אנציקלופדיה תלמודית:נקוד; נקודות

הגדרת הערך: סימנים המורים על ההברות שבהם קוראים את המילים.

מהותו

שם התואר נקודות הונח אצלנו על הסימנים והרישומים המורים על ההברות^[1], שבלעדיהם לא נוכל להניע את האותיות^[2], מפני שדמות תבניותיהם נקודות נקודות^[3], ונקרא גם - בשם הכללי^[4] - ניקוד^[5]. השמות הללו אינן בדיוק גמור, כי יש בין הסימנים והרישומים האלה, גם כאלה שאינם נקודות^[6].

סימני הניקוד

התנועות - סימנים מונחים בהסכמה להניע האות^[7] - כתבו גאונים וראשונים, שהן שבע^[8]: א) קָמץ^[9], מגזרת: וקמץ הכהן^[10], כי הפה נקמץ בקריאתו^[11], או משום שנקמץ מן החולם ומן הפתח^[12], שתנועתו מורכבת מהחולם והפתח^[13], ולכן צורתו קו ונקודה מתחת לאות^[14], כצורת שניהם^[15]. ב) פַתח^[16], מגזרת: פתח פיך לאלם^[17], שצריך לפתוח הפה בקריאתו^[18], וצורתו קו מתחת לאות^[19]. ג) צֵירי^[20], מגזרת: הדלת תסוב על צירה^[21], ופירושו בוקע, לפי שהוא בוקע בין השיניים^[22], או משום שהוא צורר את פיהו ובוקע בין השיניים^[23], או משום שצריך לקמוץ קצות השפתים בקריאתו^[24], מגזרת: צר לי המקום^[25], וצורתו שתי נקודות מתחת לאות^[26]. ד) סֶגול^[27], צורתו שלש נקודות, שתים יושבות ואחת ביניהן תחתיהן^[28], כמו אשכול^[29], וביארו אחרונים שדומה לגרגרי ענבים התלויים באשכול, ותרגום ירושלמי של אשכול: סגול^[30], ויש סוברים שנקרא כן מלשון סגלגל, כי הצירי הוא על קו הפשוט והסגול אינו על פשוט, וכל שלש נקודות שלא יהיו על קו פשוט ישר, יעשה מהם עגולה^[31]. ה) חִיריק^[32], מגזרת: ויחרקו שן^[33], וחרֹק עלי שִׁנֵּימוֹ^[34], בעבור היותו נשבר ויוצא בין השינים^[35], כשאדם חורק שיניו ומשמיע קול נשמע כמו: אִי^[36], וצורתו נקודה אחת מתחת לאות^[37]. ו) חוֹלם^[38], ונקרא כן בעבור היות תנועתו שלמה^[39], מגזרת: ותחלימני^[40], ובדברי הקדמונים: עתים חלום^[41], וצורתו נקודה למעלה^[42] בין שתי אותיות^[43]. ז) שוּרֻק^[44], מגזרת: שרקו^[45], ולשמֹעַ שרִקות עדרים^[46], כשאדם שורק בשפתיו ומשמיע קול נשמע כמו: אוּ^[47], וצורתו נקודה באמצע האות באות וי"ו, או שלש נקודות למטה מהאות^[48], שאינן זו על גב זו ביושר, כי אם בהטייה, הנקודה - העליונה - בקצה השמאלי מן האות והשתים הנשארות הולכות ומימינות, עד שהשלישית מכוונת כנגד אמצע האות, במקום החיריק^[49]. ויש מהראשונים סוברים - וכן דעת רוב האחרונים^[50] - שהתנועות הגדולות הן חמש: קמץ גדול, צירי, חולם, שורוק, דהיינו נקודה באמצע האות וי"ו, וחיריק, שבא יו"ד אחריו, ויש להם חמש תנועות קטנות ושפלות שתנועתן כתנועת הגדולות אבל שפלות מהן^[51]: פתח, סגול, קמץ חטף^[52] - קמץ קטן - חיריק הבא בלא יו"ד אחריו, ושורוק בלא וי"ו^[53], ושמה קִבוץ שפתים^[54]. לכל תנועה גדולה יש תנועה קטנה המשמשת לה - באה תמורתה - קמץ גדול ופתח, צירי וסגול, חולם וקמץ חטף, חיריק עם יו"ד וחיריק ללא יו"ד, שורוק עם וי"ו ושורוק ללא וי"ו^[55].

ניקוד נוסף הוא השְוא, מגזרת: נשתוה^[56], לשון שויון^[57], שאיננו תנועה^[58], אלא משרת לתנועות^[59], ויש הסוברים שהוא התנועה לבדה, ללא תוספת^[60], וצורתו שתי נקודות - מתחת לאות - זו תחת זו^[61], ומתחלק לשוא נע ושוא נח^[62]. ניקוד זה נקרא גם חֲטף^[63], כי תנועתו רהוטה - מהירה - וחטופה^[64]. לעיתים משתנה ניקודו של השוא, ויהיה שוא המצטרף מתחת לאות לניקוד אחת משלוש התנועות: קמץ, פתח וסגול, וייקרא: חטף קמץ, חטף פתח וחטף סגול^[65], כי השוא חוטף תנועת הנקודה ואינו מעמידה להתקיים^[66].

סימונים נוספים הם הדּגש^[67], שהוא נקודה בתוך האות^[68], שמשימים לחזק קריאתה^[69], והרפֿה^[70], שהוא קו פשוט^[71] המושכב^[72] למעלה מן האות^[73] לרוחב האות^[74], להרפות קריאתה^[75]. באות וי"ו - שנקודה בתוכה מציינת גם את השורוק^[76] - אם תחתיו מלך - ניקוד - דע, כי הנקודה דגש, ואם לאו, שורוק^[77].

זמן תיקונו

ניקוד התורה נמסר למשה בסיני^[78] בעל פה^[79], ולא ניתן להיכתב בסימני נקידה בספר^[80], והחכמים ציינוהו לסימן בספר^[81]. וכן ניקוד שאר הספרים - הנביאים והכתובים - נמסר בעל פה מהנביאים, ואחר כך נעשו נקודות, אותות וסימנים להברות^[82], וסופרים הם שתקנום, מפני שהניקוד נשכח, וסמכו על הכתוב: עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך^[83]. ומימות משה רבנו היו קוראים מתוך הספר הפסוקים עד שהיו בקיאים בהם, ולא הוצרכו לסימני הניקוד, עד אחר חתימת התלמוד, בימי חכמי המסורה בטבריה שייסדו הנקודות^[84], ומחכמי טבריה קיבלנו כל הניקוד^[85]. מלבד הניקוד הטברני, נזכרו עוד שני מיני ניקוד: הניקוד שלנו - בני בבל^[86] - ושל ארץ ישראל, וכתבו עליהם שאינם דומים זה לזה ולא לטברני^[87], ושהניקוד הבבלי מנוקד מעל לאותיות^[88]. יש מהראשונים סוברים שנשתכח הניקוד ובא עזרא וגילהו^[89]. ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהניקוד לא נמסר מסיני וחודש בימי עזרא^[90]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה וסוברים שסימני הניקוד אף הם נמסרו בסיני^[91], אלא שנשתכחו ובא עזרא ותיקנם מחדש^[92].

מחלוקות בניקוד

יש מקומות שבהם נחלקו המסורות מהו הניקוד הנכון בכתוב, כגון: ונסתם גי הרי^[93], שכתבו ראשונים שמחלוקת היא בין הספרים שבבבל ובין הספרים שבארץ ישראל^[94]: בספרים שבבבל נקוד ונִסתַם^[95], וכן תרגם יונתן: ויסתתם^[96], ובספרים שבארץ ישראל נקוד ונַסתֶם^[97]. ונחלקו ראשונים אם אין בידינו להכריע ביניהם^[98], או שהניקוד ונַסתֶם טעות הוא, שהרי יונתן לא תרגם כמותו^[99]. ואחרונים כתבו שבכל הספרים שלנו כתוב: ונַסתֶם^[100].

תוקפו

כתיבתו בספר תורה

ספר תורה נכתב ללא ניקוד, שכך כתב משה רבנו לישראל תורה שאינה מנוקדת^[101], ואף על פי שהניקוד נמסר בסיני^[102], לא ניתנו להיכתב בסימני נקידה בספר, לפי שהם פירוש לתורה שבכתב^[103], ודינם כשאר תורה-שבעל-פה* שלא ניתנה להיכתב^[104], ואסור לנו להוסיף אותו מדעתנו בספר תורה, פן נעבור בבל-תוסיף*^[105]. ועוד, שכמה דורשין חכמים המקרא והמסורת^[106], ואם אתה מנקדו אין כאן מסורת^[107], כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הניקוד ואין משמעותה עם הניקוד כי אם ענין אחד - שהוא פשט הכתוב^[108] - ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים^[109], כגון ותשלח את אֲמָתה ותקחהו^[110], ועל פי ניקודו "אמתה" היא שפחה^[111], ואנו יכולים לקרוא "אַמָּתה" - באלף פתוחה^[112] ומ"ם דגושה^[113] - מלשון: "באמת איש"^[114], וכן הבינו אותה חכמינו במדרשם^[115].

על דיני ניקוד שנכתב בספר תורה, ע"ע ספר תורה. אם מותר לכתוב ניקוד במגילת אסתר, ע"ע מגילת אסתר^[116]. אם מותר לכתוב ניקוד במזוזה, ע"ע מזוזה. אם מותר לכתוב ניקוד בתפילין, ע"ע תפלין.

כתיבתו בחומש

התירו לכתוב סימני הניקוד בחומשים, אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה בתורה, משום הכתוב: עת-לעשות-לה'* הפרו תורתך^[117], כשם שמטעם זה התירו לכתוב את שאר כל התורה שבעל פה^[118].

פירוש בניגוד לו

אסור לפרש נגד הניקוד המקובל על פי המסורה^[119], אלא שמלבד הפשט הפשוט, ניתן על דרך הדרש, הרמז והסוד, לדרוש על פי כתיבתו, בניקוד אחר^[120], ולכן ספר תורה נכתב ללא ניקוד^[121], כדי שיוכלו לדורשו באופן אחר^[122].

קריאה בתורה

בקריאת-התורה*, הקורא בציבור חייב לקרוא בדקדוק כדת וכהלכה, שלא יניח - השוא - הנע ולא יניע הנח^[123], וישמור דגושים ורפויים^[124].

בדיעבד

בדיעבד, אם טעה בניקוד, כתבו ראשונים שגוערים בו קצת, אבל אין מחזירים אותו^[125], ואחרונים כתבו שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שבדיעבד אם טעה, אין מחזירים אותו בשום ענין^[126], אבל לסוברים שמחזירים אותו אם טעה בטעות משנה הענין^[127], אף כאן אם טעה בטעות שאינה משנה הענין, כגון שבמקום אָרץ - כפי שהוא מנוקד בהפסק^[128] - קרא אֶרץ, אין מחזירים אותו^[129], אבל אם טעה בניקוד בטעות המשנה הענין, כגון שבמקום חֵלֶב קרא: חָלָב, מחזירים אותו^[130], ולדעת הסוברים שמחזירים אותו בכל ענין, מחזירים אותו בכל טעות בניקוד^[131]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים שבניקוד אינו חוזר אלא במקום שנשתנה הענין^[132], שלדעתם אין כלל מחלוקת האם בדיעבד מחזירים הקורא^[133].

להלכה כתבו הפוסקים שבטעות שמשנה הענין מחזירים אותו, ושאין משנה הענין אין מחזירים אותו^[134].

אם כבר גמרו הקריאה ונזכרו שטעו בתיבה שהענין משתנה בה, ע"ע קריאת התורה. על ישוב שיש בו מנין ואין בו מי שיודע לקרוא בדקדוק, ע"ע הנ"ל.

קריאת המילה זכר

מילים במשקל ארץ, יש מהן שמנוקדות בצירי באות הראשונה, כגון סֵפֶר^[135], ויש מהן המנוקדות בסגול, כגון חֶסֶד^[136]. המילה זכר, נחלקו בה המסורות^[137] אם נקודה בחמש נקודות: זֵכֶר^[138], או בשש נקודות: זֶכֶר^[139], ויש מהאחרונים סוברים בדעת ראשונים שבכל מקום נקודה בשש נקודות, מלבד במילה זכר שבכתוב: תמחה את זכר עמלק^[140], שנקודה בשש נקודות^[141], ויש מהאחרונים סוברים להיפך, שתמחה את זכר עמלק שהוא בציווי, הוא בשש נקודות, אבל מחה אמחה את זכר עמלק^[142], שהוא הבטחה, הוא בחמש נקודות^[143]. לפיכך יש מהאחרונים סוברים - שהמבטאים בצורה שונה צירי וסגול^[144] - בפרשת זכור^[145] ראוי לקרוא בשתי הצורות^[146], ויחזור פעמיים על המילים תמחה את זכר עמלק^[147] פעם אחת בקריאה בחמש נקודות ופעם שנייה בשש^[148] - ויש סוברים שיותר טוב לעשות להיפך: לקרוא פעם אחת בקריאה בשש נקודות ופעם שנייה בחמש^[149], שהקריאה השנייה נראית כתיקון, ולדעתם העיקר לקרוא בשש נקודות^[150] - ואין צורך לחזור על כל הפסוק^[151], ויש סוברים שיחזור על כל הפסוק^[152], שאם לא כן הוא כמקלקל הקריאה^[153], ועוד, שלאחר שגומר כל הפסוק כהלכתו, חוזר וקורא שמא לא יצא ידי חובה^[154]. ויש מהאחרונים החולקים על כל זה, וסוברים שהעיקר לקרוא בחמש נקודות^[155], ואין כלל צורך לכפול^[156].

