אנציקלופדיה תלמודית:תמורה

הגדרת הערך - המחליף בהמה שהוקדשה לקרבן בבהמה אחרת, שתי הבהמות קדושות וקריבות על גבי המזבח, והוא לוקה.

האיסור ועונשו

שמו

תמורה, היינו החלפת^[1] דבר בדבר^[2], ונתייחד בלשון חכמים להמרת בהמה שהקדישה למזבח בבהמה אחרת^[3]. ויש שהבהמה עצמה שהפכו אותה לקדושה על ידי ההמרה, נקראת: תמורה^[4].

האיסור

בהמה שהקדישה למזבח, אסור להמירה אחר כן בבהמה אחרת^[5], אלא תיקרב היא בעצמה^[6], שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אֹתו טוב ברע או רע בטוב^[7], כלומר שאסור להמיר "טוב ברע", דהיינו תם בבעל-מום*^[8], ואפילו "רע בטוב", דהיינו בעל מום בתם^[9], וכל שכן שאסור להמיר תם בתם או בעל מום בבעל מום^[10]. ונאמר עוד במעשר-בהמה*: ולא ימירנו^[11]. ונמנה איסור זה במנין-המצות* כמצות לא-תעשה*^[12]. ויש שלא מנאוה^[13].

בתלמוד אמרו לענין לאו-הניתק-לעשה*^[14] שאיסור זה נחשב כשני לאוין^[15], שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר^[16]. ויש הגורסים שמחלוקת בין לשונות התלמוד בדבר^[17].

טעם האיסור

מספר טעמים נתנו ראשונים לאיסור המרת בהמה שהקדישוה למזבח בבהמה אחרת: א) מפני שירדה תורה לסוף דעתו של אדם, שהוטבע בו יצר הרע^[18], שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו^[19], ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם^[20], ומאחר שהיא קדושה קדושת-הגוף* ואינו יכול לגאול אותה, יחליפנה^[21], ועל כן סתם הכתוב שלא יחליף כלל טוב ברע או רע בטוב, שאם יתיר לו להחליף רע בטוב יבוא להחליף הטוב ברע, ויאמר: טוב הוא^[22], וקנסו אם החליף^[23], ואמר: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[24], וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו^[25]. ב) אסור להחליף מטוב לרע, שהוא שינוי לרעה^[26], ואסור להחליף מרע לטוב, שאם תבוא להחליף רע בטוב^[27], פעמים שתהיה סבור מרע טוב ומטוב רע, שאינך יודע מה חולי יש לה או שמא טריפה היא^[28]. ג) הזהירה התורה מהמיר ומהחליף בהמה בבהמה, כדי שלא יקלו האנשים בענין ההקדשות ויביאו תמורתם הפחות שבדברים, כי דעתו של אדם קרובה אל ממונו, עם חושבו שאין בזה היזק כלל, כי כבר יקרב זה הבעל חיים תמורת הבעל חיים ההוא, ויחשוב גם כן כי מפני שזה הבעל חיים הקרב הולך לאיבוד, הטוב שימירו אותו בפחות ממנו, ויביא זה להפחית מעלת הקרבנות ולבזותם, ומפני זה קנסה אותו התורה שיהיה הוא ותמורתו קודש^[29].

מלקות

העובר על האיסור להמיר בהמת קדשים בבהמה אחרת, לוקה^[30] משום הלאו של לא ימיר^[31].

לוקים על תמורה, אף על פי שהוא לאו-הניתק-לעשה*^[32] של ואם המר ימיר^[33], כיון שנאמרו בו שני לאוים^[34]: לא יחליפנו ולא ימיר^[35], ונמצא שיש בה עשה ושני לאוין^[36]. ועוד, שאין לאו שבה שוה לעשה, שהציבור והשותפים* אין עושים תמורה אם המירו^[37], אף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו^[38].

תמורה, אמר רב אידי בר אבין בשם ר' יוחנן, שר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי, שאף על פי שהיא לאו-שאין-בו-מעשה*, שאין לוקים עליו - לסוברים כן^[39], וכן הלכה^[40] - לוקים עליו^[41].

לא מצאנו מקור בתלמוד מהכתוב לכך שהממיר לוקה, אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה^[42], וכתבו אחרונים שבודאי נלמד מדרשה, אלא שאין אנו יודעים אותה^[43]. ויש מהאחרונים שכתבו מקורות לדבר: א) למדו כן מהכתוב: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[44], שדרשו חכמים לרבות שהשוגג לוקה על לאו של תמורה - לסוברים כן^[45] - ונמצא מפורש שהממיר לוקה^[46]. ב) מכך שהוצרכו לחייב נשים בלאו של תמורה^[47], מבואר שיש בו חיוב מלקות, שלדעתם, בלאו שאין לוקים עליו אין סברא לחלק בין אנשים לנשים^[48]. ג) כך נאמרה הלכה-למשה-מסיני* שהממיר לוקה^[49]. ד) משום שטעם מצות תמורה כתבו ראשונים שהוא כדי שלא יחליף האדם בהמת קדשים יפה בבהמת חולין רעה^[50], והרי הוא בכלל בוזי שם ה'^[51], ולוקה משום הכתוב: אם לא תשמֹר לעשות וגו' ליראה את השם הנכבד וגו' והפלא ה' את מכֹתך^[52], כשם שהמקלל לוקה מטעם זה^[53]. ה) מכך שגילה הכתוב שהנשבע והמקלל את חבירו בשם לוקה^[54], למדו שכל לאו שאי אפשר לעבור עליו במעשה, לוקים עליו בלא מעשה^[55].

