אנציקלופדיה תלמודית:עבודה זרה

הגדרת הערך - האיסור לעבוד לאל אחר מבלעדי ה'.

פתיחה

עבודת אל אחר מבלעדי ה' נקראת בלשון התורה^[1] בשמות רבים, יש מהם שהם על שם האל הנעבד, כגון: אלהים אחרים^[2], אלילים^[3], גִלולים^[4], ויש מהם שהם על שם הצורה הנעבדת, כגון: פסל^[5], מסכה^[6]. וכן אמרו: עשרה שמות מגונים נתגנתה בהם עבודה זרה לשם מעשיה^[7]: אלילים^[8], על שם שהם חלולים; פסל^[9], על שם שהם נפסלים; מסכה^[10], על שם שהם ניסוכים; מצבה^[11], על שם שהם עומדים; עצבים^[12], על שם שנעשים פרקים פרקים; תרפים^[13], על שם שהם מרקיבים; גִלולים^[14], על שם שהם מגועלים; שִׁקוצים^[15], על שם שהם משוקצים; חמנים^[16], על שם שהם עומדים בחמה; אשרים^[17], על שם שהם מתאשרים מאחרים^[18].

בלשון חכמים^[19], נקראת עבודת האל האחר מבלעדי ה': עבודה זרה^[20], ואף האליל עצמו נקרא כן^[21], וכל דבר שעשאו אלוה, גוי* או ישראל, נקרא עבודה זרה^[22].

איסור עשייתה

לעצמו

אסור לעשות עבודה זרה לעצמו^[23], ובמקור האיסור נחלקו תנאים: יש סוברים שמקורו מהכתוב: לא תעשה לך פסל^[24], שלדעתם לא יהיה לך אלהים אחרים^[25], הוא אזהרה בעושה הצלמים, ו"לך" הוא כלשון ונחלה לא יהיה לו^[26], שהוא בקנין הנכסים^[27]. ויש סוברים שמקור איסור עשיית עבודה זרה הוא מהכתוב: אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם^[28], שכן הכתוב של לא יהיה לך אלהים אחרים^[29], עניינו המניעה מהודות האלהות לזולתו יתעלה, ו"לך" הוא מלשון והיה ה' לי לאלהים^[30].

אף ראשונים נחלקו במקור האיסור לעשות עבודה זרה: רוב הראשונים כתבו שמקורו מהכתוב: לא תעשה לך פסל^[31]. ויש שכתבו שמקורו מהכתוב: אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם^[32].

העושה עבודה זרה לעצמו - אף על פי שלא עבדה^[33] - לוקה^[34], ואפילו עשאה לנוי^[35]. ובמנין המלקות נחלקו תנאים: א) יש הסוברים שלוקה משום שתי אזהרות^[36]. מהם הסוברים שדין זה נלמד מהכתוב: לא תעשה לך פסל^[37], על העשייה לוקה משום "לא תעשה"^[38], ועל כך שהעבודה זרה היא לעצמו לוקה משום "לך"^[39]. ומהם הסוברים שדין זה נלמד נלמד מהכתוב: ואלהי מסכה לא תעשו לכם^[40], על העשייה לוקה משום "לא תעשו"^[41], ועל כך שהעבודה זרה היא לעצמו לוקה משום "לא וגו' לכם"^[42]. ג) ויש מהתנאים הסוברים שהעושה עבודה זרה לעצמו לוקה משום שלוש אזהרות^[43], ודין זה נלמד משני הכתובים הנ"ל^[44], לוקה אחת משום "לא תעשו"^[45] ואחת משום "לא וגו' לכם"^[46] ואחת משום "לא יהיה לך"^[47].

להלכה פסקו ראשונים שכיון שאסור לעשות עבודה זרה אף לאחרים^[48], העושה עבודה זרה לעצמו לוקה שתים^[49].

איסור עשיית עבודה זרה לעצמו נמנה כלא-תעשה* במנין-המצות*^[50].

לצוות לאחרים לעשות לו

בכלל האיסור לעשות עבודה זרה לעצמו^[51], אף לצוות לאחרים לעשותה עבורו^[52], שכן המצווה לעשותה הוא הגורם עשייה^[53], והמצווה לאחרים לעשותה עבורו, לוקה^[54].

המקיימה

בכלל האיסור לעשות עבודה זרה לעצמו^[55], אף איסור על קיומה^[56]. ובמקור האיסור נחלקו תנאים: יש הסוברים שהאיסור נלמד מהכתוב: לא יהיה לך אלהים אחרים^[57], שכן נאמר: לא תעשה לך פסל וכל תמונה^[58], אין לא אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר: לא יהיה לך^[59]. ויש הסוברים שהאיסור נלמד מהכתוב: ואלהי מסכה לא תעשו לכם^[60], שמ"לא תעשו" נלמד איסור העשייה ומ"לא וגו' לכם" נלמד איסור הקיום, שמשמע לא יהיה לכם^[61]. ויש הסוברים שהאיסור נלמד מהכתוב: ופסל ומצבה לא תקימו לכם^[62], הנדרש: מה מצבה בבל תקים, אף פסל בבל תקים^[63], כלומר שיעבור עליו בקיומו בלא עשייה שיעשה כגון שעשו לו אחרים^[64].

המקים פסל

העושה עבודה זרה לעצמו ומקיימה, נחלקו תנאים במספר המלקות שלוקה: א) יש הסוברים שלוקה שתים משום שתי אזהרות^[65], שנאמר: ואלהי מסכה לא תעשו לכם^[66], עובר על העשייה משום לא תעשו^[67], ועובר על היותם אצלו משום לא וגו' לכם^[68], שיירצה: לא תהיה לכם^[69]. ב) ויש מהתנאים הסוברים שמי שעשה עבודה זרה לעצמו וקיימה לוקה שלוש משום שלוש אזהרות^[70], על עצם העשייה עובר^[71] משום לא תעשו^[72], שמשמע בלי עיכוב, אלא על המעשה לחוד^[73], ועל העשייה לעצמו עובר^[74] משום לא וגו' לכם^[75], רוצה לומר: ולא תעשו אותה לכם^[76], ועל הקיום אצלו עובר^[77] משום הכתוב של לא יהיה לך"^[78].

