אנציקלופדיה תלמודית:נצל

הגדרת הערך: טומאת נצל.

מהותו ודינו

מהותו

הנצל הוא בשר המת שנימוח^[1]. וכן מוהל היוצא מן המת - כעין מים^[2] היוצאים מבשרו^[3] - חשוב נצל^[4]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם נימוח ונעשה כמים, אין לו דין נצל^[5]. בירושלמי, בדעת אחד האמוראים מן הזוג ר' יודן ור' יוסי, יש מן האחרונים שכתבו שמוהל אינו מטמא עד שיקרוש^[6], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבשר שנימוח אינו חשוב נצל עד שיקרוש, שבלא קרישה, כיון שנשתנה ממהותו הראשונה שהיה עב וגס ועתה משקה, פרחה ממנו הטומאה, וטהור^[7].

הנצל, יש מן הראשונים שכתבו שעדיין ראוי הוא לאכילת כלב, אבל אם אינו ראוי, טהור^[8], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאף כשאינו ראוי לאכילת כלב טמא^[9], ובשר שנימוח, כשעדיין ראוי לאכילת כלב, אינו נצל, אלא חשוב כבשר^[10].

נימוח שלא מחמת עצמו

בשר המת שנימוח שלא מחמת עצמו, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו חשוב נצל^[11]. נימוח מחום השמש, נראה מדברי התלמוד וראשונים שחשוב נצל^[12]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שכשנימוח על ידי חום השמש, אינו חשוב נצל, שלא נימוח מחמת עצמו^[13]. המחוהו באור, כתבו ראשונים שכיון שהמחוהו בידים, עדיף מנצל^[14]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הירושלמי שחשוב נצל^[15].

גדר טומאתו

כזית נצל מטמא כמת עצמו^[16] והנזיר מגלח עליו^[17], מהלכה למשה מסיני^[18]. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שההלכה היא שהנצל, שהיה בתחילה בשר, אף על פי שנימוח ונשתנתה צורתו, עדיין חשוב כבשר^[19], וממילא טמא כבשר המת שממנו פרש^[20]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שנצל הוא שם טומאה חדש ואינו בכלל טומאת מת, ^[21], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שטומאת הנצל היא טומאה חדשה, ולדעתם זה הטעם ששיעור הנצל הוא בכזית בעודו מחוי ואין צריך שיהיה בו שיעור שכאשר יקרש יהיה בו כזית^[22]. ויש מן האחרונים שכתבו שתלוי במחלוקת ראשונים, שנחלקו - לדעתם - בגדר טומאת בשר המת, הנלמד מטומאת עצמות המת שנתבארה בכתוב^[23], שלסוברים שיש טומאה מיוחדת של "בשר המת"^[24], נצל, שאינו כבשר, הרי שנתחדש שיש לו שם טומאה בפני עצמו^[25], ולסוברים שאין טומאה מיוחדת של "בשר המת", אלא למדים מהכתוב ש כל הבא מן המת שנברא עמו ואין גזעו מחליף מטמא, בין בשר ובין דבר אחר^[26], הרי אף הנצל בא מן המת ושם טומאה אחד הוא לנצל ולבשר^[27].

בספק

ספק נצל, יש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים שאינו מטמא, שנצל אינו מטמא אלא בודאי ואין בו טומאה מספק^[28]. ומהרבה אחרונים נראה שספק נצל הרי הוא כשאר ספקות, ויש בו טומאה מספק^[29].

אופן מדידת שיעור כזית

שיעור הנצל שמטמא הוא בכזית^[30], מהלכה למשה מסיני^[31]. בירושלמי, אמר אחד האמוראים מהזוג ר' יודן ור' יוסי, שצריך שהיה בו שיעור כזית כשיקרש ולא בעודו מחוי^[32]. יש מן האחרונים שכתבו שכיון שכל משקים שיש בהם רביעית כשקורשים עומדים על כזית^[33], לכן צריך שיהיה בנצל רביעית בעודו מחוי, שאז ידוע שהיה בו כזית בעודו קרוש^[34]. ויש מן האחרונים שכתבו שדי בכך שיש בו כזית בעודו מחוי^[35], מהם שכתבו הטעם שהנצל הוא טומאה חדשה ולכן די שיהיה בו כזית בעודו מחוי ולא לכשיקרוש^[36].