אף על פי שאמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי שלאו של תמורה הוא מהיוצאים מן הכלל שלוקים עליהם בלא מעשה^[56], ר' יוחנן עצמו סובר שיש בו מעשה, שכן בדיבורו נעשה מעשה, שעושה מחולין קדשים^[57]. ויש שכתבו שאף לדעת ר' יוסי הגלילי, הטעם שלוקים על לאו של תמורה הוא משום שבדיבורו נעשה מעשה, ולכן לא הובא לדבר מקור בתלמוד מהכתוב^[58].

יש מהאחרונים הסוברים בדעת רב - וריש לקיש^[59] - שחולקים על כל זה, וסוברים שהממיר בהמה אינו לוקה, שהוא לאו שאין בו מעשה^[60].

להלכה כתבו ראשונים שלאו של תמורה לוקים עליו אף על פי שהוא חשוב לאו שאין בו מעשה^[61].

בטעם שהממיר לוקה - לסוברים כן^[62], וכן הלכה^[63] - אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה - לסוברים כן^[64], וכן הלכה^[65] - כתבו ראשונים, שלא יביא זה לבזות בקרבנות המיוחסות לשם יתעלה^[66].

לסוברים - וכן הלכה^[67] - שניתן להמיר בהמה אחת בבהמות רבות^[68], חיוב מלקות הוא על כל בהמה ובהמה שימיר^[69], ואפילו היו אלף, שנאמר: בהמה בבהמה^[70], ולזה אם המיר בהמות רבות באחת, או להיפך, חייב על כל בהמה ובהמה^[71].

עבר והמיר

עבר והמיר בהמת קדשים בבהמה אחרת, הקדושה תופסת אף בבהמה השניה, ושתי הבהמות קדושות^[72], אף על פי שעבר על לא-תעשה*^[73], שנאמר: ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[74], שהשניה נתפסת בתמורה, והראשונה אינה יוצאה, שבהמת קדשים אינה יוצאת לחולין^[75].

במניינה במנין-המצות* נחלקו מוני המצוות: א) יש שמנאוה במנין-המצות* כמצות-עשה*^[76], שתצוה אותנו התורה להיות התמורה קדושה ולנהוג קודש בשתיהן^[77], אף על פי שהתמורה קדושה מאליה משהמיר, ואין בה שוב שום מצוה לקיים^[78], והעובר עליה ולא נהג קדושה בשתי הבהמות בטל עשה מלבד העונש שיש בדבר שמועל בהקדש^[79], שכן בתלמוד אמרו שדבר זה נחשב כמצות-עשה*^[80], ולדעתם הלשון "יהיה קדש"^[81] משמע לשון ציווי^[82]. ב) ויש שלא מנאוה כלל^[83], שלדעתם אין לשון זו לשון ציווי, אלא שהכתוב בא לומר ששתיהן קודש, וממילא ידענו שאסור למעול בהן כשאר בהמת הקדש^[84], ולא אמרו בתלמוד אלא שהוא עשה, לענין לאו-הניתק-לעשה*^[85], שאף על פי שאין כאן שום קיום מצוה, מכל מקום כיון שכתבה התורה העשה לאחר הלאו, הייתי יכול לחשוב שגילה הכתוב שאם עבר על הלאו זהו עונשו להיות בעשה ואין עליו עונש אחר^[86].

בשבת

הממיר, אפילו בשבת - שאין מקדישים בו הקדשות^[87] - הרי זה מומר^[88], ולוקה - לסוברים שהממיר לוקה^[89], וכן הלכה^[90] - ארבעים^[91].

שוגג

לדעת ר' יוסי בר' יהודה - ותנא קמא במשנה^[92] - עשה שוגג כמזיד בתמורה^[93], וגזרת-הכתוב* היא^[94], שנאמר: יהיה קדש^[95], לרבות שוגג כמזיד^[96]. וכן הלכה^[97], שכן לא מצינו מי שחולק עליו^[98], ועוד, שבתלמוד נשאו ונתנו בדעתו^[99].