עשייתה לאחרים

אסור לעשות עבודה זרה בידו לאחרים^[79], כדי שיעבוד אותה^[80], ואפילו היה מי שיצוה לו לעשותה גוי*^[81], שנאמר: ואלהי מסכה לא תעשו^[82], יכול הם יעשו לאחרים, תלמוד לומר: לא תעשו לכם, וקוראים אנו: לא תעשו לא לכם^[83], ונמנה כלא-תעשה* במנין-המצות*^[84]. והעושה עבודה זרה בידו לאחרים, אפילו עשאה לגוי, לוקה^[85].

המקים פסל

המקים פסל, אף על פי שלא עשאו ולא עבדו, יש מהראשונים הסוברים שעובר בלא-תעשה*, שנאמר: ופסל ומצבה לא תקימו לכם^[86], ולוקה עליו^[87], שלדעתם זהו שדרשו על כתוב זה: מה מצבה בבל תקים, אף פסל בבל תקים^[88], מכאן למדנו אזהרה למעמיד אף על פי שאינו עובד^[89].

על האיסור להתנבא בשם עבודה זרה, ע"ע נבואה. על האיסור לנדור בשם עבודה זרה, ע"ע נדר. על האיסור להישבע בשם עבודה זרה, ע"ע שבועה.

על הברכה שאומר הרואה עבודה זרה, ע"ע ברכות הראיה^[90]. על הברכות השונות שאומר הרואה מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, בארץ-ישראל* ובחוץ-לארץ*, ע"ע הנ"ל^[91].

איסור עבודתה

עבודתה כשיודע שה' הוא האלהים

עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן, ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה הרי זה עובד עבודה זרה^[92]. בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה - והתחילו לעבוד עבודה זרה, שנאמר: אז הוחל לקרֹא בשם ה'^[93], כלומר: אז התחילו בני האדם להיות עושים להם אלילים ומכנים אותם בשם דברו של ה'^[94] - אמרו: הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כיון שעלה דבר זה על ליבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה^[95], וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו: ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אֹתם לכל העמים^[96], כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן, ובענין הזה ציוה ואמר: השמרו לכם פן יפתה לבבכם^[97], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא^[98].

על איסור האמונה שיש אלוה אחר מבלעדי ה', ע"ע אמונת ה'^[99].

עבודת ע"ז שלא כדרכה

עבודות הרבה קבעו עובדי עבודה זרה, לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה, ועבודת זה אינה כעבודת זה, כגון פעור^[100], שעבודתו שיפעור - יפתח ויגלה^[101], כמו: ופערה פיה^[102], ופיהם פערו^[103] - אדם לפניו^[104] פי הטבעת ויוציא רעי^[105], ומרקוליס - עבודה זרה ששמה קילוס^[106], לשון שבח, וחכמים כינו אותה לגנאי וקראוה: "קוליס"^[107], לשון: לעג וקלס^[108], ו"מר" לשון חילוף^[109], כלומר: חילוף קילוס^[110], שהחליפו שמה^[111]. ויש המפרשים ששמה היה: "קוליס", מלשון קילוס, שהוא שבח, וקוראים לה "מרקוליס", לגנאי, שבלשון חכמים "מר" היינו היפך ותמורה, ו"מרקוליס" היינו היפך שבח^[112]. ויש מפרשים שהוא עבודה זרה הנקרא בלשון רומי מרקוריס^[113], והוא שם אליל הממונה על עוברי דרכים^[114] - שעבודתו שיזרוק לו אבנים^[115], או יסקל מלפניו אבנים, והרבה עבודות כגון אלו, תיקנו לשאר צלמים^[116], וכל עבודה - אף גיפוף ונישוק^[117] - אף דרך בזיון, בכדרכה, חייב מיתה^[118], והאזהרה* היא מהכתוב: איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני^[119], דהיינו בכדרכה^[120], ולכן הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרולקיס כדי לבזותו, הויאל ועבודתו בכך, חייב, ומביא חטאת* על שגגתו^[121]. ודוקא בה יש מיתה^[122], שנאמר: וילך ויעבֹד^[123], שמשמע דבר שהוא עבודה לו^[124], ונאמר שם: וסקלתם באבנים^[125]. אבל הפוער עצמו למרקוליס, או שזרק אבן לפעור, פטור ממיתה, עד שיעבוד אותו דרך עבודתו^[126], ואזהרה* של עבודות אלו וכיוצא בהן, הוא שכתוב: ולא תעבדם^[127], ואין סוקלים עובד עבודה זרה עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה^[128].

