אנציקלופדיה תלמודית:שביעית
|
הגדרת הערך - אסור לעשות מלאכה בקרקעה של ארץ-ישראל* או באילנותיה בשנה השביעית.
פתיחה
בערך דלהלן יבוארו דיני האסור והמותר במלאכת הקרקע והאילנות בשנה השביעית. על האיסור לסייע ידי העוברים על איסורי שביעית, ע"ע אין מחזיקין ידי עוברי עברה[1] וע' מסייע ידי עוברי עברה. על מצות כילוי פירות-שביעית* מן הבית בזמן שכלו מן השדה, ע"ע בעור שביעית. על שדה הפקר*, אם נוהג בה שביעית, ע"ע הפקר[2]. על פירות-שביעית*, שהם הפקר[3], ע"ע הפקר וע' פירות שביעית. על אכילת ירקות שגדלו בשנה השביעית מאליהם, ע"ע ספיחי שביעית. על קדושת פירות שביעית ועל אכילתם, ע"ע פירות שביעית. על מצות שמיטת-כספים* בשנה השביעית, ע"ע שמיטת כספים. על איסור עבודת הקרקע והאילנות בימים הקודמים לשנה השביעית, ע"ע תוספת שביעית[4].
האיסור וחיובו
חיוב השביתה מעבודת הארץ
מצות-עשה* לשבות מעבודת הארץ בשנה השביעית[5], שנאמר: כי תבֹאו אל הארץ אשר אני נֹתן לכם ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמֹר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ וגו' שנת שבתון יהיה לארץ[6], ו"שבתון" זה עשה הוא[7]. וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ בשנה זו, ביטל מצות עשה[8]. ויש מהראשונים שכתבו שהמצוה היא שתשבות הארץ מעבודת הקרקע[9], דהיינו שמלבד החיוב על האדם שלא יעשה מלאכת הקרקע, חל חיוב על האדם אף שהקרקע עצמה תשבות בשביעית[10], שכן אמרו: אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית[11], והאיסור הוא איסור המונח על הקרקע, שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחוץ לארץ[12]. ויש שכתבו שמחלוקת בין סוגיות התלמוד היא, אם המצוה היא שתשבות הארץ[13], או שהאדם ישבות מעבודת הארץ[14]. ונמנית מצוה זו במנין-המצות*[15]. ומהונים פרשיות במנין המצוות[16], יש שמנו מצוה זו כפרשה[17].
יש מהראשונים שכתבו שנכפלה המצוה הזו במקום אחר, באומרו[18]: בֶּחריש ובקציר תשבֹּת[19] - והוא מקרא מיותר, שהרי כבר כתוב: וביום השביעי תשבֹּת[20], ופירט בו הכתוב: כל מלאכה[21],
אם אינו ענין לשבת שאינו צריך, תנהו ענין לשביעית[22] - ובא הפירוש שעל שנה השביעית נאמר[23], שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ[24].
מצות לא-תעשה* שהזהירנו מעבודת הארץ בשנה השביעית[25], שנאמר: ובשנה השביעִת וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר[26], וכל העושה בה מלאכה מעבודת קרקע[27], מלבד מה שמבטל מצות עשה[28], עובר אף על לא תעשה[29]. ונמנית מצוה זו במנין המצוות[30]. ויש שמנאוה כארבע מצוות: שלא לזרוע בשביעית[31]; שלא לזמור בשביעית[32]; שלא לקצור בשביעית[33]; ושלא לבצור בשביעית[34].
טעם המצוה
בטעמי מצות השביתה ממלאכת הקרקע והאילנות בשנה השביעית, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים הטעם, כדי שתוסיף האדמה תת כוחה לזורע[35]. ויש סוברים הטעם, שהארץ הנבחרת תעיד על בריאת העולם בחידושו, בשביתת העבודה בה בכל שנה שביעית[36]. ויש סוברים הטעם, להעיר את ליבנו לפקוח עינים עיורות השקועות בדמיוני העולם כזביו והבליו לעבוד את האדמה עבודה תמידית, ולצאת מעבודתנו נתן לנו שנה לשביתה[37].
מלאכת האילנות
יש מהראשונים הסוברים שבכלל מצות עשה של השביתה מעבודת הארץ[38] אף לשבות מעבודת האילן[39], שנאמר: ושבתה הארץ[40], ועבודת כל האילנות בכלל ושבתה הארץ[41], וכן בכלל מצות לא תעשה שלא לעבוד את הארץ בשנה השביעית[42] אף שלא לעשות מלאכה עבור האילן[43]. ויש מהראשונים סוברים שאין השביתה מעבודת האילן בכלל מצות העשה[44], אלא רק בכלל מצות לא תעשה שלא לעבוד את הארץ בשנה השביעית[45].
המקום שנוהג
מצות השביתה מעבודת הארץ בשנה השביעית נוהגת מן התורה בארץ-ישראל* בלבד[46], שבשביעית תלה השם יתברך קדושה בארץ, שנאמר: שבת שבתון יהיה לארץ[47], ומותר לישראל לחרוש ולזרוע בשנת השמיטה בחוץ-לארץ*[48], ואף על פי שיש מקומות שהחמירו בהם לענין תרומה ומעשר כגון בבל ומקומות הסמוכים לארץ ישראל[49], לענין שביעית לא החמירו[50].
ארץ ישראל, מלבד קדושתה העצמית מחמת השכינה השורה בה[51], נתקדשה אף בקדושה הבאה על ידי ישראל, וקדושה זו היא הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ[52], ושתי פעמים נתקדשה הארץ, ונקראים בשם קדושה ראשונה וקדושה ושניה[53], ונחלקו הדעות אם קדושה ראשונה קידשה אף לעתיד לבוא, שאף בשעת החורבן וגלות ישראל בימי נבוכדנצר לא בטלה הקדושה לענין חיוב המצוות התלויות בארץ, או שקידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ובימי הגלות לא נתחייבו בתרומות ומעשרות, ועל כך ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצותיה: קדושה ראשונה[54]. ושם[55], שלהלכה קדושה ראשונה בטלה. קדושה שניה נתקדשה בימי עזרא[56], ונחלקו בה הדעות אם היא מן התורה או מדרבנן, ועל כך ע"ע הנ"ל: שם: קדושה שניה[57]. אף בקדושה השניה נחלקו הדעות אם קידשה לעתיד לבוא, ועל כך ע"ע הנ"ל: שם: שם[58]. ושם[59], שלהלכה נחלקו בכך ראשונים. קדושה שניה אינה אלא במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ועל מקום זה, ע"ע הנ"ל: הארץ וגבולותיה: עולי מצרים ועולי בבל[60], ולפיכך אין השביעית נוהגת בארץ ישראל מדאוריתא לענין איסור עבודה אלא במקום שהחזיקו בו עולי בבל[61].
קידוש בית דין
יש מהראשונים הסובר שהשמיטה צריכה קידוש בית-דין*, כפי שמצוה - לסוברים כן[62] - למנות שנות היובל* בבית דין[63].
בזמן הזה
בחיוב שמיטה כשהיובל* אינו נוהג[64], נחלקו תנאים[65]: לדעת חכמים - ורבי יהודה[66] - שביעית נוהגת מן התורה אף על פי שאין יובל[67]. ולדעת רבי - והלל[68], והספרי[69] - בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות, נוהגת שמיטה מדבריהם[70], שנאמר - בשמיטת-כספים*[71] - וזה דבר השמיטה שמוט[72] - ולמה נכפל "שמיטה" "שמוט"[73] - שני שמיטים, שמיטה ויובל[74], ובזמן הזה השביעית נוהגת מדרבנן[75]. ויש מהראשונים הסוברים שאף חכמים מודים לדעה זו, ולא אמרו אלא ששביעית נוהגת אף על פי שלא נהגו יובל והניחו בחטאם[76]. ויש מהראשונים המפרשים בדעת רבי, שבזמן שפסקו היובל מדאוריתא, נוהגת שביעית מדרבנן, ובזמן שפסקו היובלות מכל וכל, ואפילו מדרבנן, אין השביעית נוהגת כלל, אלא ממידת חסידות בלבד[77].
אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן[78], שכן ההלכה כרבי[79]. ויש הפוסקים ששביעית בזמן הזה דאורייתא[80], שאין השביעית תלויה ביובל[81], שכן הלכה - לסוברים כן[82] - כרבי מחבירו אבל לא מחביריו[83]. ויש הפוסקים ששביעית בזמן הזה אינה נוהגת כלל[84], אלא ממידת חסידות בלבד[85], אם משום שלדעתם השמיטה צריכה קידוש בית-דין*[86] ואינה נוהגת בזמן הזה שאין הסמיכה* נוהגת[87], או משום שלדעתם רבי סובר שבזמן שאין היובל נוהג כלל, אף השמיטה אינה נוהגת כלל[88]. ומכל מקום כתבו ראשונים ששנת השמיטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם בידיהם לנוהג בה כל קדושת שביעית[89], ויש מהאחרונים שכתבו, שאף לסוברים ששביעית אינה נוהגת בזמן הזה[90], כבר קיבלו אבותינו יושבי ארץ ישראל מעולם, גם אחר שכבר לא היה בית דין מקדש שנים לחוש ולהנהיג שביעית זכר לחיוב שביעית של תורה, שתהיה נוהגת - אף לדעת רבי, בזמן שהיובל נוהג מן התורה[91] - כאשר ישובו כל ישראל לארץ ישראל ויהיו כל יושביה עליה[92].
יש מהאחרונים הסובר ששביעית בזמן הזה חיובה מדברי-קבלה*, שקיבלוה עליהם בזמן עזרא, שנאמר: ובכל זאת אנחנו כֹּרתים אמנה וגו'[93] וְנִטֹּשׁ את השנה השביעית[94].
להלכה כתבו הפוסקים שהשמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן[95].
ישראל בשדה ישראל אחר
השכיר ישראל שדהו לישראל אחר ועובדו בשביעית, או שנתן לו רשות לעובדו בשביעית, כתבו ראשונים שעובר הבעלים על איסור[96] ולוקה עליו[97]. ויש מהאחרונים שכתבו שאין איסור הלאו מוטל על בעל הקרקע, אלא העשה בלבד[98]. ויש שכתבו להיפך, שאין חיוב העשה מוטל כלל על בעל הקרקע, אלא על העובד בלבד[99].
גוי בשדה ישראל
היה הגוי* עובד בשדה ישראל, נחלקו בו הדעות: א) יש הסוברים שהישראל מבטל מצות עשה של שביתת הארץ[100], שלדעתם זהו שנאמר: ושבתה הארץ שבת לה'[101], שהיא מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע[102], שגזר הכתוב שהארץ תשבות[103], ופירוש הכתוב, שמצוה על הישראל שלא יעזוב הגוי לזרוע בשדהו בשנה השביעית, כי הוא ברשותנו[104]. ועוד, שהשביעית תלה השם יתברך קדושה בארץ[105], שנאמר: שבת שבתון יהיה לארץ[106]. ובענין אחד חמור משבת ויום טוב, שבשבת ויום טוב יש איסור על העושה מלאכה בעצמו, אבל על ידי גוי הוא רק שבות[107], שבשבת מלאכה נאסרה ולא שביתת שדה, מה שאן כן בשביעית ששביתת שדה היא המצוה, אם כן מה לי על ידו או על ידי גוי, סוף סוף עובר על שביתת הארץ[108]. והוא כחיוב על שביתת-בהמתו* בשבת, שחייב אף כשבהמתו ביד אחר[109]. ומכל מקום אינו עובר על הלאו של איסור עשיית מלאכה בקרקע בשביעית, שהוא מוטל על האדם[110], כי שם הכל כתוב בלשון נוכח: שדך לא תזרע[111]. ולפי זה יהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אף על פי שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין גופה, ושכירות איננה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שעובר הישראל בעשה על ידי עבודתו של הנכרי[112]. ב) ויש הסוברים שאם הגוי עובד בשדה ישראל, אין הישראל עובר על איסור מדאוריתא[113], שאין איסור שביתת הארץ, אפילו בעשה שבה, אלא כשישראל שהוא בן החיוב של שביתה עובד את הארץ[114], אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאיננו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ[115], שכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאוריתא[116], אבל לא כשהוא ביד גוי[117]. ומותר להשכיר שדה לגוי בשביעית, אלא שצריכה השכירות להיות בהבלעה[118], דהיינו שאיזה זמן לפני השביעית ואחריה יהיה גם כן נכלל בכלל ההשכרה[119], שאפילו עובדה בשנת השמיטה, מכל מקום אפשר שלא יעבוד בה בשנה זו[120], ואין זה התנאי שלההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור[121]. וכן אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשביעית בשדהו, משום אמירה-לנכרי-שבות*[122].
