אנציקלופדיה תלמודית:קנוניא

הגדרת הערך - שנים העושים בעצה אחת רמאות לשלישי, בתור חשש המהווה טעם לכמה דינים.

פתיחה

רמאות^[1] שעושים שנים לשלישי^[2] בעצה אחת ביניהם^[3], נקרא בלשון חכמים^[4]: קנוניא^[5], או: קינוניא^[6], ומקורו מלשון יון^[7], ומכונה לעולם "קנוניא" בדברי הגאונים^[8], ראשונים^[9] ואחרונים^[10].

בערך זה הנידון בדינים שאמרו חכמים שטעמם משום חשש לקנוניא, דהיינו שמא עשו רמאות לאדם שלישי. על הקדש*, שבשכיב-מרע* אין חוששים בו לקנוניא, ובבריא, נחלקו בו תנאים וראשונים להלכה אם חוששים בו לקנוניא, ע"ע אין אדם עושה קנוניא על הקדש.

פריעת כתובה מערב

הערב* לאישה בכתובתה - בענין שהוא חייב^[11] - וגירשה בעלה - ואין לבעל נכסים לפרוע כתובתה^[12], וצריך הערב לפורעה כתובתה מכיסו^[13] - לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה^[14], על דעת רבים^[15] שאין לה התרה^[16] - לסוברים כן^[17], וכן הלכה^[18] - שלא יחזירנה^[19] לעולם^[20], שמא יעשו קנוניא^[21] על נכסיו של ערב^[22], ויחזיר את אשתו^[23]. ואף על פי שהאישה היא שגובה מן הערב, כיון שחוששים שמא עשה קנוניא על הערב, לא קנסו אותה, אלא אותו, שלו ראוי לידור כדי לדעת אם כוונתו להערים^[24].

קידושין בתנאי שיש לו ביד פלוני

המקדש את האישה בתנאי*, ואמר: הרי את מקודשת על מנת שיש לי - מאתים זוז^[25] - ביד פלוני, אף על פי שחזר ואמר - אותו פלוני^[26] - אין לו בידי - כלום^[27] - מקודשת^[28] מספק^[29], וכן כשחוזר הוא ואומר: אין לי, מקודשת^[30] מספק^[31], שמא עשו קנוניא^[32],שמאחר שאמר "על מנת שיש לי", הדבר מוכיח שיש לו, אחר שהוא בא לקדש, וכשחוזר ואומר "אין לו"^[33], ראוי לחוש^[34] שמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין^[35].

מוכר תבואה המעיד על חבירו

החמרים - סוחרי תבואה^[36], מביאים תבואה^[37] על גבי החמור^[38] ממקום הזול למקום היוקר^[39], על מנת למוכרם^[40] - שנכנסו לעיר, אמר אחד: שלי חדש - ואינו יבש עדיין כל צורכו^[41] - ושל חבירי ישן - ויבש כל צורכו^[42] - שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן^[43], שמשבח את של חבירו ומזלזל את שלו^[44], והם עמי הארץ^[45] שתבואתם דמאי*^[46], אם חוששים לקנוניא^[47], נחלקו תנאים: א) לדעת תנא קמא, אינו נאמן^[48], הואיל ועם-הארץ* הוא ואינו נאמן על המעשר, אף על פי שמעיד על שלו שאינו מתוקן, ועוד שמוסיף דברים אחרים לשבח את של חבירו, אינו נאמן להחזיק את של חבירו בחזקת מתוקן^[49], שמא קנוניא עשו ביניהם^[50], דהיינו שקרוב הדבר שעושים קנוניא למכור תבואתם^[51], מפני שמצויים הם להתפרנס מעיר אחרת^[52], ואינם אלא מערימים^[53], ואפילו מפסיד לעצמו אינו נאמן על של חבירו^[54], שמשביח של חבירו בעיר זו כדי שישביח חבירו את שלו בעיר אחרת^[55]. או שמא קנוניא הם עושים, כדי לחלק השכר ביניהם^[56]. וכל שכן כשאומר שלי ושל חבירי מתוקן שאינו נאמן^[57]. ב) ולדעת ר' יהודה, כשמזלזל בשלו נאמן^[58], שבדמאי* הקילו^[59] - יותר - משאר ספק של דבריהם^[60]. והטעם שהקילו^[61], מפני חייהם של בני העיר^[62], שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילים לבוא לשם^[63]. או שהקילו בדמאי, מפני שרוב עמי הארץ מעשרים הם^[64].