לדעה הסוברת שיש לכפול הקריאה בפרשת זכור, נחלקו אחרונים מה הדין בשאר מועדי השנה: א) יש סוברים שצריך לקרוא בשתי הצורות אף כשקוראים בפרשת כי תצא^[157], ויקרא בצורה אחת בשביעי ובשניה למפטיר^[158], שיש קפידא בקריאת התורה לקרוא כהוגן, אף אם אינו כמו פרשת זכור, שיש אומרים שחיובה מדאוריתא^[159], ואם לא קרא המילה כהוגן כאילו לא קראה^[160], ואף בפרשת בשלח יעשו כן^[161], בקריאת: כי מחה אמחה את זכר עמלק^[162], וכשקוראים קריאה זו בפורים^[163] יכפלו המילים הללו^[164], וגם לסוברים שבפרשת זכור יכפלו כל הפסוק, כאן שאין החיוב מדאוריתא, יכפלו רק המילים^[165], ויש סוברים שיכפלו רק המילים: זכר עמלק^[166]. ב) ויש סוברים שאין בכל זה צורך, ואין לדקדק בכך רק בפרשת זכור, שיש אומרים שחיובה מדאוריתא, וכתבו שכן המנהג להחמיר בה בלבד^[167].

בתפילות וברכות

שליח-צבור* שצריך שיהיה רגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים^[168], פירשו ראשונים הטעם שיהיו הפסוקים של תפלה* סדורים בפיו^[169], ויש מהאחרונים מבארים שהוא כדי שידע שלא לשנות מהניקוד של הפסוקים המעורבים בתפילות^[170].

לשון התפילות והברכות, כתבו אחרונים שהיא מיוסדת כלשון חכמים^[171], ויש מקומות שניקודה שונה מלשון התורה^[172].

אם בתפילות וברכות יש ללכת אחר כללי הניקוד במקום שסותר המנהג*, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמכיון שאנו חייבים להיזהר ולדקדק בפסוקים שבתפילות, מוכח שגם בשאר התפילות שהם לשון חכמים יש לדקדק בהם בכל דקדוקי הנקודות^[173], ואפילו כשהמנהג אינו כן^[174]. ויש סוברים שלעולם יש ללכת אחר המנהג, אפילו במקום שסותר את כללי הניקוד^[175].

על ריפוי בג"ד כפ"ת בתפילות וברכות, עי' להלן: כלליו^[176]; על שינוי הניקוד בתפילות וברכות בהפסק ריפוי בג"ד כפ"ת בתפילות וברכות, עי' להלן: שם^[177].

כלליו

האות הנעה היא אשר יהגו בה באחת משבע התנועות - לסוברים ששבע תנועות הם^[178], ועשר התנועות, לסוברים עשר תנועות הן^[179] - והאות הנחה היא אשר לא יניעוה באחת מאלה^[180]. לעולם תחילת כל מבטא נע וסופו נח^[181] נראה או נעלם^[182], נח נראה, דהיינו האותיות הנחים ונראים במבטא, נח נסתר, דהיינו אותיות אהו"י כשהם נסתרים במבטא^[183].

נח נראה ונסתר

לאחר קמץ^[184] לא יתכן שיבוא דגש^[185], אלא אם כן הוא חטוף, כמו רָנּו שמים^[186], שהיה ראוי להיותו - רוננו - על משקל רוֹמְמוּ ה'^[187], ויהיה אחריו לעולם דגש או שוא נח^[188]. נח נראה יכול לבוא לאחר קמץ - שאיננו חטוף - רק אם היא מילה שבסמיכות מנוקדת בפתח, להבדיל בין העומד בעצמו לסמוך, כמו: חטַּאת^[189], בסמוך בפתח, ושלא בסמוך, בקמץ: חַטָּאת^[190].

לאחר פתח^[191] יבוא לעולם דגש או שוא נח^[192], מלבד מילה שעי"ן - הפועל - שלה אחד מאותיות אחה"ע והיא מלעיל, כמו: נַער^[193].

לאחר צירי^[194] לא יבוא לעולם דגש^[195].

לאחר סגול^[196] יבוא לעולם דגש או שוא נח^[197], מלבד בסוף מילה, כשאחריה ה"א נעלם, אם היה במקום העומד בעצמו, כמו: כי את כל מעשֶׂה^[198], להבדיל בין העומד בעצמו לסמוך, כי הסמוך לעולם הוא בצירי^[199], כמו: את מעשֵׂה האלהים^[200].

לאחר חיריק^[201] יבוא יו"ד, לעיתים יכתב, כמו: רִיב ומדון^[202], ולעיתים לא יכתב, כמו: ולא תענה על רִב^[203]. לאחר חיריק יכול לבוא דגש, כמו: ואִזֵּן וחִקֵּר^[204], רק כשלא בא אחריו יו"ד נעלם^[205].

לאחר חולם^[206] יבוא וי"ו במבטא, פעמים יכתב - חולם מלא - ופעמים לא יכתב^[207] - חולם חסר - ולעולם לא יבוא דגש אחריו^[208], מלבד אם היה הארכה - שהוא מוטעם - ובמלעיל, כמו: ונגֹלּו^[209].

לאחר שורוק^[210] יבוא וי"ו, לעיתים יכתב ולעיתים לא יכתב^[211], וכשנכתב, לא יבוא דגש אחריו^[212], ואם לא נכתב מנוקד בשלוש נקודות תחתיו, ואז יוכל לבוא דגש אחריו^[213].

לחלוקה לתנועות גדולות וקטנות

לראשונים המחלקים התנועות לתנועות גדולות ותנועות קטנות^[214], אמרו כלל: לאחר כל תנועה קטנה נח נראה או דגש חזק, אבל אחר תנועה גדולה איננו בא רק נח נסתר^[215], מלבד כשההטעמה בתנועה הגדולה, שאז בא אחריו נח נראה או דגש חזק^[216], כגון במילה לָמָּה^[217], או המילה וָרֹבּוּ^[218].

לכלל זה חמישה יוצאים מהכלל: א) אם הנגינה נסוגה אחור - כשיש שני מילים והמילה הראשונה מוטעמת בטעם משרת^[219] וראויה להיות מלרע, והמילה השניה בטעם מפסיק^[220] ומוטעמת בהברה הראשונה שלה, מפני קרבת הטעמים, הטעם של המילה הראשונה נסוג אחור והמילה נהפכת למלעיל^[221] - לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר^[222], כגון: משיבת נפש^[223]. ב) כשיש במילה אחת שני טעמים - או מתג וטעם - לאחר הטעם הראשון לא יבוא כי אם נח נסתר^[224], כגון במילה אָנָּא^[225]. ג) מילה שסופה נח נראה ומלרע, ותשוב להיות מלעיל כאשר נוספה עליה אחת מאותיות אהו"י הנחות או ה"א במקום למ"ד בתחילתה, לא יבוא לאחר ההטעמה כי אם נח נסתר^[226], כגון במילה צָפֹנָה^[227]. ד) אם התנועה הגדולה מוטעמת ותנועה קטנה אחריה, לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר^[228], כגון המילים: ספר קדש^[229]. ה) אם אות או"י הנמשכת מהתנועה היא לצורך מה - של השורש, השימוש, או הבנין^[230] - לא יבוא אחריה כי אם נח נסתר^[231], כגון מצאת, שהאל"ף נמשכת ממנה לצורך השורש, ואחינו, שהיו"ד נמשכת ממנה לצורך השימוש, והקריבו, שהיו"ד נמשכת ממנה לצורך הבנין^[232].

כל דיני נגינת הטעם הללו נוהגים גם בתנועה קטנה^[233], כי תנועה קטנה, כשהיא מוטעמת, יבוא אחריה שוא נח או דגש חזק, כמשפט תנועה גדולה מוטעמת^[234], כגון במילה: דִּבַּרְתָּ^[235], אבל בהזדמן לה אחד מהיוצאים מהכלל הללו, לא יהיה אחריה שוא נח ולא דגש חזק, כגון במילים: שקל כסף^[236].

שני מיני השוא

שני מיני שוא^[237] יש, שוא נע ושוא נח^[238]. אם הוא נסמך בקריאתו אל התנועה שאחריו, נקרא שוא נע, כאילו הוא מתנועע ורהוט להתדבק באות שאחריו^[239], ואם הוא נסמך אל התנועה שלפניו נקרא שוא נח^[240], לפי שעל ידו תנוח ותשקוט התנועה שלפניו^[241], כי קריאתו בהפסקה וכאילו נחלקת המילה לשתים^[242].

השוא הנע, כתבו גאונים וראשונים שיהיה באחד משלשה אופנים: א) כשיבוא בראש מילה^[243], כגון הרי"ש של רְאובן^[244], שכן לעולם לא תתחיל מילה באות נחה^[245]. ב) כשיבואו שני שואים באמצע מילה, השני יהיה נע^[246], כמו השוא מתחת למ"ם במילה ישְׁמְעו^[247]. ג) כשיבוא שוא באות המנוקדת בדגש^[248] - באמצע מילה^[249] - יהיה השוא נע^[250], כמו השוא שמתחת לבי"ת במילה וְנִבְּאוּ^[251], כי הדגש מניע האות בחוזק^[252], ואי אפשר שיהיה השוא שבו נח, כי השוא הנח מריץ את האות כאילו אין בו תנועה כלל^[253].

השוא הנח, כתבו גאונים וראשונים שיהיה באחד משני אופנים: א) כשיבואו שני שואים באמצע מילה, הראשון יהיה נח^[254], כמו השוא מתחת לשי"ן במילה ישְׁמְעו^[255]. ב) כשיבוא שוא בסוף מילה^[256], כגון הנו"ן של ראובן^[257], על כן לא יצטרכו המנקדים לשים שוא מתחת לאות האחרונה במילה^[258], מלבד במקרים יוצאים מהכלל, למנוע טעויות בקריאה^[259].

שואים בסוף מילה

כשיבואו שני שואים בסוף מילה, מנהג הסופרים לנקד אותם^[260], והשוא הראשון יהיה נח^[261], ובשוא השני נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף הוא נח, ואפילו אם הוא דגוש^[262], כמו: וישְׁתְּ^[263], וכן דעת האחרונים^[264]. ב) ויש סוברים שהוא נע, אלא אם כן הוא סוף פסוק^[265], ולכן במילה ויבך שבכתוב: ויבְךְּ עליהם^[266], השוא מתחת לכ"ף נע, אבל במילה ויבך שבכתוב: וישא את קֹלו ויבְךְּ^[267], השוא השני נח^[268]. ויש מהם סוברים שאף אם המילה שאחרי מילה זו מתחילה בניקוד שוא או חטף, שני השואים נחים, כמו: יַפְתְּ אֱלהים^[269].

שוא לאחר תנועה

כשיבוא שוא באמצע מילה לאחר תנועה, נחלקו גאונים, ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שלעולם יהיה נח^[270]. ב) ויש סוברים שלעולם יהיה נח, אם לא תבוא געיה - סימון קו ארוך^[271] מאונך^[272] מתחת לאות^[273] המורה למשוך מעט הברת התנועה^[274] - יחד עם התנועה^[275], והוא הדין טעם, ואפילו אם בא רק משום נסיגה אחור^[276]. ג) ויש סוברים - לפי חלוקתם לתנועות קטנות וגדולות^[277] - שכשיבוא שוא לאחר תנועה גדולה שאינה מוטעמת יהיה נע^[278], כמו: סיסְרא^[279], וכן הדין כשיש געיה מתחת לתנועה קטנה^[280], כגון במילה סִבְכי^[281], אלא אם כן המילה מחוברת עם מקף למילה שאחריה, שאז השוא נח^[282]. ד) ויש סוברים שאין הדברים אמורים בפתח וסגול, שבהם אף כשתבוא געיה, השוא שאחריהם נח^[283], ואף בחיריק וקבוץ פה לא נאמר כן, אלא במילים שהם חסרי אות השורש או הבנין או המשך התנועה^[284]. ויש שנתנו כלל לדברים: השוא לעולם נע לאחר מתג, אלא אם בא באותיות השימוש בשרשים היה וחיה^[285], או שבא לאחר אחד מהחמשה יוצאים מהכלל לכלל שלאחר תנועה גדולה מוטעמת בא נח נראה או דגש חזק^[286].