למנוע מגוי לעשות מלאכה
יש שנראה מדבריהם שחיוב השביתה ממלאכת הקרקע בשנה השביעית מוטלת על כלל ישראל, וחובה עליהם למנוע מהגוי* לעבוד בקרקעה של ארץ ישראל בשביעית[123], וכל אדם מישראל שעובר עבירה ועושה עבודת הארץ בשביעית, לא רק שהוא בעצמו עובר על עשה ולא תעשה, אלא הוא מכשיל בזה את כל ישראל, שהכ מבטלים על ידו את מצות ושבתה הארץ[124].
היתר מכירה
יש מהאחרונים שכתבו עצה להתיר עבודת הקרקע והאילן בשביעית על ידי שקודם השנה השביעית ימכור ישראל הקרקע לגוי, ואחר כך כשיעבור השביעית יחזור ויקנה אותה ממנו[125]. ובדורות האחרונים התירו רבים מהאחרונים לסמוך על זה[126], והיא הוראת-שעה* לפי הצורך וההכרח הגדול[127], שאם לא יעבדו בשדותיהם ישבר מטה לחמם[128], שאם לא יוציאו לחוץ לארץ את הסחורה, את היין ואת תפוחי הזהב והשקדים וכיוצא בזה, תהיה הארץ שממה חלילה ויחרב הישוב[129], וחלילה להפקיע מצוה גדולה וכללית כקדושת השמיטה, בלא הכרח גדול הנוגע עד הנפש, בחיי נפש ממש, שלא יגוועו חס ושלום ברעב נפשות רבות מאין עבודה ומחיה[130]. ועוד, שיש שיעבדו השדות באיסור בשביעית[131]. ומכל מקום המלאכות האסורות מדאוריתא[132] יעשו על ידי גוי[133], והוא זכר לשמיטה[134], כדי להשריש שלא תשתכח תורת שביעית מישראל[135], או שמפני חומר הענין יש לחוש לסוברים שהשביעית נוהגת בזמן הזה מדאורייתא[136]. ויש מהאחרונים שאסרו לסמוך על היתר זה[137].
האסור מדאוריתא
העבודה האסורה בקרקע מן התורה, מפורשת בכתוב[138]: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר - תקצוץ זמורותיה[139] - את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירֶך לא תבצֹר[140], ולזה אין חייב מן התורה כי אם על אלו, והשביתה תהיה מאלו גם כן[141], אבל המלאכות האחרות - כגון מנכש ומשקה מים לזרעים[142] - מותרות מן התורה[143], שאינן חשובות[144].
חרישה
בחרישה, נחלקו ראשונים: א) יש הסוברים שהחורש בשביעית עובר בעשה, שהרי נאמר: בֶּחריש ובקציר תשבֹּת[145], ואף על פי שיש הדורשים כתוב זה לענין שבת[146], מכל מקום אף הם מודים שנשמע מהכתוב אף לשביתת הארץ בשביעית מחרישה[147]. ואף על פי שנחלקו תנאים ואמוראים האם החורש בשביעית לוקה[148], היינו מפני שנחלקו אם עובר על הלא-תעשה*, אבל את העשה ודאי מבטל[149]. ב) ויש מהראשונים הסוברים שהחורש בשביעית, נחלקו בו תנאים ואמוראים: לדעת הסוברים שלוקה על החרישה בשביעית[150], הרי הדבר אסור מן התורה, ולדעת הסוברים שאינו לוקה[151], אין הדבר אסור אלא מדרבנן[152]. ג) ויש הסוברים שאיסור חרישה בשביעית הוא מהלכה-למשה-מסיני*[153].
זימור אורז
אף על פי שמותר להשקות עפר האורז בשביעית ולערבב המים בעפר כדי שלא ייבש[154], כבשאר השנים[155], אסור לכסח האורז[156], כלומר לחתוך[157] הזמורות הבולטות[158] של עלי האורז[159].
האסור מדרבנן
מדרבנן, כל עבודת קרקע נאסרה בשביעית[160], שכן שנינו: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר[161], אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, תלמוד לומר: שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך[162], שמזה שלא כתוב "לא תזרע שדך" "לא תזמור כרמך", אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמֹר[163], משמע: שדך לא וכרמך לא[164], וסמך "שדך" ו"כרמך" אצל "לא" לרבותו לאיסור כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך[165]. ויש מפרשים, שהיה יכל לכתוב "לא תזרע" "לא תזמֹר", וממילא ידענו שאין זריעה אלא בשדה ואין זמירה אלא בכרם, ו"שדך" ו"כרמך" הם מיותרים לרבות כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך[166]. מנין שאין מקרסמים - שחותך הענפים היבשים[167] מן האילן שלא יכחישו את האילן[168], והיינו זימור[169], אלא שקירסום שייך באילנות[170] - ואין מזרדים - מחתך ענפים, לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי[171], ואף על פי שאינם יבשים[172], אילן שענפיו מרובים חותך מהן מכאן ומכאן להקל משאו מעליו, ועל ידי כך מתעבה הקורה ומוסיפה כח[173] - ואין מפסגים - סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי[174]. ויש מפרשים: חיתוך כל ענפי האילן חוץ מגזע העליון שבו כדי שיגדל ביותר[175]. ויש מפרשים: אילן שענפיו מתפשטים אילך ואילך קושרים אותו מלמעלה ביחד כדי שיעלו ביושר למעלה[176], שלא יכבדו על גוף האילן[177], לסבול היטב משא כובד הפרי[178]. ויש מפרשים: כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכים אותו[179] - באילן, תלמוד לומר: שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך[180]. וכל האיסורים הללו אינם אלא מדרבנן, והלימודים מהכתוב אינם אלא אסמכתא*[181].
בכלל מלאכת האילן האסורה מדרבנן בשביעית[182], שלא יחתוך היבולת - ענפים יבשים[183]. ויש מפרשים: מומים הנולדים באילן[184], פעמים שעולה על האילן כמו יבלת ובתוכו תולעים[185] - מן האילנות[186], ולא יפרק העלים[187] - שחותכים מן העלים כדי להקל האילן[188], או כדי שלא יעשו צל לפירות ויתבשלו בחמה[189]. ויש מפרשים: שחותכים העלים והבדים היבשים[190] - ולא יאבק[191] - ששורשיו נראים ומכסים אותו באבק[192]. ויש מפרשים: עושים לה אבק[193], מאבק את צמרתו באבק[194], שמפזרים על צמרת האילן אבק ומועיל לקצת אילנות[195], כדי לפטמו או למתק פירותיו[196] - ולא יעשן תחתיו[197], כדי שימות התולעת[198], שעושים עשן תחת האילן, כדי שינשרו התולעים מעליו[199]. או כדי לייבשו ולהכחישו, כדי שלא ישיר פירותיו[200]. וכן שנינו: מנין שאין מזבלים ואין מפרקים ואין מאבקים ואין מעשנים באילן, תלמוד לומר: שדך לא[201], כרמך לא[202], כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא[203], ואמרו על זה בתלמוד שאין הדרשה אלא אסמכתא[204].
יש שכתבו שהפירוק האסור מדרבנן, הוא פירוק האבנים הנמצאים על עיקרי האילן[205].
בכלל מלאכת האילן האסורה מדרבנן בשביעית[206], שלא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך[207], ולא יסוך את הפגים, ולא ינקוב אותם[208], ולא יכרוך את הנטיעות[209], ולא יקטום אותם[210], וכן שאר כל עבודת האילן[211].
נטיעת אילן סרק
בנטיעת אילן סרק בשביעית, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אסור מדרבנן[212], לנטוע אילן סרק בשביעית[213], וכן הלכה[214]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, נוטעים אילן סרק בשביעית[215], שהרי אינו עושה פירות ואינו אלא לסייג[216].
הצתת האושר במחיצת הקנים
בהצתת האור באישת - מחיצת[217] - הקנים - כשיש הרבה קנים תכופים זה בזה, ואינם יכולים להתגדל, ומציתים את האור למעטם, כדי שהנשארים יתגדלו ויתעבו[218] - נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אין מציתים את האור באישת של קנים, מפני שהיא עבודה[219], דהיינו עבודת קרקע[220], וכן הלכה[221]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, הדבר מותר[222].
לימוד הפרה לחרוש
בלימוד הפרה לחרוש בשביעית, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - מדרבנן[223] - אין מלמדים את הפרה לחרוש בשביעית, אלא בחולות[224], מקום שאינו ראוי לזריעה, שלא יהא נראה כחורש, ואף על פי שאינו מתכוין אלא ללמדה ולהרגילה לחרוש[225], וכן הלכה[226]. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, אף בתוך שדה חבירו מותר[227] ללמדה[228], שבשדה חבירו אין חוששים שיאמר הרואה: לחרוש הוא נתכוין[229], ובלבד שלא יסמוך לה מענה[230] של חרישה, שלא יהא נראה כחורש ממש, כמו שעושים מענה ושורה של מחרישה[231].
בדיקת זרעים
מדרבנן[232], אין בודקים בשביעית את הזרעים בעציץ מלא עפר[233], מפני שכן דרך לזרוע בעציץ מלא אדמה, ונראה כזורע בשביעית[234], אבל בודקים אותם בעציץ מלא גללים[235], ועל כך עי' להלן[236].
השקאת האילויי
אף על פי שמקיימים בשביעית את האלויי בראש הגג - לגורסים כן[237] - אין משקים אותו[238], שיתגדל ביותר[239]. וכן לגורסים שמקיימים בשביעית את העלים שבגג[240], אין משקים אותו[241].
שירוש האילן
הקוצץ אילן או שנים - לעצים[242] - בשביעית, נחלקו בו תנאים[243]: לדעת בית שמאי, יגום[244], דהיינו שקוצץ[245] ממעל לקרקע[246] והשורש נשאר בארץ[247], אבל לא ישרש[248], שנראה כעודר[249], שאם היה חופר ומשרש היה נראה כעבודת קרקע[250]. ולדעת בית הלל, מותר לשרשם[251], שבשני אילנות אינם חוששים לזה[252], וכן הלכה[253]. קצץ שלושה או יותר זה בצד זה הכל מודים שלא ישרש[254], שאם משרש, הואיל וקרקע של שלושה אילנות הוא קרקע הרבה, הרואים יאמרו לעבודת הארץ מתכוין[255]. במה דברים אמורים כשקוצץ מתוך שלו, אבל הקוצץ אילנות משדה חבירו מותר לשרש[256], שהכל יודעים שלעצים נתכוין[257].