נצל לנפל

נצל, אם ישנו אף בנפל – כגון שליא* שהולד נימוח בה - נחלקו ראשונים: יש מן הראשונים סוברים שאין לנפל נצל^[37], שכיון שהנפל אינו ולד גמור ואינו בשר לטמא בכזית^[38], ויש מן האחרונים שכתבו הטעם שאין נצל לנפל, שההלכה של נצל לא נאמרה אלא באדם שנולד ומת, ולכן נפל שבשליא שמעולם לא היה לו שם אדם, אין לו דין נצל^[39]. ויש מן הראשונים סוברים שיש נצל לנפל^[40], מהם סוברים שאף בנפל שיעור הנצל הוא בכזית^[41], ומהם שבדעתם יש מן הראשונים סוברים ששיעור נצל בנפל כדי לטמא הוא כשכל העובר לפנינו^[42]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנחלקו אמוראים, שיש סוברים שיש נצל לנפל, ויש סוברים שאין נצל לנפל^[43].

בספק

משקה שנמצא ליד המת, דנו בו בכמה אופנים אם אומרים שודאי בא מבשר המת והרי הוא נצל, או שאומרים שהוא כיחו וניעו של מת, וכיחו וניעו אינם מטמאים^[44], או שהוא ספק, וצריך בדיקה כדי לוודא שהינו נצל, ועל כך עי' להלן.

בירושלמי, אחד מן האמוראים מהזוג ר' יודן ור' יוסי אמר שהבדיקה היא שאין בנצל מי בשר, ויש מן האחרונים שכתבו שזהו דוקא בבשר שנרקב לגמרי ונעשה מוהל, אבל בבשר שנרקב ולא נעשה מוהל, טמא אף כשלא קרש^[45]. ואחד מן הזוג אמר שהבדיקה היא כדי לוודא שיש כזית של בשר המת^[46].

משקה שידוע שהוא מבשר המת

משקה שידוע שהוא מבשר המת, אפילו לא קרש ולא העלה רתיחות, נידון כנצל^[47]. ויש מן האחרונים שמצדדים לומר בדעת ראשונים, שאף כשידוע שהוא מבשר המת, אם לא קרש אינו נידון כנצל^[48], שכיון שנשתנה מהוויתו הראשונה שהיה עב וגס ועתה הוא צלול ונוזל, פרחה ממנו הטומאה^[49]. בדעת הירושלמי, יש מן האחרונים שכתבו שבסתם נצל יש גם מי בשר, שאינם מטמאים, ולכן אינו מטמא עד שיקרוש, שאז יודעים שאין בו מי בשר^[50].

כשידוע שבא מן המת

משקה שידוע שבא מן המת, אלא שאין ידוע אם הוא מבשרו שנימוח או כיחו וניעו, יש מן הראשונים שכתבו שאפילו לא קרש – כסתם נצל הבא מן המת^[51] - נידון כנצל^[52]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שברשות הרבים – שספק טומאה בה טהור^[53] - אם קרש טמא ואם לא קרש טהור, וברשות היחיד – שספק טומאה בה טמא^[54] - אפילו לא קרש טמא^[55].

ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשלא קרש, דינו כנצל, ולדעת ר' ירמיה שדוקא אם קרש נידון כנצל^[56].

ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשקרש עדיין יש להסתפק שאינו מבשר המת, ולדעת רבי ירמיה כשקרש ודאי מבשר המת הוא וכשלא קרש כיחו וניעו הוא^[57]. ויש מן הראשונים שכתבו שאם קרש ודאי בא מבשרו, ונידון כנצל, וכשלא קרש, אינו נידון כנצל^[58].