בשוגג זה, נחלקו אמוראים: א) לדעת חזקיה, שוגג זה היינו שסבור שמותר להמיר^[100]. ב) ולדעת ר' יוחנן וריש לקיש, בלשון הראשון בתלמוד, שוגג זה היינו שסבור לומר "תמורת עולה", ואמר: "תמורת שלמים"^[101]. ג) ולדעת ר' יוחנן וריש לקיש, בלשון השני בתלמוד, שוגג זה היינו שסבור לומר: "שור שחור שיצא מביתי תחילה יהיה תמורה תחת זה" , ויצא מפיו: "שור לבן"^[102]. ד) עוד אמרו בתלמוד שלדעת ר' יוחנן, שוגג זה היינו שסבור שאפשר לפדות בהמת הקדש ולהוציאה לחולין, ולא נתכוין להמיר^[103]. ה) ולדעת רב ששת, שוגג זה היינו באומר: "אכנס לבית זה ואמיר מדעתי", ונכנס והמיר שלא מדעתו^[104], שבעל מחשבות הוא, ולא היה יודע מה הוא אומר^[105]. ויש מפרשים, שכשנכנס לביתו לא אמר דבר בכניסתו^[106], וגם לא חשב במה שאמר מתחילה, ונמצא שחל התמורה שלא מדעת^[107]. ויש מפרשים, שטעה בבית, וסבר שהוא הבית שאמר אכנס בו ואמיר^[108].

שוגג זה שדינו כמזיד, נחלקו לשונות התלמוד - ויש שכתבו שהם גירסאות שונות בתלמוד^[109] - אם הריבוי מהכתוב בא לרבות שהשוגג שהמיר אף לוקה^[110]. או שלא בא אלא לרבות שאם המיר הומר, אבל אינו לוקה^[111], שאין מלקות בשוגג^[112], שהריבוי בא לרבות שאם המיר בשוגג נתפסת הבהמה השנייה בקדושה, למרות שהקדש בטעות אינו הקדש^[113]. ויש מהראשונים הסוברים שהכל מודים שאם המיר בשוגג לוקה, ולא נחלקו לשונות התלמוד אלא לענין העובד וגוזז בבהמה השנייה אם לוקה^[114].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאם המיר בשוגג חייב מלקות^[115]. ויש פוסקים שאינו חייב מלקות^[116].

לדעת הפוסקים שהממיר בשוגג חייב מלקות^[117], כתבו ראשונים - שההלכה כר' יוחנן וריש לקיש, לפי הלשון הראשון^[118] - והדברים אמורים, כשהתכוין לומר^[119]: "הרי זו תמורת עולה שיש לי", ואמר: "הרי זו תמורת שלמים שיש לי", אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר: "אכנס לבית זה ואמיר מדעתי", ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו, הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה^[120].

הממירים

ציבור ושותפים

הציבור והשותפים אין עושים תמורה^[121], שאם המירו, אין עושים תמורה, אף על פי שהם מוזהרים שלא ימירו^[122], ואחד מן השותפים שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהם שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש^[123]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: לא יחליפנו ולא ימיר^[124], היחיד עושה תמורה, ואין ציבור ולא השותפים עושים תמורה^[125], אוציא הקדש בדק-הבית* שאינו - עושה תמורה^[126], מפני שאינו - קרבן^[127], ולא אוציא את של ציבור, תלמוד לומר: ולא יחליפנו^[128], בלשון יחיד, שמשמע שיחיד עושה תמורה ולא ציבור^[129], אוציא את של ציבור ולא אוציא את של שותפים - שנקרא קרבן יחיד^[130] - תלמוד לומר: ולא ימיר אֹתו^[131], שביחיד דוקא ממיר ולא של שותפים^[132]. ב) מעשר-בהמה* בכלל כל הקדשים היה^[133], שהרי גם הוא נקרב על גבי המזבח ונאכל לבעלים בירושלים^[134], ואם כן בכלל כל הקדשים היה שעושים תמורה^[135], שנאמר: ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[136], ולמה יצא^[137], לכתוב בו שעושה תמורה^[138], שנאמר בסוף הפרשה - לגבי מעשר בהמה - לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו^[139], דבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד*, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא^[140], לומר שאינו מדבר אלא במה שיוקש אליו^[141], מה מעשר קרבן יחיד, אף אין לו אלא קרבן יחיד^[142].

על המרת כהן* בחטאת* ואשם* שבשרו נאכל לו^[143], עי' להלן: הבהמה המומרת^[144]. על המרת כהן בבכור-בהמה-טהורה* הניתן לו^[145], עי' להלן: שם^[146].

אישה

האישה שהמירה עושה תמורה^[147]. לסוברים שיורש* אינו ממיר^[148], הדבר נלמד מואם המר ימיר^[149], לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר^[150], שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אֹתו^[151], מה סופנו לרבות את האשה*^[152], תלמוד לומר: המר ימיר^[153]. ולסוברים - וכן הלכה^[154] -שיורש ממיר^[155], אישה התרבתה מהוי"ו של ואם המר^[156]. לסוברים - וכן הלכה^[157] - שהממיר לוקה^[158], אף האישה שהמירה, לוקה^[159].

על הטעם שיש צורך בלימוד מיוחד לחייב אשה* בלאו של תמורה, ע"ע אשה^[160].