זיבול
אסור לזבל השדות בשביעית[258], שיהיו יפים לזריעה[259], שכן הזיבול הוא מעבודת הקרקע[260] ואסור מדרבנן[261].
לא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה[262], והזיבול אסור בשביעית[263].
קציצת בתולת שקמה
בקציצת בתולת שקמה - שקמה שלא נקצצה מעולם[264] -בשביעית, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, אין קוצצים אותה, מפני שהיא עבודה[265], שקציצתה עבודת אילן[266], שהיא משתבחת בכך[267], שבקציצה זו תגדל ותוסיף[268]. ולדעת ר' יהודה, אין קוצצים אותה כדרך שקוצצים בשאר השנה, ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה, כיצד, קוצצה מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים[269], וכן הלכה[270].
על המזנב בגפנים והקוצץ קנים, כדי שיתעבו ויגבר כוחם, שיש מהתנאים הסוברים שאינו יכול לקצוץ כדרכו, עי' להלן: עבודת הקרקע והאילן המותרת[271].
חיפוי מקום הביקוע
המבקיע בזית בשביעית - ליטול עצים[272], וכן הקוצץ קורת שקמה[273], כלומר שקמה אחר שנקצצה פעם אחת, שרגילות הוא לקוצצה כל שנה[274] - לא יחפה מקום הביקוע בעפר[275], מפני שהיא עבודה[276], שכשמכסה בעפר עושה לה טיט והיא גדילה מחמתה[277], שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן[278], וזה אסור בשביעית[279].
על כך שהמבקיע בזית והקוצץ קורת שקמה בשביעית, מותר לכסות מקום הביקוע באבנים או בקש, עי' להלן: עבודת הקרקע והאילן המותרת[280].
סיקול אבנים
לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו בשביעית[281], שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין, שיסיר ממנה הסלע[282]. ואם התחיל מקודם שביעית[283] ופיצל ממנה שבע ועשרים אבנים ברבוע שלוש על שלוש על רום שלוש[284], כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו[285], הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה[286].
במקום הפסד
המלאכות האסורות מדרבנן, במקום הפסד התירו אותם חכמים[287].
העונש
מלקות
שביעית, אין חייבים עליה לא כרת* ולא מיתת בית דין[288], אלא מלקות*[289]. ולוקה - מן התורה[290], בזמן שהשביעית נוהגת מדאוריתא[291] - על ארבעה דברים[292], הזריעה, הזמירה, הקצירה והבצירה[293], שתים מהם אבות - מלאכות עיקריות[294] - ושתים מהם תולדות, והם: הזריעה, והזמירה שהיא תולדתה, והקצירה, והבצירה, שהיא תולדתה[295], ואחד הכרם ואחד שאר האילנות[296], שהם שנזכרו בכתוב: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר[297], וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך, על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהם[298], אבל מכים אותו מכת-מרדות*[299].
החורש בשביעית, נחלקו בו תנאים ואמוראים אם לוקה או לא, ועל כך ע"ע חורש[300]. ושם[301], שהלכה אינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם.
עקירת הנטיעה
הנוטע בשביעית במזיד, יעקור[302], וקנס* הוא להרחיקו מן האיסור[303]. והנוטע בשוגג, נחלקו בדינו תנאים: א) לדעת סתם משנה - ור' מאיר[304], ור' יוסי[305] - יעקור[306], מפני שישראל מונים לשביעית[307], שלפי שישראל צריכים למנות שנות הנטיעה לערלה* ולרבעי*, הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית, ועלול לבוא להתיר נטיעה בשביעית[308]. ועוד, שישראל נחשדו על השביעית[309], ויש לחוש מתוך שהדבר ניכר יבואו להתיר נטיעה בשביעית[310]. ויש מפרשים, שכיון שחשודים על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד: שוגג הייתי[311]. ב) ולדעת ר' יהודה, הנוטע נטיעה בשביעית בשוגג יקיים[312].
להלכה פסקו ראשונים שהנוטע נטיעה בשביעית בשוגג, יעקור[313], שכן כשיש סתם משנה ומחלוקת בברייתא הלכה-כסתם-משנה*[314].
זריעה במוצאי שביעית
החורש את שדהו[315] - דהיינו שחרשה שני פעמים[316] - או נרה[317] - דהיינו שחרשה פעם אחת בלבד[318] - או זיבלה בשביעית[319], בין על ידי הולכת זבל בעגלות ומשאות[320], ובין על ידי דיר בהמה לזבלה[321], כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית[322], קונסים[323] אותו[324], אף על פי שאין הזיבול אסור אלא מדרבנן[325], ולא יזרענה במוצאי שביעית[326], ואין חוכרים אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו[327], ואפילו אם מכרה, אסור לזורעה[328]. ומכל מקום אם עבר על הקנס, וזרעה, התבואה מותרת באכילה[329]. וכן אם מת, מותר בנו לזורעה[330], שאותו קנסו חכמים ולא את בנו[331].
המעביר קוצים מארצו בשביעית - כדי לתקנה למוצאי שביעית, אף על פי שאינו רשאי[332] - מותר לו לזורעה במוצאי שביעית[333]. ולא קנסו אותו חכמים[334], שהרי לא עשה בשביעית עבודה חשובה[335], שאינה מלאכה כל כך[336], ואינה חשובה עבודה[337], אף על פי שהיא אסורה מדרבנן[338]. וכתבו ראשונים שהדברים אמורים בקוצים התלושים ומפוזרים בה[339], אבל אם נטל קוצים המחוברים, הרי הוא מייפה את הקרקע, והוא איסור דאורייתא כשתולש קוצים לחורשה ולזורעה[340]. ויש מהראשונים מפרשים, שהנוטל קוצים אין זו עבודת קרקע כלל[341].
המסקל אבנים משדהו בשביעית, אף על פי שאינו רשאי[342], לא קנסו אותו, ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית[343].
עבודת הקרקע והאילן המותרת
מלאכות שאינם עבודה, לא בכרם ולא בשדה, שאינם משביחים באילן, אלא מעמידים האילן בלבד, מותרות בשביעית[344], שכן שנינו[345]: וכרמך לא[346] - שמשמע שכל עבודות הקרקע נאסרו בשביעית[347] - יכול לא יקשקש - היינו עידור, אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים[348] - תחת הזיתים[349] ולא יעדר תחת הגפנים[350] ולא ימלא נקעים[351] שתחת הזיתים[352] מים[353], ולא יעשה עוגיות לגפנים[354] - חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים[355] - ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו[356], תלמוד לומר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר[357], הזרע והזמיר בכלל היו ולמה יצאו, להקיש להם[358], לומר לך[359]: מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה[360] בארץ ובאילן[361] בשדה ובכרם[362], אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן[363], בשדה ובכרם[364], יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות, שאינם בשניהם[365]. ועודרים תחת הגפנים[366], והמקשקש בזיתים, אם להברות את האילן אסור, ואם לסתום את הפצימים מותר[367]. ועושים עוגיות לגפנים[368], וממלאים את הנקעים מים[369].
השקאה
משקים בית השלחים - שדה הזריעה[370] העומדת בהר[371], שצמאה[372] ביותר[373], וצריך להשקותה תמיד[374] - בשביעית[375].
בשדה האילנות, אם היו האילנות מרוחקים זה מזה יותר מעשר לבית סאה, מושכים את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה[376], ואם היו קרובים זה לזה עשר לבית סאה, נחלקו תנאים: לדעת חכמים - ור' שמעון[377] - משקים כל השדה בשבילם[378]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, מושכים את המים מאילן לאילן[379]. היו קרובים זה לזה יותר מעשר לבית סאה, הכל מודים שמשקים כל השדה בשבילם[380].
להלכה פסקו ראשונים כדעת חכמים[381], שאם היו קרובים זה לזה עשר לבית סאה, משקים כל השדה בשבילם[382], שאף על פי שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי[383], אין הלכה כמותו - לסוברים כן[384] - כשחולק עם רבים[385].
עפר הלבן, אם מרביצים אותו במים בשביעית, נחלקו תנאים: לדעת ר' שמעון, מרביצים אותו[386]. ולדעת ר' אליעזר בן יעקב, אין מרביצים אותו[387]. ונחלקו התלמודים: בבבלי פירשו המחלוקת בשדה לבן, ובשביל גידול ירקות למוצאי שביעית[388]. ובירושלמי ביארו מחלוקתם בשדה אילנות[389], ופירשו ראשונים, שלדעת ר' שמעון משקים השדה בשביעית, כדי שלא יפסדו האילנות[390].
להלכה פסקו ראשונים שמרביצים עפר הלבן מים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו[391], שאין הלכה כר' אליעזר בן יעקב[392], אלא כר' שמעון[393], שאף על פי שמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי[394], פירשו בירושלמי מחלוקתם, שר' אליעזר בן יעקב לשיטתו שמחמיר בהשקאת שדה אילן[395], ור' שמעון סבור כחכמים המקלים בענין זה[396], והלכה כמותם[397].
מותר למרס באורז - להשקות עפר האורז ולערבב המים בעפר[398] כדי שלא ייבש[399] - בשביעית[400].
עשיית אמת המים
אמת המים, אם עושים אותה בתחילה בשביעית, נחלקו תנאים: לדעת ר' אלעזר בן עזריה, אין עושים את האמה בתחילה בשביעית[401]. ולדעת חכמים, עושים את האמה בתחילה בשביעית[402], וכן הלכה[403].
בדיקת זרעים
אף על פי שמדרבנן אין בודקים בשביעית את הזרעים בעציץ מלא עפר[404], בודקים אותם בעציץ מלא גללים[405], שאין טעם האיסור לזרוע בעציץ מלא עפר, אלא מפני שנראה כזורע בשביעית[406], ואין דרך לזרוע בעציץ מלא גללים[407].
השריית זרעים
שורים את הזרעים בשביעית[408], שיהיו יפים לזריעה[409] למוצאי שביעית[410], שאין זה עבודה[411]. ויש גורסים שאין ההיתר אמור אלא לשייר את הזרעים משביעית למוצאי שביעית[412].
קיום האילויי
מקיימים בשביעית את האילויי - מין פרי[413] - בראש הגג[414], ודרך להטמינו בעפר בראש הגג לקיימו, ואין זה עבודה[415]. ויש גורסים: מקיימים את העלים שבגג[416].
סימון אילן
אילן המשיר פירותיו[417] מרוב שומנו[418], סוקרים אותו בסיקרא - צבע[419] אדום[420] - בשביעית[421], וסימן הוא להודיע שמשיר פירותיו[422], כדי שיראו אנשים ויבקשו עליו רחמים[423], וטוענים אותו באבנים[424] בשביעית[425], כדי שיוכחש כוחו[426].
טמינה בשביעית
אותה ששנינו, שהטומן לפת וצנונות - וכיוצא בהן[427], שהדרך להטמין אותם אגודות אגודות[428], שלא כדרך שתילתם, ואינו רוצה בהשרשתם[429] אלא בשמירתם[430], שמדרך הזריעה לטומן כל אחד ואחד לחוד[431] - אם היו מקצת העלים מגולים, אינו חושש משום שביעית[432], יש מהראשונים מפרשים לענין הטמנה בשביעית, שאינו חושש משום שנראה כזורע בשביעית[433]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שדוקא אם היו מקצת העלים מגולים, אינו חושש - שכן אין דרך זריעה בכך[434] - אבל אם היו כל העלים מכוסים, אסור לטומנו בשביעית[435]. ורוב הראשונים סוברים, שאף אם היו כל העלים מגולים, הדבר מותר[436], שאין דרך זריעה בכך[437].