במה דברים אמורים, בשאר עבודות חוץ ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך^[129], והמגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל עובר בלא-תעשה*^[130], שנאמר: ולא תעבדם^[131], ואינו חייב מיתה^[132]. אבל העובד באחת מארבע עבודות אלו, לאחד מכל מיני עבודה זרה, חייב, ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך^[133]. כיצד, הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס, חייב, שנאמר: זֹבח לָאלהים יחֳרם^[134], ובא הכתוב לעונשו מיתה^[135], ש"יחרם"^[136] לשון מיתה, שנאמר: כל חרם אשר יחֳרם מן האדם לא יפדה מות יומת^[137], ו"זֹבח לָאלהים"^[138], כל אלהים במשמע, ואפילו שלא כדרכה, מזה שלא כתבו בלשון עבודה "עובד לאלהים" בזביחה "יחרם"^[139], אתה שומע אפילו אינה עבודה שלו^[140], ואזהרתו^[141] היא מהכתוב: ולא תעבדם^[142]. זביחה בכלל עבודות היתה, ולמה יצאה^[143] בפירוש מכלל שאר עבודות שנכללו בכלל וילך ויעבֹד^[144], לומר לך, מה זביחה מיוחדת^[145] שכיוצא בה עובדים לשמים^[146] וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה^[147], בין היתה דרך עבודתה בזביחה, או אינה בזביחה^[148], אף כל עבודה שכיוצא בהם עובדים לשמים^[149], אם עבד בה לאל אחר, בין שהייתה דרך עבודתה בכך בין שאינה בכך, חייב עליה^[150], ומידה היא בתורה, שדבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד*, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא^[151], שאין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזיבוח, שהוא עבודת פנים, ומכאן אין אנו למדים לחייב השתחואה* שלא כדרכה, שאינה עבודה בפנים, מנין לרבות השתחואה^[152], לכך נאמר: לא תשתחוה לאל אחר^[153], לחייב על ההשתחוויה^[154], אפילו אין דרך עבודתו בכך^[155], ועונשו שמענו מהכתוב: וילך ויעבֹד וגו' וישתחו וגו' וסקלתם^[156], ועל כרחך לשלא כדרכה בא ללמד, שאם דרכה לעובדה בכך, בכלל "ויעבֹד" הוא^[157]. והוא הדין למקטר ומנסך^[158] וזורק^[159], שנאמר: בלתי לה' לבדו^[160], ריקן העבודות כולן לשם המיוחד^[161], ובא ללמדנו שחייב לא רק על זביחה שהיא עבודת דם, אלא אף על הקטרה וניסוך^[162].

עונש העובד

כל העובד עבודה זרה ברצונו בזדון - ללא עדים והתראה^[163] - חייב כרת*^[164], ובמקור החיוב נחלקו תנאים: א) לדעת ר' ישמעאל הדבר נלמד מהכתוב: כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת^[165], זה העובד עבודה זרה^[166], שמבזה דיבור שנאמר לו למשה מסיני אנכי ה' אלהיך וגו' לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'^[167]. וכן מגדף שבאותה פרשה, שנאמר בו: ונכרתה^[168], הוא בעבודה זרה לדעתם^[169]. וכן במעביר בנו למולך נאמר כרת מיותר - שנאמר בו: ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אֹתו מקרב עמו וגו'^[170] ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אֹתו^[171] - ודרשו: אם אינו ענין לו, תנהו ענין^[172] לזיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה, שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכם^[173]. ב) בדעת התנאים הסוברים שהכתוב כי דבר ה' בזה^[174] נאמר על אפיקורוס^[175], או לענין הפורק עול ומגלה פנים בתורה^[176], ולדעת התנאים הסוברים שמגדף שבכתוב אינו בעבודה זרה, אלא המברך את השם^[177], כתבו ראשונים שלמדים חיוב כרת בעבודה זרה מכרת המיותר בנותן זרעו למולך, בפרשת עריות^[178], ואם אינו ענין לו תנהו ענין^[179] לעבודה זרה^[180].

העובד עבודה זרה - במזיד, כשהיו שם עדים והתראה*^[181] - מיתתו בסקילה*^[182], שנאמר: איש או אשה וגו' וילך ויעבֹד אלהים אחרים וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' וסקלתם באבנים ומתו^[183].

על החיוב לתלות את העובד עבודה זרה אחרי סקילתו, שנאמר: ותלית אֹתו על עץ וגו' כי קללת אלהים תלוי וגו'^[184], והוא המברך את השם שנסקל משום שקילל אלהים, ועובד עבודה זרה שדומה למגדף ששניהם פשטו ידם בעיקר^[185], ע"ע סקילה. ושם, מחלוקת תנאים אם דוקא המגדף ועובד עבודה זרה נתלים, או שכל הנסקלים, ושהלכה שאין נתלה אלא המגדף ועובד עבודה זרה.

העובד עבודה זרה בשגגה, מביא קרבן חטאת*^[186], שנאמר בפרשת שלח בקרבן עבודה זרה: ואם נפש אחת תחטא בשגגה - להוציא את החוטא במזיד^[187] - והקריבה עז בת שנתה לחטאת^[188], כדין כל העובר בשגגה על אחת מצוות לא-תעשה* שאם עבר עליה במזיד חייב כרת^[189]. היחיד והנשיא - מלך*^[190] - והמשיח - כהן-גדול*^[191] - מביאים שעירה^[192], שנאמר שם: ואם נפש^[193], וכולם בכלל נפש אחת הן^[194], ועל הקרבנות הללו ע"ע חטאת וע' שעיר נשיא.

בית-דין* ששגגו והורו באיסור עבודה זרה להיתר, ועשו הקהל על פיהם, מביאים שעיר לחטאת ופר לעולה, ועל כך ע"ע פר העלם דבר של צבור וע' שעירי עבודה זרה.

על דינו של ישראל שעבד במזיד עבודה זרה, שהוא כמומר לכל התורה, ע"ע משומד.

עבדה מאהבה ומיראה

העובד עבודה זרה, ולא חשבה בליבו באלהות^[195], אלא עבדה מאהבה^[196], דהיינו מאהבת אדם^[197], או שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר^[198], או מיראה^[199], דהיינו מיראת אדם^[200], או מיראתו לעבודה זרה שמא תריע לו, כמו שהם מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה^[201], נחלקו בה אמוראים: לדעת אביי חייב^[202], שהרי עבדה^[203]. ולדעת רבא, פטור^[204], אם לא קיבלה עליו לאלוה^[205]. וכן הלכה^[206], שאם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות - שחייב עליהם אף שלא כדרכה^[207] - מאהבה או מיראה פטור^[208], שכן כשנחלקו אביי ורבא, ההלכה כרבא^[209].

