אנציקלופדיה תלמודית:רודף

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:47, 19 בדצמבר 2023 מאת Rakovsky (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "<span dir="rtl">'''הגדרת הערך''' - דין הרודף אחר חברו להרגו או לעבור עברות שונות.</span> == <span dir="rtl">הדי...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרת הערך - דין הרודף אחר חברו להרגו או לעבור עברות שונות.

הדין וגדרו

הרודף אחר חברו להרגו – והוא הדין לרודף לעשות איסורים נוספים, ועל כך עי' להלן[1] - מחוייבים כל ישראל להציל את הנרדף ואפילו בנפשו של רודף, שאם אי אפשר להצילו בענין אחר אלא בהריגת הרודף, הורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף[2].

מקור הדין

הצלת הנרדף בנפשו של רודף, למדים בספרי מהכתוב: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ[3], בין שהחזיקה במבושיו ובין בכל דבר שיש בו סכנת נפשות, שנאמר: וְהֶחֱזִיקָה, מכל מקום, ואמרה תורה: וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ, מלמד שאתה חייב להציל את הנרדף, ומנין שאם אין אתה יכול להצילו בקציצת כפה שאתה מצילו בנפשה, תלמוד לומר: לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ[4]. ובברייתא דורשים דין זה תנא דבי רבי ממה שנאמר לענין נערה המאורסה: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה[5], הוקשו רוצח ונערה המאורסה, כשם שהרודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו – כדלהלן[6] - כך הרודף אחר חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו[7], ובברייתא נוספת אמרו שלמדים דין זה מהכתוב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּֽאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ[8], שמשמע, אדם ההולך לשפוך דם, כל הרואה אותו ישפוך דמו לשם הצלת האדם הנרדף[9].

במנין המצות

הצלת הנרדף בנפשו של רודף, מנאוה ראשונים במנין-המצות* כשתי מצוות, מצות עשה להציל הנרדף מיד הרודף אחריו להרגו ואפילו בנפשו של רודף, שנאמר: וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ וגו'[10], ומצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף אלא למונעו מהעבירה אף בנפשו אם אי אפשר בענין אחר, שנאמר: לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ[11].

בהריגה שאין חייבים עליה מיתת בית דין

הרודף להרוג אדם שאין חייבים מיתת-בית-דין* על הריגתו, כגון שהוא טרפה* או גוסס* בידי אדם – שההורג את הטריפה פטור ממיתת בית דין[12], וכן ההורג את הגוסס בידי אדם פטור ממיתת בית דין, לסוברים כן[13] - וכן הרודף להרוג אדם באופן שלא יתחייב על כך מיתת בית דין, כגון שרודף לכופתו לפני הארי – שהכופת את חבירו לפני הארי אינו חייב מיתת בית דין[14] - נסתפקו אחרונים אם ניתן להצילו בנפשו, או שאין הדין כן אלא ברודף שאם יעבור ויהרוג את הנרדף יהרג בבית דין[15].

הרודף אחר האסורה עליו משום ערוה לבועלה

הרודף אחר אשה האסורה עליו באיסור עריות* כדי לעשות בה עבירה בעל כרחה, אף זה ניתן להצילה שלא תעשה בה העבירה, ואפילו בנפשו של רודף[16], וכן הרודף את הזכר לבועלו ניתן להצילו בנפשו של רודף[17], ואמרו תנא דבי ר' ישמעאל, שלענין הרודף אחר נערה-המאורסה* למדים זאת מהכתוב: צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ[18], הרי שאם יש לה מושיע, עליו להצילה בכך דרך שיכול להצילה, ואף בנפשו של רודף[19], ושאר עריות למדים מהכתוב באותה פרשה: וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַֽנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת[20], "נער" זה הרודף אחר הזכור, "נערה" – שתיבה זו נכתבת "נער" ונקראת "נערה" – זו נערה המאורסה, "חטא" אלו חייבי כריתות, "מות" אלו חייבי מיתת-בית-דין*[21].