הטומן את הלוף - מין ממיני הבצלים שרגילים לטומנם בארץ[438] לאחר שנגמרו ונתלשו[439], כדי לקיימם לזמן מרובה[440] - בשביעית, נחלקו בו תנאים כיצד מותר לו לטומנם, כך שלא יראה כזורע בשביעית[441]: לדעת ר' מאיר, לא יפחות מסאתים עד גובה שלושה טפחים, וטפח עפר על גביו[442], שצריך לטמון מהם סאתים בחפירה אחת על גובה שלושה טפחים, שלא יהיו מפוזרים, אלא יהיה גובה הכרי והצבור שלושה טפחים, וטפח עפר על גבי הכרי[443]. ולדעת חכמים, לא יפחות מארבעת קבים עד גובה טפח, וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת אדם[444], וכן הלכה[445].
ליקוט מתוך השדה
בראשונה היו אומרים: מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו[446], והוא שיטול הגס הגס[447], כדי שלא יתכוין לנקות הארץ[448], אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס[449]. משרבו עוברי עבירה[450] שמתכוונים לנקות - ונוטלים דקים[451] - ואומרים הגס הגס אנו נוטלים[452], אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה[453], שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי לך שהרי נקיתי שדך[454], ומותר לו ליטול משדה חבירו, אף אם אינו קרוב ומצוי[455].
היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט הענפים מהשדה ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו[456], שהוא מלקט להביא לפניה לאכול[457]. וכן אם היתה הכירה שלו סמוכה לשדהו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו[458], שלהדליק הוא מלקט[459].
כיסוי מקום הביקוע
המבקיע בזית בשביעית - ליטול עצים[460], וכן הקוצץ קורת שקמה[461] - אף על פי שאסור לו לחפות מקום הביקוע בעפר[462], מותר לו לכסותו באבנים או בקש[463], שאינו אלא כמושיב שומר[464], ששומרו שלא יתייבש[465], ואינו אלא להעמיד האילן[466].
קוצץ גפנים וקנים
המזנב בגפנים - מקטע זנבות הגפנים[467] כדי שיעבה הגזע ויגבר כוחו[468] - והקוצץ קנים - כדי שיתעבו ויוסף כוחם[469] - נחלקו בו תנאים: לדעת ר' יוסי הגלילי, ירחיק טפח[470], שמגביה טפח מן הארץ וקוצץ, ולא יגום מעל הארץ משום עבודה[471], שהדרך לגוממם מעם הארץ, וכשהוא מרחיק טפח אינו נראה כעבודה[472]. ולדעת ר' עקיבא, קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה[473], וכן הלכה[474].
קשירת אילן שנסדק
אילן שנפשח - נסדק[475] - קושרים אותו בשביעית, לא שיעלה - שיתחבר[476] למקומו[477] מה שנסדק[478] - אלא שלא יוסיף[479] להיסדק[480].
להעמיד אשפה
דרך עובדי אדמה לכנוס הזבל למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה[481], ואף על פי שאסור לזבל בשביעית[482], מותר להוציא הזבל מחצירו ולהעמיד ממנו אשפה בתוך חצירו, ומכל מקום לא יעשה אשפה בתוך שדהו בתחילת שביעית[483]. ובזמן שמותר לעשות אשפה, נחלקו תנאים:
א) לדעת ר' מאיר, מוציאים זבלים לאשפתות משיפסקו עובדי עבודה[484], כלומר העובדים את הארץ בעבירה בשנה השביעית[485]. ויש גורסים: משיפסקו עוברי עבירה[486], כלומר העוברים עבירה ועובדים את הארץ בשנה השביעית[487], וקודם שיפסקו עוברי עבירה אסור, שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא[488]. ויש מפרשים שעוברי עבירה היינו שהיו מוציאים זבלים כדי שיהא נישוף ברגלי האדם וברגלי הבהמה, והיו אומרים אנו לאשפה השלכנוהו[489].
ב) ולדעת ר' יהודה, מוציאים זבלים לאשפתות משייבש המתוק[490]. יש מפרשים דהיינו סדקים שבבקעה[491], כשהמטר יורד מתמלאים מים ואינם מתייבשים אלא לאחר זמן, ונקרא "מתוק" על שם מתקו לו רגבי נחל[492], ואין דרך לזבל לאחר מכן[493]. ויש מפרשים שמתוק הוא הזבל שמבשל וממתק את הפירות[494], וכשהוא יבש, לא יאמרו שמוציאו כדי לזבל[495]. ויש מפרשים שהוא לחלוחית הקרקע שממתקת הפירות[496], שכשיבש לחלוחית הקרקע אין דרך לזבל[497].
ג) ולדעת ר' יוסי, מוציאים זבלים לאשפתות משיקשור המתוק[498], משיעשה קשרים קשרים[499], וכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש[500], ומאותו הזמן אין דרך בני אדם לזבל שדותיהם[501], ושיעור זה קרוב לשיעורו של ר' יהודה[502], כי מייד כשנקשר הוא יבש[503], ומוקדם מעט לזמנו של ר' יהודה[504].
להלכה כתבו ראשונים שאסור לעשות אשפה בשביעית בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלים בו לעבודת הארץ, והוא משיקשור המתוק[505], שכן ההלכה כר' יוסי[506] לגבי ר' יהודה[507] וכל שכן לגבי ר' מאיר[508], שהרי הלכה כר' יוסי מחברו, שנימוקו עימו[509].
היתר עשיית אשפה מהזבל[510], הוא דוקא אם האשפה אינה פחותה ממאה וחמישים סאה של זבל[511], כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה[512], ואם ירצה להוסיף מוסיף[513]. היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך[514]. ונחלקו תנאים: לדעת תנא קמא, לא יעשה בכל בית סאה יותר משלוש אשפתות[515], וכן הלכה[516]. ולדעת ר' שמעון, מוסיפים על האשפתות[517].
טעם המותר בעשייה
בטעם עבודת השדה והאילן שהותרה בשביעית, כתבו ראשונים שבדברים שאינם אלא איסור דרבנן הקלו חכמים, מפני שאם לא יקשה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה[518].
כשאונסים לעבודת המלך
בזמן הזה, ששביעית - לסוברים כן[519], וכן הלכה[520] - אינה אלא מדרבנן[521], ואף בזמן שהיתה נוהגת מדאוריתא, במקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, ולא היתה שביעית נוהגת בהם אלא מדבריהם[522], משרבו האנסים התירו לזרוע - ולחרוש[523] - בשביעית[524], מפני הארנונא[525], שהמלכות אונסת[526]. ובפירוש "ארנונא" נחלקו ראשונים: יש מפרשים שהוא מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורים מן השדה לשנה[527]. ויש מפרשים שהטילו מלכי הגוים על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהם[528], וכתבו שהוא הדין מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחינם[529], אבל מה שנוטל המלך חומש מפירות הארץ, חוק המלכים הוא ולא אנס[530]. ויש מפרשים ארנונא, שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזלים אותה ממנו[531].
בירושלמי אמרו שטעם ההיתר לחרוש בשביעית משום המלכות, הוא בשל פקוח-נפש[532]*, וכן יש מהראשונים שכתבו[533], וביארו שהוא פיקוח נפש כששואל להם המלך מס ואין להם במה לפרוע[534], ולפי זה כתבו שאף בזמן שהשביעית נוהגת מדאוריתא[535], הותר לחרוש ולזרוע משום אונס המלכות[536].
בירושלמי אמרו, שאף בשעה שהתירו חרישת השדה בשביעית מפני המלכות, לא התירו אלא חרישה ראשונה ולא שנייה[537].
הערות שוליים
- ↑ ציון 5 ואילך.
- ↑ ציון 364 ואילך.
- ↑ ציון 44 ואילך.
- ↑ ושם, שאינו נוהג בזה"ז.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א ה"א: שביעית, וסותר לרמב"ם שבציון 9, וצ"ב; עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קלה; עי' חינוך מ' קיב.
- ↑ ויקרא כה ב-ה. עי' רש"י ע"ז טו ב ד"ה אדם מצווה; עי' ספה"מ שם; סמ"ג שם; עי' חינוך שם; עי' רלב"ג בתועלות פ' כי תשא התועלת הכ"ד.
- ↑ ספה"מ שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם בהק' לשמו"י, לפי תורת הארץ פ"ו סי' כו, וסותר לרמב"ם שבציון 5, וצ"ב; סמ"ג עשין קמז; עי' תוס' רבינו אלחנן ע"ז שם.
- ↑ עי' תורת הארץ פ"ו בכותרת.
- ↑ אביי בגמ' שם. עי' תוס' רבינו אלחנן שם.
- ↑ עי' ציון 46 ואילך. העמק דבר ויקרא כה ד.
- ↑ עי' תוס' רי"ד שם, בד' גמ' שם.
- ↑ עי' תוס' רי"ד שם, במסקנה, בד' גמ' שם טז א.
- ↑ ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
- ↑ ע"ע מנין המצות.
- ↑ עי' בה"ג פרשה כג.
- ↑ עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קלה; עי' סמ"ג עשין קמז; עי' חינוך מ' קיב.
- ↑ שמות לד כא. עי' רש"י מו"ק ב ב ד"ה חרישה בשביעית; ספה"מ שם; חינוך שם; עי' רלב"ג בתועלות פ' כי תשא התועלת הכ"ד.
- ↑ עי' ר"י בכור שור שם.
- ↑ שמות כ י. עי' רש"י מו"ק שם.
- ↑ רש"י שם. וע"ע אם אינו ענין ל... תנהו ענין ל...
- ↑ עי' ת"ק בשביעית פ"א מ"ה ור' עקיבא בברייתא ר"ה ט א ומו"ק ג ב - ד א ומכות ח ב; ר' יהודה ור' שמעון במכילתא דרשב"י שם, לפי ר"א בן הרמב"ם בשו"ת מעשה ניסים סי' ט; חינוך שם; עי' רלב"ג בתועלות שם; עי' ספורנו שם.
- ↑ חינוך שם.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"א; ספה"מ לרמב"ם ל"ת רכ: בשנת שביעית; עי' סמ"ג לאוין רסו; עי' חינוך מ' שכו.
- ↑ ויקרא כה ד. עי' רמב"ם שם; עי' ספה"מ שם; עי' חינוך שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם; סמ"ג שם.
- ↑ עי' ציון 8. עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם וספה"מ שם; עי' סמ"ג שם.
- ↑ ספה"מ שם; סמ"ג שם; חינוך שם.
- ↑ עי' בה"ג ל"ת קמד.
- ↑ עי' בה"ג ל"ת קמה.
- ↑ עי' בה"ג ל"ת קמו.
- ↑ עי' בה"ג ל"ת קמז.
- ↑ עי' מו"נ ח"ג פל"ט; עי' אברבנאל ויקרא כה א ונחלת אבות פ"ה סי' יא, בשמו, ודחה.
- ↑ עי' חינוך מ' פד; עי' אברבנאל ויקרא שם, בטעם הא' (ועיי"ש בטעם הב' והג', כיסוד זה), ונחלת אבות שם.
- ↑ עי' עקידת יצחק שס"ט; עי' נחלת אבות שם, בשם חכם מחכמי הדור.
- ↑ עי' ציון 5 ואילך.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"א.
- ↑ ויקרא כה ב.
- ↑ עי' רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
- ↑ עי' ציון 25 ואילך.