שתי אותיות זהות

כשיבואו שתי אותיות זהות, זו אחר זו, ובראשונה שוא, כמו: יסובְבוה^[287], נחלקו גאונים וראשונים: א) יש ראשונים סוברים שהשוא נע^[288], וכן דעת האחרונים^[289], וביארו הטעם שאם הראשונה בשוא נח, תהא אחת מהן נבלעת בחברתה^[290]. ב) ויש גאונים סוברים שלא יהיה שוא נע בשתי אותיות זהות, אלא כשיש געיה - או טעם^[291] - מתחת לאות הקודמת לה^[292] - שכן לדעתם השוא תמיד נע, כשתבוא געיה מתחת לתנועה הקודמת לה^[293] - ולכן במילה רבבות שבכתוב: רִבְבות אלפי ישראל^[294], שיש מתג מתחת לרי"ש, השוא נע, אבל במילה רבבות שבכתוב: רִבְבות אפרים^[295], שאין מתג מתחת לרי"ש, השוא נח^[296], מלבד חמש מילים^[297], שבהם נכפלה הנו"ן ויש מתג או טעם מתחת לאות הקודמת ולמרות זאת השוא נח^[298]: יכבדָנְנִי^[299], ימצאֻנְנִי^[300], ועוד^[301].

בתחילת מילה

שני שואים לעולם לא יבואו ברצף בתחילת מילה^[302], ולכן וי"ו החיבור, שראויה להינקד בשוא, כשתבוא לפני מילה שתחילתה מנוקדת בשוא, ישתנה ניקוד הוי"ו לשורוק^[303], כגון: וּסְפרתם^[304]. יש מהאחרונים הסובר, שהשוא שבא במקור בראש המילה יהיה שוא נע^[305], וראשונים כתבו שבמקום כזה השוא נח^[306] - אם אינו נע מטעם אחר^[307] - וכן כתבו שאר האחרונים^[308].

לדעת הסובר ששוא שהיה בראש המילה הוא שוא נע, גם כשבא לאחר שורוק, אף שאר שואים שהיו במקורם תנועות, הם נעים, כגון מלְכי, שהיה במקורו מלֶך^[309], אלא אם כן יש געיה בתנועה הקודמת להם^[310].

על הגיית השוא הנע והשוא הנח, עי' להלן: הגייתו^[311].

חטפים

ציון השוא יחד עם נקודה אחרת^[312], יכול לבוא במספר אופנים:

א) קמץ חטוף^[313], כשיש אחריו דגש, מסומן כקמץ, ללא שוא^[314], ונקרא קמץ חטף^[315], וכשאין אחריו דגש, כדי להבדיל בינו לבין הקמץ הרגיל, יסומן יחד עימו שוא, כחטף קמץ, כגון במילה צֳרִי^[316], ונקרא חטף קמץ^[317], ויכול לבוא בכל האותיות^[318].

ב) חטף פתח וחטף סגול באות באותיות אהח"ע בלבד^[319], שלפי שהם ממוצא הגרון שהוא היותר פנימי מכל המוצאות, נוח להם להתבלע במבטא, ומפני זה צריכים לפעמים הרחבה על ידי אחת מן התנועות כדי להרגיש אותן היטב^[320], ולכן כשראוי לבוא בהן ניקוד של שוא נע, הרי נקודות חטף^[321], וכשהן מנוקדות בשוא, השוא הוא נח^[322].

ג) במקום שראויה אות להינקד בשוא נע^[323], יש מהגאונים וראשונים שניקדוה בחטף פתח^[324], בין אם באות הראשונה משתי אותיות זהות^[325], כגון סֹכֲכִים^[326], ובין אם בשוא הבא לאחר געיא^[327], כגון: וּזֲהַב^[328], ויש מהראשונים שכתבו שלעולם בא בשוא בלבד, ואין החטף פתח אלא משינוי דעות הסופרים שמרבים בנקודות ולא הודו בזה כל החכמים^[329], וכן כתבו ראשונים ואחרונים שהוא מחלוקת בין הספרים, ובמקצתם כתוב בכל מקום בשוא לבד^[330]. ונחלקו אחרונים: יש סוברים שראוי להגותו בשוא בלבד^[331], ויש סוברים שכשהוי"ו בראש המילה נקודה בשורוק, ויש געיה בוי"ו - והאות שאחריה היא מאחת האותיות שמוצאם מהלשון, שהם זסצ"ש^[332], האות שאחריה נקודה בחטף פתח^[333], לתפארת הקריאה^[334], וכן יש לקוראה^[335].

ד) במקום שראויה אות להינקד בשוא נע, כתבו גאונים שיש מהסופרים שנקדוה בחטף קמץ^[336], כגון: כתֳּנת^[337], ומרדֳּכי^[338], ויש שניקודה בשוא לבד: כתְּנת^[339], מרדְּכי^[340], ואין לדבר שורש כי אם ברצון הסופרים^[341], ויש מהראשונים שכתבו שיש לנקדה בשוא בלבד^[342]. יש מהאחרונים שכתבו שחטף קמץ זה בא לתפארת המילה^[343].

על הגיית החטפים, עי' להלן: הגייתו^[344].

שני מיני הדגש

הדגש^[345] מתחלק לשני מינים, הדגש הקל והדגש החזק^[346].

הדגש הקל יבוא באותיות בג"ד כפ"ת בלבד^[347] - ויש סוברים אף באות רי"ש^[348] - שקריאתם בשני אופנים, דגש ורפוי^[349], קשה ורך, גבור וחלש^[350], כי כ"ט קולות יוכל האדם להוציא מפיו, וכנגדם כ"ב אותיות* ושבע כפולות^[351] שראוי לבוא בהם דגש חזק, ויש בהם הבטל במבטא בין הדגושות והרפויות^[352]. ויש סוברים שהדגש הקל ראוי לבוא בכל האותיות^[353], אלא שהסופרים השמיטוהו והותירו אותו בבג"ד כפ"ת בלבד^[354], שהדגש והרפה ניכרים בהם יותר מאשר האותיות^[355].

הדגש החזק מכפיל האות בקריאתו, והאות הראשונה בשוא נח^[356]. דגש זה בא בכל האותיות, מלבד הא"ח ר"ע^[357],שהן אותיות גרוניות, ואם בוא יבוא הקורא להדגיש או לרפות החי"ת והעי"ן, שמוצאן מפנימיות הגרון, אין לו במה^[358], ויש מספר מקומות במקרא, בהם על פי המסורה הניחו המדקדקים דגש באותיות אל"ף ורי"ש^[359], שאין מוצאן כמוצא החי"ת והעי"ן והה"א^[360].

דגש קל

הדגש הקל יבוא בתחילת מילה, או לאחר שוא נח^[361].

בתחילת מילה אינו בא אם בסוף המילה הקודמת אחת מאותיות אהו"י^[362] ("חוק יהו"א"), או כשיש הברת אהו"י בלא כתיבת האותיות^[363] - נח נסתר^[364] - כגון: ועשיתָ בַֿדי^[365], שהבי"ת רפה, כאילו נכתבה ה"א בסוף המילה ועשית^[366]. מספר טעמים כתבו ראשונים לדבר: א) כי אותיות אהו"י אינן נקראות במבטא שפתים כאחרות - כי לרוב מעלתן דרכן לנוח בסוף תיבה אחר תנועות גדולות^[367], למחלקים בין תנועות גדולות לקטנות^[368] - ואילו היו האותיות הבאות אחריהן נדגשות, היה נראה כאילו אות אהו"י חסרה מן המכתב, בעבור אשר יהו שתי התיבות על ידי הדגש כאילו היו תיבה אחת^[369]. ב) היה נראה כאילו אות אהו"י חסרה מן המכתב, כי נתנו להידחות באמצע התיבה, בעבור הדגש, כמו כִּפֶּר, שנכתבת ללא יו"ד^[370]. ג) אותיות אהו"י רפים ורכים מאוד ואין כלל טורח בהם, ובג"ד כפ"ת כשהם דגושים הם קשים וחזקים, לפיכך אם התחיל המדבר באות רך היאך יפגע את האות הקשה לחבר עמו, אלא אמרו, טוב שנרפה את האות הקשה, להסיר הטורח^[371].

לכלל זה של ריפו"י לאחר אהו"י, מספר יוצאים מהכלל ("מבטלים"):

א) מפיק^[372] - מוציא - כשבסוף המילה הקודמת מוציאים אחת מאותיות הו"י מן הפה^[373], כגון: וחַי בָּהם^[374], שהיו"ד אינה נחה, לכן הבי"ת שאחריה בדגש^[375] קל^[376], מפני שפגע באות חזקה^[377], שיש בוי"ו הנחה מורגשת ומונעת המבטא^[378]. יש מהראשונים שמנאו כשלשה: מפיק ה"א, מפי"ק וי"ו ומפיק יו"ד^[379]. ויש מהאחרונים שמנה בכלל המפיק גם את האות אל"ף^[380], שלדעתו אף היא ראויה להינקד בדגש קל, אלא שהסופרים השמיטוהו^[381]. וראשונים כתבו שלא מנו בכלל זה האל"ף, כי אינה נקראת כלל^[382] - כי אין מוציאים אותה מהפה בסוף תיבה^[383] ואיננה מורגשת אפילו בנשימה^[384] - אף אם במילים ויַּרְא בָּלק^[385] ירפו הבי"ת^[386]. יש מהאחרונים שמנה האל"ף כיוצא מהכלל בעצמו, וקרא לו משרת^[387].

ב) דפסיק^[388] - שמפסיק - ויש קוראים לו: מפסיק^[389], כשהמילה הקודמת מוטעמת בטעם מפסיק^[390], או שמוטעמת בטעם מחבר^[391], אלא שיש פסק^[392] אחריה^[393], כגון: עָשׂוּ| כָּלָה^[394], הכ"ף בדגש קל^[395], כדי שינוח הקורא מעט ואחר כך יתחיל באות חזקה^[396]. יש מהראשונים שמנו בכלל זה רק את הפסק^[397], ואת הטעמים המפסיקים מנו לחוד, כחמשה עשר מלכים^[398], ויש מהאחרונים שמנו הפסק בכלל הטעמים המפסיקים^[399].

ג) דחיק^[400] - דוחק - כשתהיה המילה הקודמת מילה קטנה שסופה ה"א ודחוקה במקף למילה שאחריה^[401], כגון: מה בֶּצע^[402], הבי"ת מנוקדת בדגש חזק^[403], מפני שהמילה הראשונה בת שתי אותיות ואין המקרא יכול להאריך בה ומקפת אות שאחריה^[404]. אף באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, דחיק עושה בהם דגש חזק^[405], כגון: זֶה לִּי^[406]. יש מהראשונים שקראו למבטל זה: מקף^[407], או מילה קטנה של ה"א במקף^[408], ויש שקראו לו: זעיר^[409]. וכן להיפך, כשתהיה מילה גדולה שמסתיימת בה"א, הדחוקה במקף אל מילה המוטעמת בהברה הראשונה^[410], כגון: יחסה בּוֹ^[411], יחוה דָּעת^[412], הדל"ת מנוקדת בדגש חזק^[413], משום דחיק^[414]. ויש מהראשונים ואחרונים שמנו זאת בכלל אתי מרחיק^[415].

