל אדם, ואפילו אם עין אחת שלו כשל בהמה אינו חשוב ולד^[221], ולדעת רבי מאיר אם עין אחת כשל בהמה חשוב ולד, והוא הדין אם צד אחד של הפנים כשל בהמה, שעין אחת וצד אחד של הלסת והמצח וגב העין דומות לשל בהמה חשוב ולד^[222].

בברייתא שנינו להיפך, שלדעת חכמים גם אם צד אחד של הפנים דומה לבהמה חשוב ולד, ולדעת ר"מ רק אם כל פניו כשל אדם חשוב ולד^[223]. ואף שאפילו בכולו בהמה סובר ר"מ שחשוב ולד, אם צד אחד שלו כשל בהמה וצד אחד כשל אדם, הוא גרוע יותר שאינו אדם גמור ואינו בהמה גמורה ואין צורת בריה כזו^[224], ורק בבהמה גמורה למדים יצירה יצירה מאדם שחשוב ולד^[225]. ויש מהראשונים שכתבו לדעת הברייתא שלדעת חכמים ר"מ אפילו אם עין אחת שלו דומה לאדם חשוב ולד, ולדעת חכמים רק כשצד אחד מהפנים דומה לאדם, - היינו שעין אחת והגבן העין, והלסת והמצח וגבת הזקן יהיו דומים לאדם - חשוב ולד^[226].

ומכל מקום באוזן אין קפידא, שאם פניו כשל אדם וצורת אזנו כבהמה חשוב ולד גם לסוברים שבאבר אחד הדומה לבהמה יוצא מצורת אדם^[227]. וכן אם צורת פניו כבהמה ואוזן אחת דומה לאדם, אינו חשוב ולד גם לסוברים שבאבר אחד כשל אדם חשוב ולד^[228]. בירושלמי אמרו שגם האוזן והחוטם חשובים כשאר הסימנים, שאם צורתם כצורת אדם חשוב ולד^[229]. ויש מהראשונים שכתבו שבצורת הפה והאזניים והאף אין קפידא, ואף שהם כשל בהמה וחיה חשוב ולד^[230].

להלכה נחלקו הראשונים: יש מהראשונים שפסקו כדעת הסוברים בדעת חכמים שצריך שכל צורת הפנים משני הצדדים תהיה כשל אדם^[231], ויש שפסקו שגם אם מצד אחד פניו כשל אדם חשוב ולד^[232].

המפלת דמות נחש, יש תנאים סוברים שאמו טמאה לידה אף לדעת חכמים, מפני שגלגל עינו – היינו החור שהעין יושבת בו^[233] - עגול כשל אדם^[234]. ויש סוברים שאינה טמאה^[235]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שטמאה לידה^[236], ויש סוברים שאינה טמאה^[237].

המפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר אמו טמאה לידה^[238], שולד הוא אלא שיש לו כנפיים^[239].

בזמן הזה

יש מהראשונים שכתבו שזמן הזה אין אנו בקיאים בצורת הולד, ויש לטמא בכל צורה, אפילו בצורת דגים וחגבים, וכל שכן בצורת בהמה חיה ועוף, שאפשר שיהיה בצורת פניהם מקצת פני אדם^[240]. ויש מהראשונים שכתב שגם בזמן ולד שיש לו צורת בהמה אינו חשוב ולד ואין אמו טמאה לידה^[241], ודוקא מי שבקי בצורת הולד, אבל מי שאינו בקיא יש להחמיר בכל ולד^[242].

על אשה היולדת ולד הדומה לבהמה, מאמתי חשוב כילוד, ע"ע לידה^[243].

ולד חסר או פגום

ישנם ולדות שלא הגיעו לכלל נפל ואינם חשובים ולד כלל, מפני פגמים גדולים שיש בהם.

ולד ללא צורה כלל

נפל שנולד קודם מ' יום אינו נקרא נפל^[244], שאין צורתו של הולד נגמרת עד מ' יום^[245].

סנדל - היינו חתיכת בשר בצורת סנדל^[246] - חשוב ולד, והמפלת סנדל אמו טמאה טומאת לידה^[247].

אשה שהפילה חתיכה בלא צורה^[248], אינה טמאה לידה, שחתיכה אינה ולד^[249], אלא דינה כבשר הפורש מהאשה^[250]. על אשה זו אם טמאה משום נדה, ע"ע נדה.

ולד שבתחילת יצירתו הוא שלם, ואחר כך נפל בו פגם, או שנימוח לגמרי, חשוב ולד^[251], ודינו כנפל^[252].

ולד שבתוך השליא - היא החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הולד, והיא מקפת אותו, וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא^[253] - חשוב ולד, והמפלת שליא טמאה טומאת לידה^[254]. על פרטי הדינים בזה, ועל הנפל שבשליא גדרו והלכותיו, ע"ע יולדת^[255], וע' שליא. על שליא, אם מטמאה בטומאת מת, ע' לעיל^[256]. על שליא בבהמה אם חשובה ולד, עי' להלן^[257].

על אשה שהפילה חתיכה לבנה שיש בה עצם, אם תולים שהיא חלק מולד שלם וטמאה טומאת לידה, ע"ע יולדת^[258].

ולד שאין בו צורת החיים

המפלת ולד שיש בו מום העושה אותו טריפה*, כגון שניקב הושט^[259], נחלקו ראשונים אם לדעת הסוברים שטריפה אינה חיה^[260] –וכן הלכה^[261] -, אמו טמאה לידה^[262]. וכל זה כשיש עליו צורת ושם ולד, אבל פעמים שיש בו פגם גדול ולכל הדעות אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים^[263]. ויש מהראשונים שכתב שרק אם יש בו חיות שיוכל להגיע עד יום שמיני, חשוב ולד אף שהוא טריפה שאינו יכול לחיות י"ב חודש^[264], אבל אם אינו יכול לחיות ח' ימים אינו חשוב ולד שאינו ראוי להתקיים כלל^[265].

המפלת בריית גוף שאינו חתוך או בריית ראש שאינו חתוך - אלא כולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה, והוא חלק כעין עיגול^[266] - אין זה ולד ואין אמו טמאה לידה^[267], שנאמר: וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול^[268], מה זה מיוחד שהוא ראוי לבריאת נשמה^[269] - ויש גורסים: לברית שמונה^[270], שראוי לחיות שמונה ימים ולבוא לברית^[271] - יצאו אלו שאין ראויים לבריאת נשמה^[272], או שאינם ראויים לברית שמונה^[273].

נברא בעין אחת וירך אחת אם היו מן הצד הרי הוא כחצי אדם ואמו טמאה לידה ואם היו באמצע אמו טהורה שהרי זו בריה אחרת^[274].

גוף אטום

המפלת גוף אטום היינו חסר^[275], וקורא לו אטום כלומר שנאטמה צורת גופו ונשתנית משאר צורות והוא שאין צורתו נגמרת שהרי בחסרון הפילתו^[276], ויש מפרשים אטום שאין לו חיתוך איברים ואין לו חלל שבהן אלא כמין גולם אטום^[277]- אין אמו טמאה לידה^[278], כיון שאין לו צורת ושם ולד כלל^[279]. ואמרו בברייתא: איזהו גוף אטום, רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות^[280]. ונחלקו אמוראים בדבר: רבי זכאי אומר אם נחתכו רגליו עד למעלה מהארכוכה^[281], שסובר טריפה אינה חיה^[282], ואם ניטלו רגליו למעלה מהארכובה נעשה בכך טריפה^[283], רבי ינאי אומר עד לנקביו^[284] ונקביו בכלל^[285], שסובר טריפה חיה וגם אם ניטלו רגליו למעלה מהארכובה חי הוא, אבל אם ניטל עד נקביו חשוב נבילה ואפ' בחיים מקבל טומאה, כדעת רבי אלעזר הסובר ניטל הירך וחלל שלה נבילה^[286]. ור' יוחנן אומר משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טיבורו, שסובר טריפה חיה, וסובר ניטל הירך וחלל שלה אינה נבילה^[287].

הלכה שרק אם ניטל עד טבורו אינה טמאה לידה^[288], ויש שצדדו שאם ניטל עד נקביו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה^[289], ויש שפסקו שאם ניטל עד למעלה מהארכובה אין אמו טמאה לידה^[290], ולדעתם כל מקום שהולד טריפה אין אמו טמאה לידה^[291].

על אשה שהפילה יד חתוכה או רגל חתוכה בחיתוך אצבעות, אם חוששים שהיא חלק מולד שלם וטמאה טומאת לידה, או שתולים שהיא מגוף אטום וטהורה, ע"ע יולדת^[292].

פגם בראשו או באבריו

ולד שושטו אטום - היינו סתום^[293] - אין אמו טמאה לידה^[294], שאינו ולד כלל^[295], שאין זה בכלל אדם הואיל ונברא שלא כדרך החיים^[296]. ויש מפרשים –לשיטתם שכל שהוא טריפה אין אמו טמאה לידה^[297] – שהטעם מפני שהוא טריפה^[298]. על ולד שושטו נקוב, שנחלקו ראשונים אם אמו טמאה לידה, ע"ע ושט^[299], וע' יולדת^[300].

ולד שגולגלתו אטומה אין אמו טמאה לידה^[301] שאינו ולד^[302], שכל שנפגם מלמעלה אין אמו טמאה לידה^[303]. יש שפרשו שגולגלתו חסירה^[304], שחתך מגולגלתו^[305], ויש שפרשו שהיא סתומה^[306], ויש שכתבו שבין בזה ובין בזה אין אמו טמאה לידה^[307]. על פרטי דין זה, ע"ע גלגלת^[308].

היולדת ולד הדומה למוצא הדקל - שידיו ורגליו על כתפו ומלמעלה הוא בלא צורה, כמו דקל שהוא למטה יחיד ומתפצל מלמעלה^[309], ויש מפרשים שהוא בריית ראש שאין בה חיתוך אברים כמו הדקל שהצד התחתון שבו עב ואין בו פיצולים^[310] - אמו טהורה^[311].

ולד שפניו טוחות, - היינו שצורת הפנים לא ניכרת בהם לגמרי^[312], ואין בהם רושם של צורה^[313], ויש שפרשו שאין חוטמו בולט ואין צורתו ניכרת^[314] - נחלקו אמוראים: לדעת רבי יוחנן אמו טהורה, ולדעת ריש לקיש אמו טמאה^[315]. הלכה כרבי יוחנן שאמו טהורה^[316]. ולד שפניו מוסמסין, היינו שמעוכין קצת^[317] ויש בהם רושם של צורה^[318], אמו טמאה לידה^[319].

אשה שהפילה ולד שיש לו ב' גבים וב' שדראות, נחלקו אמוראים אם חשוב ולד: רב אמר שאינו ולד ואין אמו טמאה לידה, ושמואל אמר שחשוב ולד ואמו טמאה לידה^[320], ולדעתו ולד זה מתקיים^[321]. הלכה כרב שאינו חשוב ולד ואמו טהורה^[322]. ויש שפסקו כשמואל שאמו טמאה, משום שמצאנו אנשים שנולדו כך והתקיימו^[323].

מי שדרתו עקומה ודומה לשתים, חשוב ולד ואמו טמאה לידה^[324].

יש מהאחרונים שכתב שגם אותם הדברים שמחמתם אינו חשוב ולד, כגון מי שגולגלתו אטומה, אף שאין איסור להמיתו בעודו ברחם אמו, אם כבר נולד אסור לגרום לו ממיתה אף בגרמא^[325].

על בהמה שילדה ולד שיש לו ב' גבים וב' שדראות, ע' לעיל^[326].

בזמן הזה

בזמן הזה שאין אנו בקיאים בצורת הולד, מטמאים בכל הולדות שלא נגמרה צורתם, היינו בולד שפניו טוחות, ויש לו ב' גבין וב' שדראות, וגולגלתו אטומה, וגופו אטום, וושטו אטום^[327], וכן בנברא בעין אחת ובירך אחד באמצע אמו טהורה, וולד הדומה לדקל, בכולם טמאה מספק^[328].

הנולד לט' חדשים או ספק ט' חדשים

ספק אם כלו לו חדשיו וגמרו סימניו

ולד שנולד ואין ידוע אם כלו לו חודשיו ונולד לט' חודשים, או לא כלו חודשיו ונולד לח' חודשים^[329], או שספק אם נולד לז' או לח' חדשים^[330], כגון שאינה יודעת זמן עיבורה^[331], וגמרו שערו וצפרניו^[332], נחלקו תנאים אם חשוב בן קיימא:

רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל^[333], אבל קודם ל' יום הוא ספק נפל אף שגמרו שערו וצפרניו^[334], ואם מת אינו מתאבל עליו^[335], ואשה שנפלה לפני יבם וילדה ולד שמת תוך ל' צריכה חליצה מספק שמא הוא נפל וצריכה חליצה^[336], ושמא הוא בן קיימא ואינה צריכה חליצה^[337], ולמדים מהכתוב בבכור אדם^[338]: ופדויו מבן חדש תפדה^[339], ממה שתלה הכתוב פדיון הבן* בל' יום משמע שעתה נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן^[340], שטעם הכתוב הוא שקודם לזמן זה אינו ראוי לפדיון שנפל הוא חשוב^[341]. ואמרו: סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדבר תורה שלא ציוה המקום למנות הבכורים כדי לפדותם אלא לאחר שלשים יום^[342]. יש שכתבו שכיון שלמדו מפדיון הבן, נראה שמהתורה יש לחוש שמא הוא נפל, והוא ספק של תורה^[343], ואף שיש רוב נשים שיולדות ולד בן קיימא, גילתה תורה שלא הולכים אחר הרוב בזה, או שאינו רוב גמור^[344], או שרשב"ג סובר שחוששים למיעוט^[345]. ויש שכתבו שטעמו של רשב"ג שקודם ל' יש לחוש לספק נפל הוא מסברא, והלימוד מהכתוב הוא רק על לאחר ל' שבזה אין לחוש לנפל^[346]. ויש שכתב הטעם שקודם ל' יש לחוש לנפל, שחזקה מסייעת את המיעוט, שהעובר במעי אמו בחזקת שלא כלו חדשיו, ולכן לא סומכים על הרוב נשים שיולדות ולד בן קיימא, כיון שהחזקה מסייעת למיעוט^[347]. ויש שכתבו שלימוד זה הוא אסמכתא בעלמא^[348]. וכן יש שכתבו שמהתורה מודה רשב"ג שאין לחוש לנפל, שהולכים אחר רוב ולדות שהם בני קיימא, אלא שחכמים החמירו לחוש לספק נפל^[349] כיון שנפלים הם מיעוט המצוי, שהוא דבר הרגיל^[350], ולכן אשה שנפלה ליבום וילדה ולד שמת תוך ל' יום צריכה חליצה מדרבנן^[351], ולענין אבלות הקילו כמו שהקילו בשאר דברים^[352], או משום שאין לבו של אביו דוה עליו^[353]. ויש שכתבו הטעם שהחמירו חכמים בחליצה ולא סמכו על הרוב, משום שלא יבא להקל בערוה, שלא יאמרו העולם שפיהק ומת^[354] ויבא לידי לעז וקלקול שהתירו יבמה לשוק, ולענין אבלות הקילו להחשיבו נפל כדי שלא יבואו להקל בערוה או שבאבלות הקילו, שהלכה כדברי המיקל באבל^[355], ולדעה זו נפלים הוא מיעוט שאינו מצוי^[356].

