אנציקלופדיה תלמודית:שן

הגדרת הערך - בעל חי שהזיק להנאתו.

מהותו ודינו

שן היינו בעל חי שמזיק כשאוכל דברים הראויים לו ונהנה באכילתם^[1]. והוא אחד מאבות-נזיקין*^[2], ואחד משלשה אבות נזיקין שיש בשור^[3].

המקור

בעל חי שאוכל פירות, חייב בעליו לשלם כל הנזק^[4], מן היפה שבנכסיו, שנאמר: ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם^[5], 'ובער' זה השן, שכן אמר הכתוב: כאשר יבער הגלל עד תמו^[6], וגלל היינו שן, מלשון גילוי, שהשן לפעמים מגולה^[7], בשעת אכילה^[8], או לפי שגלל הוא 'שיש', והשן דומה לאבן שיש^[9]. או שגלל היינו רעי, שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל^[10]. וחייב נזק שלם^[11], שהכתוב: 'ישלם', היינו תשלומים גמורים^[12]. ומצוה על בית דין לדון בנזקי שן^[13], ונמנית המצוה במנין-המצות*^[14].

בבהמה וחיה

בין בהמה ובין חיה בכלל החיוב, ואף שאמר הכתוב ושלח את בעירה ובער בשדה אחר^[15], ובעירה היינו בהמה^[16], אף חיה בכלל, לפי שחיה בכלל בהמה^[17].

מאכל הראוי

חיוב השן הוא דוקא באוכלת אוכלים הראויים לה - ומשקים הראוים לה^[18] - אבל באוכלת מאכלים שאינם ראויים לה אינו חיוב שן, אלא חיוב קרן*^[19]. דרך הבהמה לאכול פירות או ירקות, וחיוב שן הוא^[20]. וכן דרכה לשבור הסל לאכול הלחם שבתוכו^[21], וכן כל כיוצא בזה^[22], ודרך החיה לאכול בשר חי^[23], וכן לטרוף בהמה ולאוכלה^[24], ויש סוברים שאין דרכה בכך אלא כשטורפת להניח לאחר זמן^[25]. אכלה כסות או כלים אין דרכה בכך, ואינו בכלל 'שן'^[26]. אכילה שאין דרכה אלא על ידי הדחק – היינו כשהיא רעבה^[27] - כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינים או דגים וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים, בכלל 'שן' הוא^[28].

במכלה ובשאינו מכלה

בעל חי שאוכל ומכלה לגמרי, חייב^[29], שכן הכתוב: ובער^[30], משמעותו שמכלה^[31], ואף כשאוכל ואינו מכלה - כגון שאוכל ערוגה וסופו לחזור ולצמוח^[32], או שמטנפת פירות להנאתה^[33] - חייב, שכן למדים מרגל* שחייב אף בלא כילוי^[34].

מועד

בעל חי מועד* - היינו שכן מנהג ברייתו, לעשותו תמיד^[35] - להזיק בשן, שדרכו לאכול את הראוי לו^[36], ולפיכך משלם נזק שלם^[37]. והואיל והוא מועד לכך, הרי זה מצוי, ובית דין שאינם סמוכים - שאין דנים אלא בדבר מצוי^[38] - דנים בזה^[39].

שמירתה

אדם מצווה לשמור את בעל חי שלו שלא יזיק ב'שן', ודי בשמירה פחותה, כגון לנעול בפניו בדלת שעומדת ברוח מצויה ואינה עומדת בשאינה מצויה^[40], ואין צריך שמירה מעולה^[41], ואף לסוברים ששור מועד המזיק בקרן* צריך שמירה מעולה^[42], לפי שהתורה מיעטה בשמירת שן, שכן אמר הכתוב בשן: ובער^[43], שאינו חייב אלא עד שיעשה כעין ובער^[44], דהיינו כעין שיאכיל הבהמה בפשיעה בידים^[45].