באשה האסורה עליו משום לא תעשה

הרודף אחר אשה האסורה עליו באיסור לאו לעשות בה עבירה, כגון כהן-גדול* הרודף אחר אלמנה* וכדומה, אין מצילים אותה בנפשו[22], שנאמר: חֵטְא מָוֶת[23], למעט חייבי לאוים[24], והוסיפו בגמרא טעם, שלסוברים שטעם ההצלה הוא משום שהקפידה תורה על פגמה[25], זו שאינה נפגמת אלא בפגם קטן, שולדה אינו נעשה ממזר* - לסוברים כן[26] – ואינה דומה לרודף אחר האסורה עליו באיסור ערוה שפגמה גדול, שולד הנולד מביאה זו הוא ממזר - לסוברים כן[27] – לא הקפידה תורה על פגמה[28], ולסוברים שטעם ההצלה משום שחוששים שתמסור עצמה למיתה כדי שלא יעשה בה את העבירה ואמרה תורה להציל את חייה בנפשו[29], כתבו אחרונים שלא חששו כן אלא בחייבי כריתות או מיתות בית דין שהן ביהרג-ואל-יעבור*[30], אבל בחייבי לאוים, שהם ביעבור-ואל-יהרג* - לסוברים כן[31] - אין חוששים לכך[32].

רודף אחר הנדה

הרודף אחר אשה שהיא נדה*, לבועלה, כתבו אחרונים שמפשטות דברי ראשונים משמע שמצילים אותה בנפשו, שאף היא בכלל כל העריות[33], ומכל מקום מצדדים שיש מן הראשונים שמשמע מדבריהם שאין מצילים אותה בנפשו, הואיל והטעם שמצילים אותה בנפשו הוא משום שנפגמת בבעילתו – לסוברים כן[34] – ולדעתם פגמה הוא בכך שהולד הנולד מביאה זו הוא ממזר[35], והואיל וולד הנולד מן הנדה אינו ממזר, אין מצילים אותה בנפשו[36].

רודף אחר בהמה לרבעה

הרודף אחר הבהמה לרבעה, אף על פי שיש בדבר איסור עריות, אין מונעים אותו על ידי הריגתו[37], שהכתוב: וְלַנַּעֲרָ[38], ממנו למדים שרודף אחר נערה המאורסה או אחר הזכור מצילים אותם בנפשו[39], מיותר, שהרי נערה המאורסה וזכור הם בכלל הכתוב: חֵטְא מָוֶת[40], ממנו למדים שהרודף אחר כל עריות שהם בכרת או במיתת בית דין מצילים אותן בנפשו[41], ולא הוצרך אלא למעט את הרודף אחר הבהמה[42], ובטעם הדבר כתבו ראשונים, שאין מצילים את הנרדף בנפשו של רודף אלא כשהנבעלת נפגמת בביאתו, ובביאת בהמה אין פגם[43].

האומרת הניחו לו כדי שלא יהרגנה

הרודף אחר אחת מן העריות לעבור בה עבירה, והיא אומרת למציליה הרודפים אחריו: הניחו לו ואל תרדפו אחריו, כדי שלא יהרגנה אם ישיגנה קודם שיגיעו אליו, חכמים סוברים שמצילים אותה בנפשו, ור' יהודה סובר שאין מצילים אותה בנפשו[44], ואמרו בגמרא שאין המדובר באופן שנח לה בדבר, אלא במקפדת על פגמה, ומכל מקום מניחתו לבועלה כדי שלא יהרגנה, ונחלקו תנאים אלו בטעם שאמרה תורה להציל את הנרדף לעבור בו עבירה בנפשו של רודף, חכמים סוברים שהקפידה תורה על פגמה של הנרדפת, ואף זו נפגמת בבעילתו של הרודף ומקפידה על פגמה, ולפיכך מצילים אותה בנפשו, ור' יהודה סובר שהקפידה תורה על חייה של הנרדפת, שיש ותמסור עצמה למיתה כדי שלא תבעל על ידו, ולפיכך זו שלא תמסור עצמה למיתה אין הורגים את הרודף[45], ויש שכתבו בדעת ראשונים, שלחכמים אפילו אומרת הניחוהו ואל תהרגוהו הורגים אותו, שאין במשמע דברים אלו שאינה מקפדת על פגמה, אלא שמלבד קפידתה על פגמה אף אינה רוצה שיהרג על ידה[46]. הלכה כחכמים[47].