ומכל מקום מהיתרה בשמיני, הוכיח רבן שמעון בן גמליאל שמזמן זה ודאי אינה נפל, שאילו היה בה חשש נפל לא היתה התורה מתירה להקדישה ולהקריבה^[357]. חכמים^[358] חולקים על רשב"ג וסוברים שגם קודם ל' יום הוא בן קיימא ואינו ספק נפל^[359], והטעם שרוב היולדות אינם מפילות^[360], והנפלים הם מיעוט שאינו מצוי כלל, והוא מיעוטא דמיעוטא שלא חוששים לו^[361], ועוד שכיון שלא מת מיד הוא בחזקת חי^[362], ומה שאמר הכתוב שפדיון הוא רק לאחר ל', הוא גזירת הכתוב בפדיון שלא לפדות עד אחר ל' יום אף שחשוב בן קיימא מיד, ולא משום שרק אז חשוב בן קיימא^[363], או שהתורה החמירה בפדיון הבן לחוש למיעוט נפלים אף שבכל התורה לא חוששים לזה^[364].

ויש מהראשונים שכתבו שאם גמרו שערו וצפרניו לכל הדעות נחשב בן קיימא מיד, ולא נחלקו רשב"ג וחכמים אלא בלא גמרו שערו וצפרניו^[365].

ויש מהראשונים והאחרונים בדעתם, שכתבו בדעת ראשונים שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא רק לענין אבלות^[366], ולענין בהמה שמתה תוך ז' ימים^[367], וכן לענין רוצח^[368], שלדעת חכמים חשוב בן קיימא, ולדעת רשב"ג מהתורה חשוב ספק, אבל בשאר דיני התורה כגון לענין נחלה וטומאת זיבה ונגעים, למדים מפסוקים שדינים אלו נוהגים גם בבן יום אחד^[369] כיון שחשוב חי, ואין צריך שיהיה ודאי בן קימא, וגם חכמים לא החמירו בזה, וגם ביבום למדים מפסוק שחשוב בן קיימא מיד, שכתוב ובן אין לו^[370], משמע שכל שיש לו בן פוטר מהיבום ואין צריך שיהיה ודאי בן קיימא אלא כל שנולד חי דינו כבן קיימא ואין לחוש בו לנפל^[371], אלא שחכמים החמירו להחשיבו לספק כל ל' יום, שכיון שלדעת רשב"ג הוא ספק נפל חששו שמא יטעו ויחשבו שלא גמרו סימניו והוא נפל ויאמרו שנפל פוטר מהיבום^[372].

הלכה

הלכה כרשב"ג שספק בן ח' ספק בן ט' קודם ל' יום הוא ספק נפל עד שיעברו ל' יום^[373], אפילו גמרו שערו וצפרניו^[374]. ולכן, אשה שמת בעלה ונפלה לפני יבם, וילדה ולד שמת תוך ל' יום, ולא היה לבעלה בן אלא הוא, ואילו היה ולד זה בן קיימא היתה פטורה מחליצה^[375], ועמדה ונתקדשה, לפי שהיתה סבורה שאינה זקוקה ליבם^[376], אם אשת ישראל היא חולצת מחמת הספק^[377], שחוששים שולד זה אינו בן קיימא ואותה האשה זקוקה ליבם וצריכה חליצה^[378], ואף שמהתורה חשוב בן קיימא מדברי סופרים אינה חולצת עד שנדע שכלו לו חדשיו או שעברו עליו ל' יום^[379]. ואם אשת כהן היא, אינה צריכה חליצה, שכיון שאם תחלוץ תהא אסורה לו –כדין חלוצה שאסורה לכהן^[380] -, סומכים בזה על דעת חכמים ואומרים שאינו נפל, ואינה צריכה חליצה^[381]. וכן ולד שמת תוך ל' יום לא מתאבלים עליו כיון שהוא ספק נפל^[382]. ונחלקו בדבר ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש מהראשונים שסובר שעיקר הלכה כחכמים הסבורים שלא חוששים לנפל שהלכים אחר רוב ולדות שהם בני קיימא^[383], ולכן באשת כהן מתירים אותה לשוק ללא חליצה, ולא אמרו שהלכה כרשב"ג אלא להחמיר להצריך חליצה לאשת ישראל^[384], ולהקל באבלות שהלכה כדברי המיקל באבל^[385], וכיון שהוא חומרא בעלמא הקילו באשת כהן^[386], והוא הדין בכל מקום דחק, כגון שנישאת לישראל ואין היבם כאן שלא תצא^[387]. ויש שכתבו שבמקום דחק ועיגון כגון שהיבם קטן, גם בלא נתקדשה מותרת לחלוץ לכתחילה כדי לינשא^[388], ויש שכתבו שלכתחילה אסורה לחלוץ, ורק בדיעבד שכבר נתקדשה הקילו^[389]. ויש מהראשונים שסוברים שהלכה כרשב"ג, אלא שאף לדעתו מהתורה חשוב בן קיימא שהולכים אחר רוב ולדות שהם בני קיימא, ורק מדברי סופרים החמירו באשת ישראל להחשיבו לספק, אבל באשת כהן שלא אפשר לא החמירו^[390]. ויש מהראשונים שסובר שספק אם הלכה כרשב"ג או כחכמים, ולכן באשת ישראל צריכה חליצה ובאשת כהן לא הצריכו חליצה שיכול לומר קים לי כרבנן^[391]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שהלכה כרשב"ג לכתחילה, וחשוב ספק מהתורה, ורק בדיעבד אמרו שסומכים על דעת חכמים, שלא אמרו הלכה כרשב"ג אלא מטין כרשב"ג^[392], אבל לכתחילה אסור לעשות כדברי חכמים לחלוץ כשלא נתקדשה כדי שתוכל להינשא, אפילו במקום דחק ועיגון^[393]. ויש מהראשונים והאחרונים בדעתם שכתבו שהלכה כרשב"ג שחשוב ספק נפל מהתורה, אלא שרק בבהמה ורוצח ואבלות שייך ספק זה^[394], אבל בשאר דיני התורה כמו ירושה אין צריך שיהיה בן קיימא אלא כל שיש בו חיות נוהגים בו דינים אלו, וגם ביבום מהתורה כל שחי אחר הלידה פוטר מיבום אלא שמדברי סופרים צריך שיחיה ל' יום שמא יאמרו שנפל פוטר מהיבום^[395]. ויש מהראשונים שסובר שהלכה כרשב"ג שחשוב ספק גמור, ולכן גם אשת כהן חולצת^[396].

ויש שכתב שאם גמרו שערו וצפרניו חשוב ודאי בן קיימא, שגם רשב"ג מודה בזו ולא אמר שחולצת אלא בלא גמרו שערו וצפרניו, אלא שראוי להחמיר להחשיבו לספק עד שיעברו ל' יום^[397].

ויש הסובר שרק במת ביום ל' סומכים על דעת חכמים ובאשת כהן אינה חולצת^[398], אבל אם מת תוך ל' הלכה כרשב"ג, וגם באשת כהן צריכה חליצה^[399].

יש מהאחרונים שהסתפק שמא רק ביצא לאויר העולם אומרים שיש רוב ולדות שאינם נפלים שכיון שיצא חי מן הסתם הוא בן קיימא, אבל עובר שלא יצא לאויר העולם חשוב ספק נפל^[400], וכן כתב שאין לו חזקת חיים^[401]. ורבים מהאחרונים כתבו שג ם בלא יצא לאויר העולם יש רוב ולדות שאינם נפלים^[402], ויש לו חזקת חיים גם כשהוא עובר^[403].

ולד שנולד חי, יש מהאחרונים שכתב שתוך ל' יום אין לולד חזקת חיים שחוששים שהוא נפל^[404], והסתפק שמא יש כאן חזקה הבאה מכח הרוב^[405], שרוב ולדות אינם נפלים^[406]. ויש שכתבו שגם קודם ל' יום יש לו חזקת חיים^[407], ויש חזקה הבאה מכח הרוב שרוב ולדות אינם נפלים^[408].

מת ביום ל'

שהה ל' יום אינו נפל^[409]. מת ביום ל', נחלקו תנאים לגבי פדיון הבן: תנא קמא סובר שאם מת הבן ביום שלשים דינו כיום שלפניו שאם נתן לכהן המעות יחזיר, שאותו הולד הוא נפל ואינו חייב בפדיון עד לאחר שלשים^[410]. והטעם שלמדים גזירה שוה חדש חדש, בפדיון הבן נאמר: ופדויו מבן חדש תפדה^[411], ובמנין בכורות בני ישראל נאמר: פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה^[412], כמו ששם יום ל' כשלפניו, שנאמר "ומעלה", כך בפדיון יום ל' כשלפניו^[413]. ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן^[414], שספק הוא אם יום ל' כשלפניו והוא ספק נפל, או שהוא כלאחריו ואינו ספק נפל, שכיון שלגבי ערכין הוצרך ללמוד מהכתוב שיום ל' כשלפניו^[415], נעשו ערכין ומנין הבכורות שני כתובים הבאים כאחד* ואין מלמדין על פדיון הבן^[416], או שמה שאין מלמדים הוא לדבר אחר אבל לאותו הדבר כגון כגון בכורי דורות מבכורי מדבר ששניהם מדברים בבכור, מלמדין, ומספק אמר רבי עקיבא שלא שאם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן^[417]. הלכה כחכמים שיום שלשים כשלפניו^[418]. ויש שנראה מדבריהם שהלכה כרבי עקיבא שחשוב ספק^[419].

בשאר דיני התורה, כגון לענין חליצה ואבלות, יום ל' דינו כשלפניו, ואם מת ביום ל' נחלקו רשב"ג וחכמים אם חשוב בן קיימא או ספק נפל, כשם שנחלקו במת קודם ל'^[420].

ויש הסובר שרק במת ביום ל' סומכים על דעת חכמים ובאשת כהן אינה חולצת, כיון שאז אין מיעוט המצוי כל כך שיהיה נפל^[421], אבל פיהק ומת תוך ל' הלכה כרשב"ג, וגם באשת כהן צריכה חליצה^[422].

ויש שהסתפק לענין אבלות, שמא במת ביום ל' ומת מסיבה שחוץ מגופו, מתאבל עליו^[423].

על מנין הל' יום אם הוא מעת לעת, או מיד שכלה יום ל' מהלידה חשוב בן קיימא, עי' להלן: בשאר דיני התורה^[424].

יש מאחרונים שהסתפק שמא מנין הז' ימים אינו מהיום שיצא ראשו של הולד – שאז חשוב כילוד^[425] - אלא מעת שיצא כל גופו, שאף שחשוב כילוד מיש שיצא ראשו, אין ראיה מזה שחי ל' יום אחר שיצא ראשו שהוא בן קיימא, עד שיחיה ל' יום אחר יציאת הגוף^[426], וכתב שלמעשה יש להחמיר שלא לשחוט בהמה עד שיעברו ח' ימים מיום יציאת הגוף^[427].

פיהק ומת

בגמרא אמר אביי שמחלוקת רשב"ג וחכמים במת תוך ל' אם חשוב ספק נפל, היא רק בנפל מהגג או אכלו ארי^[428], שכיון שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר, תולים שללא מיתה זו לא היה מת^[429], אבל אם פיהק ומת - היינו שלאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט, שפיהק ומת^[430] - דברי הכל מת הוא^[431], שנראה שחסרון שנים טבעו והמיתו^[432], היינו שגם חכמים מודים שהוא ספק נפל ואם מת אמו צריכה חליצה^[433], אלא אם כן שהה ל' יום^[434], והוא ספק של תורה^[435]. ויש סוברים שקודם ל' יום חשוב ודאי נפל^[436]. ויש שסובר שדוקא פיהק ומת בתוך ל' דינו כנפל לכל הדעות, אבל בפיהק ומת ביום ל', נחלקו רשב"ג וחכמים, ולדעת חכמים דינו כבן קיימא^[437].

חלה ומת מתוך החולי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שדינו כפיהק ומת^[438], שחסרון שלמות טבעו גורם לחליו, ולא אמרה בלשון פיהוק אלא שכך הדרך בקטן כל כך שמעט חולי ממיתו בנקל^[439], ויש סוברים שדינו כנפל מן הגג או אכלו ארי^[440], שדוקא פיהק ומת דינו כספק נפל, שכיון שיש ריעותא מוכח שהוא נפל, אבל בחלה אין ריעותא בולד, שאפילו בן קיימא פעמים שחולה ומת^[441].

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שהלכה כאביי, ופיהק ומת אינו חשוב בן קיימא^[442], ודינו כספק נפל ולכן אפילו אשת כהן צריכה חליצה ותצא מבעלה^[443], שכיון שפיהק ומת יש ריעותא ואין כאן רוב נשים שיולדות ולד בן קיימא^[444], והוא ספק של תורה^[445], ומכל מקום אינו ודאי נפל ולכן אסורה להתייבם^[446]. ויש שנראה מדבריו שבחלה ומת יש להקל במקום דחק ועיגון^[447], ויש שהחמירו אף בחלה ומת^[448]. ויש שכתבו שאין הלכה כאביי^[449], שלדעתם רבא בגמרא חולק עליו והלכה כמותו^[450], שגם בפיהק ומת נחלקו רשב"ג וחכמים, ובאשת כהן סומכים על דעת חכמים ואינה חולצת^[451], שהוא ספק של דבריהם ומהתורה חשוב בן קיימא^[452]. ויש סוברים שפיהק ומת ביום ל' נחלקו רשב"ג ובאשת כהן סומכים על דעת חכמים ואינה צריכה חליצה, ופיהק ומת תוך ל' חולצת גם באשת כהן שלכל הדעות דינו כנפל^[453].

יש שהסתפק שמא פיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפיהוק, אלא שבפיהק כיון שראינו שנחלש חיותו ויש בו חיות מועט, כגון תינוק שמיד כשנולד היה חולה וחלוש, גם אם אכלו ארי מתוך הפיהוק דינו כפיהק ומת^[454].

כלו לו חדשיו, חשוב בן קיימא גם בפיהק ומת^[455].

דין פיהק ומת בנולד לח' חדשים, עי' להלן^[456].

ספק בן ט' ולא גמרו

ולד שנולד וספק אם נולד לח' או לט'^[457], ולא גמרו שערו וצפרניו, נחלקו ראשונים בדעת תנאים:

יש סוברים שאף בזה נחלקו רשב"ג וחכמים, ולדעת חכמים הוא בן קיימא מיד, ואף שלא גמרו סימניו אינו הוכחה שהוא נפל, שמצוי יולדות לט' ולד קיימא שלא גמרו סימניהם^[458]; ולדעת רשב"ג כל ל' יום הוא ספק נפל, ורק לאחר ל' יום יצא מספק נפל, והלכה כרשב"ג באשת ישראל שחולצת, ובאשת כהן סומכים על דעת חכמים ואינה חולצת^[459]. ואם שהה ל' יום הוא בן קיימא ודאי לכל הדעות^[460].

ויש סוברים שבלא גמרו שערו וצפרניו לכל הדעות הוא ספק נפל עד שיעברו ל' יום, שכיון שלא גמרו סימניו יצא מכלל רוב נשים שיולדות ולד בן קיימא, שרוב נשים יולדות בסימנים גמורים^[461], וגם באשת כהן צריכה חליצה ותצא, ומחלוקת רשב"ג וחכמים היא דוקא בספק בן ט' וגמרו סימניו^[462]. וכל זה בידוע שלא גמרו סימניו, אבל במת תוך ל' ולא בדקו אחר סימניו אם נתארסה לכהן לא תצא, שתולים שהוא מרוב ולדות שהם בני קיימא^[463]. ויש שצידד בדעת ראשונים שאף בלא ידוע אם גמרו סימניו הוא ספק של תורה ואף באשת כהן תצא^[464].

ויש שכתב שבלא גמרו סימניו הדבר ספק אם צריכה חליצה גם באשת כהן^[465].

ויש שסובר שאם לא גמרו סימניו, חשוב ספק נפל אף לאחר ל' יום, גם לדעת רשב"ג, וחולצת ולא מתייבמת^[466]. ויש שכתב שגם לדעה זו היינו דוקא בידוע שלא גמרו סימניו, אבל אם לא ראינו את סימניו, וחי ל' יום, תולים שגמרו סימניו, שחזקה שכל ששהה ל' יום גמרו סימניו, ועוד שרוב הנולדים הם בני קיימא^[467].