על בעל חי שהמית אדם בשן, כגון כגון ארי או זאב שדרכם לטרוף, וטרפו אדם^[46], או שור שרבע אשה להנאתה, והרגה^[47], שהוא תולדה של שן^[48], שנחלקו תנאים ואמוראים אם בעליו חייב כפר*, ע"ע כפר^[49]. על בעל חי שהזיק בשן נכסי הקדש*, שנחלקו ראשונים אם חייב, ע"ע הקדש: בנזקין^[50].

תולדותיו

אב השן יש לו תולדות^[51], דהיינו דברים הדומים לו הנלמדים ממנו^[52], ככל אבות נזיקין השנויים במשנה שיש להם תולדות^[53].

תולדות השן, היא כל היזק בעל חי שמזקת מחמת הנאה שיש לה בדבר^[54], כגון, שמתחככת בכתל להנאתה ומפלת הכותל^[55], וכן שמטנפת פירות להנאתה^[56], שמתגלגלת על הפירות^[57].

כשכוש בזנב

בעל חי שכשכש בזנבו כדרכו, והזיק, יש מן הראשונים סוברים שהוא תולדה של שן כיון שעושה כן להנאתו^[58]. ויש סוברים שהוא תולדה של רגל^[59].

בכחו

המזקת בצרורות*, שיש לה הנאה להיזיקה, כגון במטילה גללים ומזקת, יש סוברים שהרי היא תולדת שן^[60]. ויש חולקים וסוברים שאין תולדת שן אלא במזקת בגופה ולא בכחה^[61].

דינם כשל האב

תולדות שן דינם כאב השן^[62], שאין הבדל בין האב לתולדה, שבשניהם יש הנאה לבעל חי בהיזק^[63].

המקום

ברשות הניזק

הזיקה ברשות הניזק, חייב^[64], שנאמר: וביער בשדה אחר^[65]. ואף אם יש לניזק שותפות עם אחר בחצר^[66]. וכן הדין בפירות הנמצאים בתוך חנות^[67].

ברשות הרבים

הזיקה ברשות הרבים, פטור^[68], שנאמר: ובער בשדה אחר^[69], ולא ברשות הרבים^[70], או לפי שנאמר: מיטב שדהו^[71], דהיינו דוקא במזיק בשדהו של הניזק^[72], שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים^[73], ודרכה להלך כדרכה ולאכול^[74], ואי אפשר שילכו הבעלים אחריה תמיד^[75]. וכן אכלה פירות המונחים בפתח החנות, פטור^[76].

בצידי הרחבה

פירות הנמצאים בצידי הרחבה ברשות הרבים, ואכלתם הבהמה, אם אף הבהמה עומדת בצידי הרחבה, פטור^[77], שאין המקום חשוב כרשות הרבים לפי שאין דרך הבהמות ללכת שם^[78]. אם הבהמה נמצאת ברשות הרבים והחזירה פניה לרחבה ואכלה, נחלקו בדבר: יש סוברים שפטור^[79]. ויש סוברים שחייב^[80]. הלכה שפטור^[81].

מעל בהמה אחרת

פירות שהיו מונחים ברשות הרבים מעל בהמה של בעל הפירות, יש סוברים שחשוב רשות הניזק וחייב על השן^[82]. ויש סוברים שדוקא אם אין בהמה אחרת שהולכת ברשות הרבים מגעת לפירות אלא אם קופצת, אך אם מגעת תוך כדי הילוכה, פטור על השן^[83], שדוקא באוכלת דרך הילוכה פטרתו התורה ברשות הרבים אך לא באוכלת שלא בדרך הילוכה^[84]. ויש סוברים שכל שקופצת אף אם יכולה להגיע לפירות בלא קפיצה, חייב, שכיון שקפצה הרי היא כנמצאת ברשות הניזק, אך אם אינה קופצת, אף שאכילתה על גבי חברתה דחשוב כחצר הניזק, אך פטר כיון שעומדת ברשות הרבים^[85].