- ↑ עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' סמ"ג עשין קמז, שהשמיט, ועי' ציון הבא שלגבי הל"ת הביאו; שבת הארץ קו"א סי' א, בד' תוס' ברכות מ א ד"ה רבי.
- ↑ עי' סמ"ג לאוין רסו; שבת הארץ שם, בד' תוס' שם. ועי' מאירי וריטב"א מו"ק ג א, שאף מדבריהם נ' שהוא בכלל הלאו, ולא נתפרש אם הוא בכלל העשה.
- ↑ עי' ספה"מ לרמב"ם מ"ע קלה; עי' או"ז ח"א סי' שלב; עי' חינוך מ' פד.
- ↑ ויקרא כה ד. מהרש"ל ב"מ צ א.
- ↑ עי' העמק דבר ויקרא כה ד.
- ↑ ע"ע תרומות ומעשרות.
- ↑ או"ז שם, ע"פ ידים פ"ד מ"ג.
- ↑ ע"ע ארץ ישראל: קדושתה ומצותיה: קדושתה ציון 1 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם: שם ציונים 1, 37.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם: ציון 39 ואילך. וע"ע הנ"ל: שם: קדושה ראשונה ציון 42 ואילך, בזמן חלות הקדושה הראשונה.
- ↑ ציון 59 ואילך.
- ↑ ציון 86.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם: קדושה שניה ציון 88 ואילך.
- ↑ ציון 93 ואילך.
- ↑ ציון 118 ואילך.
- ↑ ציון 128 ואילך.
- ↑ ציונים 341 ואילך, 366 ואילך.
- ↑ עי' שביעית פ"ו מ"א, ורע"ב שם; עי' או"ז ח"א סי' שלב; עי' חינוך מ' פד. ועי' רע"ב שם, ב' פירושים, אם איסור עבודה הוא אף במקום שהחזיקו בו עולי מצרים, לחוש לדעה שקדושה ראשונה לא בטלה לע"ל.
- ↑ ע"ע יובל ציונים 226 ואילך, 244 ואילך. ושם, ציון 241 ואילך, שי"ח.
- ↑ עי' תשו' בעה"מ בבעה"ת שמ"ה סי' ד, בצד הב' (ומ' שם, שלצד הא', אינו צריך).
- ↑ ע"ע יובל: הזמן שבו נוהג יובל.
- ↑ עי' רש"י גיטין לו א סוד"ה בשביעית בזמן הזה, ותוס' ערכין לב ב ד"ה מנו, בפי' הא', וס' העיטור פ - פרוזבול (עה ד במהד' רמ"י) בפי' סתירת חכמים שבציון 67 ורבי שבציון 70 ואילך, ועי' ציון 76, שי"מ ד' חכמים בע"א; עי' רש"י מו"ק ב ב ד"ה אפילו תימא רבנן, בפי' הגמ' שם, בד' חכמים.
- ↑ עי' תו"כ בהר פר' ב, לפי מבוא לשבת הארץ סי' ב.
- ↑ עי' תו"כ שם, לפי ראשונים שבציון 65, ועי' ציון 76, שי"מ בע"א.
- ↑ משנה גיטין לד ב, לפי אביי בגמ' שם לו א, ורש"י ד"ה בשביעית בזמן הזה.
- ↑ ספרי ראה פיס' קיב, לגירסתנו: דנין דבר שתלוי ביובל, לפי מבוא לשבת הארץ סי' ד, ועי' הג' הגר"א שם, שגרס בע"א.
- ↑ עי' ברייתא בירו' גיטין פ"ד ה"ג.
- ↑ עי' רש"י מו"ק ב ב ד"ה וזה דבר השמטה.
- ↑ דברים טו ב.
- ↑ עי' רש"י מו"ק שם.
- ↑ עי' רבי בברייתא בירו' שם. ועי' רבי בברייתא מו"ק שם וגיטין לו א, שדורש שני השמיטים לענין שמיטת קרקע ושמיטת-כספים (ע"ע), ועי' תוס' שם ד"ה בזמן, בשם ר"ת, שפי' ששמיטת קרקע היינו יובל ושמיטת כספים היינו שביעית, עיי"ש.
- ↑ רש"י ע"ז ט ב ד"ה האי מאן, בד' רבי.
- ↑ תוס' ערכין שם, בסו"ד: מיהו יש ליישב, ע"פ ברייתא ר"ה ט ב, בפי' חכמים שבציון 67, ועי' ציון 65, שי"מ בע"א.
- ↑ עי' השגות הראב"ד לרי"ף גיטין שם (יט א).
- ↑ עי' רש"י סנהדרין כו א ד"ה פוקו זרעו; רמב"ם שמו"י פ"י ה"ט, לפי ר"י קורקוס שם וב"י יו"ד סי' שלא (וסותר לכס"מ שבציון 80, וצ"ב), ופ"י הכ"ג ובהב"ח פ"ו הט"ז, לפי מבוא לשבת הארץ סי' ה; כ"מ מרמב"ם מלכים פי"א ה"א; עי' תשו' בעה"מ בבעה"ת שמ"ה סי' ד, בצד הא'; יראה"ש סי' שמה; טור שם.
- ↑ תשו' בעה"מ שם.
- ↑ רמב"ם שם, לפי כס"מ שם ופ"ט ה"א (וסותר לב"י שבציון 78, וצ"ב) ופ"ד הכ"ה, לפי כס"מ שם (ועי' ציון הבא) וערה"ש העתיד הל' שמיטה סי' טו ס"ה, ופ"ט ה"א, לפי ערה"ש שם; ס' העיטור פ - פרוזבול (עה ד במהד' רמ"י), ע"פ מו"ק ג ב וגיטין נג ב, ועי' מבוא לשבת הארץ סי' ד, בדחיית הראיות; כ"מ מאו"ז ח"א סי' שלב.
- ↑ רמב"ם פ"ד שם, לפי כס"מ שם, ועי' מבוא לשבת הארץ סי' ה, שדחה.
- ↑ ע"ע הלכה: כרבי מחברו ציונים 639 ואילך, 653 ואילך. ושם ציון 641 ואילך, שי"ח.
- ↑ ס' העיטור שם.
- ↑ עי' תשו' בעה"מ בבעה"ת שמ"ה סי' ד, בצד הב'; עי' השגות הראב"ד לרי"ף גיטין לו ב (יט א); רמב"ן שם, בשמו, ודחה.
- ↑ עי' השגות הראב"ד שם.
- ↑ עי' ציון 63. עי' תשו' בעה"מ שם.
- ↑ ע"ע סמיכה (א). עי' מבוא לשבת הארץ סי' ז, לד' זו.
- ↑ עי' ציון 77. עי' השגות הראב"ד שם.
- ↑ רמב"ן שם.
- ↑ עי' ציון 84 ואילך.
- ↑ עי' ציון 70 ואילך.
- ↑ שבת הארץ פ"ד הכ"ה, בד' בעה"מ.
- ↑ נחמיה י א.
- ↑ שם לב. עי' שו"ת בית הלוי ח"א סי' ג, ועי' מבוא לשבת הארץ סי ח וחזו"א שביעית סי' יח סק"ד, שדחו.
- ↑ כ"מ מרמ"א בשו"ע חו"מ סז א, בסתם; כ"מ מלבוש שם; כ"מ מסמ"ע שם סק"ב; עי' שו"ת מהרלב"ח סי' קמג; עי' אגרות הראיה ח"א עמ' קפה; כ"נמ מחזו"א שביעית סי' ג סק"ח. ועי' רמ"א שם, בשם י"א, שאין השמיטה נוהגת כלל בזה"ז.
- ↑ עי' תוס' ע"ז טו ד"ה מי.
- ↑ רי"פ פערלא לספה"מ לרס"ג מ"ע סא, בד' רמב"ם שמו"י פ"א ה"א, ועי' ציון 99, שי"מ בע"א.
- ↑ עי' רי"פ פערלא שם.
- ↑ עי' חזו"א שביעית סי' יז ס"ק כה, בד' רמב"ם שם (ועי' ציון 97, שי"מ בע"א), וסותר לחזו"א שם סי' כא ס"ק יז, וצ"ב.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה אין אדם וד"ה אדם מצווה, לפי תוס' רי"ד שם; עי' ראב"ע ויקרא כה ב; עי' תוס' שם ד"ה מי, בד' רש"י שם ושם, לפי תורת הארץ פ"ו סי' ד; עי' תוס' רבינו אלחנן שם; כ"מ מריטב"א שם; מהרש"ל ב"מ צ א; עי' מנ"ח מ' קיב (סק"ב במהד' מ"י) ומ' שכו (סק"א במהד' מ"י); ערה"ש העתיד הל' שמיטה סי' יט סי"ט: נראה; שבת הארץ פ"א ה"א, בשם מהרש"ל ומנ"ח; תורת הארץ שם סי' א-י.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ סמ"ג עשין קמז; עי' מנ"ח מ' שכו (שם); שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ עי' תוס' רבינו אלחנן ע"ז שם; מנ"ח שם. ועי' ציון 9 ואילך.
- ↑ עי' ראב"ע שם.
- ↑ מהרש"ל ב"מ שם.
- ↑ ויקרא שם ד. מהרש"ל שם; מנ"ח שם; שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ ע"ע אמירה לנכרי שבות. עי' מהרש"ל שם; מנ"ח שם; עי' ערה"ש שם.
- ↑ עי' מהרש"ל שם; עי' מנ"ח שם; ערה"ש שם.
- ↑ עי' תוס' רבינו אלחנן ע"ז שם.
- ↑ עי' תוס' רבינו אלחנן ע"ז שם; עי' מנ"ח שם; עי' שבת הארץ, לד' זו.
- ↑ ויקרא כה ד. מנ"ח שם.
- ↑ שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ עי' שבת הארץ שם, בד' מהרי"ט ופאה"ש שבציון 118.
- ↑ שבת הארץ שם, לד' זו: כ"א אם ישראל. ועי' ציון 5 ואילך.
- ↑ שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ תוס' שם. ועי' תורת הארץ שם סי' ה, שפי' דהיינו כשמוכר לישראל, לשיטתו שבציון 100.
- ↑ עי' תוס' שבציון הקודם.
- ↑ עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סד; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' נב, בשם המבי"ט, והסכים לו; עי' פאה"ש סי' כג סט"ו, בשמו; שבת הארץ שם, בשם מהרי"ט ופאה"ש.
- ↑ עי' שו"ת מבי"ט שם; שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ עי' שו"ת מבי"ט שם.
- ↑ שבת הארץ שם, לד' זו.
- ↑ עי' תוס' ב"מ שם, לגירסתנו: דבמס' מו"ק אמרינן דבשביעית וכו', ועי' מהרש"ל שם, לשטתו שבציון 100, שהגיה שצ"ל: דבשבת.
- ↑ עי' העמק דבר ויקרא כה ד. ועי' שבת הארץ קו"א סי' א, שדחה, עיי"ש ראיות לזה.
- ↑ שבת הארץ שם, לד' זו: לפ"ז כל מי שעובר.
- ↑ עי' שו"ת מבי"ט ח"ב סי' סד; עי' שו"ת מהר"ם גלאנטי סי' נז; עי' שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' נב; עי' שו"ת שמן המור סי' ד.