ד) אתי מרחיק^[416] - בא מרחוק - כשתבוא בסוף מילה קמץ - או סגול^[417] - וההטעמה מלעיל וההטעמה של המילה השניה באות הראשונה, יבוא דגש חזק בראש המילה^[418], כגון: וזבחתָ פֶּסח^[419], שמתוך שצריך להאריך בהטעמה נופלת ההברה על תיבה שאחריה ונבלעת בדגש^[420]. אם יש ה"א בסוף המילה והתנועה האחרונה נקודה בקמץ, יבוא דגש חזק רק אם הה"א אינה שרשית^[421], כגון: ואעידָֿה בָּם^[422], שאותה ה"א אין צורך בקריאתה, ואין לחוש אם תבלע, כי אף בלא ה"א יוכל לומר ואעיד בם^[423], ואפילו אם מוטעמת מלעיל משום נסוג אחור^[424], כגון: ילדָֿה בֵּן^[425], אבל כשהה"א שרשית יהיה רפה^[426], כגון מֵאָה כֶֿסֶף^[427], שאין המילה מתקיימת ללא הה"א^[428], ומכל מקום ישנם מקומות - כשהטעם מלעיל משום נסוג אחור^[429] - שבהם הוא רפה גם כשהה"א אינה שרשית, כגון מצאָה בַֿית^[430], וכשהיא נקודה בסגול לעולם דגושה^[431] - ואינה מוטעמת מלעיל אלא כשהיא נסוגה אחור^[432] - כגון: וְאֶעֱשֶׂה כֵּן^[433]. יש מהראשונים המצדד שלעולם בנסוג אחור אינו נוהג כלל זה והוא רפוי^[434], ויש מהאחרונים שנקט כן^[435], ושהבי"ת של ילדה בן - שלפנינו דגושה^[436] - היא רפויה^[437], וראשונים אחרים כתבו שהיא דגושה^[438], וכן אחרונים דחו דבריו^[439]. אף כשההטעמה של המילה השניה באות השניה, אלא שהאות הראשונה מנוקדת בשוא, יבוא דגש חזק^[440], כגון: ארצָה כְּנען^[441]. הוא הדין כשאין כלל הטעמה במילה שלפניה, כגון: סורה שבָה פֹּה^[442] - שהמילה סורה מוטעמת מלעיל, והמילה שבה מחוברת במקף למילה פה - הטעם בכל אלה, לפי שנתרחק הטעם כל כך נשפכים ההברות עליו כסוללה להדגיש האות המנוגנת^[443], ואינו אלא בקמץ - וסגול - כי גם אם לא יקראנה תתקיים המילה^[444], באמרך: שב^[445]. אכן, כשההטעמה של המילה הראשונה מלרע, תהיה רפויה^[446], כגון: היתה תֹֿהו^[447], כי הניגון מעכבן מליפול על האות שאחריו^[448], וכן כשההטעמה במילה השניה בהברה אחרת^[449], כגון: ביתָה פַֿרעה^[450]. אף באותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, אתי מרחיק עושה בהם דגש חזק^[451], כגון: בצרתָה לִּי^[452], אלא שבהם אף נסוג אחור עם קמץ בסופו כשהה"א שרשית עושה דגש חזק^[453], כגון עֹשֶׂה לָּך^[454]. יש ראשונים ואחרונים שמנו את כל המנויים כאן בכלל דחיק^[455].

ה) כשאות הראשונה במילה בשוא, יש שהיא רפה, ונחלקו גאונים וראשונים בתנאי הריפוי: יש ראשונים הסוברים שרק אם היתה האות בי"ת בראש מילה ואחריה פ"א, תהיה האות בי"ת דגושה^[456], ויש מהם שמנו זאת בכלל אתי מרחיק^[457]. ולדעה זו הלא כְּכרכמיש^[458], היא מהמילים היוצאות מכלל הריפוי^[459]. ויש ראשונים הסוברים שאף כשיבואו בי"ת ובי"ת או כ"ף כ"ף או בי"ת וכ"ף, האות הראשונה דגושה, והלא ככרכמיש בכלל זה^[460]. ויש ראשונים הסוברים שאף כשיבואו בי"ת ופ"א או כ"ף ובי"ת או כ"ף ופ"א, האות הראשונה דגושה, כגון: בהכבדי בְּפרעה^[461], ולדעה זו קרחו כְֿפתים^[462], היא מהמילים היוצאות מכלל הריפוי הנמנות במסורה^[463]. ויש ראשונים הסוברים שכלל זה שייך כל שיהיו שתי האותיות מאותיות בג"ד כפ"ת^[464], אשר הדגש והרפה ניכרים בהם יותר משאר האותיות, והטעם אחרי שממוצא אחד המה אין כח בלשון לבטא שתיהן רפויות^[465], וכן דעת האחרונים^[466], וביארו אחרונים שהדברים אמורים רק שיהיו שתי אותיות של בג"ד כפ"ת ממוצא אחד^[467], אבל כשאינם ממוצא אחד, כמו קרחו כפתים, לא יבוטל הרפה, כי כ"ף ופ"א הן משתי מוצאות שונות, הכ"ף מאותיות גיכ"ק שהן אותיות החיך, והפ"א מאותיות בומ"ף שהן אותיות השפה^[468]. כתבו ראשונים שיש מהגאונים סוברים שאף כשאות הראשונה כ"ף והשנייה גימ"ל בכלל זה, ולדעה זו אזר נא כְֿגבר^[469] עם כ"ף דגושה^[470], ויש מהגאונים סוברים שהיא רפויה^[471], ועליהם אנו סומכים^[472]. יש ראשונים הסוברים שכלל זה שייך אף כשאות הראשונה בי"ת והשניה מ"ם^[473], כי אותיות במ"ף מוצא אחד להם והם מוצא שפתים ואין כח בלשון לבטא אותם בשפתיו שתיהם רצופות ורפויות ותחת הראשונה שוא וידמה לשומע כאלו שתיהן אות אחת^[474], ולדעה זו ויחנו בְֿמדבר צִן^[475] - שלפנינו הב"ית רפויה - עם בי"ת דגושה^[476], ויש ראשונים ואחרונים הסוברים שהיא רפויה^[477]. יש מהאחרונים הקורא לכלל זה: אתי מרחיק^[478].

ו) מספר תיבות המנויות במסורה שבהם האות דגושה, למרות שראויה להיות רפויה^[479], כגון הגימ"ל של המילה גָּאָה בכתוב: כי גאֹה גאה^[480], ויש מהראשונים שנתנו להם טעמים, כגון שלא יהיו שתי תיבות רצופות שבראשן אות רפויה, לכן הדגישו השתים החיצוניות וריפו האמצעית, ליפות הדיבור^[481]. במסורה מנו אף את ושמתי כַּדכד^[482], ונלאתי כַּלכל^[483], שבהם חצי מילה השניה דומה לראשונה^[484], והחצי השני מתחיל בבג"ד כפ"ת רפוי^[485], והמילה מתחילה באות דגושה, למרות שהיא סמוכה לאהו"י במילה שלפניה^[486], ונמצא בכל המקרא רק בשני המקומות הללו^[487], ויש מהאחרונים שמנו אותם ככלל העומד בפני עצמו^[488].

בדגש הקל הבא לאחר שוא נח נחלקו ראשונים: יש סוברים שלעולם כל בג"ד כפ"ת שבא לאחר שוא נח הוא דגוש^[489], ויש סוברים שעל פי רוב דגוש, אבל יש לזה יוצאים מהכלל, כגון עַבְדֵֿיהם^[490], וביארו אחרונים שלדעה זו כל שוא שהיה במקור תנועה אחרת - כגון עבדיהם שהיה במקור עבדִֿים^[491] והשתנה הקמץ בבי"ת לשוא מפני הסמיכות^[492] - נותרים רפים^[493], והסכימו שכן העיקר^[494].

הדגש הקל בא גם בסוף מילה, אם כשיש שני שואים בסוף המילה - שהרי השוא הראשון נח^[495] - כגון: ויִּשְׁבְּ^[496], או כשראוי היה להיות שני שואים בסוף המילה, אלא שהראשון הוא מאותיות הא"ח ר"ע, מנוקדת האות הראשונה בפתח, כגון: ויחַדְּ^[497], ובאה באות השניה דגש קל, מפני השוא הנח שהיה ראוי לבוא לפניה^[498].

על הגיית בג"ד כפ"ת - או אף רי"ש לסוברים כן - כרפוי וכדגוש בדגש קל, עי' ערכי כל אות ואות. על הגיית הדגש החזק, עי' להלן: הגייתו^[499].

בתפילות וברכות

אף בתפילות וברכות, חלים דיני הריפוי והדיגוש של בג"ד כפ"ת^[500], וכן יש מהראשונים שכתבו שבברכת-הנשואין* צריך לחתום: מקדש ישראל על ידי חופה בקדושין, בבי"ת^[501], אלא מפני שהיא בי"ת הסמוך^[502], שהדייקנים קראו בי"ת רפה, מפני שהיא סמוכה לאותיות אהו"י, טעו הסופרים וכתבו בוי"ו^[503]. למרות שאין בתפילות וברכות טעמים, כתבו אחרונים שכל המבין מה שמוציא מפיו יודע אם הענין סמוך או עומד לעצמו, וידע אם בג"ד כפ"ת הסמוכות לאהו"י רפויות, או שהן יוצאות מהכלל מחמת מפיק^[504], כגון המילה "באהבה", שבברכת אבות*, שכתבו אחרונים שהבי"ת דגושה - למרות שבאה לאחר המילה שמו - כי אינה דבוקה לו, כי כל אחד ענין בפני עצמו, כי מביא גואל למען שמו המחולל בגוים, וגם מביא את הגואל בעבור אהבה שאוהב את עמו ישראל^[505].

רפה

כשבג"ד כפ"ת אינן דגושות בא סימון רפה מעליהן^[506], והסופרים^[507] האחרונים^[508] ובעלי הדפוס^[509] השמיטום^[510], משום שכל אות שאינה דגושה בידוע שהיא רפויה^[511], או מרוב ריבוי הנקודות והטעמים^[512], ואחרונים קראו עליהם תגר^[513]. סימן זה אינו בא מעל שאר האותיות^[514], מעל ט"ס שק"ץ נוזלי"ם, שהן חזקות בטבען אף ללא דגש^[515], ומעל הא"ח ר"ע, שלעולם נקראות ברפיון^[516].

דגש חזק

מלבד הדחיק^[517] ואתי מרחיק^[518], דגש חזק בא גם בארבעה אופנים נוספים:

א) בבניני הפעלים, בשלשה בנינים, פִּעֵל, פֻּעַל והתפעֵל, עי"ן הפועל דגושה בדגש חזק^[519], בכל הזמנים, כגון בבנין פִּעֵל: דִּבֵּר, מְדַבֵּר, מְדֻבַּר^[520], שכשהוא למד, הרי הוא למד לעצמו חכמה, אבל בבנין פִּעֵל, כגון הכתוב: ויֹתר שהיה קהלת חכם עוד לִמַּד דעת את העם^[521], הנה מקרה הלימוד יצא על שלשה, כי קהלת הלמיד והעם למד והדעת למוד^[522]. בנין פֻּעַל, הוא תולדת בנין פִּעֵל^[523], שאם תאמר על הפועל פִּקֵּד תאמר על מי שנעשה בו הפעולה פֻּקַּד^[524], ולכן מקבל דגש כמוהו^[525], וכן התפעל הוא תולדת בנין פִּעֵל ולכן מקבל דגש כמוהו^[526], שהוא עצמו מסבב המקרה שיבוא אליו^[527].

ב) כשהדגש בא להורות על אות שהיתה ראויה להיות לפני האות הדגושה ונחסרה^[528], כגון הדגש בתי"ו של יתְּנו קול^[529], שבא להעיד על חסרון הנו"ן השרשית הראשונה של נתן, וכן הדגש בתי"ו של נתתָּ, שבא להעיד על חסרון הנו"ן השרשית השניה של נתן^[530]. מטעם זה יבוא דגש חזק אחר מ"ם המשמשת במקום מן^[531], ואחר שי"ן המשמשת במקום אשר^[532].

ג) לאחר אותיות השימוש, כשבאות באופנים מסוימים, מתהווה דגש באות שאחריהן: לאחר ה"א הידיעה^[533], ולאחר ה"א הקריאה^[534] - לסוברים שישנה ה"א כזאת^[535] - ולאחר אותיות כל"ב^[536], כשבאות אף הן לציין היידוע^[537], ואחר וי"ו המהפך עתיד לעבר^[538], ואחר ה"א התימה והשאלה^[539], אם היו האותיות הללו מנוקדות בפתח ואין אות המנוקדת בשוא לאחריהן^[540], ולעיתים אף כשיש אות המנוקדת בשוא אחריהן^[541].

ד) יש שדגש חזק בא לתפארת הקריאה^[542], ובא בשני אופנים^[543]: בניקוד בהפסק^[544], כמו חָדְלוּ^[545], שבהפסק משתנה לחָדֵלּוּ^[546], או כדי להניע את השוא^[547], כגון מקדש - שכשהוא עומד לעצמו הוא מנוקד: מִקְדָּשׁ^[548], וכשהוא בסמיכות: מִקְדַּשׁ^[549] - אבל בשירת הים ניקודו: מִקְּדָֿשׁ^[550], ונוסף בו דגש - חזק - בקו"ף, ומחמתו נתרפתה הדל"ת^[551] - שהיה בה דגש קל מחמת השוא נח שלפניה^[552] - והשוא שתחת הקו"ף נשתנה - משוא נח - לשוא נע^[553] - כפי שהוא בכל מקום שיש בו דגש^[554] - וביארו ראשונים שבאה הקו"ף דגושה לתוקף הקדושה, כי המקדש בכתוב זה הוא המקדש העליון, והוא מקדש למקדש^[555], ויש מהאחרונים שביארו שכל דגש הבא לתפארת מורה על חזוק הפעולה, והודגש במקדש להורות על הפלגת קדושתו^[556].

על הגיית הדגש החזק, עי' להלן: הגייתו^[557].