איסור ההודאה בה וההרהור אחריה

הודאה בה

מצות עבודה זרה כנגד המצוות כולם^[210], שנאמר: וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו'^[211] - ומפי השמועה למדו^[212] - שבעבודה זרה הכתוב מדבר^[213], הרי למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר שם: מן היום אשר צִוה ה' והלאה לדֹרֹתיכם^[214], וכל המודה בעבודה זרה שהיא אמת, אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא^[215], והמקבל עבודה זרה עליו באלוה, חייב סקילה^[216]. וכל הכופר בעבודה זרה, מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצוות כולן^[217].

על איסור האמונה שיש אלוה אחר מבלעדי ה', ע"ע אמונת ה'^[218].

הרהור אחריה

אסור לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדיבור^[219], שהזהירנו מנטות אחר עבודה זרה ומהתעסק בסיפוריה^[220], כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה^[221], שנאמר: אל תפנו אל האלילים^[222], וסמוך לו: ואלהי מסכה^[223], תחילתם אלילים הם, אם פונה אתה אחריהם אתה עושה אותם אלוהות^[224], כלומר אם אתה מתעסק בעניניה כלומר להרהר אחרי השגעונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעולה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושים עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה שתהיה נפתה אחריה ותעבדה^[225], וספרים רבים חיברו עובדי עבודה זרה בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, ציונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותם הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריהם^[226]. ונכפל לאו זה במקום אחר^[227], שנאמר: השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'^[228], כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה^[229], ועוד נאמר בזה הענין: ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'^[230], שאין הענין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים^[231], שהרי נאמר: כי אראה שמיך מעשי אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה^[232] , אבל הכוונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחם וענינם כדי לעובדם^[233], וכמו שנאמר במקום אחר: ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם^[234], שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה^[235], אף על פי שאין אתה עובדה^[236], שדבר זה גורם להיפנות אחריה ולעשות כמה שהם עושים^[237], שנאמר שם: ואעשה כן גם אני^[238].

איסור זה נוהג בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות^[239], ועובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שהוא עושה בה מעשה, לוקה^[240].

לאו זה, של הפניה אחר עבודה זרה, נמנה במנין-המצות* כלא-תעשה*^[241], מכח הכתוב: אל תפנו אל האלילים^[242]. ויש שמנאוה מכח הכתוב: ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו'^[243], והכתוב: השמרו לכם פן יפתה לבבכם^[244]. ויש ממוני המצוות שלא מנאה^[245].

אף על פי שאסור לקרות בספרי עבודה זרה, לדעת עיקר עבודה ומה מעשיה ומשפטיה^[246], בית דין צריכים לידע דרכי העבודות המיוחדות לכל עבודה זרה^[247], שאין סוקלים עובד עבודה זרה - מלבד ממשתחווה וזובח ומקטר ומנסך^[248] - עד שיידעו שזו היא דרך עבודתה^[249].

הבטה בה

בכלל האיסור לפנות אחר עבודה זרה^[250], אפילו ההבטה בעבודה זרה^[251], שאסור להסתכל בדמות הצורה של עבודה זרה^[252], שנאמר: אל תפנו אל האלילים^[253], ואנו דורשים: אל תפנה לראותם^[254], או שאנו דורשים: אל תפנו אל מדעתכם^[255], שבזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנים אל מדעתכם^[256], שלא תתפנו להבלים ותהיו מפנים זכרון של הקדוש ברוך הוא מדעתכם^[257], ואין האיסור אלא בעושה צורה לשם עבודה זרה^[258], אף על פי שלא נעבדה עדיין^[259], אבל בדמות העשויה לנוי מותר להסתכל^[260]. ואין האיסור אלא בראיה ודאית, בעיון והסתכלות היטב, אבל ראיה דרך ארעי מותר^[261]. וכן אין האיסור אלא אם מתכוין להינות מההסתכלות, אבל אם אינו מתכוין להנאה, שאינו חפץ בהנאה זו ואינו צריך לה, מותר^[262].

רוב מוני המצוות מנו מצוה זו בכלל איסור הלא-תעשה* לפנות אחר עבודה זרה^[263]. ויש ממוני המצוות, שלא מנה איסור הפניה אחר עבודה זרה, ומנה רק איסור ראיית צלמים^[264].

הזכרת שמה

כל עבודה זרה שאינה כתובה בתורה אסור להזכיר שמה^[265], שנאמר: ושם אלהים אחרים לא תזכירו^[266], שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית^[267], וכיוצא בה^[268], וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקודש מותר להזכיר שמה^[269], שכיון שהתורה מזכרת אותה אנו רשאים להזכירה^[270].

מוני המצוות כללו איסור זה בכלל האיסור להשביע גוי* בשם עבודה זרה^[271]. או האיסור להתנבאות בשם עבודה זרה^[272].

על האיסור לגרום לגוי* לנדור בשם עבודה זרה, ע"ע נדר. על האיסור לגרום לגוי להישבע בשם עבודה זרה, ע"ע שבועה.