קטן

קטן* שלא הגיע לעונת נדרים^[161], כיון שאם הקדיש בהמה אינה קדושה - שאין בדבריו כלום^[162] - אינו ממיר^[163]. וקטן שהגיע לעונת נדרים^[164], הסתפקו בו בתלמוד אם ממיר, שכיון שהקדשו הקדש אף ממיר, או שאינו ממיר, כיון שאינו בן עונשים, ואין התמורה תופסת בבהמה^[165], שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אֹתו וגו' והיה הוא ותמורתו^[166], כלומר מי שהוא בכלל לא יחליפנו ולא ימיר, שהוא בן עונשים, הוא אף בכלל והיה הוא ותמורתו, שהקדושה תופסת בבהמה^[167].

ספק זה לא נפשט בתלמוד^[168]. ואף על פי שנאמר על זה אם-תמצא-לומר* - שהוא פשיטות הספק, לסוברים כן^[169] - שהקטן שהגיע לעונת נדרים ממיר^[170], מכל מקום לא בא לפשוט הספק^[171]. ויש מהם שכתבו הטעם, שכן לא נאמר אלא "ואפילו" אם תמצא לומר^[172]. ויש שלא גרסו שם כלל "אם תמצא לומר"^[173].

להלכה פסקו ראשונים, שקטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר, אף על פי שאינו לוקה, יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה^[174].

יורש

הפריש האב קרבן ולא הספיק להקריבו עד שמת^[175] - ויש מפרשים שכך הדין אף בקרבן שנתחייב בו האב ולא הספיק להפרישו, והפרישו היורש מנכסי האב^[176] - אם היורש* ממיר, נחלקו תנאים: א) לדעת ר' מאיר - וסתם משנה^[177], ותנא קמא בברייתא^[178], ור' יוחנן^[179] - יורש ממיר^[180], שאם המיר קרבן אביו בבהמה אחרת, הרי זו תמורה וקדושה^[181], ולוקה^[182] - לסוברים שהממיר^[183], וכן הלכה^[184] - שנאמר: ואם המר ימיר^[185], לרבות את היורש^[186], ש"המר" מיותר - שיכל לכתוב: ואם ימיר בהמה בבהמה^[187], ולא דברה-תורה-כלשון-בני-אדם*, לסוברים כן^[188] - והוא בא לרבות את היורש^[189]. ויש מפרשים, שהלימוד מיתור האות וי"ו במילה "ואם"^[190]. ב) ולדעת ר' יהודה, יורש אינו ממיר^[191], שאין תמורתו תמורה ואף אינו לוקה^[192], שנאמר בסמיכה*: קרבנו^[193], ודרשו בו: קרבנו ולא קרבן אביו^[194], שמשמעות המילה "קרבנו" למעט, שעל קרבן עצמו הוא סומך ולא על קרבן אביו^[195], ולמדים תמורה מסמיכה^[196].

להלכה, היורש - בן ושאר כל היורשים^[197] - ממיר^[198].

אף לסוברים - וכן הלכה^[199] - שהיורש ממיר^[200], אם הניח בהמה לשני בניו ומת, הרי זו קריבה ואין ממירים בה^[201], ועל טעם הדין, ע"ע יורש (א)^[202].

בטעם שהיורש ממיר - לסוברים כן^[203], וכן הלכה^[204] - לסוברים שאין היורש קונה את הקרבן להיות כבעליו ממש^[205], ע"ע יורש (א)^[206].

גוי

קדשי מזבח של גוים^[207], נחלקו בהם תנאים אם עושים תמורה: לדעת ר' שמעון, אין עושים תמורה^[208], אם משום שתמורה הוקשה^[209] למעשר-בהמה*^[210] - שאינו בגוי*^[211] - שנאמר במעשר בהמה: והיה הוא ותמורתו^[212], או לפי שבתחילת הפרשה בה נזכר דין תמורה נאמר: דבר אל בני ישראל^[213]. ולדעת ר' יוסי, קדשי מזבח של גוים עושים תמורה^[214], כמו בקדשי ישראל^[215], שנאמר בקדשי גוים: לה'^[216], דהיינו שנאמר: איש איש מבית ישראל וגו' אשר יקריבו לה'^[217], ודרשו: איש, מה תלמוד לומר: איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל^[218].

להלכה פסקו ראשונים שאין קדשי גוים עושים תמורה מן התורה^[219]. ונחלקו אם מדברי-סופרים* הגוי שהמיר הרי זו תמורה^[220]. או שאין הגוי עושה תמורה כלל^[221].

על גוי* המקדיש בהמה שיתכפר בה ישראל, שהסתפקו בתלמוד אם ממירים הבהמה, עי' להלן^[222].

העושה תמורה

המתכפר הוא שעושה תמורה^[223] אבל לא המקדיש^[224]. כיצד, הקדיש בהמה שיתכפר בה חבירו, כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר, אותו הנזיר הוא שעושה בהן תמורה, אבל לא זה שהקדיש, לפי שאינן שלו^[225].