כלו לו חודשיו

אם ידוע לנו שכלו לו חודשיו^[468], היינו שעברו תשעה חדשים מששמשה עד שילדתו, ולא שמשה כל ימי עיבורה^[469], לדברי הכל חשוב בן קיימא גם קודם שעברו עליו ל' יום^[470], ואפילו מת בו ביום^[471], ואפילו פיהק ומת^[472], ואפילו יצא רק ראשו חי^[473], ואם מת מתאבלים עליו^[474]. ואפילו אם לא גמרו סימניו, חשוב בן קיימא מיד^[475]. ואם מת בעלה ועמדה. ונתקדשה ומת באותו יום שנולד, אפילו נתקדשה לישראל אינה חולצת^[476], וגם לכתחילה תנשא בלא חליצה^[477]. וזו ששנינו: בן יום אחד פוטר מן היבום^[478], בכלו לו חדשיו הדברים אמורים^[479], ויש שפרשו בלא ידוע שכלו לו חודשיו, ופוטר מהתורה, אבל מדרבנן צריכה חליצה^[480].

יש מהאחרונים שכתב שאפילו אם בעודו ברחם אמו לאחר תחילת העיבור באה לא מחלה שמחמתה אינו יכול לחיות ל' יום, חשוב בן קיימא כיון שכלו לו חודשיו, ואותה מחלה היא חולי וחולשה אבל אינו נפל^[481]. ואם היו בו פגמים גדולים שאינו ראוי לחיות כלל, כגון שנולד עם שני גבים ושני שדראות, אף שכלו לו חדשיו חשוב נפל^[482].

בגדר כלו לו חדשיו, אמרו בגמרא שיולדת לתשעה חדשים אינה יולדת למקוטעין^[483]. ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שהלכה שאינה יולדת למקוטעין, ורק אם עברו עליו ט' חדשים גמורים שכל אחד של ל' יום^[484], חשוב כלו לו חדשיו והוא ודאי בן קיימא, אבל בפחות מזה אינו חשוב בן ט'^[485]. ויש מהאחרונים שסובר שצריך להמתיר גם שלשה ימים של קליטת הזרע^[486], ולפני כן לא חשוב כלו לו חדשיו^[487], ויש שסוברים שאין צריך להמתין, ומיד שכלו ט' חדשים מיום העיבור חשוב כלו לו חדשיו^[488]. ויש אומרים שאף שצריך ט' חדשים, הלכה כדעת רבי יהודה הסובר שאין צריך שיהיה כל אחד של ל' יום, אלא שופר של קידוש החודש גורם^[489], היינו שהחדש התשיעי גורם ללידת הולד, ומשנכנס הוא זמן לידה אף שאין כאן חדשים שלימים של ל' יום^[490], ואם נתעברה סוף חדש וילדה בתחילת חדש ט' הוי ולד קיימא אף על גב דאינו אלא ז' חדשים ושני ימים^[491]. ויש אומרים שאף שבזמן הגמרא היו צריכים ט' חדשים גמורים, עתה נשתנו הטבעים ויולדת למקוטעים כמו שאנו רואים בחוש פעמים הרבה^[492], ומשנכנסה יום אחד בחודש התשיעי חוץ מיום שנתעברה, אף על פי שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום ולד גמור הוא^[493].

הנולד לז' חדשים ודאי^[494], אפילו רק נכנס מעט בחודש השביעי^[495], חשוב כלו לו חדשיו, שהיולדת לז' יולדת למקוטעין^[496].

הנולד קודם שכלו חדשיו, אם מועיל שישלים לט' חדשים מחוץ לרחם אמו, עי' להלן^[497].

ועי' להלן^[498] אם היום בקיאים בכלו לו חדשיו.

הנולד לשבעה או לשמונה

בן שבעה וספק בן שבעה

הנולד לז' חדשים ודאי^[499], אם גמרו שערו וצפרניו חשוב בן קיימא ודאי, גם קודם ששהה ל' יום, ואמו פטורה מהחליצה^[500]. ואמרו: רבי זעירא בשם רבי הונא: וייצר^[501] יצירה לשבעה ויצירה לתשעה^[502], היינו שיש ולד שנוצר לז' חדשים ויש ולד שנוצר לט' חדשים^[503].

ואם לא גמרו שערו וצפרניו חשוב ספק נפל ואמו צריכה חליצה עד שיעברו עליו ל' יום^[504]. ויש שכתבו שהוא בן קיימא ודאי^[505]. ויש שכתב שהוא בחזקת נפל ואין מלים אותו בשבת^[506]. לדעת הסוברים שהוא בן קיימא, אם צריך שיהיה שלם באבריו, עי' להלן: לענין מילה וחילול שבת^[507].

אם בתחילת יצירתו היה ראוי להולד לתשעה, ונולד לשבעה אינו חי^[508].

ספק בן ז' ספק בן ח', שגמרו שערו וצפרניו, אינו חשוב ודאי בן קיימא עד שיעברו עליו ל' יום^[509], ולכן אם מת תוך ל' אמו צריכה חליצה^[510]. וכל שכן בלא גמרו שערו וצפרניו שאינו חשוב ודאי בן קיימא^[511], שכיון שיצא מכלל רוב היולדות לט' בני קיימא, חשוב ספק נפל^[512]. ויש שכתבו שבלא גמרו סימניו הוא ספק של תורה והולכים בו להחמיר, וגם באשת כהן חולצת^[513], ויש שכתב שכיון שלא גמרו סימניו חזקה שהוא בן ח'^[514]. ויש שכתבו שהוא ספק של דבריהם ובאשת כהן אינה חולצת^[515].

יש מהאחרונים שצידד שהנולד בחודש השביעי שהוציאוהו מהרחם על ידי ניתוח, דינו כנולד לח' שודאי לא כלו לו חדשיו, שתולים שהוא מרוב ולדות שנגמרים לט', והוא יצא קודם זמנו^[516].

על ולד שנולד פחות מז' חדשים, חשוב נפל^[517]. על פרטי הדינים בזה עי' ערך יחס^[518].

בן ח' וגמרו סימניו

הנולד בחודש השמיני לעיבורו, אינו יכול לחיות^[519], וקרוי נפל^[520], שהיה ראוי ליגמר לתשעה חדשים ויצא קודם שנגמר^[521]. ואמרו בירושלמי: רבי זעירא בשם רבי הונא וייצר^[522] יצירה לשבעה ויצירה לתשעה. נוצר לז' ונולד לשמונה חיי כל שכן לתשעה. נוצר לתשעה ונולד לשמונה. אינו חי^[523]. ומכל מקום פעמים שאמרו שהנולד לח' חדשים אינו נפל, שתולים שנגמרה צורתו לשבעה ונשתהה חודש בבטן אמו^[524].

הנולד לשמונה חדשים בודאי, כגון שבעל פעם אחת בלבד וקודם לכן לא בעל כלל, ופירש, ונולד הולד לח' חדשים^[525], וגמרו סימניו היינו שערו וצפרניו^[526], נחלקו תנאים בדינו:

תנא קמא סובר שכל שלא כלו לו חדשיו חשוב בן שמונה; רבי^[527] – ויש גורסים ר' יוסי^[528] - אומר סימנין מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו; רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל^[529]. ונחלקו ראשונים בביאור המחלוקת:

יש סוברים שלדעת תנא קמא כל שנולד לח' אינו חשוב בן קיימא גם בגמרו שערו וצפרניו, וגם בחי הרבה זמן^[530], או שודאי לנו אינו יכול לחיות הרבה זמן ולהגיע לזקנה אף שיכול לחיות זמן קצר^[531], ויש מהאחרונים שפרש שודאי לנו שאינו יכול לחיות ל' יום, אבל אם חי ל' יום הוא מעשה נסים והוא בן קיימא^[532]. ולדעת רבי רק לאחר עשרים שנה חשוב בן קיימא, אבל קודם לכ' שנה מהתורה חשוב בן קיימא ורבנן החמירו להחשיבו לספק בכל דבר שהוא איסור תורה, ואם מת תוך ל' מהתורה פוטר את אמו, אבל מדרבנן צריכה חליצה^[533]. ודעת רשב"ג שחשוב בן קיימא לאחר ל' יום^[534]. וזו שאמר וזו שאמר רבי אבהו סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים^[535] לענין שאין מחזיקין אותו כבן קיימא עד כ' שנה הדברים אמורים^[536], והוא כדעת רבי^[537]. וזו ששנינו בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו^[538], לדעת רבי הוא בלא גמרו שערו וצפרניו^[539], אבל בגמרו מותר לטלטלו כיון שהוא איסור דרבנן ובזה לא החמירו להחשיבו לספק נפל^[540], ולדעת חכמים גם בגמרו שערו וצפרניו^[541].

ויש סוברים שלדעת חכמים נולד לח' וגמרו שערו וצפרניו אין מסתפקים שמא הוא בן שבעה שנתשהה, שכל שנגמר אינו מתשהה, וודאי לנו שנולד לח', ואף שאפשר לו לחיות זמן קצר כיון שגמרו סימניו, אינו יכול לחיות כ' שנה ולכן חשוב נפל ודאי. ודעת רבי שכיון שגמרו סימניו, אף על פי שהוא בן שמונה בודאי, יש לדון בצד רחוק שהוא בן שבעה והשתהה ויוכל לחיות ולהגיע לזקנה כשאר בני אדם, הילכך משמרין לו עד עשרים ואם מת לו נתגלה שבן שמנה היה ולא היה בר קיימא, ואם חי כ' שנה מוכח שהוא בן שבעה שהשתהה, והוא בן קיימא. ורשב"ג בא ופירש שעד ל' יום חשוב ודאי נפל, ואחר ל' יום עד כ' שנה חשוב ספק נפל, ואינו חולק על רבי. ודברי רבי אבהו הם כרבי ורשב"ג^[542].

ויש סוברים שלדעת חכמים אינו חשוב בן קיימא עד שיעברו עליו כ' שנה, וקודם לזה חשוב ודאי נפל^[543], ויש סוברים שקודם ל' יום חשוב ודאי נפל ואחר ל' יום עד כ' שנה חשוב ספק נפל^[544], ורק אחר שחי כ' שנה התברר שהוא בן קיימא, כיון שיש מציאות רחוקה של נולדים לח' שהם בני קיימא, וכיון שחי כ' שנה התברר שהוא מאותם שהם בני קיימא^[545]. ולדעת רבי ורשב"ג חשוב בן קיימא לאחר ל' יום, וקודם לזה הוא ספק נפל^[546], כיון שנולד לח' חדשים לא מסתבר שיצא מתורת נפל אלא בל' יום^[547]. וזו שאמר וזו שאמר רבי אבהו סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים^[548], הוא כדעת חכמים^[549]. וזו ששנינו בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת^[550], לדעת חכמים הוא גם בגמרו שערו וצפרניו, שכיון שאינו חשוב בן קיימא עד כ' שנה, אינו מצוי שיהיה בן קיימא ואסור לטלטלו^[551] עד שיהיה בן כ' שנה^[552], ויש אומרים עד ל' יום^[553]. אבל לדעת רבי ורשב"ג הסוברים שחשוב בן קיימא אחר ל' יום, מותר לטלטלו אם גמרו שערו וצפרניו^[554].

ויש הסובר שלדעת חכמים עד כ' שנה חשוב ספק נפל, ומכ' שנה חשוב בן קיימא, ודברי רבי אבהו הם כדעת חכמים, ולדעת רבי חשוב בן קיימא מיד אם גמרו סימניו, ורשב"ג סובר כרבי בגמרו סימניו, ובא להוסיף שאם לא גמרו חשוב בן קיימא בל' יום, ורבי מודה לזה, ואין מחלוקת בין רבי לרשב"ג^[555]. ויש שכתב שלדעת חכמים אינו יוצא לעולם מספק נפל, ודברי רבי אבהו שסימני בן ח' אין עושים בהם מעשה עד שיהיה בן כ', הם כדעת רבי, שאומר שגמרו סימניו הוא בן קיימא, ופירש רבי אבהו שלרבי אינו יוצא מספק נפל עד כ' שנה, אלא שאין הלכה כרבי אבהו בזה, וגם לדעת רבי יוצא מספק נפל לאחר ל' יום, ורבי ורשב"ג לא נחלקו, שרבי אמר שאם גמרו שערו וצפרניו חשוב ספק בן קיימא ולכן מותר לטלטלו מיד, ואם לא גמרו אסור לטלטלו שחשוב נפל, ורשב"ג פירש שגם אם לא גמרו שערו וצפרניו, אם חי ל' יום חשוב בן קיימא, וגם אם גמרו אף שמותר לטלטלו בשבת כיון שטלטול הוא דרבנן, לדברים שהם מהתורה החמירו לחשבו לספק נפל מדרבנן^[556].

ויש הסובר שלדעת רשב"ג כל זמן שלא שהה הוא ודאי נפל, ולאחר ל' יום הוא ספק נפל, ודברי רבי אבהו שאמר שיוצא מספק נפל רק כשיהיה בן כ', הם כדעת רשב"ג^[557].

יש סוברים שלדעת תנא קמא כל שנולד לח' חדשים ודאי חשוב נפל ודאי, גם אם גמרו שערו וצפרניו, ואינו מתקיים ל' יום^[558], היינו שתולים שבמציאות לא יחיה ל' יום^[559]. ולדעת רבי דוקא אם לא גמרו שערו וצפרניו ונולד לח' חשוב נפל, אבל אם גמרו שערו וצפרניו ונולד לח' הוא ספק נפל, שמא נגמרה צורתו לשבעה ונשתהה עוד חודש בבטן אמו^[560], והוא בן קיימא, או שנגמרה צורתו לשמונה והוא נפל, ולא ידוע זמנו לרבי אימתי יוצא מתורת נפל^[561], ורשב"ג סובר כרבי שהוא ספק נפל, ופירש שיוצא מספק נפל בל' יום^[562]. ויש סוברים שאף לדעת רבי יוצא מספק נפל בל' יום^[563]. ואם מת תוך ל' יום צריכה חליצה גם באשת כהן, כיון שלכל הדעות חשוב ספק נפל^[564]. וזו שאמרו בברייתא: בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה^[565], לדעת תנא קמא מדובר בכל בן ח', ולדעת רבי ורשב"ג מדובר דוקא בלא גמרו שערו וצפרניו שחשוב נפל ודאי^[566]. וזו שאמר רבי אבהו סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים^[567], מה שאמרו עד שיהא בן עשרים הוא רק לסריס ואיילונית ולא לנולד לח'^[568].

ויש סוברים שלדעת תנא קמא כל שנולד לח' חדשים חשוב נפל ודאי גם אם גמרו שערו וצפרניו וגם בשהה ל' יום^[569], ולדעת רבי חשוב ודאי בן קיימא מיד, גם קודם ל' יום, שכיון שגמרו שערו וצפרניו נגמרה צורתו לשבעה והשתהה חודש בבטן אמו עד שיצא לאויר העולם^[570], שבן שמנה דרכו להיות בלא גמר סימנים, וכיון שגמרו סימניו וודאי בן ז' הוא אלא שנשתהה^[571], ולדעת רשב"ג חשוב ספק נפל עד שיעברו ל' יום ואז יצא מספק נפל^[572], ויש סוברים שדעת רשב"ג היא כרבי שחשוב בן קיימא מיד^[573]. ואם מת תוך ל' באשת ישראל צריכה חליצה ובאשת כהן אינה צריכה חליצה שסומכים על דעת רבי^[574]. וזו שאמרו בברייתא: בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכמה^[575], לדעת תנא קמא הוא בכל בן ח'^[576], ולדעת רבי ורשב"ג דוקא בלא גמרו שערו וצפרניו שחשוב נפל ודאי^[577]. וזו שאמר רבי אבהו סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהן מעשה עד שיהו בן עשרים^[578], אינו לענין להחשיבו בן קיימא רק בגיל כ', אלא לענין שאם לא גמרו שערו וצפרניו הוא מסימני סריס* ואם הגיע לגיל כ' ולא הביא ב' שערות חשוב סריס^[579], או לענין גדלות, שהנולד לח' חדשים, אף שגמרו שערו וצפרניו, מפני דקותו וחולשתו אינו חשוב גדול כשיהיה בן יג' שנה ויביא ב' שערות, ורק כשיהא בן כ' ויביא ב' שערות חשוב גדול^[580].