איסור הנאתה

האיסור ועונשו

עבודה זרה אסורה בהנאה^[273], והנהנה ממנה עובר בשני לאוים, שנאמר בעבודה זרה: ולא תביא תועבה אל ביתך^[274], ונאמר בעיר-הנדחת*: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם^[275], והוא כולל עבודה זרה, שאף הוא בכלל החרם^[276], ולוקה^[277] שתים^[278], אף על פי שאין ריבוי הלאוים בענין אחד מביא - לסוברים כן^[279] - לריבוי המלקיות, לפי שאין שני הלאוים הללו בענין אחד, שהלאו של לא ידבק הוא כשנהנה מעבודה זרה, והלאו של ולא תביא הוא על ההבאה לביתו כדי ליהנות ממנה^[280]. ויש מהראשונים שנראה שסובר שהנהנה ממנה עובר על לאו אחד^[281], שנאמר: פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמֹד כסף וזהב עליהם ולקחת לך^[282], וסמך לו: ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמֹהו^[283], וחרם איסור הנאה הוא, שנאמר בעיר הנדחת: החרם אֹתה ואת כל אשר בה^[284], וסמך לו: ואת כל שללה תקבֹּץ אל תוך רחֹבה ושרפת באש וגו' ולא ידבך בידך מאומה מן החרם^[285], ואם מכניסה לביתו עובר על לאו של לא תביא תועבה אל ביתך^[286].

איסור הנאה מעבודה זרה נמנה במנין-המצות* כלא-תעשה*^[287].

אף משמשי-עבודה-זרה* ונוי-עבודה-זרה* ותקרובת-עבודה-זרה* אסורים בהנאה, ואוסרים בכל שהוא, ועל כך עי' בערכיהם.

תחילת האיסור

בזמן תחילת איסור הנאה מעבודה זרה שעשאה גוי*, נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה - ור' עקיבא בברייתא^[288] - עבודה זרה של נכרי אסורה מיד^[289], שנאמר: פסילי אלהיהם תשרפון באש^[290], משפסלו נעשה אלוה^[291], או משום שנאמר: אבד תאבדון^[292], מייד^[293]. ולדעת ר' ישמעאל בברייתא, עבודה זרה של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד^[294], שנאמר: אבד תאבדון את כל המקֹמות אשר עבדו שם הגוים^[295], בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר^[296], ואף על פי שנאמר: "המקֹמות"^[297], אם אינו ענין למקומות, שאינם נאסרים, שנאמר: אלהיהם על ההרים^[298], ולא ההרים אלהיהם, תנהו ענין^[299] לכלים^[300] - דהיינו משמשי-עבודה-זרה* - יכול עשאום ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן, יכול יהיו אסורים, תלמוד לומר: אשר עבדו שם הגוים, שאין אסורים עד שיעבדו^[301], ונאמר: אשר אתם יֹרשים אֹתם את אלהיהם^[302], מקיש^[303] אלהיהם לכלים, מה כלים עד שיעבדו, אף אלהיהם עד שיעבדו^[304].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים, שעבודה זרה של נכרי אסורה בהנאה מיד^[305], שההלכה כר' עקיבא^[306].

יש מהאמוראים הסובר בירושלמי, שלא אמרו - לסוברים כן^[307], וכן הלכה^[308] - שעבודה זרה שעשאה נכרי אסורה מייד, אלא באומן שעושה למכור לשוק, שכיון שגמרה דבר בריא שהשתחוה לה, אבל העושה עבודה זרה כדי לעובדה אינה נאסרת אלא משיעבוד לה^[309].

אף בזמן תחילת איסור הנאה מעבודה זרה שעשאה ישראל, נחלקו תנאים: לדעת סתם משנה - ור' עקיבא בברייתא^[310] - עבודה זרה של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד^[311], שנאמר - בברכות-וקללות* - ושם בַּסָּתר^[312], עד שיעשה לה דברים שבסתר^[313], שהם עבודתה^[314]. ולדעת ר' ישמעאל בברייתא, עבודה זרה שעשאה ישראל אסורה מיד^[315], שנאמר שם: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה^[316], משעת עשייה עומד הוא ב"ארור", ונאמר שם: תועבת ה'^[317], ומכאן שאסור בהנאה^[318].

להלכה כתבו ראשונים ואחרונים, שעבודה זרה של ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד^[319], שההלכה כר' עקיבא^[320].

על עבודה זרה שנתבטלה על ידי עובדיה, שהיא מותרת בהנאה, ע"ע בטול עבודה זרה.

האסור משום ריחוק ומראית העין

ריחוק

מצוה להתרחק מדרך עבודה זרה^[321] ארבע-אמות*^[322], שנאמר: הרחק מעליה דרכך^[323], זו מינות^[324]. והדברים אמורים בזמן שהעבודה זרה קיימת והדרך מיוחד לה, אבל אם ניטלה משם העבודה זרה מותר לילך על הדרך, שהדרך לא נאסר בפני עצמו^[325]. וכל שכן שאסור להיכנס לבית שיש שם עבודה זרה^[326].

כניסה לעיר שיש בה ע"ז

אסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה^[327] - משום חשד, לסוברים כן^[328]. או משום איסור הנאה, לסוברים כן^[329] - ובמהות האיסור נחלקו תנאים: א) לדעת סתם משנה - וחכמים בברייתא^[330] - בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום - שאין דרך יוצאת מאותה העיר לילך לעיר אחרת, והדרך הכבושה ממקומו לאותה עיר, מיוחדת לאותה העיר לבדה^[331] - לילך לשם, ואם אין הדרך מיוחדת לאותו מקום, מותר^[332], שכיון שדרך מסלול זה הולכים גם לעיר אחרת, הרואה אומר שלמקום אחר הוא מהלך^[333], ואין טעם האיסור אלא משום חשד - לסוברים כן^[334] - וכל שאפשר לדון לזכות ולחוב בשוה, אין בו חשד^[335], וכן מותר להיכנס לתוך העיר כשיש ממנה דרך לעיר אחרת, כיון שההולכים לעיר האחרת צריכים לעבור בתוך עיר זו^[336], וכגון שדרך הרבים - לעיר האחרת - עוברת בעיר זו^[337]. או שהדברים אמורים כגון שבא לשם מאתמול, שאין מקום לחשוד שבא לשם היום לעבוד עבודה זרה, שתולים שכבר היה בעיר לצרכיו^[338]. ב) ולדעת ר' מאיר, לעולם אסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה ולא מתוכה לעיר אחרת^[339], ואף על פי שדרך מסלול זה הולכים גם לעיר אחרת^[340], שלדעתו במקום שהדבר שקול אצל בני אדם לדון לכף זכות ולכף חובה, חוששים שידינוהו לכף חובה ויחשדוהו שעובר עבירה^[341]. או שהדברים אמורים כגון שבא שם מאתמול, שאסור לצאת מתוכה היום משום חשד, שיאמרו שבא לשם היום לעבוד עבודה זרה ושוב יוצא ממנה לילך לעיר אחרת^[342].