בשכבר נפגמה

הרודף אחר הערוה לבועלה, כל שתפסה והערה בה, אף על פי שעדיין לא גמר ביאתו, שוב לא ניתן להצילו בנפשו, שכבר נפגמה בהעראה* זו[48], ואמר רב חסדא שהוא הדין אם בא עליה פעם אחת ורודפה לבוא עליה שוב שאין מצילים אותה בנפשו, הואיל וכבר נפגמה בביאתו[49], וכתבו ראשונים שהוא הדין אם בא עליה אדם אחד שהיא אסורה לו משום ערוה, ושוב רדפה אדם אחר שהיא אסורה לו משום ערוה, שאין מצילים אותה בנפשו, הואיל וכבר נפגמה בביאת עריות[50], ויש מן הראשונים והאחרונים שסוברים בדעת שאר אמוראים, שאפילו נפגמה כבר בביאת עריות על ידי הרודף או על ידי אדם אחר, מצילים אותה בנפש הרודפה לעבור בה איסור ערוה[51], והוסיפו אחרונים, שבודאי כן הלכה, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם המציל את הרודף אחר הערוה בנפש הרודף, שהרי אינו יודע בבירור שלא נפגמה בעבר, ויש לו לחוש שמא הורג את הרודף שלא כדין ומתחייב בנפשו[52].

כשאינה בת דעת

הרודף אחר ערוה לבועלה, והיא אינה בת דעת, כגון שהיא חרשת, או שוטה, או קטנה, נסתפקו אחרונים אם אפילו מפתה אותה לבועלה והיא מתרצית לו מצילים אותה בנפשו, לפי שפיתוי קטנה אונס* הוא[53], ובחרשת ושוטה מצדדים אחרונים לאידך גיסא, שאפילו רודף אחריהן לבועלן לאונסן אין מצילים אותן בנפשו, שהואיל ואין דעתן שלימה אין הדבר חשוב לגביהן פגם[54].

הרודף לעבוד עבודת כוכבים

הרודף לעבוד עבודת כוכבים, נחלקו תנאים אם מצילים אותו מן העבירה בנפשו: דעת סתם משנה שאין מצילים אותו בנפשו[55], שמהכתוב: וְלַנַּעֲרָ[56], ממנו למדים שרודף אחר נערה המאורסה או אחר הזכור מצילים אותם בנפשו[57], מיותר, שהרי נערה המאורסה וזכור הם בכלל הכתוב: חֵטְא מָוֶת[58], ממנו למדים שהרודף אחר כל עריות שהם בכרת או במיתת בית דין מצילים אותן בנפשו[59], ולא הוצרכו דרשות "נער" ו"נערה" הנלמדות מתיבת "וְלַנַּעֲרָ", אלא למעט – מלבד את הרודף אחר הבהמה[60] – את הרודף לעבוד עבודת כוכבים, שאין מצילים אותו בנפשו[61], וכתבו ראשונים, שהטעם שהוצרכו לדרשה למעטו הוא משום שאיסור עבודה-זרה* הוא מעיקרי הדת[62], ולפיכך היה מקום לומר שדין הרודף לעבוד עבודה זרה כדין הרודף לעבור על גילוי עריות או על שפיכות דמים, שמונעים את הרודף מלעבור אף בנפשו[63]. ור' שמעון בן יוחי חולק וסובר שמצילים אותו בנפשו, קל-וחומר* לרודף לעבוד עבודה זרה שהוא פגם גבוה, מהרודף אחר הערוה לבועלה שמצילים אותה בנפשו משום פגמה שהוא פגם הדיוט[64], ולדעתו עונשין מן הדין[65]. הלכה שאין מצילים אותו בנפשו[66].