ויש סוברים שלדעת חכמים חשוב ודאי נפל גם בשהה ל' יום, ורבי ורשב"ג לא נחלקו אלא לענין מילה, שדעת רבי שאם גמרו סימניו מלים אותו בשבת מספק שמא הוא בן קיימא, כיון שגם אם אינו בן קיימא אין כאן אלא איסור טלטול^[581], אבל לשאר דברים מודה רבי לרשב"ג שחשוב ספק עד ל' יום, ובאשת ישראל חולצת ובאשת כהן אינה חולצת כיון שמהתורה חשוב בן קיימא^[582]. וזו ששנינו בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו^[583], בלא גמרו שערו וצפרניו הדברים אמורים^[584].

ויש שנראה מדבריהם, שבגמרו סימניו לדעת חכמים חשוב בן קיימא מיד, ולדעת רשב"ג רק אחר שעברו ל' יום חשוב בן קיימא^[585].

ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שמחלוקת רבי וחכמים היא רק לענין מילה, ובהמה שמתה תוך ז' ימים^[586], שבהם צריך שיהיה בן קיימא ולא מספיק שיהיה חי, ולדעת רבי חשוב בן קיימא אם גמרו סימניו, ורשב"ג סובר שגם אם לא גמרו אם שהה ל' יום חשוב בן קיימא, ולחכמים אינו חשוב בן קיימא גם בגמרו סימניו, אבל בשאר דיני התורה כגון לענין נחלה וטומאת זיבה ונגעים, למדים מפסוקים שאין צריך שיהיה חשוב בן קיימא אלא מספיק שיהיה חי, ולכן בן יום אחד דינים אלו נוהגים מהתורה גם בבן יום אחד^[587], וגם חכמים לא החמירו בזה, וביבום למדים מפסוק שחשוב בן קיימא מיד, שכתוב ובן אין לו^[588], משמע שכל שיש לו בן שנולד חי פוטר מהיבום^[589], אלא שבזה החמירו להחשיבו לספק כל ל' יום, שמא יאמרו שנפל זוקק ליבום^[590].

אף להלכה נחלקו הראשונים: יש שכתבו שהלכה כדעת רשב"ג גם בנולד לח' חדשים ודאי, ולכן - לפירושם בדעתו^[591] - בן ח' שגמרו שערו וצפרניו חשוב ספק נפל עד ל' יום^[592], ואם מת הולד תוך ל' זקוקה ליבום וצריכה חליצה אף באשת כהן כיון שחשוב ספק^[593]. ויש שביאר שלדעה זו הוא ספק של תורה, ולכן אף באשת כהן חולצת^[594]. ומותר לטלטלו בשבת כיון שהוא ספק בן קיימא^[595]. ולאחר ל' יום חשוב בן קיימא ודאי^[596], ותינשא לכתחילה בלא חליצה^[597], ואין הלכה כרבי אבהו הסובר שחשוב ספק עד כ' שנה^[598], או שאף לדעת רבי אבהו חשוב בן קיימא אחר ל' יום^[599]. ויש שכתבו שלענין מילה אם גמרו שערו וצפרניו מלים אותו בשבת כדעת רבי, אבל לשאר דברים חשוב ספק כדעת רשב"ג, ומכל מקום באשת כהן אינה חולצת כיון שמהתורה חשוב בן קיימא העמידו על דין תורה^[600], ולענין טלטול בשבת מותר לטלטלו^[601], ובאבלות גם לאחר ל' יום אינו מתאבל עליו, כדעת רבנן הסוברים כן, שהלכה כדברי המיקל באבל^[602]. ויש שכתבו שאם גמרו שערו וצפרניו חשוב בן קיימא מיד^[603], משום שהלכה כרשב"ג הסובר כך – לפירושם בדעתו^[604] -; או שאף שלדעת רשב"ג הוא ספק נפל, הלכה בזה כרבי שחשוב בן קיימא ודאי^[605]. ולכן באשת כהן אינה חולצת^[606], ובאשת ישראל החמירו מדברי סופרים שתחלוץ עד שתדע בודאי שכלו לו חודשיו ונולד לט' חדשים גמורים, אף שמהתורה חשוב בן קיימא^[607]. ויש סוברים שהלכה כדעת רבי אבהו הסובר שיוצא מספק נפל רק בכ' שנה, כדעת חכמים הסוברים כן –לדעה זו-^[608]. וקודם כ' שנה, יש שכתבו שחשוב ודאי נפל, גם לאחר ל' יום^[609]. ויש שכתב שאם מת לאחר ל' חשוב ספק ואשתו צריכה חליצה, ואם מת תוך ל' חשוב ודאי נפל ואשתו מתייבמת, כדעת חכמים הסוברים כן - לפירושו^[610]. ומה שאמרו בגמרא שהלכה כרשב"ג, בולד שספק אם כלו לו חדשיו הדברים אמורים, אבל בבן ח', גם בספק אם כלו לו חדשיו אין הלכה כמותו^[611]. או שרק להחמיר בספק אם כלו לו חודשיו להצריכה חליצה אמרו שהלכה כמותו^[612], אבל עיקר הלכה כחכמים^[613]. ולדעה זו בן שמנה אסור לטלטלו גם בגמרו שערו וצפרניו^[614], יש סוברים שגם בשהה ל' יום עד כ' שנה הוא בחזקת נפל ואסור לטלטלו^[615], ויש סוברים שאחר ל' יום חשוב ספק ומותר לטלטלו^[616]. ויש סוברים שאין צריך שיגיע לכ' שנה כדי שיצא מספק נפל, אבל צריך יותר מל' יום, והיינו שיהיה בן שנה או שיעור אחר^[617].

ויש סוברים שהלכה כרבי אבהו שאינו חשוב ודאי בן קיימא עד כ' שנה, וכדעת רבי ורשב"ג הסוברים כן לפירושם^[618], ועד ל' יום חשוב ודאי נפל, ואחר ל' יום עד כ' שנה חשוב ספק נפל, ואם חי כ' שנה התברר שהוא בן קיימא ודאי, ומותר לטלטלו מיד^[619].

לדעת הסובר שלאחר ל' יום חשוב בין קיימא^[620], יש שכתב שכל זה בנהרג כגון שנפל מן הגג או אכלו ארי, אבל בפיהק ומת^[621] אינו חשוב בן קיימא גם במת לאחר ל' יום, עד שיחיה י"ב חודש^[622], ויש סוברים שאף בפיהק ומת חשוב בן קיימא אחר ל' יום^[623].

הנולד לח' אין הבדל בדיניו אם הוא זכר או נקיבה^[624].

הנולד לח' אם מועיל שישלים לט' חדשים מחוץ לרחם אמו, עי' להלן^[625].

גמרו סימניו, היינו סימני שערו וצפרניו^[626], וצריך שיהיו גמורים משעה שנולד^[627]. ויש שצידד לומר שגם אם גמרו אחר שנולד חשוב גמרו סימניו^[628]. יש מהאחרונים שכתב שאם ישנם קצת צפרנים, וגם קצת מהשערות, חשוב ספק אם הוא בכלל גמרו^[629]. במדרש מצאנו סימן נוסף: שיהיו שפתיו נגמרים^[630], ולא הובא סימן זה בפוסקים^[631]. מהראשונים יש שכתב בשם נשים חכמות שנתנו סימנים שלא הוזכרו בגמ', כגון דביקות האזניים סתימת העיניים, סתימת פי הטבעת ועוד, וכתב שאין לסמוך על סימנים אלו^[632].

בן ח' ולא גמרו שערו וצפרניו

נולד לח' חדשים, ולא גמרו סימני שערו וצפרניו, ששערו לקוי ואין צפרניו שלימין בברייתן^[633], נחלקו ראשונים בדעת תנאים:

יש סוברים שחשוב נפל ודאי לכל הדעות^[634], שלא היה ראוי להיולד אלא בתשעה ויצא קודם שיולד^[635], ולכן אפילו חיה ל' יום חשוב נפל^[636], או שבמציאות אינו יכול לחיות ל' יום^[637].

ויש סוברים שאף בזה נחלקו תנאים, ולדעת תנא קמא חשוב נפל ודאי אפילו שהה ל' יום, וכן לדעת רבי, ולדעת רשב"ג אם שהה ל' יום מוכח שהוא בן קיימא^[638], שאילו היה נפל לא היה חי ל' יום^[639], או שתולים את הדבר בחסרון בקיאותינו, ומסתמא גמרו סימניו^[640]. ומכל מקום כל זמן שלא שהה ל' יום חשוב ודאי נפל^[641], ורק על דרך הזרות יכול לחיות יותר^[642], ואם מת צריכה חליצה גם באשת כהן^[643]. ויש שכתבו שאף רבי מודה שאחר ל' יום חשוב בן קיימא^[644]. וזו ששנינו בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו^[645], בלא גמרו שערו וצפרניו הדברים אמורים^[646].

ויש סוברים שלדעת חכמים חשוב ודאי נפל גם בשהה ל' יום, ולדעת רשב"ג אם לא שהה חשוב ודאי נפל, ובשהה ל' יום חשוב ספק בן קיימא^[647].

להלכה כתבו ראשונים שהנולד ח' ולא גמרו סימניו חשוב ודאי נפל^[648]. ואם שהה ל' יום נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים סוברים שאף שקודם ששהה חשוב נפל, ואם מת צריכה חליצה גם באשת כהן ותחלוץ ותצא מבעלה^[649], אם עברו ל' יום חשוב בן קיימא^[650], שהלכה כדעת רשב"ג הסובר כן לדעתם^[651], או שגם רבי מודה בזה^[652], ויש שכתב שמה שחי ל' יום הוא מעשה נסים, שכל שלא גמרו שערו וצפרניו חשוב ודאי נפל, ומכל מקום חשוב בן קיימא^[653]. ולכן אשת ישראל שילדה ולד כזה ומת לאחר ל', אסורה להתייבם, ואשת כהן אינה צריכה חליצה^[654]. ויש מהאחרונים סוברים שגם בשהה ל' יום חשוב ודאי נפל ואשתו מתייבמת שהלכה כחכמים הסוברים כן^[655]. ויש מהאחרונים סוברים שלאחר ל' יום הוא ספק נפל, ורק אם שהה כ' שנה חשוב בן קיימא לענין יבום וחליצה^[656].

ומכל מקום קודם ששהה ל' יום לכל הדעות חשוב נפל, ואם מת אמו חייבת חליצה, וגם אשת כהן תחלוץ ותצא^[657], ויש מהראשונים שכתב שמותרת להתייבם כיון שחשוב ודאי נפל^[658], ויש שכתב שאסורה להתייבם שמא הוא בן קיימא^[659]; ובעודו חי אסור לטלטלו^[660], ואין מלים אותו בשבת^[661]. ויש שכתב אף בזה שהוא ספק, ובאשת כהן אינה צריכה חליצה^[662]. ויש מהראשונים שכתב שאסורה להתייבם מהתורה, שמהתורה כל שיצא חי פוטר את אמו מהיבום גם אם הוא ודאי נפל, וחכמים החמירו להצריכה חליצה אבל אסורה ביבום מהתורה^[663].

ילדה ולד מת אם חשוב ספק

אשה שילדה נפל אחרי מותו - היינו שהולד לא יצא חי לאויר העולם, ואפילו כלו חדשיו כיון שמת^[664] - מותרת להתייבם שחשוב ודאי נפל^[665]. ויש מהראשונים סובר שחשוב ספק נפל וצריכה חליצה, ואסורה להתייבם, ואפילו כשיש ספק אם כלו לו חדשיו^[666], אבל אם לא כלו לו חדשיו חשוב ודאי נפל^[667]. ויש מהאחרונים שכתב שלדעה זו אסורה להתייבם מהתורה^[668]. ויש מהאחרונים שביאר בדעתו, שחוששים שמא כשיצאה פדחתו – שמאז חשוב כילוד^[669] - היה חי, ואז עדיין אי אפשר לבדקו שצריך לבדוק בחוטמו או בלבו^[670], ומיד אחר כך מת, ומחמירים בכל ולד מספק^[671].

דין הנולד קודם זמנו בימינו

יש שכתב שבימינו נראה שהשתנו הטבעים והנולד לח' חדשים חשוב בן קיימא, שאפשר שהוא מאותם שנולדים לז' והשתהה קצת ונגמרה צורתו לח'^[672].

הנולד קודם זמנו, באופן שחשוב ספק נפל ואם שהה ל' יום חשוב בן קיימא, כגון הנולד לספק ט' חדשים^[673], או הנולד לח' וגמרו סימניו^[674], וחי באמצעות אינקובטור ל' יום^[675], נחלקו האחרונים בדינו: יש סוברים שגם באופן שאם שהה ל' יום יצא מכלל נפל, כל זה בחי ל' יום מעצמו, אבל אם חי ל' יום על ידי רפואות או אינקובטור חשוב נפל גם לאחר ל' יום^[676], אלא אם כן חי ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור^[677]. ויש סוברים שגם אם חי על ידי רפואות או על ידי אינקובטור ל' יום, חשוב בן קיימא כמו בחי ל' יום מעצמו^[678].

הנולד קודם זמנו באופן שחשוב נפל ודאי אפילו שהה ל' יום, כגון הנולד לח' ולא גמרו סימניו – לסוברים כן^[679], או הנולד לח' וגמרו סימניו - לסוברים כן^[680], וחי ל' יום על ידי אינקובטור, יש שנראה מדבריהם שחשוב נפל, ומה שחי על ידי אינקובטור לא עדיף מאילו היה חי מעצמו שאינו יוצא בזה מתורת נפל^[681]. ויש שצידד לענין חליצה שרק אחר כ' שנה חשוב בן קיימא ופוטר מיבום וחליצה^[682]. ויש שצידד שחשוב בן קיימא, שהשהות באניקובטור חשובה כשהות ברחם והוא משלים כל מה שהרחם היה עושה להשלמת הולד^[683], ולענין חליצה כתב שאם שהה י"ב חודש חשוב בן קיימא גם בלא גמרו סימניו^[684].

על דינו של הנולד קודם זמנו ושמו אותו באינקובטור, לענין חילול שבת, ראה להלן: לענין מילה וחילול שבת^[685]. על דינו לענין אבלות, ראה להלן: בשאר דיני התורה^[686].

הנולד לח' חדשים, יש שכתבו שאף שנחלקו הראשונים אם חשוב גדול בי"ג שנה^[687] או בכ' שנה^[688], בזמנינו אפשר שנשתנו הטבעים והנולד לח' חדשים חשוב ולד גמור, ונעשה גדול בגיל י"ג שנה^[689], ועוד שנוהגים כדעת שאר הראשונים הסוברים שגם הנולד לח' נעשה גדול מי"ג שנה^[690]. ויש שכתב שבודאי נולד לח' יש לחוש שאינו נעשה גדול עד כ' שנה, וזה אינו מצוי, אבל אם אינו ודאי בן ח' נעשה גדול מי"ג שנה^[691].

