אנציקלופדיה תלמודית:שחיטה שאינה ראויה

הגדרת הערך - דיני השחיטה כשהיא אינה מכשירה את הבשר לאכילה.

דין שחיטה שאינה ראויה

הכלל וגדרו

שחיטה שאינה ראויה, שהיא השחיטה שאינה מכשירה את הבשר לאכילה מחמת איסורים שונים שישנם עליו, נחלקו בדינה תנאים, אם יש בה דין שחיטה בייחס לדינים מסוימים התלויים בשחיטה כהלכתה או שאין בה דין שחיטה, לדעת רבי מאיר שמה שחיטה^[1]. אף בדעת רבי כתבו ראשונים שהוא סובר ששמה שחיטה^[2], על דעת רבי בכיסוי הדם, עי' להלן^[3]. לדעת רבי שמעון אין שמה שחיטה^[4]. על האופנים והאיסורים השונים שמחמתם השחיטה אינה ראויה להכשיר את הבשר לאכילה, עי' להלן: אופני שחיטה שאינה ראויה^[5].

מקורו: באותו ואת בנו

מקור המחלוקת בשחיטה שאינה ראויה אם שמה שחיטה או לא, אמרו בתלמוד שהוא באופן דרשת הכתוב באיסור בלאו של אותו-ואת-בנו*, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד^[6], לדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[7], אמר רבי מני בר פטיש, שלמדים גזרה-שווה* מכתוב זה לנאמר בבני יעקב, טבוח טבח והכן כי איתי יאכלו האנשים בצהרים^[8], שכשם שהטביחה האמורה שם היא שחיטה הראויה לאכילה, אף לענין אותו ואת בנו אין חשובה שחיטה אלא כזו המתירה לאכילה^[9]. ואף שאין לשונות הכתובים שווים, שהאחד נאמר בלשון שחיטה והשני בלשון טביחה, גזירה שוה ניתנת לדרוש אף באופן זה^[10], ואף שיש להעדיף לדרוש גזרה שוה בלשונות שווים^[11] ואפשר ללמוד משחוטי חוץ שחיטה משחיטה^[12], עדיף ללמוד חולין מחולין ולא מקדשים^[13]. ולדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[14], אמר רבי יהושע בן לוי שלמדים גזירה שוה משחיטה האמורה בשחוטי חוץ, איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה^[15], שכשם שבשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, שאף ששחוטי חוץ אסורים באכילה^[16] התורה קוראת לה שחיטה, אף באותו ואת בנו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[17]. ולדעתם אין למדים גזירה שוה מהכתוב טבוח טבח והכן^[18], שעדיף ללמוד גזירה שוה שחיטה משחיטה ולא שחיטה מטביחה, ואף שהכתוב באותו ואת בנו מדבר אף בבהמת חולין והכתוב בשחוטי חוץ מדבר בבהמת קדשים, כיון שאיסור אותו ואת בנו מדבר אף בבהמת קדשים^[19], אפשר ללמוד את הכתוב בו בגזירה שוה משחוטי חוץ^[20].

בשאר דינים

בשאר דיני התורה כתבו ראשונים, שלמדים מאותו ואת בנו, שהסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[21], למדים - בבנין-אב*^[22] - מאותו ואת בנו לשאר דינים התלוים בשחיטה, שאף בהם אין חשובה שחיטה אלא שחיטה הראויה, ולסוברים באותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[23], למדים ממנו לשאר הדינים, שאף בהם שמה שחיטה^[24]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שבכל דין בפני עצמו למדים גזירה שוה מלשון שחיטה או טביחה שנאמר בו לשחוטי חוץ^[25]. על מקור הדין בארבעה וחמשה שנאמר בו לשון טביחה, עי' להלן^[26]. על שחיטה שאינה ראויה בכיסוי הדם שלא נאמר בו לשון שחיטה, עי' להלן^[27].