במה דברים אמורים, כשהמקדיש הוא ישראל^[226], שכיון שהפרישו ישראל אנו הולכים אחר מתכפר^[227], שתחילתו וסופו ביד ישראל^[228], שהוא בכלל עונשים^[229], אבל כשהקדיש גוי* קרבן עבור ישראל והמיר בה ישראל, הסתפקו בתלמוד, אם הולכים אחר המקדיש, שהוא גוי שלא בא לכלל עונשים ואינו עושה - לסוברים כן^[230], וכן הלכה^[231] - תמורה, או שהולכים אחר המתכפר, שהוא ישראל והוא בכלל מלקות^[232], ולא פשטו הספק^[233]. ויש מפרשים, שהספק הוא כשהקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי^[234].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים שאם הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי, הרי זו ספק^[235]. ויש הפוסקים שישראל שהמיר בקרבן שהקדיש גוי להתכפר בו ישראל, זהו ספק^[236], אבל הגוי, שאינו עושה תמורה - לסוברים כן^[237], וכן הלכה^[238] - אינו עושה תמורה אף בשל ישראל^[239].

הבהמה המומרת

עופות ומנחות

העופות והמנחות אינם עושים תמורה^[240]. ושני לימודים לדבר: א) לא נאמר אלא בהמה^[241], שנאמר: ואם המר ימיר בהמה בבהמה^[242]. ב) מעשר-בהמה* בכלל כל הקדשים היה^[243], שהרי גם הוא נקרב על גבי המזבח ונאכל לבעלים בירושלים^[244], ואם כן בכלל כל הקדשים היה שעושים תמורה^[245], שנאמר: ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[246], ולמה יצא^[247], לכתוב בו שעושה תמורה^[248], שנאמר בסוף הפרשה - לגבי מעשר בהמה - לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו^[249], דבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד*, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא^[250], לומר שאינו מדבר אלא במה שיוקש אליו^[251], מה מעשר מיוחד שהוא נוהג בבקר ובצאן, אף איני מרבה אלא את שהוא כיוצא בו^[252].

הקדש בדק הבית

הקדש בדק-הבית* אינו עושה תמורה^[253]. ושני לימודים לדבר: א) נאמר: אשר יקריבו ממנו קרבן לה'^[254], והמילה קרבן מיותרת, שהיה יכול לכתוב: אשר יקריבו ממנה לה', שפשוט שמה שיקריבו הוא קרבן^[255], תלמוד לומר: קרבן^[256], יצא הקדש בדק הבית שאינו קרבן^[257], שאינם נקראים "קרבן לה' "^[258]. ב) מעשר-בהמה* בכלל כל הקדשים היה^[259], שהרי גם הוא נקרב על גבי המזבח ונאכל לבעלים בירושלים^[260], ואם כן בכלל כל הקדשים היה שעושים תמורה^[261], שנאמר: ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[262], ולמה יצא^[263], לכתוב בו שעושה תמורה^[264], שנאמר בסוף הפרשה - לגבי מעשר בהמה - לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו^[265], דבר-שהיה-בכלל-ויצא-מן-הכלל-ללמד*, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא^[266], לומר שאינו מדבר אלא במה שיוקש אליו^[267], מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית^[268].

בטעם שאין קדשי בדק הבית עושים תמורה, כתבו ראשונים שאינם קדושים קדושת-הגוף*, אלא קדושת-דמים*^[269].

קדשי קדשים וקדשים קלים

לדעת הסוברים שממעטים מתמורה מה שאינו דומה למעשר-בהמה*^[270], מכל מקום אין אומרים: מה מעשר בהמה מיוחד שנאכל לשני ימים^[271], אף איני מרבה אלא את שהוא כיוצא בו, וממעטים קדשי-קדשים* שאינם נאכלים כלל או שהם נאכלים ליום ולילה^[272], וקדשים-קלים* של יחיד כגון זבחי תודה* ואיל-נזיר* שגם הם נאכלים ליום ולילה^[273], שנאמר: ואם בהמה אשר יקריבו^[274], והמילה "אם" מיותרת, שהיה לו לומר: ובהמה, ונכתב "ואם", לרבות אלו שעושים תמורה^[275].

בהמה בבהמה שונה ממנה

ממירים מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, ומן הכבשים על העיזים ומן העיזים על הכבשים, מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים^[276], שנאמר: בהמה בבהמה^[277], והזכיר בהמה פעמיים^[278].

ממירים מן התמימים על בעלי מומים ומן בעלי מומים על התמימים^[279], שנאמר: לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב^[280], ואיזהו טוב ברע, בעלי מומים שקדם הקדשם את מומם^[281].