הרודף לחלל את השבת

הרודף לחלל את השבת, לדעת התנאים הסוברים שהרודף לעבוד עבודת כוכבים אין מצילים אותו בנפשו[67], אמרו במשנה שאף הוא אין מצילים אותו בנפשו[68], שאף הוא בכלל המיעוט שמיעטו את הרודף לעבוד עבודת כוכבים מ"וְלַנַּעֲרָ"[69], וכתבו ראשונים שהוצרכו לומר שאין מצילים אותו בנפשו, שאף השבת אחד מעיקרי הדת – שהמחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה והוא כגוי* לכל דבריו[70] – ולכך היה מקום לומר שמצילים את ההולך לחללה בנפשו[71]. ור' אלעזר ב"ר שמעון אומר שאף המחלל את השבת מצילים אותו בנפשו[72], שסובר כר' שמעון בן יוחי שהעובד עבודה זרה מצילים אותו בנפשו[73], ולדעתו למדים שבת מעבודת כוכבים מדרשת "חילול חילול" - שבעבודת כוכבים נאמר לשון חילול, בכתוב: וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ[74], ובשבת נאמר לשון חילול, בכתוב: מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת[75] - כשם שהרודף לעבוד עבודת כוכבים מצילים אותו בנפשו, כך הרודף לחלל את השבת מצילים אותו בנפשו[76]. הלכה שאין מצילים אותו בנפשו[77].

הריגת הרודף בשבת

הרודף אחר חבירו להרגו, כתבו אחרונים שהדבר פשוט שאף בשבת מצילים את הנרדף בנפשו של רודף, שפקוח-נפש* דוחה את כל התורה כולה[78]. הרודף אחר אשה האסורה עליו משום ערוה לבועלה, כתבו אחרונים שלסוברים שהטעם שהתירה תורה להצילה בנפשו של רודף הוא משום הצלת נפשה, שחוששים שתמסור עצמה למיתה[79], אף בשבת מצילים אותה בנפשו, כדין הרודף אחר חבירו להרגו[80], ולסוברים שהטעם שהתירה תורה להצילה בנפשו הוא משום פגמה[81], נסתפקו אחרונים אם אף בשבת מצילים אותה בנפשו של רודף, או שהואיל ואין עונשים בשבת, לפי שהריגת מחויב מיתה אינה בכלל מקלקל* בחבורה שפטור, אלא הואיל ומכפרת חשובה היא תיקון – לסוברים כן[82] – כמו כן אין הורגים את הרודף בשבת, שאף הריגה זו תיקון היא לפי שמונע אותו בכך מן העבירה, ושמא לא ניתנה שבת להדחות לצורך הריגת הרודף[83].

בבן נח

בן נח הנרדף על ידי בן נח חבירו, נחלקו אחרונים: יש סוברים שמשום הצלת נפשו נדחית נפש בן נח הרודפו[84], שהרי הצלת הנרדף בנפש הרודף למדים מהכתוב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּֽאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ[85] - לסוברים כן[86] - וכתוב זה לנח נאמר[87], ויש סוברים שאין נדחית נפשו של הרודף בן נח, שאין נוהג דין הצלת הנרדף אלא במי שמצוה להחיותו, ובן נח אין מצוה להחיותו[88].

הרודף

התראה

הרודף, אפילו לא קיבל על עצמו התראה*, אמר רב הונא שהוא נהרג[89], שלא ניתנה התראה אלא לבית-דין* שאינם עונשים עד שיקבל הנידון על עצמו את ההתראה[90], וללשון אחת בגמרא יש תנאים החולקים וסוברים שאין הרודף נהרג עד שיקבל על עצמו את ההתראה ויאמר: על מנת כן אני עושה, אבל אם לא אמר כן, אפילו אמר: יודע אני שהוא כן – שהרודף נהרג – אין ממיתים אותו[91], והלכה כרב הונא[92].

קטן הרודף

קטן הרודף אחר אדם להרגו, אמר רב הונא, שאף על פי שקטן אינו בר קבלת התראה, הואיל ורודף אינו צריך התראה – לסוברים כן[93] - ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הקטן הרודפו[94], ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים, שקטן הרודף את הגדול אין ממיתים אותו, הואיל וקטן אין לו מחשבה* אפילו היא ניכרת מתוך מעשיו – לסוברים כן[95] – ויש לומר שאינו אלא משחק ואינו מתכוון להמית את הנרדף, ומכל מקום הנרדף עצמו רשאי להמית את הקטן הרודפו הואיל והוא בהול על נפשו, וכשם שמצינו שאף בשיכול להציל את עצמו באחד מאיברי הרודף מותר לו להציל את עצמו בנפש הרודף – לסוברים כן[96] – ומטעם זה קטן הרודף אחר קטן אחר להמיתו מותר לכל ישראל להציל את הנרדף בנפש הרודף, שהואיל והקטן הנרדף אין בכוחו להציל את עצמו, כל ישראל עומדים במקומו להצלתו[97]. ולדעת הסוברים שרודף צריך התראה[98], קטן הרודף לא ניתן להצילו בנפשו[99]. הלכה כרב הונא[100].