לענין מילה וחילול שבת

מילת נפלים

נפל אין בו מצות מילה מהתורה^[692]. ומכל מקום נוהגים למול את הנפל שנולד חי ומת קודם היום השמיני^[693], או שמת אחר היום השמיני ולא מלו אותו בזמנו מאיזה סיבה^[694], או שנולד מת^[695], ומלין אותו על קברו^[696] בצור או בקנה^[697], ואין מברכין על המילה^[698]. ואין פורעים מילה זו^[699]. ויש שכתב שלא נהגו למולו^[700]. ויש שכתב שנהגו למול אחר הרחיצה ולא על הקבר^[701]. והטעם שמלים אותו להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו^[702], ועוד משום תקנת הפושעים, שאמרו במדרש^[703] שהקב"ה מעביר הערלה מן הקטנים שמתו ולא מלו ונותנה על פושעי ישראל^[704]. ואין מסירין ערלת נפל ביום טוב אפילו הוא שני של גליות, שנפל אין מצוה לקברו ואסור לטלטלו^[705].

וכן נוהגים שנותנים לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחיית המתים ויהיה בו דעה ויכיר את אביו^[706].

הנולד קודם זמנו, או שספק אם נולד בזמנו, חייב במילה^[707], ואפילו נולד בחודש השמיני לעיבורו קודם שתיגמר ברייתו^[708].

יש שכתב שאף שמעיקר הדין הנולד לח' או לספק ז' ספק ח' מלים אותו בחול ליום השמיני, יש שנהגו שלא למולו עד שיעברו עליו ל' יום, שהנולדים קודם זמנם הם חלושים וחולים וחוששים שיסתכנו מחמת המילה^[709].

מילת נפל בשבת

הנולד קודם זמנו, יש אופנים שמילתו דוחה שבת, ויש אופנים שאינה דוחה שבת, ויש אופנים שנחלקו ראשונים בדבר.

הנולד לט' חדשים ודאי, שיודעים שכלו לו חדשיו^[710], מילתו דוחה שבת^[711], וכן אם אין ידוע אם כלו לו חדשיו ושהה ל' יום מילתו דוחה שבת^[712], שודאי לנו שהוא בן קיימא^[713].

הנולד לח' חדשים ודאי, אם לא גמרו שערו וצפרניו הרי הוא נפל ואין מלים אותו בשבת^[714], שכיון שחשוב נפל גמור, ואין צד מצוה במילתו, לא מתירים טלטול כדי למולו^[715].

ואם גמרו שערו וצפרניו יש אומרים שמלים אותו בשבת, שמא הוא בן ז' והשתהה חודש בבטן אמו, והוא בן קיימא^[716], וכיון שחיתוך המילה אינו אסור מהתורה, לפיכך לא אסרו למוהלו במקום ספק מצות מילה^[717], כדעת רבי הסובר כן לדעתם^[718]; ויש אומרים שאין מלים אותו בשבת^[719]. ויש אומרים שבזמנינו אין בקיאים בסימני שערו וצפרניו ואין לנו בן ח' ודאי וכולם מלים אותם בשבת^[720].

קטן שלא ידוע אם נולד לט' חדשים או לח' חדשים, נחלקו ראשונים בדינו: יש אומרים שאין מלים אותו בשבת אפילו אם גמרו סימניו^[721]. ורוב הראשונים סוברים שמלים אותו בשבת^[722] אף שהוא ספק נפל^[723], כיון שאינו אלא שבות דרבנן^[724]; מהם שסוברים כן דוקא בגמרו שערו וצפרניו^[725], ומהם שסוברים כן גם בלא גמרו^[726].

הנולד לז' חדשים שגמרו שערו וצפרניו חשוב בן קיימא, ומלים אותו בשבת^[727].

בן ז' שלא גמרו שערו וצפרניו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שסובר שדינו כנפל ואין מלים אותו בשבת^[728], שתולים שהוא בן שמונה אלא שקדם להולד^[729], או שהוא בן ששה חדשים ושהה חודש בבטן אמו^[730]. והרבה כתבו שדינו כבן קיימא^[731] ומלים אותו בשבת^[732], ובלבד שיהיה שלם^[733]. יש שפרשו הכוונה שיהיה שלם באבריו^[734], שאם אינו שלם באבריו מוכח שהיה ראוי להיולד בתשעה ונולד לשבעה ואינו בן קיימא^[735], ויש שפרשו שאין בו לא מכה ולא חולי, שאם יש בו אחד מאלה מחמתם נולד לפני הזמן והרי זה נפל ודאי ואין מטלטלין אותו למולו^[736]. ויש שכתבו שאם נולד לז' חדשים ודאי חשוב בן קיימא בכל אופן^[737]. ויש שסובר שאם ידוע לנו שלא גמרו שערו וצפרניו, אין מלים אותו, אבל אין אנו צריכין לדקדק אחר זה, ומי שאינו בקי בסימנים אלו אין צריך לחוש כל שלא ראינו ברור שלא גמרו שערו וצפרניו^[738].

ספק בן ז' ספק בן ח', וגמרו שערו וצפרניו, מלים אותו בשבת^[739], שמאחר ששערו וצפרניו מוכיחים עליו שבן קיימא הוא מחזיקים אותו ברוב הנולדים שהם בני קיימא ומלים אותו, כמו שאנו סומכים בכמה דברים על הרוב^[740]. ויש שנראה מדבריהם שגם בגמרו שערו וצפרניו אין מלים אותו בשבת^[741].

ספק בן ז' ספק בן ח', ולא גמרו שערו וצפרניו, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש שכתבו שהוא ספק בן קיימא ומלים אותו בשבת מספק^[742], שאם הוא בן קיימא מקיים מצות מילה הדוחה שבת, ואם אינו בן קיימא אין בזה איסור עשית חבורה^[743] מפני שהוא מחתך בשר בעלמא^[744], ואף שיש כאן איסור טלטול דרבנן^[745], כיון שיש ספק שמא עושה מצוה לא גזרו חכמים^[746], ובלבד שיהיה שלם^[747]. וזו ששנינו: ספק בן שבעה ספק בן שמונה^[748] אין מחללין עליו את השבת^[749], העמידו בגמרא במכשירי מילה שיש בהם איסור תורה, וכדעת רבי אליעזר הסובר שמכשירי מילה דוחים שבת^[750], אבל למה שאנו פוסקים כדעת חכמים שאין מכשירי מילה דוחים שבת^[751], גם ספק בן ז' מלים אותו בשבת כיון שאין במילה איסור תורה^[752]. ויש שכתב שמכל מקום הוא ספק של תורה^[753]. ויש שכתב שאף שמלים אותו בשבת כיון שאין במילה איסור תורה, אבל אין מחללים עליו שבת להצילו כיון שהוא ספק גמור^[754]. ויש שחולקים על כל זה וכתבו שאין מלים אותו בשבת^[755], שכיון שלא גמרו שערו וצפרניו יצא מכלל רוב הולדות שהם בני קיימא^[756], ומוכח שהוא בן ח'^[757], ואף שאין כאן אלא איסור טלטול, למה נתיר איסור טלטול במקום שאין שקרוב לודאי שאינו בן קיימא^[758]. וזו ששנינו: ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת^[759], ומה שהעמידו בגמרא דוקא במכשירי מילה כרבי אליעזר, סוברים שנדחית העמדה זו^[760]. ויש שסובר שאם ידוע לנו שלא גמרו שערו וצפרניו, אין מלים אותו, אבל אין אנו צריכין לדקדק אחר זה, ומי שאינו בקי בסימנים אלו אין צריך לחוש כל שלא ראינו ברור שלא גמרו שערו וצפרניו^[761].

חילול שבת

קטן הנולד לח' חדשים - בין אם הוא זכר או נקיבה^[762] - אמרו בברייתא שהרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו - בשבת^[763] -, אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה^[764], היינו סכנת האם, שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי^[765] ותיאנס ותמות^[766], ויש שפרשו שמחללים גם מפני סכנת הולד^[767].

בגמרא העמידו ברייתא זו בלא גמרו שערו וצפרניו, אבל בגמרו מותר לטלטלו^[768], וכדעת רבי האומר שסימניו מוכיחים עליו^[769], שאם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת, אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמין בבריאתן הרי זה בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בתשעה ויצא קודם שנגמר לפיכך הוא חשוב כאבן ואסור לטלטלו^[770]. ויש ראשונים סוברים בדעת חלק מהתנאים, שגם בגמרו שערו וצפרניו אסור לטלטלו^[771]. ויש מהראשונים סובר שהנולד לח' אין מטלטלים אותו עד שיכנס לחודש התשיעי^[772] היינו שאם נולד בתחילת שמיני או באמצע, צריך להמתין עד שיגמר החודש השמיני ויכנס לחודש התשיעי^[773]. ושאר הראשונים לא כתבו כן^[774].

להלכה, כתבו הראשונים והאחרונים שאם גמרו שערו וצפרניו מותר לטלטלו^[775], ויש סוברים שאסור לטלטלו^[776].

בן ח' חדשים שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו^[777]. ואם שהה ל' יום, יש שכתבו שמטלטלים אותו בשבת^[778], שאנו תולים את הדבר בחסרון בקיאותינו ודנים אותו כגמרו סימניו^[779], או שאף שהוא מעשה ניסים מכל מקום חשוב חי לכל דבריו^[780]. ויש ראשונים שכתבו שעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות גם קודם ששהה ל' יום, שאין אנו בקיאים וכולם כמו ספק בן ח' ספק בן ט' ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת, ורק אם הוא ודאי בן ח'^[781] אסור לטלטלו^[782]. וכן יש מהראשונים שכתב שעכשיו אין אדם בקי בסימני שערו וצפרניו ואין לנו בן שמנה ודאי וכלם מחללים עליהם את השבת^[783].

ספק בן ז' ספק בן ח' שגמרו שערו וצפרניו^[784], מטלטלים אותו בשבת^[785], ואם לא גמרו שערו וצפרניו יש סוברים בדעת ראשונים שאין מטלטלים אותו בשבת^[786], ודעת רוב הראשונים והאחרונים שמטלטלים אותו בשבת^[787]. שלענין טלטול שהוא מדרבנן לא החמירו אלא בודאי או קרוב לודאי, ולא בספק^[788].

נולד לז' חדשים מטלטלים אותו בשבת, שבן קיימא הוא^[789], ואפילו לא גמרו שערו וצפרניו^[790]; ויש אומרים שאם לא גמרו שערו וצפרניו אין מטלטלים אותו בשבת, שאינו בן קיימא^[791].

נולד לט' חדשים ודאי, דינו כבן קיימא גמור^[792]. הנולד לספק ח' חדשים ספק ט' חדשים מטלטלים אותו בשבת^[793], ואפילו לא גמרו שערו וצפרניו^[794], ואף שהלכה כרשב"ג שכל שלא שהה ל' יום הוא ספק נפל^[795], מכל מקום מספק לא החמירו שלא לטלטלו כיון שהוא איסור דרבנן^[796]. ויש שכתבו שאם לא גמרו שערו וצפרניו אין מטלטלים אותו, כיון שהוא ספק נפל^[797], ויש שכתבו אף בגמרו שערו וצפרניו שאין מטלטלים אותו, כיון שהוא ספק נפל^[798].

בכל מקום שהתירו לטלטלו בשבת, מותר לחלל עליו שבת כשיש צורך בדבר, גם בשאר איסורים דרבנן^[799], ואפילו אם אין סכנה בדבר אלא הצלה מצער בעלמא^[800], כגון מה ששנינו שמרחיצין את הולד ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד^[801], שכיון שיש בהם צער אם לא יעשו אותם, ואין בהם איסור תורה, התירו חכמים לעשותם^[802].

גם במקום שאסור לטלטלו, אם עושה כן כדי להציל התינוק מצער, כגון שהוא בוכה וצריך להרגיעו, יש שכתבו שמותר לטלטלו לצורך זה^[803].

במקום שיש לולד סכנה אם לא יחללו עליו שבת, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש שכתבו שמותר לחלל שבת גם על ספק נפל, כגון ספק בן ז' ספק בן ח' ולא גמרו שערו וצפרניו – אף לדעת הסוברים שאסור לטלטלו^[804] -, ואפילו באיסור תורה, כגון לפקח עליו את הגל^[805]. וזו ששנינו ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת^[806], לענין מילה הדברים אמורים ולא לענין חילול שבת^[807]. ויש שכתבו שאם לא גמרו שערו וצפרניו והוא ספק בן ז' ספק בן ח', אין לחלל עליו את השבת^[808], שכיון שלא גמרו סימניו חזקה שהוא בן ח'^[809], או שכיון שאין לו חזקת חיים, לא שייך בו וחי בהם^[810], וזו ששנינו ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים עליו את השבת^[811]. ואמרו במדרש: ספק בן שמונה, ספק בן שבעה, אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, ואין טומנין את שלייתו^[812]. וכל זה באיסור תורה, אבל באיסור דרבנן מחללים שספק דרבנן לקולא וכל שכן במקום פיקוח נפש^[813]. וכל זה בספק בן ז' ספק בן ח', אבל בספק בן ח' ספק בן ט' מחללים עליו את השבת^[814]. ויש שכתבו שכל שלא יודעים בודאי שכלו לו חדשיו אין לחלל עליו את השבת אפילו בגמרו שערו וצפרניו, ואפילו בנולד לספק ט' חדשים ספק ח' חדשים^[815].

הנולד לז' חדשים מחללים עליו את השבת^[816]. ואמרו במדרש: ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טיבורו, וטומנין את שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום, ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה, לפי שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו, ואינו של חיים, לכך אין מחללין עליו את השבת^[817].

הנולד לח' חדשים וגמרו סימניו, יש מהראשונים והאחרונים סוברים שמחללים עליו את השבת באיסור תורה במקום סכנה^[818], ויש שצדדו שאין מחללים עליו את השבת^[819]. הנולד לח' ולא גמרו סימניו אין מחללים עליו שבת^[820], ויש שכתב שמכל מקום אם נשתהה ל' יום מחללים עליו את השבת, מפני שתולים את הענין בחסרון הכרתנו בסימנין אלו, ודנים אותו כבן שמנה שגמרו סימניו^[821]. ויש שכתב שאף שאין תולים שיחיה ל' יום, מ"מ אם חי ל' יום הוא מעשה נסים ודינו כבן קיימא^[822]. ויש מי שכתב שעכשו אין אדם בקי בסימני שערו וצפרניו ואין לנו בן שמנה ודאי, וכלם מחללים עליהם את השבת^[823].

חילול שבת בזמנינו

יש שכתב שבימינו נראה שהשתנו הטבעים והנולד לח' חדשים חשוב בן קיימא, שאפשר שהוא מאותם שנולדים לז' והשתהה קצת ונגמרה צורתו לח'^[824].

ולד שאין מחללים עליו שבת, כגון הנולד לח' ולא גמרו סימניו –לסוברים כן-^[825], ואפשר להכניסו לאינקובטור^[826] ועל ידי כך יש סבירות גדולה שישאר בחיים^[827], כתבו האחרונים שיש חיוב לחלל עליו שבת אפי' באיסור תורה כדי להשאירו בחיים^[828], גם אם יהיו בו מומים^[829], שגם אם חשוב נפל, כיון שעל ידי טיפול זה יכול לחיות ויהיה בן קיימא חיבים לחלל עליו שבת^[830].

הנולד קודם זמנו באופן שגם על ידי טיפולים לא יחיה ל' יום^[831] - ואפילו אם יש מיעוטא דמיעוטא שנשארים בחיים - אין מחללים שבת כדי להצילו^[832], ודינו כבן שח' שלא גמרו סימניו שאין מחללים שבת כדי להצילו^[833]. ואם תשתכלל הרפואה באופן שיהיה אפשר להחיותו, יהיה חיוב להצילו ולחלל עליו שבת^[834]. וכן אם חי ל' יום יש חיוב להצילו ולחלל עליו שבת^[835]. ויש שכתב שבבית חולים מחללים שבת כדי להציל אפי' מי שודאי לא יחיה, כיון ששם יש הרבה מטפלים והדבר מסור לרבים, ויהיו שלא יבחינו בין תינוק שיש לו סכוי לחיות לכזה שאין לו סכוי, ולכן צריך לטפל בכולם^[836].