- ↑ עי' תשו' הרי"א ספקטור מקובנא בהמליץ י"ט אדר ב' תרמ"ט עמ' 3; עי' תשו' ר' מרדכי אלישברג בהמליץ ט"ו טבת תרמ"ט; עי' שמחה לאי"ש יו"ד סי' כו; עי' תשו' מהרי"ל דיסקין בקונ' הוראות שעה עמ' קכא; עי' תשו' ר"י מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' נג נה ונז והמליץ י"ט אדר ב' תרמ"ט עמ' 2; עי' תשו' הרש"ז קלפפש מוורשא בהמליץ שם; עי' שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנח; עי' תשו' ר"ש מוהליבר בהמליץ שם עמ' 2; עי' תשו' האדר"ת באדר היקר עמ' פד; עי' אוצרות יוסף ח"ב עמ' 90; עי' הראי"ה קוק במבוא לשבת הארץ ושו"ת משפט כהן סי' סז ואגרות הראיה ח"א עמ' רנב ועמ' שלד ועמ' תפד ואילך ועוד.
- ↑ אגרות הראיה ח"ב עמ' תפד.
- ↑ עי' כל האחרונים שבציון הקודם; שו"ת אבני נזר שם.
- ↑ אגרות הראיה שם עמ' שמו: תשם הארץ.
- ↑ אגרות הראיה שם.
- ↑ עי' אגרות הראיה שם עמ' שלד. ועי' אגרות הראיה שם עמ' שמו.
- ↑ עי' ציון 138 ואילך.
- ↑ עי' תשו' הרי"א ספקטור שם, והוסיף: אך בדבר דעניים אשר אין ביכלתם לשכור פועלים נכרים אם יעשו בעצמם, נתישב בדבר; עי' שו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' נה ונט; שו"ת משפט כהן שם ואגרות הראיה שם, ועי' שו"ת משפט כהן שם, לגבי חרישה, שהיא נזקקת לשאלת חכם, ועי' ציון 145 ואילך, ועיי"ש בסו"ד ואגרות הראיה שם, בחילוק בין זריעה לשאר המלאכות האסורות מדאו'.
- ↑ שו"ת ישועות מלכו שם סי' נה.
- ↑ אגרות הראיה שם.
- ↑ עי' ציונים 66 ואילך, 80 ואילך. אגרות הראיה שם עמ' קפה.
- ↑ עי' שו"ת משיב דבר סי' נו; עי' שו"ת בית הלוי ח"ג סי' א; עי' הק' לבית רידב"ז.
- ↑ עי' רלב"ג בתועלות פ' כי תשא התועלת הכ"ד.
- ↑ רש"י ויקרא כה ד, ע"פ אונקלוס שם.
- ↑ ויקרא שם ד-ה.
- ↑ רלב"ג שם.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש מו"ק ג א.
- ↑ עי' רבא בגמ' שם.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם.
- ↑ שמות לד כא. רש"י מו"ק ב ב ד"ה חרישה בשביעית ורמב"ם שמיטה פ"א ה"א, לפי שעה"מ שם. וע"ע חורש ציון 192 ואילך.
- ↑ עי' ר' ישמעאל במשנה שביעית פ"א מ"ה וברייתא ר"ה ט א ומו"ק ד א ומכות ח ב.
- ↑ עי' שעה"מ שם, בד' ר"י שבציון הקודם, ע"פ מו"ק ב ב וג ב.
- ↑ ע"ע חורש ציון 203 ואילך.
- ↑ עי' שעה"מ שם, בד' ריטב"א (שם ג ב), והסכים לו. וע"ע חורש ציון 192 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל שם.
- ↑ עי' רמב"ן מכות כא ב; עי' שעה"מ שם, בשמו.
- ↑ ר"י קורקוס שם, בתי' הא', בד' ר' ישמעאל שבציון 146, שהלכה כמותו; פאה"ש סי' כא סק"א ותפא"י שביעית פ"ב מ"ב בועז סק"ב, בד' תוי"ט שם שכ' בד' הרמב"ם.
- ↑ עי' ציון 398 ואילך.
- ↑ עי' פהמ"ש לרמב"ם שביעית פ"ב מ"י.
- ↑ עי' ר' שמעון במשנה שם, לגירסתנו, ועי' ריבמ"ץ שם, שי"ג בע"א; עי' רמב"ם שם. ועי' כס"מ שם, ע"פ פהמ"ש לרמב"ם שם, שר"ש לא בא לחלוק על ת"ק, אלא לפרש דבריו, ועי' מלא"ש שם.
- ↑ עי' פהמ"ש שם ור"ש שם ופי' הרא"ש שם, ע"פ אונקלוס ויקרא כה ד.
- ↑ פהמ"ש שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' ברייתא מו"ק ג א, לפי גמ' שם; כ"מ מרמב"ם שמו"י פ"א ה"ג; עי' מאירי שם.
- ↑ ויקרא כה ד.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה תלמוד לומר: כרמך; עי' שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם, בפי' הא'.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם, בפי' הא'.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם, בשם ר"ח.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם: ענפים; מאירי שם.
- ↑ מאירי שם.
- ↑ עי' ציון 139.
- ↑ רש"י שם ד"ה מקרסמין.
- ↑ רש"י שם ד"ה מזרדין; עי' חי' הר"ן שם.
- ↑ עי' רש"י שם; מאירי שם.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה מפסגין; ס' הערוך ע' פסג, בשם י"מ.
- ↑ מאירי שם, בפי' הא'. וכ"מ מס' הערוך שם, בפי' הא', שהוא מל' חיתוך.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם; עי' מאירי שם, בשם י"מ; עי' חי' הר"ן שם; כס"מ שמו"י פ"א ה"ה, בשמו.
- ↑ חי' הר"ן שם; כס"מ שם, בשמו.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם.
- ↑ כס"מ שם, בשם רש"י, וצ"ב, שאינו שם.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ עי' גמ' שם.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א סוה"ה: מכין אותו מכת מרדות (עי' ציון 299).
- ↑ עי' ריבמ"ץ שביעית פ"ב מ"ב; ר"ש שם; פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' תוס' רא"ש שבציון הבא; רע"ב שם. ועי' פהמ"ש לרמב"ם שם.
- ↑ תוס' רא"ש מו"ק ג א, בשם הירו', וצ"ב, שאינו שם.
- ↑ עי' משנה שם: מיבלין וכו' עד ר"ה, לפי ירו' שם פ"ב ה"ב: מעבירין את היבולת; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם: מפרקין וכו' עד ר"ה, לפי ירו' שם: מפרקין בעלין, ועי' רש"י שבציון 205, שנ' שפי' בע"א; רמב"ם שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ תוס' רא"ש מו"ק שםבשם הירו', וצ"ב, שאינו שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שביעית שם: מאבקין וכו' עד ר"ה; עי' רמב"ם שם.
- ↑ רש"י מו"ק שם ד"ה מאבקים; עי' ריבמ"ץ שביעית שם; עי' ר"ש שם, וסותר לר"ש משאנץ שבציון 196, וצ"ב; עי' פי' הרא"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ ירו' שם; תוס' רא"ש מו"ק שם, בשם הירו'.
- ↑ עי' רמב"ם שם; עי' תוס' רא"ש מו"ק שם.
- ↑ עי' פהמ"ש שביעית שם.
- ↑ עי' ר"ש משאנץ לתו"כ בהר פר' א, וסותר לר"ש שבציון 192, וצ"ב; עי' ראב"ד לתו"כ שם; תוס' רא"ש מו"ק שם, בפי' הירו'.
- ↑ עי' משנה שביעית שם: מעשנין עד ר"ה; רמב"ם שם.
- ↑ עי' ראשונים שבציון הבא; רמב"ם שם.
- ↑ רש"י מו"ק שם ד"ה מעשנין; עי' ריבמ"ץ שביעית שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ עי' מאירי מו"ק שם. ועי' ראב"ד לתו"כ שם.
- ↑ ויקרא כה ד. ועי' ציון 163 ואילך.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ ברייתא מו"ק ג א.
- ↑ עי' גמ' שם.
- ↑ עי' רש"י מו"ק ג א ד"ה מפרקין, בפי' הברייתא שם, ולכאו' ק"ו לדעתו שפירוק העלים (עי' ציון 187 ואילך) שנעשה בגוף האילן יהיה אסור, וצ"ב.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א סוה"ה: מכין אותו מכת מרדות (עי' ציון 299).
- ↑ עי' שביעית פ"ב מ"ד: מזהמין את הנטיעות וכו' עד ר"ה; עי' רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם: וכורכין אותן וכו' עד ר"ה; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם: וקוטמין אותן וכו' עד ר"ה; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ ת"ק בתוספ' שביעית פ"ג וברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד, לפי כס"מ שמו"י פ"א ה"ה, בד' רמב"ם שם.
- ↑ עי' ת"ק בתוספ' וברייתא שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם סוה"ה: מכין אותו מכת מרדות (עי' ציון 299).
- ↑ עי' תוספ' שם; ברייתא בירו' שם.
- ↑ עי' תוספ' שם: כדי לעשות סייג בשביעית; עי' פ"מ לירו' שם.
- ↑ כס"מ שמו"י פ"א ה"ו.
- ↑ פ"מ לירו' שביעית פ"ד ה"ד.
- ↑ עי' תוספ' שביעית פ"ג; ברייתא בירו' שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' תוספ' שם; עי' ברייתא שם.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו; עי' פ"מ שבציון 225.
- ↑ עי' תוספ' שביעית פ"ג; עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד.
- ↑ פ"מ לירו' שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ תוספ' שם. ועי' ברייתא בירו' שם: אפי' בתוך שדה, ומ' שאף בשדה עצמו, ועי' פ"מ שם, שצ"ל בירו' כמו בתוספ'.
- ↑ עי' תוספ' שם.
- ↑ עי' פ"מ שם.
- ↑ תוספ' שם; ברייתא בירו' שם: יסמוך את המענה.
- ↑ פ"מ שם.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו; עי' פ"מ שבציון 234.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד; עי' רמב"ם שם.
- ↑ פ"מ לירו' שם.
- ↑ עי' ברייתא שם; רמב"ם שם.
- ↑ ציון 404 ואילך.
- ↑ עי' ציון 414 ואילך.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד, לגירסתנו וגי' רמב"ם דלהלן, ועי' ציון 416, שי"ג בע"א; עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו.
- ↑ פ"מ לירו' שם.
- ↑ עי' ציון 416.
- ↑ עי' ברייתא שם, לגי' ראב"ד בהשגות שם, בשם נ"א, ועי' ציון 238, שי"ג בע"א.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הי"ח ופהמ"ש שביעית פ"ד מ"ד.
- ↑ עי' משנה שם: המדל בזיתים וכו' איזה הוא המדל וכו', ועי' כס"מ שם, ע"פ רמב"ם שבציון 253, שה"ה לכל אילן.
- ↑ משנה שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ פי' הרא"ש שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם.
- ↑ פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' ריבמ"ץ שם; ר"ש שם.
- ↑ עי' משנה שם.
- ↑ עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם: ומודים במחליק וכו' המחליק שלשה; עי' רמב"ם שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' ר"ש שם.
- ↑ עי' שביעית פ"ב מ"ב: מזבלין וכו' עד ר"ה; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם פ"ג מ"א; עי' רמב"ם שבציון 262; עי' רדב"ז שמו"י פ"ב ה"א. ועי' תוס' אנשי שם פ"ב שם, בד' הרמב"ם, וצ"ב.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י שם.
- ↑ עי' רש"י מו"ק יג א ד"ה נידיירה; עי' פהמ"ש שביעית שם; רדב"ז שם.
- ↑ עי' רש"י שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"ב ה"א, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ המשנה שבציונים 484, 490, 498.
- ↑ עי' ציון 258 ואילך.
- ↑ עי' פי' הרא"ש שביעית פ"ד מ"ה; עי' רע"ב שם.
- ↑ עי' משנה שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הכ"א.