כשאין ידוע שהוא מן המת

סתם משקה שאין ידוע אם הוא מן המת, יש מן הראשונים שכתבו שאם קרש בידוע שהוא מבשר המת, ואם לא קרש, ספק שמא הוא כיחו וניעו^[59], ואין לחוש שמא אינו מן המת כלל אלא מבשר החי שהבאיש ונימוח, לפי שאינו שכיח, וכל שהוכר שהוא בשר אדם, הולכים אחר הרוב שהוא מן המת^[60]. ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו בכך אמוראים, שיש סוברים שאף כשקרש אינו נידון כנצל, שמא אינו מן המת, ולדעת ר' ירמיה אם קרש יש לומר שמן המת יצא ולא בא מדבר אחר, שאינו קורש אלא הבא מן המת, ונידון כנצל^[61]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שברשות הרבים אפילו קרש הרי זה טהור ודאי, וברשות היחיד אפילו לא קרש טמא^[62]. ויש מן הראשונים שכתבו שאף כשקרש, עדיין ספק אם הוא נצל – שאפשר שבא מבשר החי שהבאש ונקרש^[63] - ואין הנזיר מגלח על הספק^[64].

דינו כשיש לחוש שאינו נצל

משקה שיש לחוש שאינו נצל, באופנים השונים^[65], אם הוא מטמא, נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: א) יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו מטמא^[66], והטעם, מהם שכתבו שהוא משום שאומרים שהוא ודאי כיחו וניעו של מת^[67], או שמעמידים את המשקה בחזקת טהרה^[68]; ומהם שנסתפקו אם הוא משום שכיחו וניעו שכיחים יותר, אלא שאם קרש מוכח שאינו מהם, או שלעולם אין לתלות בכיחו וניעו יותר מבשר המת, אלא שכל שלא קרש, הדבר מוכיח שבא מכיחו וניעו, שאילו היה מן המת, היה קורש, ולפיכך כל שלא היה לו זמן לקרוש, טמא הוא מספק^[69]; ומהם שכתבו שמספק אינו מטמא^[70], וכיון שעצם המטמא הוא בספק, לא נאמר כאן הכלל שספק טומאה ברשות היחיד טמא^[71], או שנצל אינו מטמא אלא בודאי ולא בספק^[72], או שהוא ספק ספקא^[73]. ב) ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא ספק טומאה^[74], וברשות היחיד המשקה מטמא מספק^[75], כדין ספק טומאה ברשות היחיד שטמא^[76].

על תגלחת הנזיר, אם היא אף במקום של ספק טומאה ברשות היחיד, ע"ע נזיר וע' ספק טומאה.

הסימן לנצל

בדיקת המשקה לוודא שהוא נצל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, וכן כתבו אחרונים בדעת הירושלמי, שהיא קרישת המשקה^[77], אלא שבשר המת שנימוח ולא נעשה מוהל, נקרש בלא רתיחה, אך כשנעשה כבר מוהל, קודם הקרישה מרתיח קצת מעצמו כדי לקרוש^[78], או שאף בשר שנימוח ומרקיב והולך, בתחילה הוא מרתיח^[79]. ויש מן הראשונים שכתבו שהבדיקה בבשר המת נימוח היא בקרישתו, ובמוהל שפרש מן המת הבדיקה היא שמעלה רתיחות בהרתחתו באש^[80].

מצות קבורה

הנצל, יש מן האחרונים שכתבו שיש בו מצות קבורת המת, מצד כבוד המת^[81]. על הסוברים שמצות קבורה אינה נוהגת אלא כשראשו ורובו קיים, ע"ע קבורה.

בבעלי חיים

נצל לבהמה

נצל, אם ישנו לבהמה – כגון כזית בשר נבילה שנימוח, אם מטמא בטומאת נבלה* כאב הטומאה^[82] - לסוברים שהנבילה אינה חשובה כאב הטומאה אלא כאשר ראויה לגר^[83], כיון שהנצל אינו ראוי לגר, אין בו טומאת נבילה^[84], והיינו שאף אם נאמר שההלכה חידשה שנצל חשוב כבשר, מכל מקום כיון שאינו ראוי לגר שוב לא שייכת בו טומאת נבלה^[85]. ויש מן האחרונים שכתבו, שאף אם נאמר שההלכה חידשה טומאה חדשה של נצל, מכל מקום לדעה זו שנבילה שאינה ראויה לגר אינה טמאה, יש דין מיוחד בטומאת נבילה שדוקא הראויה לגר יש בה טומאה, ולכן לא תועיל ההלכה שיש נצל אף בבהמה^[86].

