רבי משה חיים לוצאטו
|
|
רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) היה מקובל ורב איטלקי חשוב, ספריו משמשים ספרי יסוד במחשבה, במוסר ובקבלה.
תולדות חייו[עריכה]
תחילת דרכו[עריכה]
נולד בפאדובה שבאיטליה בשנת תס"ז לרבי יעקב חי לוצאטו. בילדותו למד גם לימודי חול ושפות זרות (היה דובר שש שפות), והצטיין בכל לימודיו. מצעירותו החל לעסוק בשירה ופיוט וכן בקבלה. מסופר שעוד לפני גיל שש עשרה היה בקיא בכתבי האר"י. למד בישיבתו של רבי ישעיהו באסאן בפדובה, ודרכו התקרב לחותנו של ר' ישעיהו, המקובל רבי בנימין הכהן מריג'יו (הרב"ך), שהתפעל מידיעותיו בקבלה של הבחור הצעיר. היה מקובלים באיטליה שראו בו מעין ממשיך של גדול מקובלי איטליה בדור שלפניו רבי משה זכות. בגיל שבע עשרה הדפיס את ספרו הראשון (לשון לימודים). עסק בקבלה מעשית וזכה לגילויי "מגיד". מנהגו היה להתבודד וללמוד ביחידות או עם קבוצת חברים קרובה אליו. כמו כן, קבוצות מקובלים בפאדובה החשיבוהו למורה דרכם והתייעצו עמו בלימודיהם. הוא הפך להיות מעין מנהיג רוחני של רבים מיהודי איטליה.
הפולמוס הגדול[עריכה]
בשנת תפ"ט החלו גלי ההתנגדות הראשונים. תחילה, הם באו מחוץ לאיטליה, אך מהר מאד הם התפשטו אל תוך איטליה. מתנגדיו חששו מהופעתו של משיח שקר חדש, כפי שהיה עם שבתאי צבי (שהיה זמן לא רב קודם). כמו כן, הם טענו כי הוא מתעסק בקבלה מעשית ובשמות קדושים מבלי שהביא ראיות שהוא ראוי לכך. היו שטענו כי דברים שמשמיע בנוגע למשיח מכוונים כלפיו, וכי הוא מתכוון להכתיר את עצמו כמשיח. רבים מהם הזכירו את גילו הצעיר, את עובדת היותו רווק והיותו יושב בחו"ל, שם אי אפשר לזכות לרוח הקודש. גדול מתנגדיו היה רבי משה חאגיז (מהר"ם חאגיז), מחכמי ארץ ישראל. שני הצדדים של המחלוקת החלו להפיץ מכתבי שטנה ולשונות רעים על הצד השני, עד כדי כך שאפילו רבי ישעיהו באסאן, רבו של הרמח"ל שבתחילה כתב עליו שבחים והעריכו מאד, נטה לחשוד בו במה שמייחסים לו, כפי שכותב באגרתו לרמח"ל: "לא אוכל להתאפק מלומר כי נפלאו ממני הדברים מאד, יען עלו ובאו למדרגה עצומה, הגבה למעלה ממעלת הארי"... טוב הוא לקיים הצנע לכת... הלא ידעת שהאר"י... נענש מפני הגילוי והוסרה עטרתו מן הדור..." (אגרות רמח"ל, חלק א עמ' כח-ל). על פי המסופר, פעם אחת בא רב מפורסם לרשם את בנו לישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ. תוך כדי שישב ר' יהונתן עם אותו רב, הודיעו משמשו של ר' יהונתן כי הרמח"ל מחכה בחוץ, והזמינו ר' יהונתן להכנס וכיבדו ביותר. משראה הרב את מעשהו של ר' יהונתן, לקח את בנו ולא שלחו ללמוד בישיבה של ר' יהונתן (הרצי"ה קוק, מתוך התורה הגאולת).. הרמח"ל בתחילה השיב מלחמה כנגד מתנגדיו, מתוך אמונה תמימה בצדקת דרכו, אך משראה כי לא יוכל לנצח במאבק, ורצה ללמוד בשקט מבלי שיטרידוהו, החליט להצניע את עיסוקיו, ונשבע שלא יעסוק עוד בדברים מסוג זה. בשנת תצ"ג נשא את ציפורה בת ר' דוד פינצי, תלמידו של ר' משה זכות. רמח"ל, שסבר כי שבועתו בטלה, כיוון שהוצאה ממנו בכפיה, המשיך לעסוק בסתר בקבלה. במשך כל תקופת הפולמוס, המשיך לכתוב ספרים ולא זנח את תלמודו, ולפי עדותו כתב בזמן זה כארבעים חיבורים. כשגילו זאת מתנגדיו, החריפו את מאבקם.