- ↑ רע"ב שם: משובחת.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם הכ"א והכ"ב ופהמ"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ ציון 470 ואילך.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הי"ט ופהמ"ש שביעית פ"ד מ"ה.
- ↑ עי' משנה שם; עי' ראב"ד בהשגות שם. הרמב"ם השמיט, ועי' רדב"ז שם.
- ↑ עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' ירו' שביעית פ"ב ה"ג.
- ↑ פי' הרא"ש שם.
- ↑ פ"מ שם.
- ↑ ציון 462 ואילך.
- ↑ עי' שביעית פ"ג מ"ה; רמב"ם שמו"י פ"ב ה"ו. ועי' תוספ' פ"ג, ד' ר' יוסי ורשב"ג, ועי' ר"ש שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ משנה שם: עד שיהיו בו, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' ר"ש ופי' הרא"ש ורע"ב שם, שפי' בע"א; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ משנה שם: מורביות, לפי ר"ש שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם. וע"ע בענין נטילת אבנים בשביעית מהשדה, במשנה שם מ"ו-מ"ז, ורמב"ם שם ה"ז-ה"י.
- ↑ עי' שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם; עי' חי' הר"ן שם.
- ↑ מכילתא ויקהל שבתא פ"א.
- ↑ עי' מו"ק ג א-ב; עי' ירו' כלאים פ"ח ה"א; עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ב וסנהדרין פי"ט ה"ד אות קז וספה"מ ל"ת רכ; עי' סמ"ג לאוין רסג; עי' חינוך מ' שכו.
- ↑ עי' גמ' שם א; רמב"ם שמו"י שם.
- ↑ עי' ציון 64 ואילך. עי' חינוך שם.
- ↑ עי' רבא בגמ' שם ג א; עי' רמב"ם שם; מאירי שם ג א.
- ↑ עי' רבא בגמ' שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ שיטה לתלמיד ר"י מפריש שם ב ב.
- ↑ עי' רבא בגמ' שם ב ב - ג א; עי' רמב"ם שם ה"ג; מאירי שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ ויקרא כה ד-ה. עי' רבא בגמ' שם ג א; עי' רלב"ג בתועלות פ' כי תשא התועלת הכ"ד.
- ↑ עי' רבא בגמ' שם; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם; מאירי שם.
- ↑ ציון 203 ואילך. ועי' לעיל ציונים 148 ואילך, 150 ואילך.
- ↑ ציון 228 ואילך.
- ↑ עי' תרומות פ"ב מ"ג; עי' ב' ברייתות בגיטין נג ב; עי' ברייתא בירו' תרומות פ"ב ה"א; עי' רמב"ם שמו"י פ"א הי"ב; עי' סמ"ג לאוין רסו.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה ור' יהודה.
- ↑ ב' ברייתות גיטין שם.
- ↑ ברייתא בירו' תרומות שם.
- ↑ תרומות שם.
- ↑ ר' מאיר בברייתא ב' בגמ' שם; עי' ירו' שם: ד"א.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה מונין ישראל לשביעית.
- ↑ ר' מאיר בברייתא ב' בגמ' שם נד א: ד"א; עי' ירו' שם; רמב"ם שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה תא שמע.
- ↑ עי' רמב"ם שם; עי' סמ"ג שם; עי' רע"ב תרומות שם.
- ↑ ברייתא א' בגיטין נג ב; ברייתא בירו' תרומות שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הי"ב; סמ"ג שם.
- ↑ ע"ע הלכה כסתם משנה ציון 83 ואילך. ושם, ציון 85, שי"ח. ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם.
- ↑ עי' שביעית פ"ד מ"ב: שנטייבה, לפי ירו' שם פ"ד ה"ב, בשם תמן אמרין, ותוס' מו"ק יג א ד"ה נטייבה (הב'), בשם ר"ח ושכ"ה בירו', ועי' ירו' שם, בשם רבנן דהכא, ע"פ הירו' שבציון 537, ורש"י שבציון 320, שפי' בע"א; רמב"ם שמו"י פ"א הי"ג.
- ↑ עי' ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם, ע"פ ירו' שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' ר"י קורקוס שם, בד' הרמב"ם, ע"פ ירו' שם.
- ↑ עי' משנה: שנטייבה, לפי רש"י שבציון 320; עי' משנה שם: שנדיירה, לפי רש"י שבציון 321 ורע"ב שביעית שם.
- ↑ עי' משנה שם: שנטייבה, לפי רש"י מו"ק יג א ד"ה נטייבה וגיטין מד ב ד"ה נטייבה ובכורות לד ב ד"ה ניטייבה ורש"י כת"י מו"ק שם, ועי' ציון 315, שי"מ בע"א.
- ↑ עי' שביעית שם: שנדיירה, לפי רש"י מו"ק שם ד"ה נידיירה וגיטין שם ד"ה נדיירה ובכורות שם ד"ה נידיירה ורש"י כת"י מו"ק שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ ע"ע קנס.
- ↑ עי' גמ' שם ושם ושם; רמב"ם שם; עי' פהמ"ש לרמב"ם שם מ"ג.
- ↑ עי' ציון 261. עי' רש"י מו"ק שם. ועי' רש"י גיטין שם ד"ה שנתקווצה.
- ↑ עי' שביעית שם מ"ב; רמב"ם שם.
- ↑ שביעית שם מ"ג: חוכרין נירין וכו' אבל לא מישראל, לפי פהמ"ש לרמב"ם שם, ועי' פי' הרא"ש שם (וכ"מ מריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שם), שפי' בע"א; רמב"ם שם.
- ↑ עי' ר' יעקב בר אחא ר' אימי בשם רבי יוסי בי ר' חנינא בירו' שם.
- ↑ עי' ר' יעקב בר אחא ר' אימי בשם רבי יוסי בי ר' חנינא בירו' שם.
- ↑ עי' ר' יוסי בר חנינא בגמ' שם ושם ושם; עי' ר' יעקב בר אחא ר' אימי בשם רבי יוסי בי ר' חנינא בירו' שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' גמ' שם ושם ושם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הי"ד.
- ↑ עי' שביעית פ"ד מ"ב: שנתקווצה, לפי ירו' שם פ"ד ה"ב, בשם תמן אמרין, ורש"י מו"ק יג א ד"ה שנתקווצה וגיטין מד ב ד"ה שנתקווצה ובכורות לד ב ד"ה שנתקווצה ורש"י כת"י מו"ק שם, ועי' ירו' שם, בשם רבנן דהכא, ע"פ הירו' שבציון 537, שפי' בע"א
- ↑ עי' רש"י בכורות שם ד"ה תזרע; עי' רמב"ם שם.
- ↑ רש"י שם, וסותר לרש"י שבציון 341, וצ"ב.
- ↑ עי' רש"י כת"י מו"ק שם.
- ↑ ריטב"א מו"ק שם, בשם רש"י.
- ↑ עי' רש"י גיטין שם ד"ה שנתקווצה, וסותר לרש"י שבציון 341, ועמדו ע"ז בתוס' מו"ק שם ד"ה נטייבה (הא'), וצ"ב.
- ↑ עי' רש"י בכורות שם ד"ה שנתקווצה; עי' תוס' שם ד"ה שנתקווצה, בשמו, ושכ"מ מהירו' שביעית שם, בשם תמן אמרין; עי' תוס' מו"ק שם; עי' תוס' גיטין שם, בשם הירו' ור"ח.
- ↑ עי' תוס' שם ושם ושם, ע"פ שבת קג א.
- ↑ עי' רש"י מו"ק שם ד"ה נידיירה, לפי תוס' שם ד"ה נטייבה, וסותר לרש"י שבציונים 335, 338, וצ"ב.
- ↑ עי' ציון 281 ואילך.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א הי"ד.
- ↑ עי' רש"י כת"י מו"ק ג א, בפי' הברייתא שבציון 346 ואילך; כ"מ מרמב"ם שמו"י פ"א סוה"ו וה"ז.
- ↑ עי' רש"י כת"י שם, בפי' הברייתא שבציון 346 ואילך.
- ↑ ויקרא כה ד. תו"כ בהר פר' א; עי' ברייתא מו"ק ג א.
- ↑ עי' ציון 160 ואילך.
- ↑ רש"י שם ד"ה יקשקש; כס"מ שמו"י פ"א ה"ז, בשמו.
- ↑ תו"כ שם; ברייתא שם.
- ↑ ברייתא שם, לגירסתנו וגי' רש"י שם ד"ה לא יקשקש (ועי' כס"מ שם, בשם רש"י, וצ"ב).
- ↑ תו"כ שם: את הנקעים; ברייתא שם.
- ↑ תו"כ שם.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה עוגיות.
- ↑ תו"כ שם.
- ↑ ויקרא שם.
- ↑ תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
- ↑ ברייתא שם.
- ↑ תו"כ שם; עי' ברייתא שם.
- ↑ תו"כ שם.
- ↑ עי' ברייתא שם.
- ↑ תו"כ שם.
- ↑ עי' ברייתא שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה אף כל עבודה.
- ↑ רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ הברייתא שבציון 350.
- ↑ עי' רב עוקבא בר חמא בגמ' שם, בתי' סתירת הברייתות; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם ה"ט, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ הברייתא שבציון 354.
- ↑ רמב"ם שם, ועי' כס"מ שם, שהוא ע"פ הברייתא שבציונים 351, 353.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א ה"ח.
- ↑ רש"י מו"ק ב א ד"ה משקין.
- ↑ עי' גמ' שם, ע"פ אונקלוס דברים כה יח; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רש"י שם.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ משנה מו"ק ו ב, לפי כס"מ שמו"י פ"א ה"ח, בד' ירו' שם פ"א ה"ג ושביעית פ"ב ה"ז, במסקנה, ורמב"ם דלהלן; עי' רמב"ם שם.
- ↑ ר' שמעון במשנה שבציון 386, לפי ירו' שבציון 396.
- ↑ משנה שם, לפי כס"מ שם, בד' ירו' שם ושם, במסקנה, ורמב"ם שבציון 382.
- ↑ משנה שם, לפי כס"מ שם, בד' ירו' שם ושם, במסקנה.
- ↑ משנה שם, לפי כס"מ שם, בד' ירו' שם ושם.
- ↑ כס"מ שמו"י פ"א ה"ח, בד' רמב"ם שבציון הבא, לשיטתו שבציון 378 ואילך.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ ע"ע הלכה: משנת ר' אליעזר בן יעקב ציון 570 ואילך.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם ציון 578. ושם, ציון 579, שי"ח.
- ↑ עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שם.
- ↑ שביעית פ"ב מ"י.
- ↑ משנה שם.
- ↑ עי' ברייתא מו"ק ו ב, לפי גמ' שם; עי' ריבמ"ץ ורע"ב שביעית שם.
- ↑ עי' ירו' שביעית פ"ב ה"ז.
- ↑ רמב"ם שבציון 391, לפי כס"מ שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א ה"ח.
- ↑ פהמ"ש לרמב"ם שביעית פ"ב מ"י.
- ↑ כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 391, לשיטתו שבציון 390, ובשם רמב"ם בפהמ"ש (עי' ציון הקודם); עי' רע"ב שם.
- ↑ ע"ע הלכה: משנת ר' אליעזר בן יעקב ציון 570 ואילך.
- ↑ עי' ציון 379.
- ↑ עי' ציון 378. עי' ירו' שביעית פ"ב ה"ז.
- ↑ עי' ציון 381 ואילך. עי' כס"מ שם, בד' רמב"ם שבציון 391 ואילך. וע"ע הנ"ל: שם ציון 589.