באותו ואת בנו

השוחט את הבהמה ביום ששחט את אמה, והייתה שחיטת הבן שחיטה שאינה ראויה, כגון שנמצא טריפה, או שהיה אסור בדברים האוסרים אותו באכילה^[28], אם עובר בלאו של אותו-ואת-בנו* תלוי הדין במחלוקת בשחיטה שאינה ראויה, לדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[29], אינו עובר בלאו - שאיסור אותו ואת בנו תלוי בשחיטה כהלכתה, שהנוחר את הפרה מותר לשחוט את בנה^[30] - ולדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[31], עובר בלאו^[32]. וכן השוחט את האם ונמצאה טריפה וכיוצא בזה, לדעת הסוברים אין שמה שחיטה, מותר לשחוט את בנה, ולדעת הסוברים שמה שחיטה, אסור לשחוט את בנה^[33].

בחיוב ארבעה וחמשה

הגונב את הבהמה וטבחה ונמצאת טריפה או שהייתה אסורה באכילה^[34], חיוב ארבעה וחמשה על הטביחה תלוי במחלוקת בשחיטה שאינה ראויה, לדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[35], אינו חייב ארבעה וחמשה – שחיוב זה תלוי בשחיטה כהלכתה, שהנוחר את הבהמה אינו חייב בארבעה וחמשה^[36] - ולדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[37], חייב בארבעה וחמשה^[38]. והטעם שאף שבדין הגנב שטבח לא נזכר בתורה לשון שחיטה אלא לשון טביחה, שנאמר וטבחו או מכרו^[39], אין למדים גזירה שוה טביחה טביחה מטבוח טבח והכן^[40], שצריך שחיטה ראויה, כתבו ראשונים שעדיף ללמוד גזירה שוה משחוטי חוץ^[41], או מכיון שאף היא שחיטה של עבירה, מה שאין כן הכתוב של טבוח טבח מדבר בטביחה של רשות^[42], או משום שעדיף ללמוד מדבר הנאמר בסיני, ולא מהכתוב שנאמר קודם לכן^[43]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין לדרוש כלל גזירה שוה בארבעה וחמישה ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, שכבר למדנו מגזירה שוה שבאותו ואת בנו שבכל מקום שמה שחיטה, והגזירה שוה שבאותו ואת בנו עדיפה, משום שהיא נדרשת בכתובים שנאמרו בסיני^[44]. ויש מן הראשונים שכתבו שאין למדים טביחה טביחה, כי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו, ולא קבלו חכמים גזירה שוה בלשון טביחה אלא בלשון שחיטה^[45], או שקבלו רק גזירה שוה באותו ואת בנו^[46]. ויש שכתבו שלא קבלו חכמים ללמוד אלא גזירה שוה אחת, ויש להעדיף את הגזירה שוה של שחיטה שחיטה, אותו ואת בנו משחוטי חוץ, וללמוד ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מהגזירה שוה של טביחה טביחה מטבוח טבח, המלמדת ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, כיון שאף בכיסוי הדם מצאנו ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[47].

בכיסוי הדם

השוחט חיה או עוף ונמצאו טריפה, או שהיו אסורים בשאר איסורים^[48], נחלקו בדינה תנאים, יש מן התנאים הסוברים שלדעת הסוברים שחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[49], אין בדמם חובת כיסוי הדם^[50], שנאמר, אשר יאכל, ולמדנו שרק בשחיטה המתרת לאכילה יש חובת כיסוי הדם^[51], ולדעת הסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[52], אף כאן שמה שחיטה ויש בה חובת כיסוי-הדם*^[53], ואף שבמצות כיסוי הדם לא נאמר לשון שחיטה, אמר רבי שמעון בן לקיש, שדורשים גזירה שוה שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, שבכיסוי הדם נאמר, ושפך את דמו וכסהו בעפר^[54], ובשחוטי חוץ נאמר, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך^[55], מה בשפיכה שבשחוטי חוץ, שחיטה שאינה ראויה נקראת שחיטה^[56], אף בשפיכה שבכיסוי הדם, שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[57]. לדעת רבי, אף לסוברים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[58], אין בה חובת כיסוי הדם^[59], שיש לדרוש מאשר יאכל, שצריכים שחיטה המתרת לאכילה^[60].

