אנציקלופדיה תלמודית:עני

הגדרת הערך - החשוב עני לענין דינים הנוהגים בעני.

מצוה לתת לעני מעשר-עני* ולקט* שכחה* ופאה*^[1], וצדקה*^[2], ולהלוות לו מעות^[3], ולהשיב לו המשכון^[4], ושלא לכבוש לו שכר שכיר^[5]. ערך שלפנינו דן איזה הוא החשוב עני למצוות הללו.

בהלואה

במצוות הלואה לעני, שאמר הכתוב: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך^[6], ואף שמצוה להלוות אף לעשיר^[7], אך כשעני ועשיר מבקשים הלואה, מחויב להקדים את העני^[8], עני לענין זה היינו החשוב עני לענין צדקה^[9].

השבת העבוט

מצות השבת-העבוט* נאמרה בתורה, על עני: ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו^[10]. ונחלקו בדבר: יש סוברים שעני שאמר הכתוב היינו כל שאין לו עבוט אחר ואפילו הוא עשיר^[11], וכן בעני שיש לו שני כסותים, אינו עובר^[12]. ויש חולקים וסוברים שהכתוב מצווה על עני בדוקא, ועשיר אפילו שאין לו עבוט אחר אינו בכלל הכתוב^[13].

בכובש שכר שכיר

בכובש-שכר-שכיר*, הזהיר הכתוב: לא תעשק שכיר עני ואביון^[14]. ונחלקו בדבר: יש סוברים, שאף על פי שאף העשיר מוזהר על כבישת שכר שכיר מהכתוב: לא תעשוק את רעך^[15], כתוב זה בא לעבור על עושק בעני ואביון בשני לאוין^[16]. ויש סוברים שאין הכתוב מזהיר דוקא לעני ואביון, אלא שכל הזקוק לשלו נקרא עני ואביון^[17].

מתנות עניים

לקט-שכחה-ופאה* ומעשר-עני*, שנוטלים העניים, נוטלים אותם מי שאין להם מאתים זוז^[18], ואפילו יש להם מאתיים פחות זוז – ויש סוברים שאפילו חסר ממאתים פחות מזוז^[19], ויש סוברים דוקא בחסר זוז^[20] - נוטלים^[21], ונוטלים אפילו מאלף בבת אחת^[22]. שמאתיים זוז הוא שיעור הוצאת אדם למזונות ולכסות לשנה^[23], ומי שיש לו כדי פרנסתו לשנה שלמה, אינו צריך ליטול^[24], שבשנה הבאה יהיה לו לקט שכחה ופאה, שהם מצויים בכל שנה^[25]. ויש שכתבו ששיעור זה הוא מדרבנן, ומן התורה יכול ליטול אף כל מי שחסר לו, ואף יכול ליטול בשביל אחר כמה שנים^[26]. מי שיש לו מאתיים זוז, אף על פי שאינו נושא ונותן בהם, ואין לו רווח מהם, לא יטול^[27], וכן מי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם, שיש לו רווח מהם, הרי זה לא יטול^[28], שחמישים שנושא ונותן עמם שוים יותר ממאתיים שאינו נושא ונותן עמם^[29]. מי שיש לו מאתיים זוז, והם ממושכנים עליו לבעל חובו או לכתובת אשתו, הרי זה מותר ליטול^[30].

יש לו בית וכלים

מי שאין לו מאתיים זוז, ויש לו בית – שדר בו^[31] - וכלים, ואפילו כלי כסף וכלי זהב אין מחייבים אותו למכור אותם, ומותר ליטול מתנות עניים^[32], ומצוה ליתן לו^[33]. יש לו מגרדה - או עלי^[34] - של כסף, מוכרו ולא יטול מהצדקה^[35]. במה דברים אמורים קודם שיגיע לגבות מן העם מן הצדקה – ואינו נוטל אלא בצנעה^[36] - אבל אחר שגבה צדקה, מחייבים אותו למכור כליו וליקח אחרים פחותין מהם ואחר כך יטול^[37].

קרקעות שאינו דר בהם

מי שיש לו קרקעות שאינו דר בהם, מוכרם ואינו נוטל מן הצדקה^[38]. בא למוכרם ואינו מוצא מי שקנה ממנו אלא בזול, שמתוך שהוא דחוק למכור אין לוקחים ממנו בשווי, אין מחייבים אותו למכור אלא אוכל מעשר עני והולך עד שימכור בשוה וידעו הכל שאינו דחוק למכור^[39]. ויש סוברים שאין נותנים לו, כיון ששוות קרקעותיו מאתיים זוז^[40], ולא היה לו להראות עצמו דחוק^[41]. היו לו קרקעות שאם מוכרם בימות הגשמים לא יקנו ממנו אלא בזול, ואם יניחם עד ימות החמה מוכרן בשווים, אין מחייבין אותו למכור אותם אלא מאכילים אותו מעשר עני עד חצי דמיהם^[42]. ויש אומרים שאין מאכילים אותו רק עד שאינו יכול למכור קרקעותיו אלא בחצי דמיהם^[43].