תשלום דגש

במקום שראוי לבוא דגש חזק, אלא שאיננו בא, מכיון שהאות הראויה להיות דגושה היא מאותיות הא"ח ר"ע, שאינן מקבלות דגש^[558], יש שמשתנה ניקוד התנועה שלפניו^[559], ונקרא תשלום דגש^[560]. כיצד, הדגש שהיה ראוי לבוא בתוכן יבוא תחת התנועה של האות הקודמת^[561].

א) הפתח ישוב קמץ^[562], כגון: הָאָדָם^[563], שה"א הידיעה נקודה פתח וגוררת אחריה דגש^[564].

ב) החיריק ישוב צירי^[565], כגון: מֵאָדָם^[566], שמ"ם המשמשת במקום מן נקודה חיריק וגוררת אחריה דגש^[567].

ג) שלש נקודות - שורוק כשהוא שלש נקודות^[568] - ישוב חולם^[569], כי אינו יכול לרדת תחת השלש נקודות כי לא תמצא תנועה מארבע נקודות^[570], כגון: מבוֹרָך, שהוא מבנין משֻׁבָּח, שבא דגש בעי"ן הפועל שלו כבבנין פעל^[571].

תשלום הדגש איננו בא תמיד, ולעיתים יפול הדגש ולא תבוא לו תמורה^[572].

דגש במילה שתי

לעולם לאחר שוא הבא בראש מילה האות השניה תהיה רפויה, מלבד במילים שְׁתֵּי ושְׁתַּים^[573], ונחלקו בטעם הדבר: א) יש סוברים - שהוא דגש חזק^[574] - שבזכר הוא שני ושנים, ועם תוספת התי"ו לנקבה היה לו להיות שנתי ושנתים, ונפל הנו"ן ונותר דגש - חזק - בתי"ו^[575], ונותר במקום אחד רפוי: מִשְּׁתֵי עיני^[576], שמשום הדגש החזק בשי"ן התי"ו רפויה^[577]. ב) ויש סוברים - שהוא דגש קל הבא לאחר שוא נח^[578] - שלפני השי"ן יש לקרוא אל"ף המנוקדת בסגול, כאילו כתוב: אֶשְׁתֵּי^[579].

שינוי ניקוד בשינוי המשמעות

שינוי הניקוד וההטעמה, יש שמשנים המשמעות^[580], כגון אוכל, כשהכ"ף בצירי ומוטעם מלרע, שפירושו שהוא פועל^[581], כמו: אֹכֵל חֵלֶב^[582], אבל אוכל ששם דבר הוא, הכף בסגול ומוטעם מלעיל^[583], כמו: את כל אֹכֶל השנים הטובות^[584], ואף כשמשתנה הניקוד בלבד^[585], כגון אתה מַרְאה, הנקוד בפתח, שפירושו אתה מראה לאחרים^[586], אבל אתה מָרְאה^[587], שנקוד בחטף קמץ - קמץ חטף^[588] - פירושו שאחרים מראים לך, שהניקוד מפריד בין עושה לנעשה^[589].

שינוי ניקוד בסמיכות

יש מילים שמשתנה ניקודן בין כשהן עומדות בעצמן, לבין כשהן סמוכות למילים אחרות^[590], כגון המילה בן, כשהיא סמוכה הרי נקודה בסגול^[591], כמו: בֶּן בכרי^[592], וכשהיא עומדת בעצמה, נקודה בצירי^[593], כמו: בֵּן שני^[594], שהרי שני הוא תואר לבן^[595].

שינוי ניקוד עם אותיות שימוש

יש מילים שמשתנה ניקודן בין כשהן עומדות בעצמן, לבין כשמתווספות להן בתחילתן אותיות שימוש^[596], כגון אֶרץ, שכשיתווספו לה חלק מאותיות השימוש, ה"א, בי"ת, למ"ד, וי"ו, ישתנה ניקודה לאָרץ, גם שלא בהפסק^[597].

שינוי ניקוד בהפסק

מלבד השינויים בניקוד במילה הסמוכה, שאיננה עומדת בעצמה^[598], עוד משתנה הניקוד בהפסק^[599]. וכן שנינו: הלכה-למשה-מסיני* מקרא סופרים אֶרץ אָרץ^[600], שמַים, מצרַים^[601], וביארו ראשונים, שכך קבל משה בסיני ומסר לישראל^[602], שכשיש אתנחתא נקרא אָרץ בקמץ^[603]. יש מהאחרונים מפרשים שאף שמים ומצרים נמנו שם, כי גם בהם משתנה בהפסק הפתח לקמץ^[604].

בשינויים הללו מצינו בראשונים את הכללים הבאים: א) היה סגול מוטעם במילה ישתנה לקמץ^[605], כגון חֶרֶב^[606] שמשתנה לחָרֶב^[607]. מכל מקום במשקל ארץ, יש מילים שאינן משתנות גם בהפסק, כגון תֶּבֶן^[608] וצֶדֶק^[609]. ב) היתה ההטעמה בנקודה אחרת, ויש בתיבה סגול, הסגול שאיננו מוטעם ישתנה לפתח^[610], כגון המילה וַיֵּלֶךְ^[611], שסגול מתחת ללמ"ד משום שהוא תחילת ענין^[612], אבל כשסוף ענין הוא הלמ"ד נפתחת: וַיֵּלַךְ^[613]. ג) פתח ישתנה לקמץ, כגון במילה שָׁמַר^[614], שנהפכת לשָׁמָר^[615], אלא אם כן כבר השתנה - משום הכלל הקודם - מסגול לפתח^[616], שאין לעשות תקנה לתקנה^[617]. כן הדין לעיתים אם היה ראוי להיות בניקוד אחר, ונשתנה מחמת אות גרונית, כגון רֹחַב^[618], שאיננו משתנה גם בסוף הפסוק, משום שהוא על משקל קֹדֶש ונפתח בעבור האות הגרונית^[619]. יש עוד מילים מסוימות שעל פי המסורת לא ישתנו^[620], כגון עַד, שאינו משתנה גם בסוף פסוק^[621]. ג) שוא - והוא הדין אחד מהחטפים, הבאים במקום שוא^[622] - ישתנה לתנועה^[623], כגון כִּדְבָרְךָ^[624], שבהפסק הוא: כִּדְבָרֶךָ^[625], וכגון נְבִיאֲךָ, שבהפסק הוא: נְבִיאֶךָ^[626], ופעמים שמתלווה דגש חזק^[627] אחריו^[628], כמו חָדְלוּ^[629], שבהפסק משתנה לחָדֵלּוּ^[630]. ד) יש שמנו עוד בכלל השינויים בהפסק, שבכל מקום כשבאות במילה תנועות שוות זו אחר זו, ישתנה הניקוד בהפסק, כגון הֶרָה נָסו^[631] - שפירושו להר נסו^[632], ומשום הה"א בסופה נשתנה ניקוד הה"א בתחילתה מפתח לסגול^[633], שהיה ראוי להיות הַרָה נָסו - שהן שתי מילים שנזדמן בהן הפסק^[634], וביארו טעם הדבר, כי הפסק הוא סוף דברים, וכל הפסקה מאריכים בה במעט, וכשמאריכים בה ממין אחד תתגנה, ולפיכך תקנו לשנות מקצתה^[635]. ויש שביארו הניקוד שם בענין אחר, שאינו נובע משום הפסק^[636].

בכל מקום שמשום הפסק משתנה תנועה, ההטעמה תעבור לאותה התנועה, כדי שיורגש השינוי^[637].

יש מהאחרונים סוברים שאין שינוי ההפסק בניקוד דין מוחלט, שכן מצינו בו רבים יוצאים מהכלל^[638].

טעם עליון וטעם תחתון

בעשרת הדברות, שיש בהן שתי מערכות טעמים^[639], יש שלשה הבדלים בניקוד ביניהם התלוים בכך שבטעם העליון תיבות נוספות מוטעמות בהפסק: א) נו"ן של פני^[640], מנוקדת בטעם העליון בפתח, ובטעם התחתון בקמץ, לפי שהוא בהפסק^[641]. ב) תי"ו של בארץ מתחת^[642], מנוקדת בטעם העליון בפתח, ובטעם התחתון בקמץ, לפי שהוא בהפסק^[643]. ג) תי"ו של תרצח^[644], מנוקדת בטעם התחתון בפתח, ובטעם העליון בקמץ, לפי שהוא בהפסק^[645].

מהו הפסק

הפסק שאמרו, כתבו ראשונים שהיינו אתנחתא^[646] וסוף פסוק^[647], ויש שמנו אף זקף קטן^[648], והוסיפו ראשונים שכן הדין גם בהעמדה^[649] - הפסק מועט יותר - ובו מנו: סגול^[650], שלשלת^[651], ובטעמי אמ"ת^[652], המקל השלישי שלאחר זרקא, שדינו כסגול בשאר ספרים^[653], וכתבו אחרונים שבטעמי אמ"ת מדין הפסק משתנה הניקוד באתנחתא^[654] ועולה ויורד^[655], ובטעמי כ"א ספרים כתבו שלפעמים כך הדין - משום העמדה - בזקף, טפחא ורביע^[656], כגון במשקל ארץ, שכתבו ראשונים שיש מילים שישתנו אף בזקף^[657] ובטפחא^[658]. עוד כתבו ראשונים - לגבי שוא שנהפך לתנועה^[659] - שיש העמדה - לעיתים^[660] - בטפחא^[661], ובטעמי אמ"ת, הנעימה - המפסקת, כגון רביע מוגרש^[662] - הסמוכה לסוף פסוק, שדינה כטפחא בשאר ספרים^[663], ובזקף^[664], ובתביר^[665].

מספר כללים כתבו אחרונים לדעת מתי ישתנה הניקוד בהפסק:

א) כל טעם מפסיק, כשהוא המפסיק היותר גדול בפסוק, מלבד הסוף פסוק, משנה הניקוד, כגון בפסוק: ויעשו בני ישראל את הפָּסח במועדו^[666], שאין בו אתנחתא, והמפסיק הגדול ביותר בו הוא הטפחא מתחת למילה "הפסח", ולכן נשתנה מהפֶּסח^[667].

ב) כשיש בפסוק מספר חלקים, סוף כל חלק משתנה בו הניקוד כהפסק - משום העמדה^[668] - כגון: כי הִוא כסותו לבדה הִוא שמלתו לעֹרו, במה ישכָּב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני^[669], שהמילה ישכַּב מנוקדת ישכָּב, משום ההפסק, למרות שמוטעם בזקף, מפני שהמילים "במה ישכב" הם חלק העומד בפני עצמו בפסוק^[670].

ג) כל מקום שיש בפסוק מאמר שנאמר בידי דובר, הרי המאמר נחשב לבדו כפסוק, והטעם - האחרון - והאמצעי בו מפסיק^[671] - משום העמדה - כגון בפסוק: ויאמר, מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר, חֹתמך ופתילֶך ומטך אשר בידך, ויתן לה ויבא אליה ותהר לו^[672], שדיבורה של תמר הוא "חתמך ופתילך ומטך אשר בידך", ולכן מנוקד פתילֶך ולא פתילְך^[673], למרות שהוא בזקף, שהוא אמצע הדיבור שלה^[674].

בתפילות וברכות

בתפילות וברכות, כתבו אחרונים שסוף הברכה הרי היא כסוף פסוק, והניקוד משתנה כבהפסק^[675], שכן מתקני התפילות והברכות הלכו אחר לשון הפסוק בענינים כאלה, שהרי אף התפלה* היא מן התורה - לסוברים כן^[676] - שכן שנינו: ועבדתם את ה' אלהיכם^[677] זו קריאת-שמע* ותפילה^[678], הנה הושוו בדבריהם קריאת שמע ותפילה, ונראה מזה שכשם שבקריאת שמע שהם פרשיות התורה נשתנו הפתח והסגול לקמץ במקום הפסק^[679], כן ראוי שישתנו גם בתפילה במקום הפסקת ענין^[680], כי אין חילוק בין קריאת שמע לתפילה בכל הדקדוקים^[681]. ועוד, שהרי כל התפילות הנזכרות בתורה ובנביאים ובכתובים בכולם נמצאו כל דקדוקי הנקודות, והרבה פסוקים מעורבים בתפילתנו שאנחנו מחוייבים להיזהר בהם לא לשנות בהם שום נקודה, ומאחר שאנו חייבים להזהיר ולדקדק בפסוקים שבתפילות, מוכח מזה שגם בשאר התפילות שהם לשון חכמים יש לדקדק בכל דקדוקי הנקודות^[682]. ויש מהאחרונים המצדד שאף שינוי זה הוא מהלכה-למשה-מסיני*, שההלכה למשה מסיני לא היתה רק על קריאה בתורה - ונביאים וכתובים - מצד חידוש דין בתורה, אלא ההלכה למשה מסיני קבעה כן בעצם הלשון, שאף המתפלל בלשון הקודש יחלק בלשונו בין באמצע ובין בסוף^[683], ומכל מקום אין זה זה אלא דין מלכתחילה ובדיעבד אינו מעכב^[684].