במספר בהמות

הממיר אחד במאה או מאה באחד, נחלקו בו תנאים: א) לדעת תנא קמא, ממירים אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד^[282], שנאמר: בהמה בבהמה^[283], ומצינו בהמות שקרויה בהמה, שנאמר: ובהמה רבה^[284], וכן הלכה^[285]. ב) ולדעת ר' שמעון - וסתם ברייתא^[286] - אין ממירים אלא אחד באחד^[287], שנאמר: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[288], מה הוא מיוחד, אף תמורתו מיוחדת^[289], או משום שנאמר: בהמה בבהמה^[290], ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה^[291].

ממירים וחוזרים וממירים

לדעת הסוברים שאין ממירים אלא אחד באחד^[292], נחלקו הדעות אם כשם שאין ממירים אחד בשנים, כך אין ממירים וחוזרים וממירים^[293]. או שמהכתוב: והיה הוא ותמורתו יהיה קדש^[294], אנו למדים^[295], שממירים וחוזרים וממירים^[296], שקדושה ראשונה של הקדש - ראשון^[297] - להיכן הלכה^[298], שלא יתפיס עוד אחרת בקדושתו^[299]. ולדעת הסוברים - וכן הלכה^[300] - שממירים אחד בשנים^[301], ממירים וחוזרים וממירים, שאין חילוק בין בזה אחר זה לבבת אחת^[302], וכן הלכה^[303].

איל ופר של יוה"כ

אילו של כהן-גדול* - אילו -של-אהרן* - עושה תמורה^[304], אבל פרו - פר-יום-הכפורים* - אינו עושה תמורה^[305], אף על פי שהוא משלו, הואיל ואחיו הכהנים מתכפרים בו הרי הם בו כשותפים*^[306], שהם כשאר המכפרים שהפרישו אחרים עליהם, שהקנו להם הבהמה לכפרה, ונקנה להם חלק בו, והם כשותפים שאינם עושים תמורה^[307].

בהמה שאינה שלו

אין אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו^[308], ואם אמר בעל הקרבן: כל הרוצה להמיר בבהמתי יבוא וימיר, הרי זה ממיר בה^[309], המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו, אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו^[310].

כהן בקרבן הניתן לו

אין הכהנים^[311] ממירים בחטאת* ובאשם*^[312], שאף על פי שהם שלהם^[313], אינם זוכים בהם מחיים, שאין להם בבשר עד שיזרק הדם^[314].

בכור-בהמה-טהורה*, הניתן לכהן^[315], אם הכהנים ממירים בו, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא - ור' עקיבא^[316] - אין הכהנים ממירים בבכור^[317], שאף על פי שהוא זוכה בו מחיים אינו זוכה בו מתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא^[318], וכן הלכה^[319]. ולדעת ר' יוחנן בן נורי, הכהנים ממירים בבכור, שזוכה בו הכהן בחייו^[320].

לסוברים - וכן הלכה^[321] - שהכהנים אינם ממירים בבכור^[322], הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם עושים תמורה^[323], וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל, הרי זו תמורה^[324].

בעלת מום

המקדיש בהמה בעלת מום קבוע אינה עושה תמורה^[325], מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור ואינה אלא קדושת-דמים*^[326], אבל המקדיש בעלת מום עובר - או שהקדיש תמימה ואחר כך נולד לה מום קבוע^[327] - הרי זו עושה תמורה^[328].

תמורה

אין התמורה עושה תמורה^[329], שנאמר: והיה הוא ותמורתו^[330], ולא תמורת תמורתו^[331].

ולד הקדש

ולד קדשים^[332], אם עושה תמורה, נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, אינו עושה תמורה^[333], שנאמר: והיה הוא ותמורתו^[334], הוא, ולא ולד^[335], הוא עושה תמורה, ולא ולד^[336], וכן הלכה^[337]. ולדעת ר' יהודה, ולד הקדש עושה תמורה^[338], שנאמר: יהיה^[339], לרבות את הולד^[340].

אברים ועוברים

בהמרת עוברים ואיברים, נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא, אין ממירים איברים בעוברים^[341], שאם אמר על בהמת חולין: רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו, אין הקדושה חלה על האיבר^[342]. ולא עוברים באיברים^[343], שאם אמר: הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קודש זו, אין העובר קודש^[344]. ולא עוברים ואיברים של חולין בשלימים של קודש^[345], ולא שלימים של חולין באיברים ועוברים של קודש^[346]. וכן הלכה^[347]. ב) ולדעת ר' יוסי, ממירים איברים בשלימים^[348], שאם אמר: הרי רגל בהמת חולין זו תמורה תחת בהמת קודש זו, חלה תמורה על האיבר ופשטה לה בכל הבהמה, והרי היא תמורה כולה וקרבה^[349]. אבל לא שלימים בהם^[350], שאין כח באיבר אחד של בהמת קודש לעשות תמורה^[351].

בהמות שאין בהם קדושת הגוף

לדעת ר' אליעזר, הכלאים^[352] והטרפה* ויוצא-דופן* וטומטום* ואנדרוגינוס* אין עושים תמורה^[353], שהם כבהמה טמאה, מה בהמה טמאה אינה קריבה ואין לה קדושת-הגוף*, אף אלו אינן קריבות ואין להן קדושת הגוף^[354].