בשל המזיק והניזק

הזיקה בחצר של המזיק והניזק, המיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמות, כגון הבקעה וכיוצא בהם, פטור^[86], מפני שיש לה רשות להלך בהם, ודרכה להלך כדרכה ולאכול^[87]. וכן הדין במיוחדת לשניהם לבהמות ולא לפירות^[88], שהניזק שהכניס הפירות, הרי כהכניסו לחצר המזיק^[89].

במיוחדת לשניהם לבהמות ולניזק לפירות

הזיקה בחצר המיוחדת לבהמות למזיק ולניזק, ולא היתה מיוחדת לפירות אלא לניזק בלבד, יש סוברים שחייב^[90], על הפירות^[91], שחשוב רשות הניזק לענין הפירות^[92], ואף על פי שיש רשות למזיק להכניס שם בהמתו^[93]. והוא הדין במיוחדת לניזק לפירות בלבד, ולמזיק מיוחדת לבהמה בלבד^[94]. ויש סוברים שפטור, כיון שיש רשות לבהמת המזיק לילך שם^[95], היה לניזק לשמור פירותיו^[96]. הלכה שחייב^[97].

מיוחדת לפירות ולא לבהמות

הזיקה ברשות של שניהם המיוחדת לפירות ולא לבהמות, נחלקו תנאים ואמוראים: יש סוברים שחייב^[98], שכיון שאינה מיוחדת לשוורים חשובה 'שדה אחר'^[99]. ויש סוברים שפטור, שכיון שמיוחדת אף למזיק לפירות, אינה חשובה שדה אחר^[100]. הלכה שחייב^[101].

ברשות המזיק

הזיקה ברשות המזיק, פטור^[102], שטוען המזיק לניזק, מה עושים הפירות שלך ברשותי^[103], והכתוב מחייב דוקא 'בשדה אחר'^[104], ויש שכתבו שלמדים מקרן* שחייב ברשות הרבים ופטור ברשות המזיק^[105], קל וחומר שן שפטור ברשות הרבים^[106], שפטור ברשות המזיק^[107].

בחצר של אחר

הזיקה בחצר שאינה של המזיק ושל הניזק, אלא של אחר – ואין רשות לניזק להכניס פירותיו לחצר^[108] - נחלקו תנאים ואמוראים בדבר: יש סוברים שפטור^[109], שאינו חייב אלא 'בשדה אחר', דהיינו של ניזק^[110], ואף על פי שאין רשות לבהמה להלך שם^[111], או לפי שנאמר בחיוב התשלומים: מיטב שדהו^[112], והיינו דוקא במזיק שדהו של הניזק^[113]. ויש סוברים שחייב^[114], שנאמר בחיוב התשלומים: בשדה אחר^[115], כל שהוא שדה אחר ואינו רשות הרבים^[116]. הלכה שפטור^[117]. נתן בעל החצר רשות לניזק להכניס פירותיו, אף לסוברים שבלא רשות פטור^[118], חייב^[119], דחשיב רשות הניזק^[120], כחצר השותפים^[121].

מקום הנטילה והאכילה

שן שחייב ברשות הניזק, היינו שהפירות היו ברשות הניזק, וכן האכילה היתה שם, אבל אם בעל חי לקח מרשות הניזק והלך ואכל ברשות הרבים, פטור^[122], דגזירת הכתוב שאינו חייב אלא בשאף האכילה ברשות הניזק^[123]. היו הפירות ברשות הרבים, ולקחו ואכלו ברשות הניזק, נחלקו בדבר: יש סוברים שחייב^[124], שדי שהאכילה היא ברשות הניזק. ויש סוברים שפטור, שצריך שהלקיחה תהא ברשות הניזק^[125]. פירות המונחים ברשות הרבים, והבהמה עומדת ברשות הניזק, ונטלה הפירות ואכלתם ברשות הניזק, נסתפק ר' זירא, אם פטור^[126], ולפיכך אין מוצאים מידו^[127].

הערות שוליים