אחרית ימיו[עריכה]
משנוכח לדעת כי לא יוכל המשיך לחיות באיטליה, עבר לבולזאן שבאשכנז, משם לפרנקפורט דמיין ומשם לאמסטרדם, שם המשיך להתכתב עם ה"חברים" (קבוצת תלמידיו) בפאדובה. באחד ממכתביו כותב להם כי כל השבועות שנשבעו שלא יעסקו בקבלה ולא ילמדו ממנו בטלות, כיוון שהוצאו מהם בניגוד לרצונם. הוא החל לעבוד באמסטרדם כמלטש יהלומים למשך מספר שעות ביום, ובשאר הזמן היה עוסק בתורה. גם באמסטרדם שמו התפרסם והתקבצה סביבו קבוצת תלמידים. בשנת תק"ג עלה לארץ ישראל, והתיישב בעכו. גם בארץ התפרסם שמו, ואף בעכו התקבצו סביבו תלמידים. נפטר בעכו ממגפה בכ"ו באייר תק"ז, יחד עם כל בני משפחתו שנספו אף הם במגפה. על פי המסורת המקובלת, נטמן בטבריה, אולם ישנה מסורת לפיה נטמן בכפר יסיף, בסמוך לעכו.
דרכו ושיטתו[עריכה]
מתורתו[עריכה]
מחזות הרמח"ל[עריכה]
חייו הקצרים של הרמח"ל מתחלקים לתקופות שונות: בנערותו ובחרותו למד גם אצל מורה לדקדוק ומליצה, ואין ספק שדרכו הפיוטית הושפעה ממנו. בתקופה זו, לפני גיל עשרים, כתב גם פיוטים ומחזות, בסגנון אמנותי ברוח החופשית-יחסית של יהדות איטליה בזמנו. בשנת תק"ג הדפיס באמסטרדם את מחזהו המפורסם לישרים תהילה. הרמח"ל בהקדמתו כותב שמטרת המחזות הן כמשל לאדם החפץ בתורה. מטרת המשל להמחיש שהשגת התורה כרוכה ביגיעה ומאמץ ומי שמוצא את הדרך לתורה פתוחה לפניו אינו משיג אותה באמת.
על מחזות הרמח"ל כתב הרב הנזיר (קול הנבואה, עמ' שטו-שטז) שהם הולכים בקו אחד עם כל ספרי הרמח"ל: "איחוד הרז המוסר והשיר". הוא מראה את מקורות המשל בזוהר, ובספר 'סדר היום' (לרבי משה בן מכיר, מגורי האר"י ז"ל) שכתב - זמן רב לפני הרמח"ל - את תמצית העלילה במחזה ואת לקחו: "כך הוא דמיון התורה, כי אין סודותיה מתגלים כי אם למוסר נפשו עליה ומבקש אהבתה, כן תרדוף היא אחריו להתגלות לו"[1].
ספריו[עריכה]
מרבית ספריו אבדו עם הזמן. בין הספרים שנותרו ונדפסו:
- מסילת ישרים- ספרו המוכר, המפורסם והחשוב ביותר הנחשב לאחד מספרי המוסר הבסיסיים ביותר.
- דרך ה'- ספר מפורסם ויסודי במוסר ובאמונה.
- דרך עץ חיים.
- דעת תבונות.
- דרך תבונות.
- ספר הכללים.
- מאמר הגאולה.
- אדיר במרום- פירוש על האדרא רבה.
- ספר הדרכים.
- ספר המאמרים.
- לשון לימודים.
- חוקר ומקובל- ספר הגנה על ספר הזוהר, בעיקר כנגד טענותיו של רבי יהודה אריה די מודינה בספרו "ארי נוהם".
- ספר המליצה.
- קל"ח פתחי חכמה.
- ספר ההגיון.
- זוהר תניינא
- אור הגנוז
- ספר העיקרים
- תקט"ו תפילות.
- קיצור הכוונות.
- תיקונים חדשים.
- אגרות.
- גנזי רמח"ל (קנאת ה' צבאות, משכני עליון, פינות המרכבה ועוד).
- שערי רמח"ל.
- אוצרות רמח"ל.
לקריאה נוספת[עריכה]
- הרב דב כץ, רמח"ל: תולדותיו, אישיותו ותורתו, הוצאת ביתן הספר, תל אביב תש"ח.
- הרב מרדכי שריקי, רכב ישראל: על קבלת הרחמ"ל, הוצאת מכון רמח"ל, ירושלים.
- עזריאל שפנגנטל, תולדות הרמח"ל ומשנתו, נספח לספר "ישרי לב" על מסילת ישרים מאת הרב יאיר גזבר, ירושלים תשע"ד.
קישורים חיצוניים[עריכה]
- אתר מכון רמח"ל
- הרב זלמן ברוך מלמד, "גדולתו של רבנו הרמח"ל" (הקדמה למסילת ישרים), אתר ישיבה.
- האם מותר לקרוא את מחזות הרמח"ל הרב עזריה אריאל
- הרב מרדכי שריקי, רמח"ל- אור הבהיר, אתר מכון רמח"ל
- הרב מרדכי שריקי, תורתו, אתר מכון רמח"ל
- ↑ הרחבה על הדברים בספר 'רכב ישראל' על קבלת הרמח"ל, מאת הרב מרדכי שריקי (ראה עמ' 19 ועמ' 304 הערה 84), שמראה איך יסודות קבלת הרמח"ל באים לידי ביטוי כבר במחזות הללו.