בתוספתא שנינו שדין זה שנוי במחלוקת תנאים, ולדעת תנא קמא, עושים תמורה בכלאים וטריפה ויוצא דופן^[355]. ומכל מקום פסקו ראשונים שהממיר בכלאים או בטריפה ויוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם, ואינו לוקה^[356], וביארו שאין חולק על ר' אליעזר בענין זה^[357], שמאחר שבמשנתנו לא הזכירו הדעה החולקת, משמע שהתנא ששנה את המשנה סבר שאין מי שחולק על ר' אליעזר^[358].

רובע ונרבע

רובע-ונרבע* עושים תמורה^[359], שהם כבעל-מום*^[360].

חציה חול

בהמה שחצייה קודש וחצייה חול - כגון שותפים* שהקדיש אחד מהם חלקו^[361], ודחויה הבהמה לגבי המזבח^[362] - לא עושה תמורה ולא נעשית תמורה^[363], שהרי - לסוברים כן^[364], וכן הלכה^[365] - אין ממירים איברים^[366].

חטאות שנפסלו

כל החטאות^[367] שדינם שימותו^[368] אינם עושים תמורה^[369], וכל חטאת שדינה שתרעה עד שיפול בה מום ותימכר עושה תמורה^[370], הואיל ודמיה עתידים ליקרב^[371].

נקבה לקרבן המוקרב מן הזכר

המקדיש נקבה לעולתו^[372] - ועֹלה* אינה באה אלא מן הזכר^[373] - נחלקו בה תנאים: לדעת תנא קמא - ור' שמעון^[374] - עושה תמורה^[375], אף על פי שאינה ראויה להיקרב, הואיל וירדה לקדושת-דמים* והרי היא תמימה, ירדה לקדושת-הגוף*^[376], וכן הלכה^[377]. ולדעת ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון, המפריש נקבה לעולתו אינה עושה תמורה^[378].

המקדיש נקבה לפסחו^[379] - וקרבן-פסח* אינו בא אלא מן הזכר^[380] - נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא - ורבי^[381] - עושה תמורה^[382], אף על פי שאינה ראויה להיקרב, הואיל וירדה לקדושת דמים והרי היא תמימה, ירדה לקדוש הגוף^[383], וכן הלכה^[384]. ולדעת ר' שמעון, אין עושה תמורה^[385], שאינה קדושה בקדושת הגוף^[386].

המקדיש נקבה לאשמו^[387] - ואשם* אינו בא מן הנקבה^[388] - נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא, עושה תמורה^[389], אף על פי שאינה ראויה להיקרב, הואיל וירדה לקדושת דמים והרי היא תמימה, ירדה לקדושת הגוף^[390], וכן הלכה^[391]. ולדעת ר' שמעון - ורבי^[392] - אין עושה תמורה^[393], משום שאינה קדושה בקדושת הגוף^[394].

נקבה וזכר לחטאת שאינם כשרים לה

המפריש שעיר לחטאתו^[395] - וחטאת* היחיד אינה באה מן הזכר^[396] - ונשיא - מלך - שהפריש שעירה לחטאתו - ושעיר-נשיא* אינו בא מן הנקבה^[397] - וכהן-גדול* שהפריש פרה לחטאתו - ופר-כהן-משיח* אינו בא מן הנקבה^[398] - אינן עושים תמורה^[399], שכל המשנה בחטאות לא נתקדשה כלל ואפילו קדושת-דמים*^[400].

ההמרה

הדיבור הממיר

התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו: הרי זו תחת זו, או: הרי זו חליפת זו^[401], או: הרי זו תמורת זו^[402], שכולן לשון תמורה הם^[403]. ואין צריך לומר שאם אמר: הרי זו תחת חטאת זו - שהיתה עומדת לפניו^[404] - או תחת עולה זו, שהיא תמורה^[405], וכן אם אמר: הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או: תחת עולה שיש לי במקום פלוני, הרי זו תמורה, והוא שיש לו^[406]. אבל אם אמר על בהמת חולין: הרי זו תחת עולה או הרי זו תחת חטאת, לא אמר כלום^[407], וכן אם אמר: הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה^[408], שלשון חילול הוא ולא אמר כלום, שאין בהמת קודש תמימה יוצאת לחולין^[409].

תחת זו בב' בהמות חולין וקודש

היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין, ואמר: הרי זו תחת זו, הרי זו תמורה ולוקה, הניח ידו על בהמת הקדש, ואמר: הרי זו תחת זו, הרי זה חיללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה^[410].

תמורת עולה ושלמים

האומר: הרי זו תמורת עֹלה* ושלמים*, דבריו קיימים, ותימכר ויביא בחצי דמיה תמורת עולה ובחצי דמיה תמורת שלמים^[411].