שינוי זה בהפסק, הוא אפילו במקום שמיוסד על לשון הכתוב שאינה מופסקת, כגון ברכת המכין מצעדי גבר^[685], שלמרות שהיא מיוסדת על הכתוב: מה' מצעדי גֶבר כוננו^[686], משום שבהפסק משתנה הסגול - המוטעם - לקמץ^[687], יש לנקד: המכין מצעדי גָבר^[688].

יש מהאחרונים סוברים שאת המילה הגפן בברכת-היין* יש לנקד: הגָּפן^[689], למרות שהיא במשקל ארץ, שלפעמים לא משתנה בהפסק^[690], שכן מילה זו משתנה בהפסק, כפי שנאמר: ויאמרו העצים לגָּפן^[691]. ויש סוברים שיש לנקד בברכת היין: הגֶּפן^[692], אם משום שכן המנהג*^[693] - ולדעתם במקום שהמנהג בלשון התפילה סותר את כללי הניקוד, הולכים אחר המנהג^[694] - או משום שלדעתם אין שינוי הניקוד בהפסק דין מוחלט, ורבים בו יוצאים מהכלל^[695], וברכת בורא פרי הגפן, מכיוון מכיוון שהיא סמוכה לקדוש* או להבדלה* אומרים הגֶּפן, ואע"פ שלפעמים אינה סמוכה, לא רצו לשנות בברכות^[696]. או שמשום שלדעתם אין שינוי הניקוד בהפסק דין מוחלט, והמנהג שלא לשנות מניקוד הגֶּפן, שנסמך על הכתוב: ארץ חטה ושעורה וגֶפן וגו'^[697], שם מנוקד עם סגול^[698].

אמצע ענין וסוף משפט

בסוף משפט שאיננו סוף הברכה, נחלקו אחרונים: יש סוברים שאיננו מנוקד כבהפסק^[699], ויש סוברים שמנוקד כבהפסק^[700], ואף אמצע משפט, אם ראוי להיות סוף ענין^[701].

אמצע ענין, שאינו ראוי להיות מנוקד כהפסק, כשהוא מיוסד על לשון הכתוב המופסקת, כגון בתחילת ברכת רפאנו, המיוסדת על לשון הכתוב: רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אָתָּה^[702] - למרות שנשתנה בלשון התפילה ללשון רבים - כתבו אחרונים שמכיון שבפסוק מנוקד כבהפסק, יש לנקד כן אף בתפלה^[703].

שלא יבואו לידי טעות

לעיתים יש ניקוד בהפסק בתפילה, גם במקום שאינו ראוי לבוא על פי הכללים, כדי שלא יבואו המתפללים לידי חירוף^[704], כגון בתפילת העמידה של ליל שבת, שכתבו ראשונים שיש להפסיק מעט בין המילה לשמך, למילה תכלית, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס^[705], כתבו אחרונים שמנוקד: לִשְׁמֶךָ, כבהפסק^[706].

אם משנים הניקוד בתפילות וברכות, לפי כללי הניקוד, במקום שהמנהג אחרת, עי' לעיל: תוקפו^[707].

אותיות השימוש

האותיות תתחלקנה לשני חלקים: האחת עשרה מהן שהן ט"ח ספ"ר גז"ע צד"ק לא תבואנה רק לשורש^[708], והאחת עשרה מהן, שהן שמלאכת"ו בינ"ה, תבואנה לפעמים לשורש ופעמים לשימוש^[709]. קצת מאותיות השימוש, הן אותיות מש"ה וכל"ב, וקראו אותן המדקדקים אותיות ענין, לפי שמנהגן לבאר ענין, כמו ה"א הידיעה וכ"ף הדמיון, כולן משמשות בראש השמות והמילות ושמות הפועלים והפעולים^[710], ודנו בהם ראשונים ואחרונים במהותן וניקודן.

מ"ם המשמשת במקום מן

מ"ם משמשת במקום מִן^[711], ולכן נקודה בחיריק^[712] וגוררת אחריה דגש חזק^[713], להורות על נו"ן הראויה לבוא אצל מ"ם המשמשת וחסרה^[714], כגון: מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן^[715]. כשהיא באה לפני אות גרונית - שאינה מקבלת דגש^[716] - תנוקד לרוב בצירי^[717], כתשלום דגש^[718], כגון: מֵחֶלֶד^[719], אבל לפעמים באותיות הח"ר תנוקד בחיריק^[720]: לפני חי"ת תנוקד בחיריק כשהיא מילה זעירה, כגון: מִחוּט^[721], לפני ה"א כשהיא מנוקדת בשוא, כגון: מִהְיוֹת^[722], וכן לפני רי"ש תנוקד לפעעמים בחיריק, כגון: מִרְדֹף^[723]. כשתבוא מ"ם המשמשת במקום מן לפני יו"ד המנוקדת בשוא, לפעמים תהיה היו"ד נחה, כגון: מִידי אביר^[724], ולפעמים תהיה דגושה, כגון: מִיְּרֻשָּׁתְךָ^[725].

שי"ן במקום אשר

השי"ן משמשת במקום אשר^[726] ונקודה לרוב בסגול^[727], וגוררת אחריה דגש חזק^[728], שלפי שנקודה בסגול, לא תיכון קריאתה אם לא תודגש האות שאחריה^[729], כגון: שֶׁשְּׁזפתני^[730], אלא אם כן האות גרונית שאינה מקבלת דגש^[731], כגון: שֶׁאֵל^[732]. לפעמים השי"ן נקודה בפתח, כגון: שַׁקַּמתי דבורה^[733], וכתבו אחרונים שיבוא לרוב בשיר השירים ובקהלת ותהלים, ובשאר ספרים לא נמצא רק מעט מזער^[734], ופעם אחת^[735] נמצא במקרא שהשי"ן מנוקדת בקמץ: שָׁאתה^[736], וביארו ראשונים שנקודה בקמץ להרחיב על האל"ף^[737]. בשני מקומות^[738] נקודה השי"ן בשוא^[739]: שְׁהוא עמל^[740], שְׁהֶם בהמה^[741].

בתפילות וברכות, כשמקדימים שי"ן המשמשת לפני אל"ף, נחלקו ראשונים ואחרונים: א) יש סוברים שראויה להינקד בקמץ^[742], ויש לנקד מודים אנחנו לך שָׁאתה הוא^[743], ועוד, שיש הקורא לשי"ן סי"ן, ונראה חס ושלום שיאמר "שה אתה" ויעבוד למזל טלה^[744], וכן יש לנקד שָׁאתה זן^[745], ואף ברוך שֶׁאמר היתה ראויה להינקד בקמץ, אלא שלא נוקדה כן כדי שלא תאבד האל"ף במבטא בקריאת שני קמצים ויהיה נשמע כמו שמר^[746]. ב) ויש סוברים שיש לנקד לעולם בסגול, וכתבו שכן המנהג^[747].

ה"א הידיעה

ה"א הידיעה - המורה על דבר ידוע^[748] - כשתבוא לפני אות שאינה גרונית, נקודה בפתח^[749], ואחריה יבוא - לרוב^[750] - דגש חזק^[751], שאחר שאין שימושה בשוא, אלא בתנועה - קטנה^[752], לסוברים שיש חלוקה בין תנועות קטנות לגדולות^[753] - לא תתכן קריאתה מבלי דגש^[754], כגון: הַדָּבָר^[755]. היתה האות מנוקדת בשוא, מקצת הפעמים^[756] יפול הדגש ותצטרף לפתח געיה^[757], כגון: הַֽמְסֻכן תרומה^[758], ולרוב^[759] לא תצטרף לו געיה, כגון: כי אתם הַמְעט^[760], ולפעמים לא יפול הדגש^[761], כגון: הַבְּדִיל^[762].

כשתבוא ה"א הידיעה לפני אותיות א"ר, תהיה מנוקדת בקמץ^[763], כתשלום דגש^[764], כגון: רֹכבי הָרכש הָאחשתרנים^[765]. כשתבוא ה"א הידיעה לפני האות עי"ן, לעיתים תהיה מנוקדת בקמץ - משום תשלום דגש - כגון: הָעברים^[766], ולעיתים בפתח, כגון: הַעבוט^[767]. כשתבוא ה"א הידיעה לפני אותיות ה"ח, תהיה מנוקדת - לרוב - בפתח^[768], ללא תשלום דגש^[769], כי אין בהן כח לגרש הדגש שבהם מתחת לפתח^[770], כגון: והַחֵמר^[771], ומעטים מנוקדים בקמץ^[772] - משום תשלום דגש^[773] - כגון: ומכל הָחי^[774]. היתה אחת מהאותיות הגרוניות מנוקדת בקמץ - או חטף קמץ^[775] - לרוב^[776] תנוקד ה"א הידיעה בסגול^[777], להקל על הקריאה^[778], לפי שכבד על הלשון שני קמצים סמוכים^[779], כגון וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת^[780].

בשם אדנות, ובשם-המפורש* הנקרא באדנות^[781], האל"ף מבוטאת לאחר ה"א הידיעה^[782].

על הדרשות הנלמדות מה"א הידיעה, ע"ע ה (דרשה): ה"א הידיעה.

ה"א הקריאה

יש מהראשונים ואחרונים סוברים שיש ה"א המשמשת כה"א הקריאה^[783], כגון: האזינו השמים^[784], שפירושו אתם שמים האזינו^[785], וכן: הקהל חֻקה אחת לכם^[786], וניקודה כניקוד ה"א הידיעה^[787]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שאין סימן קריאה בלשון הקודש^[788], ואין אלו אלא ה"א הידיעה^[789].

ה"א התימה והשאלה

ה"א התימה והשאלה תבוא על פועל עבר ועתיד והווה ומקור^[790], ועל השמות והמילות, ותבוא על מילת תימה לחזק התימה, כמו: האם אין עזרתי בי^[791]. ה"א זו תנוקד - לרוב^[792] - בחטף פתח^[793], והאות שאחריה רפה^[794], כגון: הֲשֹׁמר אחי אנכי^[795]. כשתבוא ה"א התימה והשאלה לפני אות המנוקדת בשוא - לא תוכל להינקד בחטף פתח, לפני שאין שני שואים באים יחד בראש מילה^[796] - ולכן תנוקד בפתח^[797]. לפעמים תצטרף לפתח געיה, כגון: הַֽבְרכה^[798], ולפעמים לא תצטרף לו געיה, כגון: הַכְזוֹנָה^[799], ולעיתים יבוא דגש לאחריו - לרוב באותיות השימוש^[800] - כגון: הַבְּמחנים^[801], ולא יוכל לטעות אדם שהוא ה"א הידיעה, שלא תבוא ה"א הידיעה על אותיות השימוש^[802]. כן כשתבוא לאחר ה"א התימה והשאלה אות גרונית, תנוקד הה"א בפתח, כגון: הַאיש כמוני יברח^[803], וכשתהיה האות - הגרונית - מנוקדת בקמץ, תנוקד ה"א הידיעה בסגול, כגון: הֶאָנֹכי הריתי^[804], ויש שאף לפני אות גרונית היא מנוקדת בחטף פתח, כגון: הֲרִאישון אדם^[805].

כשה"א התימה והשאלה קודמת לשם-המפורש* הנקרא באדנות^[806], האל"ף אינה מבוטאת, ונמצא במקום אחד במקרא: הַה' אין בציון^[807].

וי"ו החיבור

וי"ו העיטוף^[808] - החיבור^[809] - שענינה חיבור דבר עם דבר והתקשרו עימו^[810] ומוסיפה על הענין^[811], נקודה - לרוב - בשוא^[812], כגון: את השמים וְאת הארץ^[813]. לפני אות שואית תנוקד הוי"ו בשורוק^[814], כגון: וּשְׁמרתם^[815], שלא יתכן לחבר שני שואים נעים כאחד^[816], ועוד, שלא יבואו שני שואים בראש מילה^[817], וכן כשתבוא לפני אחד מאותיות בומ"ף^[818], כגון: וּברכת^[819], לפי שכבד על הלשון שתי אותיות בומ"ף בקריאה אחת, לכן לא הניעו הוי"ו בשוא^[820]. היתה האות שאחריה יו"ד הראויה להינקד בשוא תנוקד בחיריק, והיו"ד תעלם בקריאה^[821], כגון: לוי וִיהודה^[822], ולעיתים יקרה כן אף באות יו"ד שאינה ראויה להינקד בשוא^[823]. היתה המילה זעירה או שההטעמה מלעיל - ובאה לאחר הוי"ו - תהיה הוי"ו מנוקדת בקמץ^[824], כגון: וָמתנו שם^[825], אם תהיה העמדה במילה זו, אבל אם תהיה סמוכה למילה שאחריה, תבוא בשוא^[826], כגון: וְשוֹב אלי^[827].