תינוק שלא כלו לו חדשיו ובזמנינו אפשר להחיותו על ידי אינקובטור, אבל יש בו מום שמחמתו ברור שלא יוכל לחיות ל' יום, יש מהאחרונים שכתב שאין מחללים עליו שבת, שאין מחלללים שבת על חיי שעה של נפל, אלא אם כן כלו לו חדשיו, שאז מחללים עליו שבת גם לחיי שעה אף שיש בו מום שלא יוכל לחיות ל' יום^[837].

בשאר דיני התורה

טומאה

נפל ודאי כגון הנולד לח' חדשים ולא גמרו סימניו^[838], בעודו חי, אינו מקבל טומאה כאדם חי ואינו מטמא בטומאת מת כמת^[839]. בטעם הדבר פרשו הראשונים שאינו לא אדם ולא כלי ולא בגד ולא חי ולא מת, ולכן אינו מקבל טומאה כחי ואינו מטמא כמת^[840]. ויש שפרשו שאינו מקבל טומאה מפני שאינו נקרא אדם^[841]. ויש שפרשו שחי הוא וסופו למות, וכיון שאינו כחי שהרי לא בא לכלל קיימא, אינו מקבל טומאה, וכיון שאינו מת ממש שהרי לא יצא נפשו, אינו מטמא טומאת מת^[842].

הנפל כשהוא מת מטמא טומאת מת, ומטמא במגע ובמשא ובאהל^[843], והנזיר* מגלח על טומאה זו^[844], והכהן לוקה עליה^[845], שאף הנפל חשוב ולד^[846]. ודרשו: הנוגע במת לכל נפש אדם^[847] להביא את בן שמונה^[848]. ועוד דרשו: כל הנוגע במת בנפש האדם^[849] זהו שאמרנו להביא את בן שמונה; אשר ימות^[850] מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות^[851]. ואפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים יפה יפה^[852], - שיש בו גידים אבל האברים לא נקשרו בהם^[853], שאין עליהם שם גידים עד שיגדל מעט ויתחזק^[854] - ואין בו כזית בשר^[855] - ויש שפרשו אפילו אין בכל הנפל כזית^[856] - שאינו מטמא מטעם אבר מן המת^[857] או בשר מן המת^[858], מטמא משום מת שלם^[859]. ויש שכתב שגם אם עצמותיו עדיין רכים ולא קרשו מטמא, אף שאינם נחשבים לעצמות כלל. גם נפל גוי מטמא במגע ובמשא ובאהל – לדעת הסוברים שיש טומאת אהל בגויים^[860].

טומאת הנפל היא מהתורה^[861]. ויש מהאחרונים שצידד בדעת אמוראים שאינה מהתורה, כיון שלא נגמרו כל אבריו^[862].

נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים, ואין בו כזית בשר, אבר ממנו אינו מטמא מדין אבר מן המת, כיון שאין בו בשר וגידים ועצמות^[863], ועוד שאבר מהנפל אינו חשוב^[864].

הנפל קודם מ' יום אינו מטמא^[865]. גם לאחר מ' יום, אם לא נתרקמו אבריו - שאין אבריו ניכרים קצת^[866] - יש מהאחרונים שמצדד לומר שאינו מטמא^[867], אלא שהיום אין אנו בקיאים בצורת הולד^[868]. נפל שיש לו צורת בהמה חיה ועוף – לדעת הסוברים שאינו חשוב ולד לענין טומאת לידה ובכור^[869] – יש מהאחרונים סובר שאינו מטמא, אלא שגם בזה אין אנו בקיאים בזמנינו^[870].

דם הנפל, נחלקו תנאים אם מטמא^[871]: לכל נפש אדם^[872] להביא את בן שמונה, משמע מביא את בן שמונה ומביא את דמו ת"ל בנפש האדם^[873] להוציא את דמו דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר לכל נפש אדם^[874] להביא את דמו^[875]. על פרטי דין זה, ע"ע דם (משקה)^[876], וע' מת.

רקב* של הנפל, אמרו בירושלמי שלדעת הסובר שדמו של הנפל מטמא ברביעית^[877], שדינו כמת גדול^[878], גם הרקב מטמא, ולדעת הסובר שדמו אינו מטמא ברביעית, שאין דינו כמת גדול^[879], גם הרקב אינו מטמא^[880].

משקים היוצאים מהנפל, כגון דמו ורוקו ומימי רגליו^[881] אם מכשירים לקבל טומאה^[882], נחלקו תנאים: תנא קמא אומר משקה בן שמונה אינם מכשירים לקבל טומאה^[883], לפי שבן שמנה הרי הוא כאבן^[884]; רבי יוסי אומר חוץ מדמו^[885], שמטמא כדם של בן קיימא^[886]. על פרטי דין זה, ע"ע דם (משקה)^[887].

המפלת שליא, הנפל שבשליא, יש מהראשונים שכתבו שאם נימוק יש לו תורת רקב* ונצל* לטמא^[888], ויש שכתבו שאם נימוק אין לו תורת רקב ונצל^[889]. ואם לא נימוק, יש שכתבו שיש לו תורת בשר המת ומטמא בכזית^[890], ויש שכתבו שאין לו תורת בשר לטמא בכזית ואינו מטמא אלא כשכולו שלם ומדין מת שלם^[891]. על דיני טומאת שליא, ע"ע טמאת מת^[892], וע' שליא^[893]. ועי' לעיל^[894].

על ספק נפל לענין טומאה, עי' להלן^[895].

על מדורות הגויים שגזרו עליהם טומאה מפני שקוברים שם נפליהם, ע"ע מדורות הגויים.

אבלות

הנפלים אין מתאבלים עליהם^[896]. בן ט' חדשים שנולד מת, וכן היוצא מחותך -שהוציאוהו חתוך מן הבטן^[897]-, או מסורס -שיצא הפוך^[898]- אין מתאבלים עליו^[899].

ולד שלא שהה ל' יום, נחלקו תנאים בדינו: לדעת רשב"ג הוא ספק נפל ואין מתאבלים עליו, ולדעת חכמים חשוב בן קיימא ומתאבלים עליו^[900]. הלכה כדעת רשב"ג שאין מתאבלים עליו^[901], ואפילו כשיש ספק אם כלו לו חדשיו^[902], וכל שכן בנולד לח' שאינו מתאבל עליו גם בגמרו סימניו^[903]; ואפילו מת ביום ל' אין מתאבלים עליו^[904], ואפילו גמרו שערותיו וצפרניו^[905], שכל שלא שהה ל' יום הוא ספק נפל^[906]. ואף שלכמה דברים החמירו להחשיבו לספק בן קיימא מפני שרוב ולדות הם בני קיימא^[907], באבלות הקילו וכמו שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל^[908], שאבלות דרבנן היא וספיקה לקולא^[909], וכיון שמיעוט נפלים הוא מיעוט המצוי לא הלכו אחר הרוב בזה^[910]. ויש שכתבו שכיון שלענין חליצה החמירו לחשבו כנפל ולהצריך את אמו חליצה משום חומר ערוה, הקילו באבלות לחשבו כנפל כדי שלא יבואו להקל בחליצה^[911]. וגם לסוברים שעיקר הלכה כחכמים שחשוב בן קיימא^[912], לענין אבלות הקילו שאינו מתאבל עליו כדעת כרשב"ג הסובר שכל שלא שהה ל' יום הוא ספק נפל, שהלכה כדברי המיקל באבל^[913].

לסוברים שאבלות יום ראשון מהתורה^[914], יש שכתבו שיש להקל בספק נפל כיון שגם לצד שהוא בן קיימא, אין לבו של אביו דוה עליו ואין בו חיוב אבלות מהתורה^[915], ויש שכתבו – לדעתם שאבלות ביום הראשון היא מהתורה, שיש להחמיר ביום ראשון שהוא ספק של תורה^[916].

גם לענין קריעה אין קורעין עליו, שהקריעה אינה מן התורה^[917], ויש סוברים שקורעים עליו, שלדעתם קריעה היא מהתורה^[918].

אפילו בנהרג מסיבה שחוץ מגופו, כגון שנפל מן הגג או אכלו ארי, אינו מתאבל עליו^[919], וכל שכן בפיהק ומת^[920] מאליו בלא חולי^[921], או במת מחמת חולי^[922], שאינו מתאבל עליו^[923]. ויש הסובר שבמת מסיבה שחוץ מגופו מתאבל עליו^[924]. ויש שהסתפק שמא במת ביום ל' מסיבה שחוץ מגופו, מתאבל עליו^[925].

יש מהראשונים שכתב - לשיטתו שאבלות יום ראשון היא מהתורה^[926] – שולד שספק אם כלו לו חדשיו או שנולד לח' וגמרו סימניו, ומת תוך ל' יום, מתאבל עליו יום ראשון, ומספיק מקצת יום ראשון, שמקצת היום ככולו*^[927]; אבל הנולד לח' שלא גמרו סימניו הוא ודאי נפל ואינו מתאבל עליו כלל^[928]. ויש מהראשונים שכתב שאף לסוברים שאבלות יום ראשון מהתורה, אין להחמיר בספק נפל, כיון שאין ליבו של אביו דוה עליו, וודאי שאין חיוב אבלותו מהתורה^[929].

בספק אם כלו לו חדשיו, לאחר שעברו עליו ל' יום חשוב בן קיימא ומתאבלים עליו^[930]. ויש שנראה מדבריו שאם לא גמרו סימניו אין מתאבל עליו גם לאחר ל' יום^[931].

ל' יום שאמרו, יש מהאחרונים שכתבו שאין צריך שיעברו ל' יום מעת לעת, אלא מיד שנכנס יום ל' מתאבל עליו^[932], ויש שכתבו שרק אם עברו ל' יום מעת לעת מתאבל עליו^[933]; ויש שכתב שאם עבר חודש של לבנה שהוא כט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים^[934], מתאבל עליו^[935].

הנולד לח' וגמרו סימניו, נחלקו ראשונים בדינו: יש סוברים שאף לאחר ששהה ל' יום חשוב ספק נפל ואין מתאבלים עליו^[936], כדעת חכמים הסוברים כן^[937], ואף בגמרו שערו וצפרניו^[938]. ויש סוברים כן רק בלא גמרו סימניו, אבל בגמרו סימניו מתאבלים עליו אם שהה ל' יום^[939], ויש סוברים שאם מת לאחר ל' מתאבלים עליו^[940], שתולים שהוא בן קיימא ושהה חודש בבטן אמו^[941], שהלכה כרשב"ג הסובר שכל ששהה ל' יום אינו נפל^[942], ואף בלא גמרו סימניו^[943], שאנו תולין את הענין בחסרון בקיאותנו ודנין אותו כגמרו סימניו^[944]. ויש מהאחרונים שכתבו שדוקא מת מעצמו לאחר ל' נחלקו הראשונים אם חשוב בן קיימא, אבל במת מחמת סיבה שמחוץ לגופו כגון שנפל מהגג, לכל הדעות חשוב בן קיימא^[945].

אם ידוע שכלו לו חדשיו^[946] - היינו שנולד לט' חדשים גמורים^[947], או לשבעה אפי' מקוטעין^[948] - מתאבל עליו^[949], אפילו מת ביום שנולד^[950], אפילו יצא רק ראשו חי^[951], ואפילו לא גמרו שערו וצפרניו^[952].

תאומים שמת אחד מהם תוך שלשים יום, והשני חי ומת אחר ל' יום, אין מתאבלין עליו^[953], דהיינו שאינו מתאבל על הראשון, ולא אומרים שכיון שהשני בן קיימא שהרי חי ל' יום, גם הראשון בן קיימא^[954], אבל על השני מתאבל שהרי בן קיימא הוא^[955]. ויש שפרשו שאם היה השני חולה מיד ומת לאחר ל' יום, התברר שאינו בן קיימא ואף עליו אינו מתאבל^[956].

ולד שהוא ספק נפל, ואם יחיה ל' יהיה חשוב בן קיימא לענין אבלות, כגון הנולד לספק ט' חדשים^[957], וחי ל' יום על ידי אינקובטור, יש סוברים שכיון שלא חי ל' יום מעצמו אינו חשוב בן קיימא ואין מתאבלים עליו^[958], אלא אם כן יחיה ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור^[959]; ויש סוברים שגם בחי ל' יום על ידי רפואות או באמצעות אינקובטור חשוב בן קיימא^[960].

הנולד קודם זמנו באופן שגם אם שהה ל' יום חשוב ספק נפל לענין שאין מתאבלים עליו, כגון הנולד לח' ולא גמרו סימניו - לסוברים כן^[961], או הנולד לח' וגמרו סימניו -לסוברים כן^[962], יש שכתבו שהשהות באינקובטור חשובה כשהות ברחם עצמו והוא משלים את ההריון^[963], ואם שהה ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור חשוב בן קיימא ומתאבלים עליו^[964]. ויש שכתבו שגם אם חי על ידי ששהה באינקובטור חשוב נפל^[965], אפילו שהה ל' יום אחר שיצא מהאינקובטור^[966], שהשהות באינקובטור אינה חשובה כשהות ברחם^[967]; או שגם אם נאמר שחשובה כשהות ברחם, כיון שמת אחר כך התברר שאינו בן קיימא^[968].

הנולד קודם זמנו ויש לו מומים שמחמתם אינו יכול לחיות ל' יום, וחי ל' יום על ידי טיפולים, יש שכתבו שכיון שחי ל' יום דינו כבן קיימא אלא שהוא טריפה*, ומתאבלים עליו^[969], ויש שכתבו שכיון שללא הרפואה אינו יכול לחיות ל' יום, חשוב נפל ואין מתאבלים עליו^[970].

הנולד בחודש השביעי על ידי ניתוח, יש מהאחרונים שצידד שדינו כנולד לח' שודאי לא כלו לו חדשיו, שתולים שהוא מרוב ולדות שהיו צריכים להיולד לט' ולא נגמרה צורתו, וגם אם חי ל' יום אין מתאבלים עליו לסוברים כן^[971].

על ברכת אבלים אם אומרים אותה בספק נפל, ע"ע ברכת אבלים^[972]. על הבראה בספק נפל, ע"ע הבראה^[973].

יבום וחליצה

הנפל אינו פוטר את אמו מיבום^[974], ואינו זוקק ליבום^[975]. ילדה ולד חי שהוא ספק נפל יש ראשונים ואחרונים בדעתם, הסוברים שמהתורה בת יבום היא, ומדרבנן אינה מתייבמת^[976], ודעת רוב הראשונים והאחרונים שמהתורה אינה מתייבמת^[977]. ילדה ולד שספק אם כלו לו חדשיו, וגמרו סימניו או לא גמרו, אם פוטר מיבום, עי' לעיל: הנולד לט' חדשים או ספק ט' חדשים. וע"ע חלוצה לכהן^[978]. הנולד לח' חדשים או לז' חדשים, או לספק שבעה ספק שמונה אם פוטר מיבום, עי' לעיל: הנולד לשבעה או שמונה.

רוצח

ההורג את הנפל אינו חייב עליו^[979]. ההורג ולד שכלו לו חדשיו חייב עליו, אבל נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהה שלשים יום וההורגו בתוך שלשים יום אינו נהרג עליו^[980], גם באין ידוע אם כלו לו חדשיו^[981] או בבן ח' שגמרו סימניו^[982], ואף לסוברים שמהתורה חשוב בן קיימא^[983], אינו נהרג עליו, שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר – שהרי לענין חליצה חששו לספק נפל^[984] - אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו, שכל ספק נפשות להקל^[985]. ויש שכתב הטעם שלמדים מפסוק: מכה איש ומת^[986], שצריך שיהיה איש אבל בן ח' שהוא ספק נפל אינו בכלל איש ולכן אינו נהרג עליו^[987]. ויש שכתב בנולד לח' חדשים שכיון שהשתנה חוששים שהוא טריפה ולכן אינו נהרג עליו^[988]. על פרטי הדינים בזה, ע"ע רוצח.