בחולין בעזרה

השוחט חולין-בעזרה* ונמצאת טריפה, או בשאר אופנים שיש בהם איסור אכילה על הבשר^[61], תלוי הדין במחלוקת בשחיטה שאינה ראויה אם שמה שחיטה, שלסוברים אין שמה שחיטה^[62], אין בזה איסור של שחיטת חולין בעזרה, והבהמה מותרת בהנאה, ולסוברים שמה שחיטה^[63], יש בזה איסור חולין בעזרה והבהמה נאסרת בהנאה^[64].

להוציא מטומאת נבלה

טריפה – וכן שאר האסורים באכילה^[65] – שנשחטה, אין בה טומאת נבלה*, שכן שחיטתה מוציאתה מטומאה זו^[66], ופירש רבי אבא שכן הוא אף לסוברים ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[67], שדורשים מן הכתוב הנאמר בטומאת נבלה, וכי ימות מן הבהמה^[68], מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו היא בהמה שאינה מטמאה, זו טריפה שנשחטה^[69].

להתיר בן פקועה

השוחט את הטריפה – או את שאר האסורים באכילה^[70] - ומצא בתוכה עובר בן תשעה חדשים חי, אף לסוברים שהוא ניתר בשחיטת אמו^[71], כשהאם טריפה אינו ניתר בשחיטת אמה, ואמר רבי אבא שכן הוא אף לסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[72], שאם תדונו כירך אמו להתירו בשחיטתה, הרי הוא טריפה כמותה^[73], וממה נפשך, אם אתה בא לדונו כירך אמו, הרי הוא טריפה, ואם אתה בא לדונו כבריה בפני עצמה, אינו יכול להיות ניתר בשחיטת אמו^[74].

שוחט פסח על החמץ

השוחט פסח על החמץ בארבעה עשר בניסן שלא לשמו, או ששחטו בפסח לשמו, אמר רבי שמעון שהוא פטור מן הלאו של לא-תשחט-על-חמץ* דם זבחי^[75]. ויש מן הראשונים שכתבו שרבי שמעון לשיטתו שסובר ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[76], ומכיון שהפסח שנשחט שלא לשמו או שלא בזמנו פסול ואסור באכילה, אין זה בכלל שחיטה^[77]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שדין זה אמור אף לסוברים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[78], על הטעם שאינו עובר לדעה זו ע"ע לא תשחט על חמץ^[79].

ציפורי מצורע

השוחט צפורי-מצורע* קודם שהיה בידו אזוב או עץ ארץ או שני תולעת, שלדעת רבי יעקב אסורים בהנאה כשאר ציפורי מצורע, ולדעת רבי שמעון אינם נאסרים בהנאה, אמרו בתלמוד שטעמו של רבי שמעון הוא שסובר ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה^[80]. יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שדין זה תלוי במחלוקת של שחיטה שאינה ראויה בשאר מקומות, וכתבו שאף אם תמצא הציפור טריפה, יהיה הדין תלוי במחלוקת, שלסוברים שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה^[81] תהיה אסורה בהנאה^[82]. ויש מן האחרונים סוברים שאף לסוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אפשר שלא תהיה אסורה בהנאה, שבציפורי מצורע אין הנידון בשחיטה שאינה ראויה לאכילה אלא בשחיטה שאינה ראויה לטהרת המצורע, ועל כן אין הציפורים נחשבים בשחיטה זו ציפורי מצורע לאוסרם בהנאה^[83].