היתה האות שאחריה גרונית ונקודה בשוא, תינקד הוי"ו בפתח, כגון: וַעְיָרִם^[828]. היתה האות גרונית וראויה להינקד בשוא^[829] ומנוקדת בחטף^[830], יהיה ניקוד הוי"ו לפי ניקוד החטף^[831], היתה האות מנוקדת בחטף פתח, תינקד הוי"ו בפתח^[832], כגון: וַאֲרֻבֹּת^[833]. היתה האות מנוקדת בחטף סגול, תינקד הוי"ו בסגול^[834], כגון: וֶאֱמת^[835], היתה האות מנוקדת בחטף קמץ, תינקד הוי"ו בקמץ^[836], כגון: וָאֳנִי עשה המלך שלמה^[837]. בשמו של השם יתברך^[838] נבלעת האל"ף במבטא לאחר הוי"ו^[839], היה שם אדנות לאחר הוי"ו, או שם-המפורש* הנקרא באדנות^[840], מכיון שראויה האל"ף להינקד בחטף פתח, תינקד הוי"ו בפתח^[841] והאלף אינה נהגית^[842], כגון: וַה' אלהים אמת^[843], וכן הדין בשאר ההטיות של אדנות, אף כלפי בשר ודם^[844], כגון: וַאדֹנִי צֻוה בה'^[845]. בשם אלהים^[846] - והטיותיו - האלף נחה^[847], והוי"ו מנוקדת בצירי, כגון: וֵאלֹהִים^[848].

וי"ו הנוספת

יש מהגאונים והראשונים הסוברים שלעיתים מופיעה במקרא וי"ו טפילה^[849], כגון הוי"ו שבתחילת "ואיה", בכתוב: ואלה בני צבעון ואיה וענה^[850], ואינה משמשת כלום^[851], ולא באה לעטף - לחבר - הענין אשר לפניה^[852], אלא היא תחילת המילה^[853], ויש מהם שהם תחילת הדיבור^[854], כמו הפ"א הרפה בלשון ישמעאל^[855], וקרוב למילה 'אז'^[856], כגון ויצאו והכו בעיר^[857], שפירושו: אז יצאו והכו בעיר^[858], וכתבו שיש במקרא אלפים כמוהו^[859], וכן כל מקום שנאמר בתחילת הדברים: ויהי, הרי זו כפ"א רפה בלשון ישמעאל^[860]. ויש מהגאונים והראשונים החולקים על יסוד זה^[861], מהם סוברים שאין וי"ו טפילה, מפני שיש בכל מקום ביאור המתאים לו^[862], ויש לומר שהיה שמו "ואיה", כי מצאנו שמות שתחילתם וי"ו, כמו ושתי^[863], ואף על פי שבדברי הימים נקרא שמו "איה"^[864] רוב הדברים משתנים בדברי הימים^[865], ועוד מצאנו שמות מתחלפים, פעם אחת נוספת אות ופעם אחר, כמו: חזקיה, יחזקיה^[866], וכן כתוב בתורה השם "מש"^[867], ובדברי הימים שמו משך^[868], ומהם סוברים שכל וי"ו הנוספת במקרא, רמז על מילה חסרה כדמותה^[869], ויש לבאר שהיו לצבעון בנים אחרים לפני איה, ולא מנאם הכתוב, מפני שלא העמידו תולדה^[870].

וי"ו זו - לסוברים שקיימת - מנוקדת כוי"ו החיבור^[871], אלא אם כן משמשת גם כוי"ו המהפך^[872] - מעתיד לעבר - שאז נקודה כמותו^[873], כגון: והשרידים שרדו מהם וַיָּבֹאו אל ערי המבצר^[874], שיש המפרשים שהוי"ו של "ויבאו" היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, ופירוש הכתוב שהשרידים אשר שרדו מהם באו אל ערי המבצר^[875].

וי"ו המהפך

וי"ו החיבור - וכן וי"ו הנוספת, לסוברים כן^[876] - יש שמשמשת גם בתורת היפוך זמנים^[877]. וי"ו המהפכת מעבר לעתיד, יהיה ניקודה כוי"ו העיטוף^[878], ווי"ו המהפכת מעתיד לעבר, יהיה ניקודה כה"א הידיעה^[879].

כ"ף למ"ד ובי"ת השימוש

הכ"ף נוספת בראש מילה לדמיון^[880] והשוואה^[881], להשוות בין שני דברים או דברים רבים^[882], כגון: והייתם כאלהים^[883], וכן לקירוב^[884], כגון: ויהי כמשלש חדשים^[885].

הלמ"ד נוספת בראש מילה למספר ענינים, למ"ד המורה על קנין, כגון: לה' הארץ ומלואה^[886], למ"ד הבא במקום את, כגון: הרגו לאבנר^[887], ועוד ענינים^[888].

הבי"ת נוספת לרוב בראש מילה להורות על מקום^[889], כגון: מצא חן במדבר^[890], או על זמן^[891], כגון: בחדש הראשון^[892].

אותיות השימוש כל"ב מנוקדות בשוא^[893], כגון: בְּיָד חזקה^[894], אף כשבאות אחריה אותיות גרוניות^[895] - אם האות שאחריה מנוקדת בתנועה^[896] - כגון: כְּאיש נדהם^[897].

היתה האות שאחריה אות שאינה גרונית המנוקדת בשוא, תנוקד אות השימוש בחיריק^[898], כגון: לִרְאובן^[899], לפי שלא יבואו שני שואים נעים יחד^[900], ועוד, שלא יבואו שני שואים לעולם בראש מילה^[901].

היתה האות שאחרי אות השימוש אות גרונית המנוקדת בחטף פתח, אות השימוש מנוקדת בפתח^[902], כגון: כַּחֲצֹת הלילה^[903], וכן אם היתה האות ראויה להינקד בחטף פתח אך היא נחה^[904], כגון: כַּה' אלהינו^[905], וכל לשון אדון - ואלוה^[906] - עם אותיות כל"ב נחה^[907], מלבד מספר יוצאים מהכלל^[908].

היתה האות שאחרי אות השימוש מנוקדת בחטף סגול, אות השימוש מנוקדת בסגול^[909], כגון: בֶּאֱמֹר להם^[910], וכן אם היתה האות ראויה להינקד בחטף סגול אך היא מנוקדת בשוא^[911], כגון: בֶּעְזֹר האלהים^[912], ואם היתה ראויה להינקד בחטף סגול ונחה, נקודה אות השימוש בצירי^[913], כגון: בֵּאלהים נעשה חיל^[914], כל לשון אלהות המכוונת לשם ה' הבאה לאחר אותיות כל"ב נחה^[915], וכן כשמכוונת לדבר אחר והמילה סמוכה אל המילה שאחריה^[916], כגון: והשתחוית לֵאלֹהִים אחרים^[917], אך כשהיא מכוונת לדבר אחר, אינה נחה^[918] אם אינה סמוכה^[919], כגון: זֹבח לָאֱלהים יחרם^[920]. ויש הסוברים שלעיתים אף כשאות השימוש נחה, הרי הוא חול^[921].

היתה האות שאחרי אות השימוש מנוקדת בחטף קמץ, אות השימוש מנוקדת בקמץ^[922], כגון: בָּחֳרִי אָף^[923].

היתה למ"ד השימוש לפני מילה זעירה או מילה המוטעמת בהברה שלאחר אות השימוש, תינקד הלמ"ד בקמץ^[924], כגון: לָטֹרַח^[925], אבל בי"ת השימוש וכ"ף השימוש ינוקדו אף אז בשוא^[926], כגון: בְּבַד^[927].

כשכ"ף למ"ד ובי"ת השימוש משמשות אף ליידוע, ניקודן כניקוד ה"א הידיעה^[928], כגון: בַּשָּׁמים ובָאָרץ^[929], שראוי היה לבוא אחריו ה"א הידיעה^[930], כמו: בְּהַשָּׁמים חסדך^[931], אלא שנופל - מחמת כובד הקריאה^[932] - ובא ניקודו באות המשמשת תחתיו^[933].

אותיות הנקראות ואינן נכתבות

המילה ירושלים* נכתבת במקרא: ירושלם^[934] - מלבד חמשה מקומות שבהם נכתבת ירושלים^[935] - אך נקראת לעולם כאילו יו"ד כתובה בין הלמ"ד למ"ם^[936], כי כן קבלנו מאבותינו^[937], ולכן נקודה חיריק בין הלמ"ד למ"ם^[938].

אם תהיה אות המנוקדת בצירי או שורק או חולם או חיריק, ואחריו ה"א או חי"ת או עי"ן, והם בסוף מילה^[939], שאי אפשר להוציא הה"א - או החי"ת והעי"ן - באלו התנועות שהן קומצות הפה ואינן פותחות הגרון להוציא אות מאותיות הגרון בנח נראה^[940], יקרא אלף - לסוברים כן^[941], או אות אחרת לפי מוצא הניקוד^[942] - קודם הה"א או החי"ת או העי"ן, והם ינוחו^[943] ותקרא אות גנובה^[944], כי קולה חוזר לאחור כאילו נגנב מוצאה, שאין לה על מה תסמוך^[945], ולכן ינקדו פתח קרוב תחת האות האחרון להורות על האל"ף^[946], כגון במילה אֱלוֹהַּ^[947].

על מחלוקת הראשונים אם קוראים אל"ף במקום האות הגנובה, או אות אחרת לפי מוצא הניקוד, עי' להלן^[948]. על המילים שתי ושתים, אם גם בהן יש אות שנקראת ואינה נכתבת, עי' לעיל^[949].

הגייתו

ההבדל בין תנועות גדולות ותנועות קטנות

למחלקים התנועות לתנועות גדולות ותנועות קטנות^[950], כתבו ראשונים שהגדולות יש להם עיכוב ואיחור בכל קריאתם, מלבד כשהטעמת התיבה סמוכה לה, כגון: שָׁמר, שההטעמה במ"ם, אין מאריכים הקמץ של השי"ן, והוא הדין שָׁמרת - המוטעם מלעיל - אבל ושָׁמרת המוטעם מלרע, ההטעמה בתי"ו ומאריכים קמצות השי"ן. והתנועות הקטנות לעולם ממהרים בקריאתם, אלא אם כן באות לפני אותיות אהח"ע - המוטעמות בחטפים - שאז תאריך התנועות הקטנות למען הרחיב גבולם - של אותיות אהח"ע - כגון יַעֲשה, היו"ד בתנועה קטנה ואתה מעמידה בעבור אות אהח"ע, אך כשאותיות אהח"ע בשוא, כגון: תַחְמוד, אין מאריכים התנועה הקטנה שלפניהם^[951].

הגיית הקמץ

הקמץ^[952], כתבו ראשונים ואחרונים שהפה נקמץ בקריאתו^[953] ותנועתו מורכבת מחולם ופתח^[954], ואיננו פתוח כפתח^[955], אלא הגייתו שונה ממנו^[956]. וכתבו אחרונים בצורת הגייתו, שבראשונה פותח הפה במקצת - אבל לא בפתיחה רחבה כמו הפתח^[957] - וקומץ אותה במלואה כמו החולם^[958], ויש שכתבו שמרחיב השפה העליונה והשפה התחתונה אינו מרחיב^[959]. ויש מהגאונים וראשונים שנראה מדבריהם שאינו חלוק בהגייתו מהפתח^[960]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כממוצע בין חולם לפתח^[961], כתנועה O שבמילה Monday^[962]. יש הוגים אותו כתנועה O^[963]. יש הוגים אותו כתנועה A^[964], וכהגייתם את הפתח^[965], ויש הוגים אותו כפתח המופסק בטעם^[966] שארוך מעט מהפתח הרגיל^[967]. ויש הוגים אותו בהברה פתוחה כתנועה U, ובהברה סגורה כתנועה O^[968].

הגיית קמץ חטף

בהגיית קמץ חטף^[969] - שלדעת המחלקים לתנועות גדולות וקטנות^[970] חלוק מהקמץ - יש מהאחרונים שכתבו שהנחתו אמצעית בין הקמץ והחולם, עד שיגביה כמו בחולם, בקמיצתם כמו בקמץ^[971]. ויש מהאחרונים שכתבו שהגייתו כהגיית הקמץ, אלא אלא שאת הקמץ חטף הוגים בחטיפה ובמהירות^[972]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כקמץ^[973] - וכסוברים שיש שבע תנועות^[974] - ויש הוגים אותו כחולם - ההגוי על ידם כתנועה O^[975] - בשונה מהקמץ הנהגה על ידם כתנועה A^[976]. ויש הוגים אותו כעין החולם, אך בשינוי קל^[977].