על הבאת עגלה ערופה על חלל שהוא ספק נפל, ע"ע עגלה ערופה.

בן נח*, אף שחייב מיתה על הריגת עובר^[989], אם הרג נפל בעודו חי, יש מהאחרונים שכתבו שאינו חייב עליו כיון שחשוב כמת וכאבן^[990], ויש שהסתפק בדבר^[991]. ויש שכתבו שחייב אף על הנפל^[992], שגם בו יש מקצת חיות^[993].

נפל ודאי לשאר דיני התורה

אשה המפלת נפל טמאה טומאת לידה, על פרטי הדינים בזה ע"ע יולדת^[994], וראה שם אם יושבת ימי טומאת זכר או נקיבה^[995].

הנפל גם בעודו חי, אין בו איסור של עשיית חבורה בשבת^[996], מפני שחשוב כמת, ודומה לחובל בבשר המת^[997], וכן ההורג נפל בשבת פטור^[998]. ויש שצדדו שיש בו איסור עשיית חבורה בשבת^[999].

יש אומרים שבנפל שייך כבוד הבריות^[1000], ויש אומרים שאין בו כבוד הבריות^[1001].

יש מהאחרונים שכתבו שנפל שמת אסור בהנאה כמת* גמור^[1002], ויש שצידד שהנפל אינו כמת גמור לענין איסור הנאה מהמת, ואין איסור ליהנות מהנפל^[1003].

חיוב כבוד המת לא שייך בנפל^[1004].

איסור ניוול המת^[1005], כתבו האחרונים שנוהג גם בנפל^[1006].

אסור לנתח נפל לאחר מותו^[1007], או להשהותו בשימור כדי ללמוד בו חכמת הרפואה^[1008], מחשש שמא יטמאו בו כהנים^[1009].

על איסור לא תלין, אם עוברים עליו בנפל ע"ע הלנת המת^[1010]. על קבורה אם נוהגת בנפל או בספק נפל, ע"ע קבורה. על תפוסת הקבר אם ישנה גם בקבר של נפל, ע"ע קבר^[1011]. על נפל שהוא מת מצוה אם יש בו חיוב קבורה של מת מצוה, ע"ע קבורה; מת מצוה. על אמירת צדוק הדין על נפל או ספק נפל, ע"ע צדוק הדין. על קבר של נפל אם יש איסור במכירתו, ע"ע הסגת גבול^[1012].

על קידושין אם תופסים בנפל, ע"ע אחות אשה^[1013], וע' קדושין.

על כהן שאינו נטמא לקרובים כשהם נפל או ספק נפל, ע"ע טמאת כהנים^[1014]. על ישראל אם יש מצוה להיטמא לנפל –לסוברים שיש מצוה להיטמא לקרובים, ע"ע טומאת כהנים^[1015].

על ירושה בנפל או ספק נפל, ע"ע ירושה^[1016]. על הבא אחר הנפלים אם הוא בכור לנחלה, ע"ע בכור אדם^[1017].

על פדיון הבן בנפל או בספק נפל, ע"ע בכור אדם^[1018], וע' פדיון הבן. על הבא אחר הנפלים אם חייב בפדיון הבן, ע"ע בכור אדם^[1019].

על הגונב נפל, אם חייב משום גונב נפש, ע"ע גונב נפש^[1020].

ספק נפל לשאר דיני התורה

ספק נפל, כגון ספק נולד לט' חדשים או לח' חדשים^[1021], בעודו חי, לענין שאר ההלכות שחיובם מהתורה, נחלקו ראשונים, ואחרונים בדעתם: יש סוברים שהדבר ספק אם נוהג בו טומאת זיבה ונגעים ואם אינו זוקק ליבום ופוטר מן היבום, ואם מאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ואם נוחל ומנחיל, ורק לענין אבלות שהיא מדרבנן הקילו לחשבו לנפל^[1022]. ולדעתם זו ששנינו: תנוק בן יום אחד מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה^[1023], ביודעים שכלו לו חדשיו הדברים אמורים^[1024], אבל בלא כלו לו חדשיו הוא ספק נפל, ולענין הדברים שהם מהתורה הדבר ספק, ויש לחוש לחומרא שמא הוא נפל ושמא הוא בן קיימא^[1025], ויש שכתבו לדעה זו שמהתורה גם בלא כלו לו חדשיו הוא בחזקת בן קיימא, שרוב ולדות הם בני קיימא, אבל מדרבנן החמירו לחשבו ספק בכל הדברים^[1026]. ומכל מקום בנולד לח' חדשים וגמרו סימניו יש מהאחרונים הסובר שהוא ספק של תורה^[1027], ודעת רוב הראשונים והאחרונים שגם בזה הוא ספק של דבריהם^[1028].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שבשאר דיני התורה כגון נחלה^[1029], לא החמירו חכמים לחוש לנפל אלא הולכים אחר רוב ולדות שהם בני קיימא, ורק לענין אבלות שהיא מדרבנן הקילו לחשבו לנפל, וכן לפטור מיבום החמירו להצריך חליצה לאשת כהן^[1030]. ויש מהאחרונים שכתב כן רק בגמרו סימניו, אפילו נולד לח' חדשים, שבזה לא חששו לספק נפל בכל דיני התורה שהולכים אחר רוב ולדות^[1031].

ויש ראשונים, ואחרונים בדעתם, הסוברים שכל שנולד חי נוהגים בו כל הדברים הללו, בין כשיש ספק אם כלו לו חדשיו, ובין בבן ח' שגמרו סימניו, ואפילו אם לפי האמת הוא נפל נוהגים בו דינים אלו, והטעם שבכל אלו למדים מפסוקים שנוהגים גם בבן יום אחד^[1032], וזו ששנינו: תנוק מטמא בזיבה ומטמא בנגעים ומטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה^[1033], הוא גם בלא ידוע שכלו לו חדשיו^[1034]. אלא שלענין יבום החמירו חכמים לחוש לספק נפל עד שידע שכלו לו חדשיו או שיעברו עליו ל' יום^[1035], אבל בשאר דיני התורה לא החמירו חכמים לחוש לספק נפל, ולכן ישראלית הנשואה לכהן שיש לה בן, אוכלת בתרומה גם קודם ששהה ל' יום^[1036]. ובבן ח' שלא גמרו סימניו, יש שכתבו שגם בזה נוהגים בו שאר דיני התורה^[1037], ויש שנראה מדבריהם שהוא חשוב כאבן ואין נוהגים בו כל דיני התורה^[1038].

לענין ודאי נפל בשאר דיני התורה, עי' לעיל^[1039].

על חשש ממזרות ואיסור האשה לבעלה באשה שילדה ולד אחר זמנו, שתלוי בדין ולד הנולד קודם זמנו, ע"ע יחס: לפי טבע העיבור^[1040].

על יבמה שילדה ספק נפל, אם גובה כתובתה, ע"ע כתובה^[1041].

בבהמה

מהותו

נפל בבהמה הוא ולד הנולד קודם זמנו^[1042], או שנולד מת, גם בנולד בזמנו^[1043], או שיש בו מום גדול שמחמתו אינו יכול לחיות^[1044].

בהמה גסה טהורה שילדה לתשעה חדשים משנתעברה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל, ומותר מיד באכילה, שבהמה גסה יולדת לט' חדשים^[1045]. יש שכתבו שבהמה גסה אינה יולדת ולד בן קיימא לשבעה חדשים^[1046], ויש שכתבו שהדבר ספק אם יולדת גם לשבעה חדשים^[1047], ויש שנראה מדבריהם שיולדת לז' חדשים^[1048]. בהמה טמאה גסה שילדה לשנים עשר חודש, הולד אינו נפל, שבהמה גסה טמאה יולדת לי"ב חודש^[1049].

בהמה דקה טהורה שילדה לחמשה חדשים משנתעברה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל ומותר מיד באכילה, שבהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים; בפחות מזמן זה, אינה יולדת ולד בן קיימא^[1050].

בהמה גסה או דקה שילדה קודם לזמן זה, הולד נפל ואסור באכילה^[1051].

אם חדשים אלו הם חדשי חמה של ל' יום או חדשי לבנה, עי' להלן^[1052].

עובר שמת במעי אמו קודם שיצא לאויר העולם, דינו כנפל גם בכלו לו חדשיו^[1053]. וחשוב כחי שמת ולא כבשר הפורש מהחי*, לענין איסור נבילה וטומאת נבילה*^[1054].

שפיר^[1055] בבהמה אינו ולד, והיולדת שפיר אינו קדוש בבכורה והבא אחריו בכור^[1056]. יש מהראשונים שפרשו גם בשפיר מלא בשר עכור שאינו ולד^[1057], ויש שפרשו דוקא בשפיר שמה שבתוכו צלול, אבל בעכור חוששים מספק שהוא ולד שנימוח, והבא אחריו נאכל במומו לבעלים^[1058].

על הזמן שחשוב הנפל כילוד אם מיד שיצא ראשו או שיצא רובו, ביצא שלם וביצא מחותך, ע"ע מחוסר זמן; וע' בן פקועה^[1059], וע' לידה^[1060], וע' בכור בהמה טהורה^[1061].

על גדר הנפל בזמן שהוא חי אם חשוב חי או מת, עי' לעיל: מהותו וגדרו^[1062].

על בהמה שילדה ולד שיש לו ב' גבים וב' שדראות, אם חשוב נפל או שגרע מנפל ואינו ולד כלל, ע"ע בהמה טמאה^[1063].

על שליא אם חשובה ולד, ע"ע שליא, וע' בהמה גסה^[1064], וע' בכור בהמה טהורה^[1065].

על בהמה גסה שהפילה חררת דם אם חשובה ולד, ע"ע בהמה גסה^[1066].

על טינוף בבהמה דקה אם חשוב ולד, ע"ע בהמה דקה^[1067], וע' בכור בהמה טהורה^[1068].

אכילתו

האוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה^[1069], שאין שחיטה מועלת לנפל, שדומה לנבילה אף על פי שהוא חי^[1070].

האוכל כזית מבשר הנפל בעודו חי, יש מהאחרונים שכתב שאיסורו משום נבילה ולא משום אבר מן החי כיון שהנפל חשוב כמת גם בעודו חי^[1071]. ויש שנראה מדבריו שבעודו חי אינו חייב משום נבילה אלא משום אבר מן החי*^[1072].

יש מהאחרונים שכתבו שבן נח שאכל אבר מהנפל בעודו חי אינו חייב משום אבר מן החי כיון שחשוב כמת^[1073], ויש שכתבו שחייב עליו, כמו שלענין טומאה חשוב כאבר מן החי^[1074], כיון שיש בו מקצת חיות ואינו כמת גמור^[1075].

אכילת חלבו

האוכל חלב* של נפל שלא כלו לו חדשיו, נחלקו אמוראים: רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה, שהוא בכרת, שמיד שיצא לאויר העולם נאסר חלבו^[1076]; ורבי שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו, אבל חלבו כבשרו, שרק משכלו חדשיו ויצא לאויר העולם נאסר חלבו^[1077]. ויש אומרים בגמרא שלא נחלקו בזה, ולכל הדעות חלבו כחלב חיה^[1078].

הלכה שחלבו כחלב חיה ואינו חייב עליו כרת אלא יש בו איסור נבילה^[1079], שהלכה כיש אומרים שלא נחלקו שלכל הדעות חלקו כחלב חיה^[1080], והטעם שאין לחייב כרת אלא בראיה ברורה, וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת, הלכה כמי שמיקל ופטור מכרת^[1081]. ונחלקו האחרונים בביאור הדבר: יש שכתבו שאין בזה איסור חלב כלל אלא רק איסור נבילה^[1082], ויש שכתבו שהוא ספק כרת^[1083], ויש שכתבו שמלבד איסור נבילה יש בו גם איסור חלב אלא שאין בו כרת^[1084]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שפוסקים כלשון ראשון שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בדבר, והלכה כר' יוחנן^[1085].

על הנפל אם קדוש בבכורה, ואם פוטר הבא אחריו מהבכורה, ע"ע בכור בהמה טהורה^[1086].

על בהמת קדשים שילדה נפל אם חלה עליו קדושה וחייב בקבורה, ע"ע ולדות קדשים^[1087].

טומאת נבילות

נפל כשהוא מת מטמא טומאת נבילות^[1088].

נפל, כגון הנולד לח' חדשים, בזמן שהוא חי, אינו מטמא טומאת נבילות^[1089]. בשחטו נחלקו תנאים אם שחיטתו מטהרת אותו מטומאת נבילות^[1090]:

תנא קמא דרש: וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה^[1091] להביא בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו, שאף שחיטתו חשובה מיתה ומטמאה^[1092]; רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו^[1093], וכן שנינו בסתם משנה^[1094]. ופרשו בגמרא שרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון סוברים שדינו כטרפה, שאף על גב שחשובה מתה שחיטתה מטהרתה^[1095], ותנא קמא סובר שטריפה היתה לה שעת הכושר לישחט וליטהר קודם שנטרפה^[1096], וגם בטריפה מבטן יש במינה שעת הכושר, אבל נפל לא היתה לא שעת הכושר לישחט, ולכן אין שחיטתו מטהרתו^[1097], שאינו בכלל בקר וצאן^[1098]. ויש מהאחרונים שביאר שנחלקו אם יש עליו שם בהמה והיינו שם בקר וצאן ושחיטתו מטהרתו, או שאין עליו שם בהמה כלל ואין שחיטתו מטהרתו^[1099].

יש מהראשונים שכתבו לדעת הסוברים שאין שחיטתו מטהרתו, שהוא בכלל נבילה ממש^[1100], ויש שכתב שאינה נבילה ממש אלא שאין שחיטתו מועלת לטהר כיון שאין במינו שחיטה^[1101].

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים הלכה כתנא קמא שנפל אין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה^[1102]. ויש מהאחרונים שכתב בדעת ראשונים שסובר שבן שמונה חי שנעשה טריפה, אפילו שחטו אחר שבעה חשוב כנפל ואין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה, כיון שלא היתה לו שעת הכושר ודומה לבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה^[1103]. ויש שפסק הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון ששחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה^[1104].

ולד בהמה שאין ידוע אם כלו לו חדשיו, שלא שהה ז' ימים גמורין, אם שחטו בתוך ז' אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מפני שהוא כנפל^[1105]. על פרטי הדינים בזה, עי' להלן: ספק נפל בבהמה.

על שחיטת אמו של הנפל אם מטהרת את הנפל הנמצא במעיה מטומאת נבילות, ואם מתרת אותו באכילה, ע"ע בן פקועה^[1106].

השוחט את הבהמה ומצא בה דמות אדם, לדעת רבי מאיר הסובר שבהמה שנולדה מאשה חשובה ולד ודינה כאדם^[1107], שהולכים אחר האם^[1108], הסתפקו אמוראים אם ניתר בשחיטת אמו^[1109] שאף בזה הולכים אחר אמו ומותר באכילה כבהמה או שאינו כבהמה ואסור באכילה^[1110]. לדעת חכמים הסוברים שבהמה שנולדה מאדם אינה חשובה ולד^[1111], יש מהראשונים סוברים שודאי שאדם במעי בהמה אינו חשוב כבהמה, וחשוב ולד ואסור באכילה^[1112]. ויש סוברים שלדעתם הדבר ספק אם מותר באכילה, ומספק יש להחמיר^[1113], ויש סוברים שלדעתם אינו חשוב ולד ומותר באכילה^[1114], שלדעתם רק בנולד כדרכו כגון אדם שנולד מאדם חשוב ולד^[1115]. ואם נולד אסור באכילה אף לדעת רבי מאיר, שחשוב נפל כיון שאינו מתקיים^[1116].