אופני שחיטה שאינה ראויה

איסורי אכילה שונים

באיסורי אכילה שונים מצאנו בתלמוד שאם הם ישנם על הבהמה, השחיטה נחשבת שחיטה שאינה ראויה מחמת איסור האכילה שעל הבשר, כגון, השוחט ונמצאת טריפה*^[84], שהטריפה אסורה באכילה^[85]. השוחט לעבודה זרה^[86], שהיא אסורה בהנאה^[87]. השוחט חולין בפנים^[88], שנאסר בהנאה משום חולין-בעזרה*^[89]. השוחט קדשים בחוץ^[90], שהבשר נאסר בהנאה^[91], כגון ששחט בחוץ קרבן^[92], או בהמת קדשי-בדק-הבית* שאסורים בהנאה^[93]. השוחט שור-הנסקל*^[94], אחר שנגמר דינו, שהוא נאסר בהנאה אפילו אם נשחט^[95].

פרה אדומה

השוחט פרה-אדומה*, שחיטה שאינה ראויה היא^[96], שהיא אינה עומדת לאכילה^[97]. ולדעת הסוברים שפרה אדומה יש לה פדיון אף לאחר שחיטתה^[98] - ושכל העומד להיפדות נחשב כפדוי^[99] - נחשבת שחיטה ראויה, שכן אפשר לפדותה אחר השחיטה ולאוכלה^[100]. ויש מן הראשונים שכתבו, שהשוחט פרה אדומה לשם פרה אדומה, היא שחיטה ראויה, ואם שחטה לשום חולין, הוא שחיטה שאינה ראויה^[101].

עגלה ערופה

השוחט עגלה-ערופה*^[102] שהיא אסורה בהנאה^[103], לדעת הסוברים שמשעת לקיחתה היא נאסרת בהנאה^[104], השחיטה אינה ראויה, ולדעת הסוברים שמשעת עריפתה היא אסורה בהנאה, בשעה ששוחט אותה היא מותרת ושחיטה ראויה היא^[105].

שחיטת קדשים

השוחט קדשים בפנים, אמרו בתלמוד שלסוברים שכל העומד להיזרק אינו כזרוק^[106], השחיטה אינה ראויה, כיון שבשעת שחיטת הבהמה היא אסורה באכילה כל זמן שלא נזרק הדם, ואפילו שתהיה מותרת באכילה אחר זריקת הדם, כיון שאינה ראויה בשעת שחיטה, ולסוברים כל העומד להיזרק כזרוק דמי^[107], השחיטה ראויה היא, שכבר קודם שנזרק הדם הרי הוא כנזרק והבשר עומד להיות מותר באכילה^[108]. בדעת רבי אושעיא אמר ששחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא^[109], יש מן הראשונים שפירשו שהוא סובר כן אפילו לסוברים כל העומד להיזרק כזרוק, כיון שאינו כזרוק עד שיקבל את כל הדם בכוס, ובגמר שחיטה עדיין לא התקבל הדם^[110]. ויש שפירשו בדעתו שאפילו שכל העומד להיזרק כזרוק, השחיטה אינה ראויה, כי היא אינה דומה לשחיטה שנאמרה בתורה בטבוח טבח והכן, שהיא ראויה מיד בשעת שחיטה ולא לאחר זמן^[111]. רבא אמר שהחיטה ראויה היא^[112] לאחר שנזרק הדם, כיון שעכשיו היא מותרת באכילה^[113].

מעשה שבת

השוחט בשבת במזיד, לדעת הסוברים שמעשה-שבת* אסור בהנאה מן התורה^[114], הרי זה שחיטה שאינה ראויה^[115]. לדעת הסוברים שמעשה שבת אסור מדברי חכמים, עי' להלן^[116].

איסור דרבנן

השוחט בשר שאסור באכילה מדברי חכמים, אין השחיטה נחשבת שחיטה שאינה ראויה^[117], כיון שהועילה להוציא לכל הפחות מאיסור דאורייתא^[118].

בעלי מומין בחוץ

השוחט קדשים בעלי מומין בחוץ קודם שנפדו – והם ראויים לפדיון^[119] - אמרו בתלמוד שלסוברים כל העומד להיפדות אינו כפדוי^[120], השחיטה אינה ראויה, ולסוברים כל העומד להיפדות כפדוי דמי^[121], השחיטה ראויה^[122].

הערות שוליים