הגיית הפתח

בהגיית הפתח^[978] כתבו ראשונים שפותח את כל הפה^[979] וביארו אחרונים שהאדם מעגל פיהו בקריאתו^[980] ופותח בו הפה על כל גדותיו^[981] בפתיחה ברוחב^[982]. הפתח נהגה כתנועה A^[983], ומכל מקום פתח שאינו מוטעם, כמו מַלכה, קריאתו מהירה וחטופה יותר מחמת השוא או הדגש הסמוכים, מפתח המופסק בטעם^[984].

הגיית הצירי

בהגיית הצירי^[985] כתבו ראשונים ואחרונים שהוא בוקע מן השיניים^[986], וכתבו אחרונים שבקריאתו יקמוץ קצות שפתותיו^[987], דהיינו זויות פיו^[988]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כהגיית האות A באנגלית^[989]. יש הוגים אותו כהגיית האותI באנגלית^[990]. ויש הוגים אותו כתנועה E^[991].

הגיית הסגול

בהגיית הסגול^[992] כתבו אחרונים שהאדם ירחיב קצות שפתותיו^[993] והוא גבול הפתוחים והקימוצים, כי אין פתיחת פה אחריו^[994], ויפתח פיו בצורת משולש^[995]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כתנועה E^[996]. יש הוגים אותו לרוב כתנועה E, אולם במילים שבמשקל ארץ, הוגים הסגול המוטעם כהגיית האות A באנגלית^[997]. ויש הוגים אותו - כתנועה A - וכהגיית הפתח^[998], וביארו אחרונים שזהו משום שנהגו בהגייה כניקוד הבבלי^[999] - ולא כניקוד הטברני^[1000] - ובניקוד הבבלי אין הפרש בין פתח לסגול^[1001].

הגיית החיריק

בהגיית החיריק^[1002] כתבו ראשונים שהוא כקול היוצא כשאדם חורק שיניו^[1003], וכתבו אחרונים שקריאתו בהשפלת השפתיים למטה^[1004] ויוצא מן השיניים^[1005]. החיריק נהגה כתנועה I^[1006]. ויש שכתבו - לדעתם שמחלקים התנועות לתנועות גדולות וקטנות^[1007] - שחיריק מלא יש להגות כתנועהI וחיריק חסר כתנועה I במהירות^[1008].

הגיית החולם

בהגיית החולם^[1009] כתבו ראשונים שימלא הפה^[1010], וכתבו אחרונים שהגייתו בהגבהת השפתיים למעלה^[1011]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו כאות O שבמילה go^[1012]. יש הוגים אותו כצמד OW שבמילה how^[1013]. יש הוגים אותו כצמדOY שבמילה toy^[1014]. יש הוגים אותו כהגיית האות A באנגלית^[1015], וכהגייתם את הצירי^[1016]. יש הוגים אותו כתנועה O^[1017], וכהגייתם את הקמץ חטף^[1018]. ויש הוגים אותו בשפתיים מכווצות והוצאת האויר כלפי מעלה^[1019].

הגיית השורוק

בהגיית השורוק^[1020] כתבו ראשונים ואחרונים שהוא כאדם השורק בשפתיו ומשמיע קול^[1021], וביארו אחרונים שכשיבטאנו לא יגבה ולא ישפיל שפתיו רק יקמצם וימשכם מנגד^[1022] - ולמחלקים בין תנועות קטנות ותנועות גדולות^[1023], שסוברים שהגיית התנועה הגדולה ארוכה מהגיית התנועה הקטנה^[1024] - יש שכתבו שאיננו יודעים הבדל בין השורוק והקבוץ שפתים^[1025], ויש שכתבו שבקבוץ שפתים לא ימשכם מנגד כמו בשורוק, אלא יקבצם וישכיבם על שיניו^[1026], ויש שכתבו - אף לדעתם שאינם מחלקים התנועות^[1027] - שיש הפרש בין השלוש נקודות מתחת לאות, שבהם המשיכה היא בתנועה גמורה, והנקודה שבתוך האות וי"ו, שבה המשיכה היא באמצע^[1028]. בהגייתו בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש ההוגים אותו כתנועה U^[1029]. ויש ההוגים אותו כתנועה U, אלא שכשהנקודה בתוך האות וי"ו מאריכים וכשמצויות שלש נקודות מתחת לאות מקצרים^[1030]. ויש ההוגים אותו כתנועה I, כהגיית החיריק^[1031], ויש מהאחרונים בדורות הקודמים שדחו הגייה זו^[1032].

וי"ו בתחילת מילה המנוקדת בשורוק^[1033], כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שקריאתה כאלף המנוקדת בשורוק^[1034], ולא תקרא וי"ו כלל^[1035], שכן קיבלנו קריאתה^[1036], דור אחרי דור^[1037], וביארו גאונים הטעם, שכן מוצא הוי"ו במילים אלה כבד על הלשון^[1038].

הגיית השוא הנח

השוא הנח^[1039] נסמך אל התנועה שלפניו^[1040], וקריאתו בהפסקה, וכאילו נחלקת המילה לשתים^[1041] בקצת הפסק^[1042].

הגיית השוא הנע

השוא הנע, כתבו גאונים ראשונים ואחרונים שנהגה בשלשה אופנים:

א) היה השוא הנע לפני אחת מאותיות אהח"ע, קריאתו כתנועה שמתחת לאות הבאה אחריה^[1043]. ונחלקו גאונים וראשונים ואחרונים: יש סוברים שכך הוא דוקא אם באה עימו געיה^[1044], שאם היתה האות אחריו מנוקדת בפתח, יהיה השוא נקרא כאילו מנוקד בפתח, וכן בשאר התנועות^[1045], אבל אם לא באה עימו געיה, יקָּרא כעין התנועה, אך בחטיפה^[1046]. ויש סוברים שלעולם נקרא כתנועה שאחריו^[1047], אלא שבקמץ הבא מתחת לאותיות אהח"ע, אין מניעים השוא הנע שלפניו כקמץ, לפי שיכבד על הלשון להניע השוא לפני אחת מארבע אלה בקמץ, כשתהיה היא אחריה קמוצה, ועל כן יניעוה בפתח^[1048]. ויש שכתבו בסתם שנקרא כעין התנועה שאחריה^[1049]. ויש סוברים שאם היה השוא הנע בראש התיבה, אף אם אין געיה עימו, נקרא לפני אותיות אהח"ע כתנועת האות שאחריו^[1050].

ב) היה השוא הנע לפני האות יו"ד, קריאתו כחיריק^[1051]. ויש מהראשונים סוברים שאם היתה עימו געיה יקרא כחיריק, ואם לא היתה עימו געיה, יקרא כעין החיריק אך בחטיפה^[1052]. ויש מהאחרונים סוברים שכן הוא אם היו"ד נקודה בנקודה שאיננה חיריק, אבל אם היתה נקודה בחיריק תנועת השוא פשוטה^[1053] - דהיינו שנקראת כעין הפתח אך בחטיפה^[1054], ויש מפרשים שנקראת כסגול^[1055] - משום כובד הקריאה אם תנטה לחיריק לפני יו"ד הנקודה בחיריק^[1056]. ויש מהאחרונים המוסיף ששוא נע הבא לפני האות וי"ו נקרא כשורוק^[1057].

ג) היה השוא הנע לפני שאר האותיות, יש סוברים שקריאתו כפתח^[1058], ויש סוברים שקריאתו כחטף פתח^[1059], ויש סוברים שקריאתו כקמץ^[1060], ויש סוברים שאם היתה עימו געיה יקרא כפתח, ואם לא היתה עימו געיה יקרא כעין פתח אך בחטיפה^[1061].

ויש מהראשונים ואחרונים החולקים על כל זה וסוברים שלעולם השוא הנע נהגה בקריאה הנוטה לסגול^[1062], אך קצרה ממנו^[1063]. ויש מהאחרונים שכתב שאין הבדל בין הגיית השוא הנע להגיית השוא הנח, אלא שהשוא הנח גבול תנועה והשוא הנע התחלת תנועה^[1064].

בהגיית השוא הנע בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש הוגים אותו לפני אותיות אהח"ע בקריאה חטופה של התנועה, לפני האות יו"ד כחיריק, ולפני שאר האותיות כחטף פתח^[1065]. ויש הוגים אותו כסגול^[1066]. ויש הוגים אותו בקריאה הנוטה לסגול^[1067]. ויש הוגים אותו במהירות האפשרית כאילו אין תנועה^[1068], וביארו אחרונים דהיינו כסוברים שאין הבדל בהגייה בין השוא הנע לשוא הנח^[1069].

הגיית החטפים

החטפים^[1070], כתבו אחרונים שהשוא משתתף בהם עם תנועות אחרות, להורות על מהירות קריאתם, שחוטפים וממהרים התנועה בקריאתם^[1071].

הגיית הדגש החזק

הדגש החזק מכפיל האות בקריאתו, והאות הראשונה בשוא נח^[1072], כגון שבָּת, שנקראת כאילו כתוב שבְּ-בָּת^[1073], בקריאה מהירה, שבה האות הראשונה נבלעת באות השניה, ואין אפילו חוט השערה של הבדל אויר בין שתי האותיות הנוצרות מן הדגש^[1074]. דין זה נוהג אפילו כשבא דגש חזק בתחילת מילה, שכן יהיו שתי התיבות על ידי הדגש כאילו היו תיבה אחת^[1075]. בימינו מעטים המקפידים על הגיית הדגש החזק, ובפרט בראש מילה^[1076].

על הגיית בג"ד כפ"ת - או אף רי"ש לסוברים כן^[1077] - כרפוי וכדגוש בדגש קל, עי' ערכי כל אות ואות.

הגיית אות גנובה

בהגיית האות הגנובה^[1078] נחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלעולם נקראת כאות אל"ף המנוקדת בפתח^[1079], ומזבח נהגה כמזבאַח^[1080] וגבוה כגבואַהּ^[1081]. ב) ויש סוברים שהקריאה נוטה למוצא הנח שתורה עליו הנקודה הקודמת לה^[1082], לאחר צירי וחיריק כיו"ד הנקודה בפתח^[1083], ומזבח נהגה כמזביַח^[1084], ולאחר חולם ושורוק נקרא כוי"ו הנקודה בפתח^[1085], וגבוה נהגה כגבוַהּ^[1086]. יש מהאחרונים שכתבו לדעה זו, שכשנקרא כיו"ד הנקודה בפתח, אך היו"ד רפה מאוד בקריאה עד שתראה כמעט נחה^[1087], ויש מהאחרונים שכתבו כן אף על הקריאה בוי"ו^[1088].

בהגיית האות הגנובה בדורות האחרונים נחלקו המנהגים: יש ההוגים אותו לעולם כאות אל"ף המנוקדת בפתח^[1089], ויש ההוגים אותו לאחר צירי וחיריק כיו"ד הנקודה בפתח ולאחר חולם ושורוק כוי"ו הנקודה בפתח^[1090].

הגיית האל"ף בכינוי השם המפורש

השם-המפורש*, שנקרא באדנות^[1091], נחלקו בו אחרונים: יש סוברים שיש לקרוא האל"ף שבו בחטף פתח^[1092], וכפי ניקוד שם אדנות^[1093], שכן שוא בראש מילה הוא שוא ואל"ף לעולם אינה נקודה בשוא נע^[1094], וכן המנהג^[1095]. ויש סוברים שיש לקרוא אותו בשוא^[1096], שכן ניקוד שם הוי"ה הוא בניקוד לעלם, ואין חילוק בזה בין הקריאה באדנות לקריאה בהוי"ה^[1097].

הכל מודים ששם אדנות, כשאינו בא כתחליף לשם המפורש, האל"ף שבו נקראת בחטף פתח^[1098].

הגיית הנו"ן בשם אדנות ובכינוי השם המפורש

כל שם הנקרא באל"ף דל"ת הוא נקמץ, ואם הוא דרך חול - כגון: הנה נא אדנַי^[1099], שפירושו אתם האדונים שלי^[1100] - בא בפתח^[1101], אלא אם כן בא בהפסק^[1102]. לכן כתבו אחרונים שאלה שאינם מבחינים בין הגיית הקמץ להגיית הפתח^[1103] יכולים לבוא לידי חירוף וגידוף או לידי כפירה^[1104], שכשמגיעין אצל השם של אדנות בה' עושים קודש חול, ולהפך בהנה נא אדני עושים חול קודש^[1105]. לפיכך יש מהאחרונים סוברים שאף אלה שאינם מבחינים בהגייה בין קמץ לפתח, בשם ה' צריכים להגות הקמץ בצורה שונה^[1106], שאם לא כן נדמה כלשון רבים חס ושלום^[1107]. ויש סוברים שאין לעשות כן^[1108], שכן לערב הברות ומבטאים שונים בתפילה, לדעתם אין יוצאים כן ידי חובה אפילו בדיעבד^[1109], ועוד שיש לומר שאף בקמץ הוא לשון רבים^[1110], וכמו שם אלהים, וכך הוא מטבע הלשון שהשם הוא ברבים, אף כי מכוון לה'^[1111].

הערות שוליים