קטן הרודף אחר ערוה לבועלה

קטן, והוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה*[101], הרודף אחר אשה האסורה עליו באיסור ערוה לבועלה, יש מן הראשונים שכתבו – לדעת הסוברים שקטן הרודף אחר אדם להרגו ניתן להצילו בנפשו[102] - שמצילים אותה בנפשו[103], ויש מן האחרונים שכתב שדין זה תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים אם טעם הצלת העריות בנפש רודפן הוא משום חשש סכנתן או משום פגמן, שלרבי יהודה שהצלתן משום סכנתן[104], דין קטן הרודפן כדין קטן הרודף אחר חבירו להרגו שמצילים את הנרדף בנפש הקטן – לסוברים כן[105] – ולחכמים שהצלתן משום פגמן[106], אין מצילן אותן בנפש הקטן הרודפן, שמסתבר הדבר שאין הורגים את הקטן משום שבא לפוגמן בלא דעת, וכן משמע לשון הכתוב – ממנו למדים שהרודף אחר חבירו להרגו נהרג כשם שהרודף אחר העריות נהרג[107] – כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה[108], "איש" ולא קטן[109].

אזהרת הרודף

אף על פי שרודף אינו צריך לקבל על עצמו התראה – לסוברים כן[110] - אמרו בברייתא שיש להזהיר את הרודף ולהודיעו שהנרדף ישראל הוא ובן ברית הוא – כלומר, שאינו מומר* לעבודת כוכבים[111], שמורידים-ולא-מעלים* את המומר לעבודת כוכבים[112], וכל שכן שהרודפו להמיתו אינו נהרג[113] - והתורה אמרה: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּֽאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ[114], שכל הרואה את הרודף ישפוך את דמו כדי להציל את דם הנרדף[115], וכתבו אחרונים שלא אמרו כן אלא לאחר המציל, אבל הנרדף עצמו אינו מחויב להזהיר את הרודף, לפי שהוא בהול על נפשו לא חייבוהו[116]. וכתבו אחרונים שאזהרה זו אינה אלא לכתחילה, כדי שיפרוש מרדיפתו, אבל אפילו לא הודיעוהו כן ניתן להציל את הנרדף בנפש הרודף[117], ויש מן האחרונים שכתב שאחר המציל אינו רשאי להציל את הנרדף בנפש הרודף אלא אם כן הזהירו תחילה[118].

מעוברת המקשה בלדתה

מעוברת המקשה בלדתה, עד שלא יצא ראשו – ויש גורסים רובו[119] - של הולד המיילדת פושטת את ידה וחותכתו ומוציאתו איברים איברים, מפני שחיי האם קודמים לחיי העובר, ומעת שיצא ראשו – או רובו - אין נוגעים בו, שאין דוחים את נפש הולד מפני נפש אמו[120], ובטעם שכל שהוציא ראשו או רובו אין מצילים את אמו בנפשו כדין רודף – שאף קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו, לסוברים כן[121] - אמרו בירושלמי הטעם, שאין אתה יודע מי הורג את מי[122], ואפשר שעתיד למות מחמת קושי הלידה ואם כן אמו הרודפת והוא הנרדף[123], ובבבלי אמרו הטעם, שמן השמים רודפים את האם[124], ובגדר הדבר נחלקו ראשונים ואחרונים בדעתם: יש סוברים שאף על פי שהולד מסכן את חיי אמו, מכל מקום מחמת טעם זה שמן השמים רודפים אותה אינו נידון כרודף, ולפיכך כל שיצא ראשו לא ניתן להציל את אמו בנפשו ולחתכו לאיברים, ומכל מקום קודם שיצא ראשו החיה חותכתו לאיברים, שלדעתם עובר קודם שיצא ראשו אינו חשוב נפש[125], ויש סוברים – לדעת הסוברים שעובר שלא הוציא ראשו אף הוא בכלל נפש, ולכל הפחות לענין שאינו נדחה מפני פיקוח נפש של אדם אחר[126] - שאף על פי שמן השמים רודפים את האם מכל מקום חשוב העובר כרודף, אלא שאי אפשר לחייבו על רדיפה זו, ולפיכך עד שלא הוציא ראשו, שנפש האם עדיפה מנפשו, דוחים אותו מפניה מתורת רודף אף בלא שהעובר הרודף מחויב על רדיפה זו, ומשהוציא ראשו, ששתי הנפשות שקולות, אין נוגעים בו, שאף על פי שהוא רודף את אמו, מכל מקום מן השמים רודפים אותה ואי אפשר לחייב את הולד על רדיפה זו[127].