לסוברים שהנבילה שנסרחה ואינה ראויה אלא לכלב עדיין חשובה אב הטומאה^[87], נסתפקו בתלמוד אם אף בבהמה נאמרה ההלכה למשה מסיני של נצל, או שלא נאמרה ההלכה אלא באדם בלבד^[88]. בביאור הספק יש מן הראשונים שכתבו, שהוא אם ההלכה של נצל, שהוא חשוב כבשר, נאמרה אף בבהמה, וכיון שהנצל ראוי לכלב, יש עליו טומאת נבילה, או שההלכה של נצל לא נאמרה אלא באדם, ולכן בבהמה, אף על פי שהנצל ראוי לכלב, כיון שאינו חשוב כבשר אלא כעפר, אין עליו טומאת נבלה^[89]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שנצל אינו ראוי לאכילת כלב, ובכל התורה כל שאינו ראוי לכלב, אינו חשוב בשר כלל, והספק הוא האם ההלכה של נצל, שיש טומאה בנצל - ולא מדין בשר - נאמרה אף בבהמה^[90].

להלכה, כתבו ראשונים שספק הוא אם נצל בבהמה מטמא בכזית^[91]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין נצל לבהמה, שהנצל הבאיש ונעשה ליחה כבר בחיי הבהמה ולא חלה עליו טומאת נבלה^[92].

בשר שסרח – כגון שהונח בחמה - קודם שנמחה, ונפסל מאכילת כלב, אין בו דין נצל, שכבר נפסל מאכילת כלב קודם שנמחה אין טומאת נבלה עליו^[93]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שבזה נסתפק התלמוד אם יש נצל לבהמה, ולא נפשט הספק^[94].

בשר בהמה שנימוח ועודו מחוי, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו בכלל הספק אם יש נצל בבהמה, ואינו מטמא, שכיון שנימוח ונעשה משקה אין לו כלל שם נבילה^[95], שכל זמן שהוא מחוי אינו ראוי לאכילת כלב^[96]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף הוא בכלל הספק אם יש נצל בבהמה^[97].

נצל בעוף

נצל בעוף, יש מן הראשונים שכתבו שאף שספק התלמוד אם יש נצל לבהמה^[98], הוא אף בנצל של עוף^[99]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין נצל בעוף^[100], וביארו אחרונים בדעתם שלא נסתפק התלמוד אלא בנצל של בהמה, אבל נצל של עוף ודאי טהור^[101], והטעם, יש מן האחרונים שכתבו, שבנבלת עוף, שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה^[102], הטומאה תלויה באיסור אכילה, וכל שאין בו איסור אכילה אין בו טומאה, ולכן נצל שנפסל מאכילה, אין בו איסור אכילה וממילא לא חלה עליו טומאה, אבל בנבלת בהמה, אין הטומאה תלויה באיסור אכילה, ולכן הנצל אף שאינו ראוי לאכילה, שייכת בו טומאה^[103], ויש מן האחרונים שכתבו שגדרי טומאת אדם ונבלת בהמה שוים, ולכן הסתפקו אם ההלכה של נצל נאמרה אף בבהמה, אבל גדרי טומאת נבלת העוף שונים מטומאת אדם, ולכן אין לומר שההלכה של נצל נאמרה בעוף^[104].

נצל בשרץ

נצל בשרץ*, יש מן הראשונים שנסתפק אם אף השרץ הוא בכלל הספק בתלמוד לגבי נצל לבהמה, או שמא ודאי שלא נאמרה ההלכה של נצל בשרץ, שהשרץ שיעורו לטמא בכעדשה וההלכה בנצל היא לטומאה בשיעור כזית^[105]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין נצל בשרץ^[106].

הערות שוליים