יש מהראשונים הסוברים שלא נחלקו תנאים אלא כשהיה זה המזלזל את שלו נושא בידו כלי היכר של מכירה, כגון מחק שמוחקים בה המידה^[65], והמביא תבואה להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר^[66], ואנו עדים ("אנן-סהדי*") שלמוכרה הביאה^[67], ומכל מקום נמנע ולא מכר וזלזל בשלו ושיבח את של חבירו^[68].

להלכה פסקו ראשונים, שהחמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהם פירות אלו אינם מתוקנים ופירות חבירי מתוקנים אינו נאמן, שמא קנוניא עשו ביניהם^[69], שאין הלכה כר' יהודה^[70]. ויש שנראה מדבריהם שהדברים אמורים רק אם כלי אומנותו בידו של המזלזל, ואם אין הכלי בידו, יש לתלות שאינו מוכר, ונאמן^[71].

לדעת הסוברים - וכן הלכה^[72] - שעם הארץ אינו נאמן להעיד על של חבירו, כשיש לחוש לקנוניא^[73], כתבו ראשונים שהחשוד*, אף על פי שהוא נאמן - לסוברים כן^[74] - להעיד על של אחרים, אם נראה כעושה קנוניא, אינו נאמן^[75].

המוצא שטר מתנה

מצא שטר-מתנה* - אם מתנת בריא היא^[76] - אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לא לזה ולא לזה^[77], שמא כתב ליתן ולא נתן ואחר שכתב שטר זה מכר שדה זו או נתנה במתנה לאחר וחזר בו, וזה שמודה לזה כדי לעשות קנוניא על האחרון שנתן לו או שמכר לו^[78]. ועל פרטי הדינים בזה, ועל האופנים שבהם המוצא שטר מתנה של בריא מחזיר למקבל המתנה, ע"ע שטר מתנה. ואם מתנת-שכיב-מרע* היא, אם הודה - השכיב מרע עצמו, שעדיין הוא קיים^[79] - יתן^[80], ששכיב מרע שנתן לשנים זה אחר זה, האחרון קנה^[81]. מת שכיב מרע שנתנה במתנה, אף על פי שהיורש מודה שמורישו נתנה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה^[82], שמא כתב ליתן ולא נתן ומכרה היורש או נתנה וחזר בו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון^[83]. על מחלוקת הראשונים, אם יש אופנים שבהם המוצא מתנת שכיב מרע מחזיר השטר למקבל המתנה, שאף כשמת השכיב מרע, ע"ע מתנת שכיב מרע.

המוצא כתובה

המוצא כתובה* בשוק, שבזמן שהבעל מודה - שלא נתן לה כתובתה^[84] - יחזיר לאישה^[85], שאין לחוש לקנוניא^[86]. ויש מהראשונים הסוברים בדעת תנאים, שלא יחזיר^[87]. ובזמן שאין הבעל מודה - שאמר: פרעתי, ומידי נפל^[88] - נחלקו אמוראים בדעת תנאים:

א) לדעת סתם התלמוד, לא נחלקו תנאים בדבר, והכל מודים שאם אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה^[89]. במה דברים אמורים, שנתארמלה או שנתגרשה, אבל עודה תחת בעלה - שלא גירשה^[90] - יחזיר לאישה^[91], שאין אדם נותן כתובה קודם גירושין^[92]. ב) ולדעת רב פפא, נחלקו תנאים בדבר: לדעת תנא קמא, אם אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, שלדעתו יש לחוש לפירעון^[93], כלומר שמא אמת טוען הבעל שפרעו^[94], ואפילו עודה תחת בעלה, יש לחוש לפירעון, אף על פי שאין אדם נותן כתובה קודם גירושין, שמא מעות צרורות או כספים מסר לה ליחוד כתובתה^[95], כשנשאה או לאחר מכאן, שלא יטריחוה יורשים אם תתאלמן^[96]. ולדעת ר' יוסי, לעולם אין חוששים לפירעון^[97], שמי שמחזיר לו שטר פרוע לאלתר זהיר בו לקורעו ואינו משהה אותו^[98], ואפילו נתאלמנה או נתגרשה יחזיר לאישה^[99]. ג) ולדעת רבינא, הכל מודים כשהבעל טוען שפרע, אין מחזירים לזה או לזה, ולא נחלקו תנאים אלא כשהבעל אומר: אל תחזירו לה, שיש בידה אחרת, ותוציא על יורשי שטר אחר שטר^[100]: לדעת תנא קמא, אם עודה תחת בעלה, יחזיר לאישה, נתארמלה או נתגרשה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה^[101], שלדעתו יש לחוש לשתי כתובות^[102], שמא חזר וכתב לה כתובה אחרת שניה, לאחר שנפלה זאת מידה^[103]. ולדעת ר' יוסי, כשהבעל טוען שכתב שתי כתובות, לא יחזיר לא לזה ולא לזה^[104], שלדעתו אין לחוש לשתי כתובות^[105]. ויש המפרשים לדעה זו, שאף כשהבעל טוען שפרע, נחלקו תנאים, שבמקום שיש לחוש לשתי כתובות, יש לחוש אף לפירעון^[106].

אף להלכה נחלקו ראשונים: א) יש פוסקים שהמוצא כתובה, אף על פי ששניהם מודים, לא יחזיר לאישה, שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות^[107]. אם משום שפוסקים כפירוש רבינא בדעת ר' יוסי, שלדעתם הלכה כר' יוסי אף מחביריו^[108], וההלכה כרבינא, שהוא בתרא^[109]. או משום שפוסקים כרב פפא בדעת ר' יוסי^[110], ואף על פי שרבינא בתרא הוא, כיון שרב פפא מבאר הברייתא כפשוטה, ואינו מהפך הדעות, הלכה כמותו^[111]. ב) ויש הפוסקים שאם עודה תחת בעלה, יחזיר, ואם נתאלמנה או נתגרשה, לא יחזיר^[112].

מצא שטר שיש לחוש שנפרע

כל שטר שחוששים בו לפרעון, אף כשהחייב מודה, אם אפשר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד על הלוקח או מקבל המתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידם שלא כדין, הרי זה לא יחזיר^[113].

שותפים

ראובן ושמעון שהיו שותפים*, וטען שמעון שיש ללוי עליו חוב בזו השותפות* מנה, ואין ביד שמעון ליתנו ללוי, אינו נאמן להוציא מיד ראובן או מן הסחורה הידועה לשותפות^[114], שמא קנוניא עושים שמעון ולוי על נכסי ראובן, ואפילו היתה המלוה בשטר אין ראובן חייב לשלם ממנה כלום^[115]. על האופנים שבהם משלמים ללוי מכספי השותפות, ע"ע שותפות.

שבועה שאין לו כלום

לווה שיש עליו שטר-חוב* ונתחייב מתקנת סבוראים בשבועה* שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרים לו^[116], והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידוע יתר על הראוי לו, לא יטול היתר אלא בעלי שטרות בלבד, שמא קנוניא עושה בהודאתו על נכסיו של זה^[117], ואף על פי שתבעוהו אחרים והביאוהו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע, אין מאמינים אותו, שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא, והאחרים נראה להם שעושים מצוה שיהיה לו במה לפרנס אשתו ובניו ואל ימותו ברעב^[118].