המציל אם חשוב כרודף אחר הרודף

הבא להציל את הנרדף בנפש הרודף, והרג הרודף את הבא להציל, חייב על הריגתו[128], שאף על פי שהבא להציל רודף אחר הרודף להרגו, אין הרודף חשוב כנרדף שמותר להצילו בנפש הרודף, שהרי אין הורגים אותו אלא כדי להציל את הנרדף, ויש לרודף לחדול מרדיפתו אחר הנרדף ובכך לא ירדפנו המציל, ואין טעם לפוטרו על הריגת המציל יותר מעל הריגת הנרדף[129], ועוד, שהואיל והמציל רודף אחר הרודף ברשות בית דין, אין דינו כרודף[130], ועוד, שכיון שהצלת הנרדף בנפש הרודף היא חובה[131], אין המציל המחויב בדבר חשוב רודף[132].

קנאי הרודף אחר בועל ארמית להרגו

הבועל-ארמית* וקנאי רודף אחריו להרגו – שהבועל ארמית, קנאים פוגעים בו[133] – ונהפך הבועל והרג את הקנאי, פטור הבועל על הריגת הקנאי, לפי שהקנאי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו[134], וכתבו ראשונים, שאין זה דומה לרודף שנהפך והרגו למציל שחייב על הריגתו[135], שהרודף אחר חבירו להרגו אינו נהרג אלא כדי להציל את הנרדף ויש לרודף לפרוש ולחדול מרדיפתו, אבל בועל ארמית אינו נהרג כדי להצילו מן העבירה, אלא כדי לנקום ממנו, שהרי נהרג אף כשכבר נדבק בה כל עוד לא פירש[136], ועוד, שקנאי ההורגו לבועל ארמית אינו עושה זאת ברשות בית דין, שהרי הבא לימלך אין מורים לו להרגו[137], ועוד, שהריגת בועל ארמית על ידי קנאי אינה אלא רשות, אבל הריגת הרודף היא מצוה[138].

אחר שהרג את הקנאי

אף על פי שהבועל ארמית שהרג את הקנאי הרודף אחריו להרגו פטור[139], אדם אחר שהרג את הקנאי חייב מיתה, שהואיל ויש לקנאי רשות להרוג את הבועל, אינו חשוב כרודף גמור ולא ניתן לכל אדם להציל את הבועל בנפש הקנאי[140], שהרי לכל אדם ניתנה רשות להרוג את הבועל[141].

גואל הדם הרודף אחר רוצח בשגגה להרגו

גואל-הרם* הרודף אחר רוצח בשגגה להמיתו, ונהפך הרוצח והרג את גואל הדם הרודפו, יש מן האחרונים שסוברים שהדבר תלוי בדין ההריגה שהורג גואל הדם את הרוצח בשגגה אם היא מצוה או רשות – על פרטי דין זה, ע"ע גואל הדם[142] – שלדעתם רדיפה שיש בה מצוה אין בה דין רודף ורדיפה שאינה אלא רשות יש בה דין רודף, ולפיכך כתבו שלהלכה שההריגה שהורג גואל הדם את הרוצח היא רשות[143], אם נהפך הרוצח והרג את גואל הדם אינו חייב עליו[144], ויש מן האחרונים שכתבו בדעת תנאים שחייב עליו, שדורשים מהכתוב: וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם[145], פרט לשמצא הוא לגואל הדם[146], והיינו שאם נהפך הרוצח בשגגה והרג את גואל הדם חייב עליו[147].