- ↑ עי' ריבמ"ץ ור"ש ופי' הרא"ש שביעית פ"ב מ"י, ע"פ משנה יומא מג ב.
- ↑ ריבמ"ץ שם.
- ↑ עי' שביעית שם; רמב"ם שמו"י פ"א הט"ו.
- ↑ עי' משנה מו"ק ב א.
- ↑ משנה שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א ה"ט.
- ↑ עי' ציון 232 ואילך.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד; עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו.
- ↑ עי' ציון 234.
- ↑ עי' פ"מ לירו' שם.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד, לגירסתנו וגי' רמב"ם דלהלן, ועי' ציון 412, שי"ג בע"א; רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו.
- ↑ פ"מ לירו' שם.
- ↑ ברייתא שם; רמב"ם שם.
- ↑ פ"מ שם.
- ↑ עי' ברייתא שם, לגי' ראב"ד בהשגות שם, בשם נ"א: ומשיירין את הזרעים משביעית, ועי' ציון 408, שי"ג בע"א.
- ↑ פ"מ לירו' שביעית פ"ד ה"ד, ע"פ ישעיהו ו יג: כאלה וכאלון, וכלים פי"ז מט"ו: הרימון האלון והאגוז.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שם, לגירסתנו וגי' רמב"ם דלהלן, ועי' ציון 416, שי"ג בע"א; עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ו: ומקיימין האלויי.
- ↑ פ"מ שם.
- ↑ ברייתא שם, לגי' ראב"ד בהשגות שם, בשם נ"א, ועי' ציון 414, שי"ג בע"א.
- ↑ עי' ברייתא שבת סז א; עי' ברייתא בירו' שביעית פ"ד ה"ד.
- ↑ עי' רש"י שם ד"ה דליכחוש חיליה.
- ↑ עי' ס' הערוך ע' סקר א'; עי' רש"י שבת צה א ד"ה סרק ומגילה יח ב ד"ה סקרתא וגיטין יט א ד"ה סקרתא; ר"י מלוניל מגילה יז א; ריבב"ן (נד' בשיטת הקדמונים) שבת שם; נמוק"י מגילה שם; רע"ב גיטין פ"ב מ"ג.
- ↑ עי' רש"י שם ושם ושם; ר"י מלוניל מגילה שם; ריבב"ן שבת שם; נמוק"י מגילה שם; רע"ב גיטין שם.
- ↑ עי' תוספ' שביעית פ"א; עי' ברייתא בירו' שביעית שם; עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"ז.
- ↑ עי' רש"י שבת שם ד"ה דליחזיוה אינשי.
- ↑ גמ' שם.
- ↑ תוספ' שם; עי' ברייתא בירו' שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' תוספ' שם; עי' ברייתא בירו' שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ גמ' שם. וע"ע דרכי האמורי ציון 62 ואילך, שאף אין בו משום דרכי האמורי.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הט"ו.
- ↑ עי' ר"ש שם ופי' הרא"ש שם, ע"פ ירו' שם פ"א ה"ט; עי' פ"מ לירו' שם.
- ↑ ר"ש שם; פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' ריבמ"ץ שם.
- ↑ עי' כלאים פ"א מ"ט.
- ↑ עי' רמב"ם שם ופהמ"ש שם; עי' רע"ב שם. וע"ע ספיחי שביעית, שיש שפי' בע"א.
- ↑ עי' פ"מ לירו' שם.
- ↑ עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם; עי' רע"ב שם; עי' תפא"י שם יכין סק"ע.
- ↑ עי' ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; עי' פי' הרא"ש שם.
- ↑ רע"ב שביעית פ"ה מ"ב; עי' תפא"י שם יכין סק"ה.
- ↑ עי' תפא"י שם.
- ↑ תפא"י שם.
- ↑ עי' רע"ב שם ותפא"י שם סק"ו.
- ↑ משנה שם.
- ↑ רע"ב שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הט"ו ופהמ"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ שביעית פ"ד מ"א: מתוך שלו; רמב"ם שמו"י פ"א הט"ז.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם, לפי ר' יונה בירו' שם; רמב"ם שם.
- ↑ משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם, לפי ר' יונה בירו' שם.
- ↑ עי' משנה שם, לפי ר' יונה בירו' שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם; רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' ר' יונה בירו' שם, שפי' שהיה שלב נוסף שבו תיקנו שלא ללקט אלא רק מהקרוב והמצוי, ועי' ר' זעירא בירו' שם, ופ"מ שם, שחזרו בהם חכמים והעמידו הדברים על התקנה המתירה אף שלא מהקרוב והמצוי.
- ↑ עי' ירו' שביעית פ"ד ה"א; עי' רמב"ם שמו"י פ"א הי"ז.
- ↑ פ"מ לירו' שם.
- ↑ עי' ירו' שם, ופ"מ שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ עי' פ"מ שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א הי"ט ופהמ"ש שביעית פ"ד מ"ה.
- ↑ עי' משנה שם; עי' ראב"ד בהשגות שם. הרמב"ם השמיט, ועי' רדב"ז שם.
- ↑ עי' ציון 275 ואילך.
- ↑ עי' משנה שם; עי' רמב"ם שם.
- ↑ ירו' שם.
- ↑ עי' ריבמ"ץ שם; עי' ר"ש שם; פ"מ שם.
- ↑ פי' הרא"ש שם.
- ↑ עי' ס' הערוך ע' זנב א', ע"פ דברים כה כח; עי' ר"ש שם, בשמו; עי' ריבמ"ץ שם, ע"פ דברים שם; עי' פי' הרא"ש שם; רע"ב שביעית פ"ד מ"ו.
- ↑ עי' ס' הערך שם; עי' ריבמ"ץ שם; עי' פי' הרא"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ עי' פי' הרא"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ ר"ש שם.
- ↑ פי' הרא"ש שם.
- ↑ משנה שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"א ה"כ.
- ↑ ריבמ"ץ ור"ש ורע"ב שביעית פ"ד מ"ו, ע"פ איכה ג יא, ועי' רש"י שם, ע"פ מו"ק י ב; פי' הרא"ש שביעית שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם; ר"ש שם; פי' הרא"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ פי' הרא"ש שם: למקומה.
- ↑ ר"ש שם: שנפשח; עי' רע"ב שם.
- ↑ שביעית פ"ד מ"ו; רמב"ם שמו"י פ"א הכ"ב.
- ↑ פי' הרא"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ רע"ב שביעית פ"ג מ"א. ועי' ר"ש שם, שיש שלב מקדים לכך שהוא שם הזבל ברה"ר כדי שישוף ברגלי בנ"א.
- ↑ עי' ציון 258 ואילך.
- ↑ עי' משנה שבציונים 484, 490, 498; עי' רמב"ם שמו"י פ"ב ה"א.
- ↑ עי' משנה שביעית פ"ג מ"א, לגירסתנו, וגי' ירו' שם פ"ג ה"א ור"ש ופי' הרא"ש שם, ורע"ב שם, בשם י"ג, ועי' ציון 486, שי"ג בע"א.
- ↑ עי' רע"ב שם.
- ↑ משנה שם, לגי' פהמ"ש לרמב"ם וריבמ"ץ שם, ורע"ב שם, בסתם, ועי' ציון 484, שי"ג בע"א.
- ↑ עי' פהמ"ש שם; עי' רע"ב שם.
- ↑ עי' פהמ"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ ריבמ"ץ שם.
- ↑ עי' משנה שביעית פ"ג מ"א.
- ↑ ס' הערוך ע' פקע א', ע"פ ירו' שם; עי' ריבמ"ץ שם, בשם ר' דניאל; עי' ר"ש ופי' הרא"ש שם, ע"פ ירו' שם, ועיי"ש ושם, בשם ס' הערוך בשם ר' דניאל; עי' ר"י קורקוס שמו"י פ"ב ה"א, בד' הירו', בפי' הא', ובשם הערוך.
- ↑ איוב כא לג. ס' הערוך שם.
- ↑ עי' פהמ"ש שם.
- ↑ ריבמ"ץ ור"ש ופי' הרא"ש שם, בפי' הא'; עי' רע"ב שם; עי' ר"י קורקוס שם, בשם יש מי שפירש.
- ↑ עי' ר"י קורקוס שם, לד' זו.
- ↑ ר"י קורקוס שם, בד' הירו', בפי' הב'.
- ↑ ר"י קורקוס שם, לד' זו.
- ↑ עי' משנה שביעית פ"ג מ"א.
- ↑ ר' מנא בירו' שם.
- ↑ ר' חנניא בירו' שם.
- ↑ עי' פהמ"ש שם; עי' רמב"ם שבציון 505.
- ↑ עי' ברייתא בירו' שם.
- ↑ עי' ר"י קורקוס שמו"י פ"ב ה"א.
- ↑ עי' רדב"ז שם.
- ↑ רמב"ם שמו"י פ"ב ה"א.
- ↑ פהמ"ש שם; רע"ב שם.
- ↑ ע"ע הלכה: כר' יוסי מחברו ציון 632.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם ציון 633. ר"י קורקוס שם. וכעי"ז בכס"מ שם.
- ↑ ע"ע הנ"ל: שם ציון 623 ואילך. עי' רדב"ז שם.
- ↑ עי' ציון 483.
- ↑ עי' שביעית פ"ג מ"ב; עי' רמב"ם שמו"י פ"ב ה"א.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם: מוסיפים על המשפלות; רמב"ם שם.
- ↑ עי' משנה שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ משנה שם. וע"ע פרטים על זיבול השדה באופן המותר בשביעית, במשנה שם מ"ג-מ"ה, ורמב"ם שם ה"ב-ה"ה.
- ↑ עי' רמב"ם שמו"י פ"א ה"י.
- ↑ עי' ציונים 68 ואילך, 78 ואילך.
- ↑ עי' ציון 95.
- ↑ עי' רש"י סנהדרין כו א ד"ה פוקו זרעו; עי' תוס' שם ד"ה משרבו, בתי' הא'; תוס' רא"ש שם, בתי' הא'; רדב"ז שמו"י פ"א הי"א, בד' רמב"ם שבציון 524.
- ↑ עי' ראב"ד בהשגות שם.
- ↑ עי' ר' ינאי בירו' שביעית פ"ד ה"ב.
- ↑ עי' ר' ינאי בגמ' שם; רמב"ם שם.
- ↑ עי' גמ' שם, בפי' ר' שמעון במשנה שם כד ב; עי' ר' ינאי בגמ' שם כו א.
- ↑ עי' ר' יוסי ב"ר בון בירו' שם.
- ↑ רש"י שם ד"ה ארנונא.
- ↑ רמב"ם שם, לפי רדב"ז שם.
- ↑ רמב"ם שם.
- ↑ רדב"ז שם, בד' הרמב"ם.
- ↑ ראב"ד בהשגות שם, שכך קיבל.
- ↑ עי' ירו' שביעית פ"ד ה"ב, המביא על הדין שבציון 523, את הדין שבע' יהרג ואל יעבור; יעבור ואל יהרג ציון 12 ואילך.
- ↑ עי' תוס' סנהדרין כו א ד"ה משרבו ותוס' רא"ש שם, בשם הירו'; פסקי תוס' שם סי' סב.
- ↑ עי' תוס' שם.
- ↑ עי' ציון 64 ואילך.
- ↑ עי' תוס' שם, בתי' הב'; עי' תוס' רא"ש שם, בתי' הב'.
- ↑ עי' ירו' שביעית פ"ד ה"ב, ועי' רע"ב שם פ"ד מ"ב.