על פדיון פטר חמור כשהוא נפל או ספק נפל, ע"ע פטר חמור^[1117].

ספק נפל בבהמה

ספק כלו לו חדשיו

בהמה שנולדה ואין ידוע אם כלו חדשיה, נחלקו תנאים בדבר: רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהה שמנת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'^[1118], אבל אם לא שהה חשוב ספק נפל^[1119], ואם שחטו אסור באכילה^[1120]. יש מהראשונים והאחרונים שפרשו שכיון שאמרה התורה שעד זמן זה אינו ראוי להקרבה מטעם שהוא ספק נפל, משמע שעד ז' ימים יש דינו כספק נפל^[1121], והאיסור הוא מהתורה, שהתורה אמרה לחוש לספק זה^[1122]. ויש מהראשונים והאחרונים שפרשו שמסברא יודעים שעד ז' ימים הוא ספק נפל, והלימוד הוא שאחר ז' ימים יצא מספק נפל^[1123]. ויש מהראשונים שפרשו שטעמו של רשב"ג הוא מדרבנן^[1124], מהם שפרשו טעמו שנפלים הם מצויים הרבה, וחשוב מיעוט המצוי ולכן החמירו חכמים לחוש לו^[1125]. ומהם שפרשו שכיון שהחמירו באדם לחוש לספק נפל והצריכו את אמו לחלוץ משום חומר ערוה, החמירו גם בבהמה גזירה שלא יבואו להקל באדם^[1126]. ומהם שכתבו הטעם שחששו שאסרו בבהמה בריאה שמא יבא להתיר בחולה, שיהא קרב לפיהק ומת^[1127].

וחכמים אומרים שמיד שנולד הוא בחזקת בין קיימא ומותר באכילה^[1128], שכיון שלא ראינו בולד ריעותא, הולכים אחר רוב ולדות שהם בני קיימא^[1129].

מחלוקת רשב"ג וחכמים היא דוקא במת מסיבה שחוץ מגופו, כגון שנפל מהגג או אכלו ארי, וגם בזה סובר רשב"ג שחוששים לספק נפל, אבל בפיהק ומת, היינו שמשנולד לא ראו בו אלא חיות מועט ומת, לכל הדעות חשוב ספק נפל^[1130]. ויש שכתבו שאם חולה משעה שנולד, גם בשחטו דינו כפיהק ומת שחשוב ספק נפל לכל הדעות^[1131]. ויש שכתבו כן גם כשהוא קטן בגידולו^[1132]. יש מהאחרונים סוברים שפיהק ומת לכל הדעות הוא ספק נפל מהתורה, גם לדעת הסוברים שבמת מסיבה חיצונית הוא ספק דרבנן^[1133], ויש סוברים שגם בפיהק ומת הוא ספק דרבנן^[1134]. ומכל מקום בשהה ז' ימים מותר גם בחולה^[1135].

הלכה כרשב"ג שאסור לשחוט ולד תוך ז' ימים ללידתו, מפני שהוא ספק נפל^[1136], ואם שחטו אסור באכילה^[1137] אלא שאינו לוקה עליו^[1138], ואין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה*^[1139], שחשוב ספק נבילה^[1140].

על מחלוקת הראשונים והאחרונים אם פסקו כרשב"ג לגמרי או שעיקר הלכה כחכמים ולחומרא פסקו כרשב"ג, עי' לעיל: הנולד לט' חדשים או ספק ט' חדשים^[1141].

בגדר הספק נחלקו ראשונים ואחרונים: יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שלהלכה הוא ספק של תורה, ואם שחטו קודם שעברו עליו ז' ימים אסור באכילה מהתורה^[1142], אלא שאינו לוקה כיון שהוא ספק^[1143], ויש מהאחרונים שסוברים כן להלכה^[1144]. מהם שביארו שכיון שנפלים הוא מיעוט המצוי אומרים סמוך מיעוטא לחזקת איסור אינו זבוח שיש על הבהמה קודם שנשחטה, וחשוב ספק השקול ואסור מהתורה^[1145]. ומהם שביארו שאינו רוב גמור^[1146], ומהם שביארו שמהכתוב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'^[1147] למדים שאמרה תורה לחוש לספק נפל והוא גזירת הכתוב^[1148]. ויש מהראשונים שכתב הטעם שהוולד כל זמן שהוא במעי אמו בחזקת שלא כלו לו חדשיו, וסמוך מיעוטא לחזקה זו ונחשב ספק^[1149]. ויש ראשונים ואחרונים הסוברים שהוא ספק של דבריהם, ומהתורה חשוב בן קיימא מיד שנולד, וחכמים החמירו לחוש לספק נפל מכמה טעמים^[1150]. ומכל מקום החמירו גם בדיעבד כששחטו לאסרו באכילה, ואינו דומה לחליצה באשת כהן שהקילו בספק נפל כיון שלא אפשר בענין אחר^[1151], שכיון שיש הפסד ממון אם נאסור את הבהמה באכילה, לא החמירו חכמים^[1152], או שכיון שהוא דבר המצוי ורגיל שבכל בהמות יש לנו לדון אם מותר לשחטה תוך שבעה, לכך החמירו חכמים אפילו בדיעבד, אבל יבמה אינו דבר מצוי שהיבמה ילדה ומת הולד תוך שלשים, ולכן לא החמירו בו חכמים^[1153]. ויש מהאחרונים שביאר שבהמה שהוא איסור אכילה מחמירים בדיעבד כמו שאין מבטלין איסור לכתחילה* ואם בטלו אסור אכילה, אבל בחליצה לכהן וכן בכל דבר שאינו אכילה לא החמירו בדיעבד^[1154]. או שבבהמה כיון שאין איסור לשחוט אם לא היו מחמירים בדיעבד לא היתה קיימת תקנתם, אבל באשת כהן שאסור לקדש לכתחילה גם אם מחמירים בדיעבד קיימת תקנתם לענין לכתחילה^[1155]. ויש מהאחרונים שסוברים בדעת הגאונים^[1156] שאם שחטו בדיעבד מותר באכילה, וכמו באשת כהן שהתירו כיון שאי אפשר בענין אחר^[1157].

ויש מהאחרונים סוברים בדעת הגאונים שאפילו לכתחילה מותר לשחוט קודם ז' ימים^[1158], שהלכה כחכמים שלא חוששים לספק נפל^[1159], ורק ביבמה שהוא ענין אישות מחמירים לכתחילה לחוש לרשב"ג, ולא בשאר דברים^[1160]; או שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא בנולד לח' חדשים ודאי, ובזה הלכה כרשב"ג שחוששים לספק נפל, אבל בספק כלו לו חדשיו מותר לשחטו לכתחילה^[1161]. ויש מהאחרונים סוברים שגם לדעת הגאונים אפילו בדיעבד ששחטו אסור באכילה, ולא התירו הגאונים אלא בכלו לו חדשיו^[1162].

לסוברים שבבהמה חשוב ספק נפל מהתורה, יש סוברים שאין הבדל בין בהמה לאדם, ובאין ידוע אם כלו לו חדשיו, לסוברים שחשוב ספק מהתורה לגבי בהמה הוא הדין לגבי אדם^[1163]. ויש שכתבו שדוקא לגבי בהמה מחמירים שמהתורה חשוב ספק נפל אם אין ידוע שכלו לו חדשיו, כיון שיש לומר סמוך מיעוט מפילות לחזקת שאינו זבוח, אבל לגבי אדם אין לומר כן ולכן אינו חשוב ספק נפל אלא מדרבנן^[1164]. ולדעת הסוברים שבבהמה חוששים מדרבנן לספק נפל, אין הבדל בין בהמה לאדם וגם באדם חוששים מדרבנן לספק נפל^[1165].

על ולד הנמצא במעי אמו טריפה לאחר שנשחטה, אם מועיל לו שהיית ז' ימים להתירו בשחיטה, ע"ע בן פקועה^[1166].

נולד לח' חדשים

נולד לח' חדשים בבהמה גסה^[1167], יש מהאחרונים שכתב שאפילו גמרו סימניו^[1168] חשוב ודאי נפל, שבהמה גסה אינה יולדת לפחות מט' חדשים, ואינו דומה לאשה שפעמים יולדת לז', וגם בילדה לח' הדבר ספק שמא נגמרה צורתו לז' חדשים ונשתהה חודש בבטן אמו והוא בן קיימא –לסוברים כן^[1169]-. ואף שבגמ' הסתפקו שמא בהמה גסה יולדת לשבעה^[1170], הלכה שאינה יולדת לשבעה, שכן אמרו בירושלמי^[1171] ובמדרש^[1172]. ויש שכתב שהדבר ספק אם בהמה גסה יולדת לז' חדשים, וגם בנולד לח' אפשר שהוא בן קיימא ושהה חודש בבטן אמו, או שאינה יולדת לז' חדשים ובנולד לח' חשוב נפל, וסוברים שהספק בגמרא^[1173] לא נפשט, ולכן מספק אין להתיר בן ח' גם בשהה ח' ימים^[1174]. ומכל מקום כתב שמשיגדל ויהיה כשאר בהמות דינו כבן קיימא^[1175]. ויש שכתבו שגם בנולד לח' וגמרו סימניו חשוב ספק נפל כמו באדם, שיש ספק שמא נגמר לז' חדשים והשתהה חודש בבטן אמו^[1176], ודינו כספק כלו לו חדשיו, שאם שהה ז' ימים הוא בן קיימא^[1177].

כלו לו חדשיו

אם ידוע לנו שכלו לו חדשיו - כגון שהיתה בהמה קשורה לו בביתו ט' חדשים בבהמה גסה או ה' חדשים בדקה^[1178], וילדה וברי לן שלא עלה עליה זכר בביתו^[1179] -, אינו נפל, ומותר לשחטו ולאכלו מיד ביום שנולד^[1180], ואפילו הוא חולה וחלש^[1181]. ויש שכתבו שכיום אין אנו בקיאים אם כלו לו חדשיו ואין להתיר שום ולד^[1182], שמא זמן מועט לא ראה את הבהמה ולא הבחין שבא עליה זכר אחר כך^[1183]. ויש שכתבו להחמיר מטעם אחר, שצריך להמתין ימי קליטת הזרע, ואין אנו יודעים כמה ימי קליטת הזרע בבהמה, ולכן אין לשחוט שום בהמה קודם שעברו עליה ז' ימים^[1184]. ויש שצדדו להקל שגם בזמנינו סומכים שכלו לו חדשיו^[1185].

כלו לו חדשיו בבהמה גסה היינו שיעברו עליו ט' חדשים גמורים של ל' יום כל אחד^[1186], וגם לסובר באדם שיולדת למקוטעין או שהשתנה הטבע ובזמן הזה יולדת למקוטעין^[1187], בבהמה לא אומרים כן, אלא צריך ט' חדשים גמורים^[1188].

בבהמה דקה שצריך להמתין ה' חדשים^[1189], יש מהראשונים סוברים שהם חדשים מלאים של ל' יום^[1190], ויש מהראשונים סוברים שהם חדשי לבנה^[1191]. ומהאחרונים יש שכתב שאם הולד בריא ככל שאר ולדות, יש להתיר אם שהה ה' חדשי לבנה^[1192], ויש שכתב שגם בדקה צריך ה' חדשים מלאים^[1193].

ז' ימים מעת לעת

שבעה ימים שאמרו שצריך להמתין, יש מהאחרונים שכתבו שצריך להמתין מעת לעת, ואם נולד בסוף היום הראשון צריך להמתין עד סוף היום השמיני^[1194]; ורוב האחרונים סוברים שאין צריך מעת לעת, ואם נולד בסוף היום הראשון מותר בתחילת היום השמיני^[1195], ומכל מקום צריך להמתין עד סוף היום השביעי, גם אם נולד ביום הראשון בתחילת הלילה^[1196].

לכל הדעות אם הגיע הזמן בתחילת ליל שמיני מותר באכילה^[1197], ואין צריך להמתין עד היום השמיני, שרק בהקרבת קרבן שאסור להקריב בלילה צריך להמתין ליום הח', אבל מספק נפל יצא מיד בתחילת הלילה, ולכן מותר באכילה^[1198].

יש מאחרונים שהסתפק שמא מנין הז' ימים אינו מהיום שיצא ראשו של הולד – שאז חשוב כילוד^[1199]-, אלא מעת שיצא כל גופו, שאף שחשוב כילוד מיש שיצא ראשו, אין ראיה מזה שחי ל' יום אחר שיצא ראשו שהוא בן קיימא, עד שיחיה ל' יום אחר יציאת הגוף^[1200], וכתב שלמעשה יש להחמיר שלא לשחוט בהמה עד שיעברו ח' ימים מיום יציאת הגוף^[1201].

ספק עברו ז' ימים

יש מהראשונים סוברים שבמקום שיש ספק אם עברו עליו ז' ימים, כגון שמקצת בני אדם אומרים שלפי גדולו עברו עליו ז' ימים, ומקצת בני אדם אומרים שלא עברו עליו ז' ימים, שמותר מדין ספק-ספקא*, ספק אם יש לו ז' ימים אם לאו ואם יש לו הרי הוא מותר, ואם נאמר שאין לו ז' ימים שמא כלו לו חדשיו^[1202]. ודעת הרבה אחרונים שאין להתיר משום ספק ספיקא, משום שלצד שלא כלו לו חדשיו הוא ודאי נפל וממילא ודאי שלא יחיה ז' ימים^[1203].

על ולד שספק אם עברו עליו ז' ימים, אם יש חזקה שלא עברו ז' ימים, ע"ע חזקה ב (דמעיקרא)^[1204].

סימנים שעברו ז' ימים

יש מהאחרונים שכתבו סימנים להכיר שעברו על הולד ז' ימים ומותר לשחטו מיד^[1205]. יש שכתב שכל שגדלו שיניה בידוע שעברו עליה ז' ימים שלמים ומותרת מיד^[1206], ויש שכתב לבדוק בקרנים שכל שאינם רכים עדין שיכול לתחוב בהם הציפורן אלא שהם קשים וחידודים בידוע שעברו עליהם ז' ימים שלמים^[1207] ויש שכתב לסמוך רק על שני הסימנים, שצריך לבדוק בשינים ובקרנים אם גדלו השינים והקרנים קשים וחדודים יש להתיר ובלאו הכי אין להתיר^[1208]. ויש שכתבו סימנים אחרים^[1209]. ויש שפקפק על סימנים אלו וכתב שאין לסמוך עליהם שפעמים שהולד אינו בן קיימא ויש לו סימנים כשל בריא^[1210]. ויש שכתבו שאין לסמוך על הסימנים ובפרט שהדבר משתנה ממדינה למדינה, ולכן במקום שהתברר שסימנים אלו אינם מובהקים ומצוי שימצא קרנים ושינים קודם זמן ז' ימים ודאי אין להקל^[1211]. ויש שכתב שלכל מקום יש סימנים שונים, ואם נודע להשוחטים ולהקצבים באותו המקום איזה סימן במקומם שרובא דרובא כשיש להם סימן זה הם אחר ז' ימים, יכולים לסמוך על סימן זה, אבל אי אפשר לעשות כלל בדבר, לפי שהסימנים משתנים ממקום למקום^[1212].

ויש שכתב שכל זה בסימנים בעלמא, אבל בגדלות הולד יש ראיה שעברו עליו ז' ימים, שמי שהוא מומחה ובקי בטבע גידול העגלים של מדינה זו וברור לו דלא מצוי כלל שיהיה בגודל כזה קודם ז' ימים, אפשר לסמוך עליו לשחוט לכתחילה, אלא שאין לסמוך על גדולת מעט שיש מקום לטועה לטעות, וצריך שיהיה השוחט ירא שמים שלא יקל ראש באומד כל דהו^[1213].

לענין או גוי מסיח לפי תומו נאמן לומר שעברו על הולד ז' ימים, ע"ע מסיח לפי תומו*^[1214].

הערות שוליים