ביכול להצילו באחד מאיבריו

יכול להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף

רודף אחר חבירו, וניתן להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף, כגון לקטוע את ידו או לשבור את רגלו וכדומה, אמרו בספרי ובתוספתא שחייב להצילו באחד מאיבריו ולא בנפשו, ואין מצילים את הנרדף בנפשו של רודף אלא כשאי אפשר להצילו בענין אחר[148], ובספרי למדו כן מהכתוב: וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ[149], "וקצתה את כפה" היינו כשאפשר להציל את הנרדף על ידי קציצת כפו של הרודף, "לא תחוס עינך" היינו לא לחוס אף על נפש הרודף, וכשאי אפשר להציל את הנרדף אלא בהריגת הרודף[150], ויש מן הראשונים שכתבו שנחלקו תנאים בדבר, וזו דעת ר' יונתן בן שאול, אבל חכמים חולקים וסוברים שמותר להצילו אף בנפשו[151]. להלכה, לא ניתן להצילו בנפשו[152].

עבר והציל בנפש הרודף

יכל המציל להציל באחד מאיברי הרודף ולא טרח בכך אלא הציל בנפש הרודף, לסוברים שאסור לעשות כן[153], אמר ר' יונתן בן שאול שהמציל חייב מיתה כדין שופך דמים, ומוכיח כן מפרשת דמי-ולדות*, שלדעתו מדברת במתכוון להרוג את חבירו והכה בשגגה את האשה ויצאו ילדיה, והאופן בו משלם דמי ולדות, אף על פי שהוא רודף אחר חבירו להרגו וקם ליה בדרבה מיניה[154], הוא בשניתן להצילו באחד מאיבריו, שבאופן זה לא ניתן להצילו בנפשו וההורגו חייב מיתה[155]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהמציל נהרג בבית-דין*[156], ויש סוברים, שאף על פי שחייב מיתה מכל מקום אין בית דין ממיתים אותו[157], ובטעם הדבר יש שכתבו שהיינו משום שנכנס ברשות במעשה ההצלה, ואינו בדין שיהרגוהו בית דין[158], ועוד, שאינו מקבל עליו התראה*, שהרי כוונתו להציל[159], ואף העדים אינם יכולים לדעת תוך כדי מעשה ההצלה שניתן להצילו באחד מאיבריו ולהתרות בו על כך[160]. ויש מן האחרונים שכתבו בדברי הסוברים שאינו נהרג בבית דין, שדבריהם אמורים בדעת חכמים החולקים על ר' יונתן בן שאול, שאף לדעתם אסור להצילו בנפשו, ומחלוקתם היא לענין אם נהרג בבית דין, שלר' יונתן בן שאול אם הצילו בנפשו נהרג בבית דין, ולחכמים אף על פי ששפך דם שלא כדין מכל מקום אין בית דין ממיתים אותו[161], ולדעתם כתבו אחרונים הטעם, שחכמים סוברים שאף על פי שאסור להצילו בנפשו, מכל מקום חשוב הוא כאדם הרוג ("גברא קטילא") שאין חייבים על הריגתו[162], הואיל ולדעתם הנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף ואינו מחויב להציל עצמו באחד מאיברי הרודף, לסוברים כן[163], ובדומה לזה יש שכתבו, שלחכמים החובה להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף אינה מפקיעה מהרודף את תורת רודף שהותר דמו, ולפיכך אף על פי שאסור למציל להצילו בנפשו מכל מקום אינו נהרג בבית דין הואיל ודמו הותר[164].

בבן נח

בן נח הרודף אדם להמיתו – והוא ישראל, לסוברים שאין בן נח רודף נהרג אלא הרודף אחר ישראל להרגו, אבל הרודף אחר בן נח חבירו לא ניתן להצילו בנפשו[165], או אפילו הוא בן נח, לסוברים שאף בן נח הרודף בן נח ניתן להצילו בנפשו[166] – וניתן להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף, ובן נח אחר לא הציל באחד מאיברי הרודף אלא הרג את הרודף, אף לסוברים שישראל שיכל להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף והצילו בנפשו של רודף אינו נהרג בבית דין[167], בן נח נהרג בבית דין[168].