רוב הראשונים סוברים שטעם האיסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה הוא משום החשד^[343], ונחלקו לדעה זו בזמן שאסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה: א) יש סוברים דהיינו ביום שגוים עובדים לעבודה זרה שלהם^[344], ועבודתה מתפשטת בכל העיר^[345], ואסור להיכנס כדי לספר עם אחד מבני העיר^[346] מפני החשד שיאמרו הרואים שאף הוא הולך לשם לעבוד עבודה זרה^[347]. ב) ויש סוברים שהדברים אמורים כשהיה שם יריד, שהגוים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם, ולפיכך אסור לילך שם שלא יהא נראה כאחד מהם ההולך לסחורה לכבוד העבודה זרה^[348], שהוא כבוד לעבודה זרה כשמתאספים עם רב ליריד שלה^[349], או לפי שנראה כהולך לישא וליתן עמהם^[350] - ואסור לישא וליתן עם הנכרים ביום אידם^[351] - אבל אם אין שם יריד, מותר לילך לשם^[352], כיון שאין מתקבצים שם משאר מקומות אף על פי שהם עושים שם יום איד, שלא מצינו שאסרו לילך שם כדי שלא יחשדוהו שהוא עובד עבודה זרה^[353]. ג) ויש שכתבו שאף כשאין שם יריד אסור משום חשד שהולך לעובדה^[354], שאם מטעם שנראה כהולך לכבדה אסור, כל שכן כשנראה כהולך לעובדה, שאסור^[355]. ד) ויש מפרשים שהדברים אמורים לעולם, ובכל מקרה שצריך לעבור דרך העיר ללכת לעיר אחרת^[356], וטעם הדבר - לסוברים שיש חילוק בין עיר שיש בה דרך אחרת לעיר שאין בה דרך אחרת^[357] - שכשיש דרך אחר לזו העיר שיצא משם לא יחשדוהו שעובר בעיר שיש בו עבודה זרה, שיאמרו שילך בדרך האחר, אבל כשאין שם דרך אחר יחשדוהו ובודאי שיאמרו ראו שפלוני עובר בעיר שיש בה עבודה זרה^[358].

ויש מהראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שאין טעם האיסור משום חשד, אלא משום הנאה^[359], שההולך ממקום למקום אסור לו לעבור בעיר שיש בה עבודה זרה^[360], והדברים אמורים - לסוברים כן^[361] - בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום^[362], מפני שאפשר שזה נקרא נהנה מאותו הדרך שלא היה יכול לעבור בדרך אחר אבל כשיש לו דרך אחר^[363], אבל אם יש שם דרך אחרת ונקרה והלך בזו, מותר^[364], שאין לו שום הנאה, שהרי היה יכול ללכת בדרך האחרת^[365].

להלכה כתבו הפוסקים שאין האיסור להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה אמור, אלא אם כן יש בה יריד לעבודה זרה^[366], ומותר להיכנס לתוכה אם עוברים מתוכה לעיר אחרת^[367].

יריד שבתוך הכרך, בתוספתא שנינו, שנחלקו בו תנאים: לדעת ר' מאיר, אין הולכים לאותו הכרך ולא לעיירות הסמוכות לו, מפני שהוא נראה כהולך ליריד^[368]. ולדעת חכמים, אינו אסור אלא לילך לאותו הכרך בלבד^[369].

במה דברים אמורים שאסור לילך לעיר שיש שם עבודה זרה, באכסנאי, אבל בן העיר ההיא מותר^[370], שאם היה מחוץ לעיר מותר לחזור לביתו^[371], שכיון שהאיסור הוא - לסוברים כן^[372] - משום חשד, בבן העיר אין חשד^[373], שכל מי שמכירו יודע שהוא בן עיר זו, ומי שאינו יודע שואלו מאיזה מקום אתה, כדי שלא יחשוד בכשרים^[374].

ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שלא התירו אלא למי שהוא עצמו דר כעיר זו, אבל מי שאינו דר שם אסור לילך אליה, אף על פי שדרים שם יהודים^[375], ודוקא אם דרים שם יהודים יחידים, אבל אם דרים שם עשרה יהודים מותר להיכנס שם, ואפילו אין שם עשרה בעלי בתים, אלא יחד עם נערים ומשרתים הם עשרה, מותר, שכל שיש עשרה קרויים קהל^[376]. ב) ויש סוברים שאם דרים שם קצת יהודים מותר לאחרים להיכנס שם, שהרואים תולים שלבית יהודי חבירו הוא הולך^[377], שכל מקום שאפשר לדון לזכות - לסוברים כן^[378], וכן הלכה^[379] - אין חשד, ולא אסרו לילך לשם אלא כשכל בני העיר גויים, שלא יתלו שלדבר עם אחד מן הגויים הוא הולך, לפי שיאמרו שכיון שאז כל בני העיר עובדים לעבודה זרה אין גוי אחד בעיר שיניחנה ויתעסק עם היהודי בצרכיו^[380]. וכתבו אחרונים שאף לדעה זו לא התירו להיכנס אלא כשדרים שם שלשה או ארבעה יהודים, שהדבר מפורסם שיש שם יהודים ולא יחשדוהו, אבל אם אין שם אלא יהודי אחד, אין הדבר מפורסם שיהודי דר שם, ואסור ליהודי אחד להיכנס לאותה העיר משום חשד^[381].