עשיר ההולך בדרך

עשיר ההולך בדרך, ואין לו מעות, יכול ליטול מתנות ענים^[44] - ומעות צדקה^[45] - ולכשיחזור לביתו, נחלקו תנאים בדבר: ר' אליעזר אומר שחייב לשלם לעניים מה שאכל^[46]. וחכמים אומרים שפטור לשלם, מאחר והיה עני כשהיה בדרך^[47]. הלכה כחכמים^[48].

מעות צדקה

מעות צדקה שהם לעניים, לסוברים כן^[49], כתבו ראשונים שהם אותם שאין להם מאתיים זוז^[50], כדין עניים הראויים ליטול מתנות עניים^[51], שאותם שיש להם מאתיים זוז שאינם ראויים ליטול ממתנות עניים ואף על פי שהפקר הם, קל וחומר שלא יטלו ממעות צדקה שאינם הפקר^[52], שאין דעת בעל המעות שיטול מי שאינו צריך^[53]. ומהם יש סוברים שחמור הוא ממתנות עניים, שמחייבים אותו למכור כלי תשמישו קודם שיטול ממעות צדקה, ואילו במתנות עניים שהם הפקר, אין מחייבים אותו למכור כלי ביתו קודם שנוטל^[54]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהכל לפי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו^[55], ואם צריך, אף אם יש לו מאתיים זוז, יכול ליטול^[56]. וכתבו אחרונים שלא נחלקו הראשונים אלא בצרכי האדם שצריך לשנה אחרת, אבל צרכים של אותו שנה, מודים כולם שיכול ליטול ואף על פי שיש לו מאתיים זוז^[57].

עני ההולך מביתו

עני ההולך מביתו ונוסע מעיר לעיר להביא טרף לביתו, ונתנו לו מאתים זוז, כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו, נקרא כנותנים לו בפעם אחת^[58], ויכול לקבל עוד, ומכאן ואילך אסור^[59]. ויש סוברים שכל זמן שלא שב לביתו, יכול ליטול^[60].

בזמן הזה

שיעור ליטול צדקה שאמרו שתלוי במי שאין לו מאתיים זוז^[61], כתבו ראשונים שלא נאמר השיעור אלא בימיהם - שהיה להם קופה ותמחוי והיו מחלקים מעשר עני בכל שנה, והיו נוטלים לקט שכחה ופאה^[62] - אבל בזמן הזה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי שיתפרנס הוא ובני ביתו מהריוח^[63]. וכן השיעור שאמרו במי שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם, שיש לו רווח מהם, שלא יטול מתנות עניים^[64], כתבו ראשונים שאפשר שדוקא בימיהם היתה ההוצאה מועטת, והיו יכולים להתפרנס מזה בריוח, אבל בזמנינו אי אפשר והכל לפי המקום ולפי השעה^[65].

מזון מהתמחוי ומהקופה

מזון שהיו מחלקים מן התמחוי – ממה שהיו מחלקים לעניים בכל יום^[66] - לא יטול אלא עני שאין לו מזון שתי סעודות^[67]. מזון שהיו מחלקים מן הקופה - ממה שהיו מחלקים לעניים בכל ערב שבת^[68] - לא יטול אלא עני שאין לו מזון ארבע עשרה סעודות^[69].

קרבן עולה ויורד

בקרבן-עולה-ויורד*, חילקה תורה בין עשיר, לבין עני שאין משגת ידו לקרבן עשיר^[70], על החשוב עני לענין זה, ע"ע הישג יד: גדרו.

ערכין

בחייבי ערכין* שהמעריך חייב לשלם להקדש כפי שנותיו של הנערך, כדמים הקצובים בתורה^[71], אם היה המעריך עני, נותן הנמצא בידו ונפטר^[72], שנאמר: ואם מך הוא מערכך וגו' והעריך אתו הכהן על פי אשר תשיג יד הנדר כן יעריכנו הכהן^[73]. על החשוב עני לענין זה, ע"ע הישג יד: גדרו.

הערות שוליים