בעל חוב הגובה משלישי

ראובן שהיה חייב לשמעון מאה, ולוי חייב לראובן מאה, שמוציאים מלוי ונותנים לשמעון - לסוברים שישנו דין שעבודא-דרבי-נתן*^[119], וכן הלכה^[120] - אם אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב^[121] על לוי, ואמר לוי: שטר אמנה^[122] הוא - או שאמר: פרוע הוא^[123] - והודה לו ראובן, אין משגיחים על הודאתו^[124], שמא קנוניא הם עושים לאבד זכותו של שמעון^[125], שבהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה, חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם, והיו רוצים לגבות חוב זה^[126], אלא ישבע שמעון ויטול מלוי, כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה*^[127]. ואפילו שניהם אומרים שטר אמנה הוא, במקום שחב לאחרים אינם נאמנים, משום קנוניא^[128]. וכן כל מי שיש עליו שטר חוב והודה לאחר מעצמו בחוב אחר - ואין שם עדי הלוואה^[129] - אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם, גובה בעל השטר בלבד, שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה^[130].

התנה הלווה שיהא נאמן לומר פרעתי

התנה הלווה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר פרעתי, שאינו גובה בשטר זה לא מן היורש ולא מן הלוקח^[131], אפילו אמר לווה: לא פרעתי, אין המלוה טורף בשטר זה מן הלקוחות, שמא עשו קנוניא על נכסיו של זה^[132].

כתיבת שם בשטרות

העדים צריכים שיכירו ששם לווה פלוני בר פלוני ושם המלוה פלוני בר פלוני^[133], שאם לא כן יש לחוש שמא יעשו קנוניא, שיעלו להם שמות של אחרים, ויכתבו: פלוני חייב לפלוני^[134].

כל שהוחזק שמו שלושים יום בעיר, כותבים בשטרות אותו שם^[135], ואפילו בגט*^[136], ואין חוששים שמא שינה שמו לעשות קנוניא^[137], שכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה, פן יודע הדבר^[138], שיתיירא שמא יבוא אדם שיכיר שאין שמו כן, ויתבייש^[139]. או מפני שאם תחוש לזה, אין לדבר סוף^[140].

שטר חוב

המוצא שטר חוב, ולא פירש בו אחריות* נכסים, לסוברים - וכן הלכה^[141] - אחריות-טעות-סופר*^[142], אינו מחזיר השטר^[143], אף אם מודה הלווה שלא פרעו^[144], יש מהאמוראים הסוברים הטעם - וכן כתבו ראשונים^[145] - מפני קנוניא^[146], שמא פרעו ומן הלווה נפל, ולמרות שמודה שלא פרע, עצה היא ביניהם של רמאות, לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות, ויחלקו ביניהם^[147].

המוציא שטר-חוב* על חבירו בכתב ידו - ואין בו עדים^[148] - שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין^[149], ולא מנכסים-משועבדים*^[150], יש מהאמוראים בירושלמי שנתן טעם לדבר, משום קנוניא^[151], שאנו חוששים שהמלווה עם הלווה עושים קנוניא על הלקוחות^[152], שהלווה יתן למלוה שטר מוקדם בכתב ידו להוציא מהלקוחות שקנו ממנו אחר זמנו של שטר^[153]. ונדחו דבריו^[154]. וכן מה ששנינו בברייתא בירושלמי, ששטר חוב שיש עליו עדים ואין בו זמן, או שיש בו זמן, ואין עליו אלא עד אחד, גובה מנכסים בני חורין, ואינו גובה מנכסים משועבדים^[155], יש מהאמוראים בירושלמי שנתן טעם לדבר, משום קנוניא^[156]. ונדחו דבריו^[157].

על בר-מצרא*, הטוען שהלוקח והמוכר עשו קנוניא ביניהם, למכור הקרקע ביותר משווי דמיה, ע"ע בר מצרא^[158]. שטר-מכירה*, שאין כותבים שנים על שדה אחת, הטעם הוא משום קנוניא, ועל כך ע"ע שטר מכירה.

הערות שוליים