אף ההולך בשיירא, מותר להיכנס לעיר שיש בה עבודה זרה, שדרך שיירא לילך בכל מקום^[382]. וכן שנינו בתוספתא: עובר אדם בשיירא ממקום למקום ונכנס לכרך שהיריד בתוכה, ואינו חושש שנראה כהולך ליריד^[383].

כניסה לרחוב וחצר שיש בו ע"ז

הדר בעיר שיש בה עבודה זרה, כתבו ראשונים שאסור לילך לרחוב שהעבודה זרה שם, אם אין אותו רחוב פתוח לשווקים אחרים, לפי שהוא נראה כהולך שם כדי לעובדה^[384], ויחשדוהו שאר הישראלים הדרים בעיר ההיא^[385], והוא שעובדים ביום הזה לאותה עבודה זרה^[386], וכל שכן שאסור לעולם להיכנס לחצר של בית עבודה זרה, ואפילו כדי לדבר עם אחד מהנמצאים שם^[387], ואפילו אין עובדים אותה באותו יום^[388], שכיון שהולך לחצירה, נראה הוא כהולך לעובדה, ואין הרואים תולים להקל^[389]. והדברים אמורים כשאין הגויים רגילים להיכנס שם שלא לצורך עבודה זרה, אבל אם יש שם חצר לדון, או שדרכם להיכנס שם לעשות צרכיהם, או לעבור שם דרך קפנדריא, מותר להיכנס שם^[390], וכן כתבו אחרונים שאם הדרך עוברת שם למקום אחר, מותר להיכנס שם^[391] מן הדין, ומידת חסידות שלא לעבור שם אם יש לו דרך אחרת קצרה כמותה^[392].

אף אם היה צריך להיכנס לחצר עבודה זרה לצורך עסקי רבים, צידדו ראשונים שאסור^[393].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[394] - שלא אסרו להיכנס לעיר שיש שם עבודה זרה אלא כשיש שם יריד^[395], מותר להיכנס לחצר שיש בה עבודה זרה^[396], בזמן שאין הגויים מתקבצים בה - מכמה מקומות^[397] - לשם עבודה זרה^[398].

אם אף לצורך פיקוח נפש אסור להיכנס לחצר עבודה זרה, עי' להלן^[399].

על מחלוקת התנאים אם איסור הליכה לטריאות וקרקסיאות הוא מפני שהם מושב לצים^[400], ולכן אסור אף במקום שאין "מזבלים" לשם עבודה זרה, או שאיסור זה הוא רק משום שמזבלים לעבודה זרה, ע"ע ליצנות^[401].

חשד שעובד לעבודה זרה

אסור לאדם להשהות אצלו צורות מסויימות^[402], מפני החשד^[403], וכן שנינו: טבעת שיש עליה חותם - צורה^[404] - בולט, אסור להניחה^[405] באצבעו^[406] - וכן בכל מקום שתיראה^[407] - מדרבנן^[408], משום חשד^[409], שמא יאמרו הרואים עובד הוא לה^[410], אבל אם היתה הצורה שוקעת מותר להניחה^[411] - אם היא כצורת דברים שבולטים, לסוברים כן^[412]. או אף אם היא בדמות חמה ולבנה הנראות שוקעות ברקיע, לסוברים כן^[413] - שאין כאן חשד^[414], לפי שאין דרך לעשות צורות שוקעות לעבודה זרה^[415]. ויש שכתבו שאסור להשהות צורה בולטת אף משום החשד שיאמרו שהוא עצמו עשאה, ועבר על הלאו: לא-תעשון-אתי*^[416], מה שאין כן צורה שוקעת שמותר - לסוברים כן^[417] - לעשותה^[418]. ויש שכתבו שאין חוששים לחשד שיאמרו שהוא עשה^[419], לפי שאין בו איסור סקילה, אלא איסור לאו בלבד^[420], וכן כתבו ראשונים שצורה שוקעת שמותר להשהותה^[421], הרי זה אף באותן צורות שאסור לעשותן שוקעות משום הלאו של לא תעשון^[422].

גוי שהביא לישראל שטר חוב עם חותם בולט של שעוה, מותר לישראל להשהותו אצלו, שאין כאן משום חשד, כיון שאינו משהה אותו אלא לפי שעה עד שיפרע חובו^[423]. ויש שכתבו שכל שהוא דרך עראי מותר להשהותו^[424].

יש מהאחרונים שכתבו שכל הצורות השוקעות, שאמרו בהן שאם מצאן אסורות בהנאה שמא הן עבודה זרה, כשעשאון לו אחרים, אסור להשהותן, משום חשד שהוא עובד להן^[425]. ויש חולקים וסוברים שעולם מותר להשהות צורה שוקעת של דבר בולט^[426].

אסור לעשות צורה בולטת, משום חשד שיאמרו שלעבדה הוא עושה אותה, וזו שאמרו בטבעת שחותמה שוקע שאסור לחתום בה^[427], הרי זה משום חשד, שכשחותם בה הוא עושה צורה בולטת^[428]. ויש סוברים שאין איסור לחתום בה - כשאינו משהה אצלו את הצורה הבולטת^[429] - אלא כשהצורה היא מאותן צורות שאסור לעשותן מן התורה משום הלאו של לא תעשון^[430], אבל לא בשאר צורות^[431], ודוקא להניחן אצלו הוא שאסור משום חשד^[432].