האומר: הרי זו תמורת עֹלה* תמורת שלמים*, נחלקו בדינו תנאים: א) לדעת ר' מאיר, הרי זו תמורת עולה^[412], שלדעתו יש לתפוס הלשון הראשון^[413]. ב) ולדעת ר' יוסי, אם נתכוין מתחילה שתהיה חצייה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, דבריו קיימים^[414], ואם לא נתכוין בתחילה אלא לתמורת עולה, וחזר ואמר תמורת שלמים - אף על פי שחזר בתוך-כדי-דבור*^[415] - אין תופשים אלא לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה בלבד^[416], וכן הלכה^[417]. ג) ולדעת חכמים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים^[418].

הקרבת התמורה

עולה

תמורת העֹלה* תקרב עולה^[419], שנאמר: ועשית עֹלֹתיך הבשר והדם^[420] - ובוולדי קדשים ובתמורתם הכתוב מדבר^[421], שנאמר שם: רק קדשיך^[422], אלו התמורות^[423] - כדרך שאתה נוהג בעולה נהוג בתמורתה^[424]. ואם היתה תמורתה נקבה - ואין העולה קריבה מן הנקבה^[425] - או בעלת מום^[426] - הפסולה לגבי המזבח^[427] - תרעה הנקבה עד שיפול בה מום, ותימכר ויביא בדמיה עולה^[428].

חטאת

תמורת החטאת* תמות^[429], הלכה-למשה-מסיני*^[430], ועל כך, ע"ע חטאות המתות: תמורת חטאת.

אשם

תמורת האשם*, תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה^[431], הלכה-למשה-מסיני*^[432], ועל כך, ע"ע אשם שנתק לרעיה^[433].

שלמים

תמורת השלמים* כשלמים לכל דבר^[434], טעונה סמיכה* ונסכים* ותנופת חזה ושוק^[435].

תודה

תמורת התודה* כתודה^[436], אלא שאינה טעונה לחמי-תודה*^[437], ועל כך, ע"ע לחמי תודה^[438].

פסח

תמורת הפסח^[439], נחלקו בה אמוראים: לדעת רבה, אם המיר בה קודם שחיטת קרבן-פסח*, אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים, ואם המיר בה אחר שחיטת קרבן פסח, קרב שלמים^[440]. ולדעת ר' זירא, אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר - שהוא תחילת זמן הקרבת קרבן פסח^[441] - אין תמורתו קריבה, אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים, ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים^[442], וכן הלכה^[443].

בכור ומעשר בהמה

תמורת בכור-בהמה-טהורה* ומעשר-בהמה* אינם קריבים לעולם^[444], אלא ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו^[445]. אם משום שנאמר בבכור: לא תפְדה קדש הם^[446], הם קריבים ואין תמורתם קריבה^[447], ודין המעשר כבכור^[448]. או משום שנאמר בבכור: לה' הוא ^[449], מפי השמועה למדו: הוא קרב ואין תמורתו קריבה^[450], ודין המעשר כבכור^[451].

תמורת הבכור לכהנים, ותמורת המעשר לבעלים^[452], וכשם שאין פודים בכור ומעשר שנפל בהם מום^[453], כך אין פודים תמורתם^[454].

תמורת בעל מום

המקדיש בעלת מום^[455] עובר ואין צריך לומר תמימה ואחר כך נולד בה מום קבוע ונפדית והמיר בה אחר שנפדית, הרי זו תמורה^[456], ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות^[457], אינה קריבה מפני שבאה מכח קדושה דחויה, ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוש פדיונה^[458].

כשהתמורה בעלת מום

כל התמורות שהיו בעלי מומים^[459] קבועים מתחילתם, הרי אלו יפדו^[460], ואינם יוצאים לחולין לכל דבר, כדי שיהיו מותרים בגזה-ועבודה* אחר פדיונם^[461], שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע^[462], שנאמר: או רע בטוב^[463], ורע האמור כאן הוא בעל מום^[464], וכיוצא בו, שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו: יהיה קדש^[465].

ולדות קדשים

ולד תמורת שלמים*, דינו כשלמים לכל דבר, ועל כך ע"ע ולדות קדשים^[466]. ולד תמורת תודה*, דינו כתודה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[467]. ולד תמורת עֹלה* דינו כעולה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[468]. ולד תמורת אשם*, נחלקו תנאים ואמוראים וראשונים להלכה בדינו, ועל כך ע"ע הנ"ל^[469]. ולד תמורת קרבן-פסח*, נחלקו תנאים בדינו, ועל כך ע"ע הנ"ל^[470]. ולד תמורת חטאת*, דינו כתמורת חטאת שאינה קריבה, ועל כך ע"ע הנ"ל^[471] וע' חטאות המתות^[472]. ולד מעשר-בהמה*, דינו כתמורת מעשר בהמה הרועה עד שיפול בה מום ותסתאב^[473], ועל כך ע"ע ולדות קדשים^[474]. והוא הדין ולד בכור-בהמה-טהורה*, ועל כך ע"ע הנ"ל^[475].

הערות שוליים