על האיסור לעשות צורות כדמות המשמשים לה' וצורת אדם, ע"ע לא תעשון אתי. אלו צורות בולטות אסור לעשותם או להניחם אצלו, נחלקו ראשונים, ועל כך ע"ע חשד; מראית העין^[433]. על כך שלא אסרו לקיים צורות אלא כשהן מכובדות, אבל אם היו מבוזות, מותר לקיימן, ע"ע הנ"ל^[434]. ושם^[435], שנחלקו ראשונים בצורות שלא נודע שהיו נעבדות לשם עבודה זרה, אם מותר להשהותן.

מראית העין של השתחואה

נתחב לו קוץ ברגלו בפני עבודה זרה^[436], לא ישחה ויטלה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה^[437], ואף על פי שהקוץ מצערו, אסור לשחות כדי ליטלו^[438], אלא ישב ואחר כך יטול^[439]. ואם אינו נראה כמשתחוה לה - כגון שפנה אחוריו^[440] או צידו לעבודה זרה^[441] - מותר^[442].

נתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה, לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה^[443], אלא ישב ואחר כך יטול^[444], אבל הופך לאחוריו ומלקט^[445], ואם אינו נראה כמשתחוה לה, מותר אף לשחות לפניו וליטלם^[446].

מעיין המושך לפני עבודה זרה לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה^[447], ואפילו אם ימות אם לא ישתה^[448], אבל הופך לאחוריו ושותה^[449], ואם אינו נראה כמשתחוה לה, מותר אף לשחות לפניו ולשתות^[450].

מראית העין של נישוק

פרצופים שהם מקלחים מים - שסילון של מים יוצא דרך פיהם^[451] - לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה^[452], וכעובר על איסור דאורייתא^[453]. ונחלקו גאונים וראשונים: א) יש סוברים שהדברים אמורים כשהיו מקלחים מים לפני עבודה זרה^[454], שכן הם גורסים: פרצופות המקלחים מים בפני עבודה זרה^[455]. והדבר אסור, שכיון שלכבודה עשאוהו, המנשק לו נראה כמכבד עבודה זרה ומנשק לה^[456], שכל שעשה גוי לכבוד העבודה זרה המנשק לו הרי זה כמנשק לעבודה זרה עצמה^[457]. או שהדברים אמורים שהעבודה זרה היא למעלה מן הפרצוף, שהרואה אותו מרחוק סבור שהוא מנשק לעבודה זרה^[458]. ב) ויש הסוברים שאפילו לא היה הפרצוף נעבד אסור לשתות מפיו^[459], ואף על פי שלא נעשה אלא לנוי^[460], שכן הם גורסים: פרצופות המקלחים מים בכרכים^[461]. ג) ויש מחלקים, שבכרכים שדרכם לעשות פרצופים לנוי, אין איסור לשתות מפיהם אלא אם כן מקלחים לפני עבודה זרה, אבל בכפרים אסור אף כשהם שלא בפני עבודה זרה^[462]. ד) ויש שנראה מדבריהם שדוקא כשהפרצופים עצמם נעבדים אסור לשתות מפיהם^[463].

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש הפוסקים שאיסור זה הוא דוקא בפרצופים המקלחים מים בפני עבודה זרה^[464], והמחמיר אפילו שלא בפני עבודה זרה, תבוא עליו ברכה^[465]. ויש הפוסקים, שיש להחמיר בכל ענין, ואף פרצופים המקלחים מים שלא בפני עבודה זרה, אין לשתות מהם^[466].

האסור בעבודה זרה משום מראית עין, אם אסור כשאין אדם רואהו, ע"ע חשד; מראית העין^[467].

במקום סכנה

מעין המושך לפני עבודה זרה, שאסור לשתות ממנו^[468], הדבר אסור אף במקום סכנה, שאם לא ישתה ימות בצמא^[469]. ונחלקו ראשונים: א) יש סוברים שאף במקום פיקוח נפש, שהוא בסכנת מוות ממש, אסור לשתות^[470], כדרך שמצינו שאין מתרפאים בעבודה זרה^[471], והרי זה בכלל אביזרייהו* של עבודה זרה, שאמרו בהם שיהרג- ואל-יעבור*^[472], אף על פי שאין בדבר אלא איסור דרבנן^[473]. ב) ויש סוברים שלא נאמרו הדברים במקום שימות ודאי אם לא ישתה, ולא אמרו שלא ישתה אלא במקום שאפשר לו לבוא לידי סכנה, שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים^[474], אבל במקום סכנה ממש מותר לשחות ולשתות, כיון שאין האיסור אלא משום מראית העין^[475], ולא אמרו בכגון זה ייהרג ואל יעבור^[476], כיון שאין האיסור אלא מדרבנן^[477].

יש מהאחרונים שכתבו שדוקא בנראה כעובד עבודה זרה אסור במקום שאין סכנה ודאית, אבל להיכנס לבית עבודה זרה, שאינו אלא נראה כהולך לעבוד, מותר במקום סכנה שאינה ודאית^[478].

לסוברים שאף במקום פיקוח נפש אסור לשתות ממעין המושך לפני עבודה זרה^[479], יש מהראשונים המצדדים שאף בכניסה לחצר עבודה זרה מפני החשד - לסוברים שהדבר אסור^[480] - אף אם היה צריך להיכנס מפני פיקוח נפש אסור, כדרך שאסור לשחות ולשתות ממעין המושך לפני עבודה זרה^[481]. ויש שכתבו שבמקום פיקוח נפש מותר לילך לעיר שיש בה עבודה זרה^[482] או לחצר עבודה זרה^[483], שדוקא בשוחה ושותה שנראה כעובד אסור אף במקום פיקוח נפש, מה שאין כן זה שאינו נראה כעובד אלא נראה כהולך לעבוד^[484].

הערות שוליים