יכול הנרדף להציל עצמו באחד מאיברי הרודף

היה הנרדף יכול להציל עצמו באחד מאיברי הרודף, יש מן הראשונים שכתבו שלסוברים שאחר היכול להציל באחד מאיברי הרודף אסור להציל בנפשו[169], הוא הדין לנרדף שאינו רשאי להציל עצמו מהרודף בנפשו אלא באחד מאיבריו בלבד[170], ומן האחרונים יש שכתבו שהנרדף רשאי להציל עצמו בנפש הרודף[171], ויש מן האחרונים שכתב שר' יונתן בן שאול וחכמים נחלקו בדבר זה – לסוברים בדעתם שאם ניתן להצילו באחד מאיבריו אין להצילו בנפשו[172] – שלר' יונתן בן שאול אף הנרדף אינו רשאי להציל עצמו בנפש הרודף, ומטעם זה לדעתו רודף שניתן להציל באחד מאיבריו ושבר כלים ברדיפתו חייב לשלם ואין אומרים "קם ליה בדרבה מיניה", הואיל ולא ניתן להרגו כלל, ולחכמים הנרדף יכול להציל עצמו בנפש הרודף, ולדעתם רודף המשבר כלים פטור אף אם ניתן להצילו באחד מאיבריו, הואיל והנרדף רשאי להציל עצמו בנפש הרודף[173].

חיוב ממון בעת הרדיפה

רודף ששבר את הכלים

רודף שבעת רדיפתו עשה מעשה המחייבו ממון, כגון הרודף ששבר כלים בשעת רדיפתו, אינו חייב לשלם, שהואיל ובשעה זו ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף, קם-ליה-בדרבה-מיניה* ואינו מתחייב אף ממון מלבד דין המיתה שעליו בשעה זו[174]. כלים אלו ששברם שפטור עליהם, בין שהם של נרדף ובין שהם של כל אדם[175], הן לסוברים שאומרים קם ליה בדרבה מיניה אף כשחייב מיתה מחמת עבירה שעשה באדם אחד וממון לאדם אחר[176], והן לסוברים שאין אומרים כן אלא כשחיוב מיתה והממון הם לאותו אדם[177], שהרודף חשוב מחויב מיתה לכל אדם, שכל ישראל מחוייבים להציל את הנרדף בנפש הרודף[178].

אונס המשלם חמשים כסף ואינו פטור מחמת רדיפתו

הואיל והרודף פטור על מעשה המחייבו ממון שעשה בעת רדיפתו, האונס* נערה בתולה האסורה עליו בכרת, שאמרו במשנה שמשלם קנס חמשים כסף, כדין אונס נערה בתולה[179], היינו משום שמשעת העראה – שהיא מעת נשיקת האבר, לסוברים כן[180] – פגמה, ושוב לא ניתן להצילה בנפשו[181], ובקנס אינו מתחייב עד שעת גמר ביאה שמוציא את בתוליה[182], ולסוברים שהעראה היא מעת הכנסת העטרה[183] – ולדעתם עד שעת חיוב הקנס, שהיא שעת הכנסת העטרה, ניתן להצילה בנפשו – היינו באופן שלא ניתן להצילה בנפשו, כגון שכבר נפגמה קודם לכן בביאה אחרת, לסוברים שבאופן זה לא ניתן להצילה בנפשו[184], או באומרת הניחו לו שלא יהרגני, לסוברים שבאופן זה לא ניתן להצילה בנפשו[185], או בשניתן להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף[186] - שכל שניתן להצילו באחד מאיברי הרודף אין מצילים אותו בנפשו, לסוברים כן[187], ואם שבר כלים בעת רדיפתו חייב לשלם, לסוברים כן[188] - או שהיינו במפותה בלבד[189].

נרדף ששבר כלים במנוסתו

נרדף ששבר את כלי הרודף במנוסתו, פטור, שלא יהיה ממונו חביב עליו מגופו[190], וכיון שניתן להצילו בנפש הרודף, כל שכן שניתן להצילו בממון הרודף[191]. על נרדף ששבר כלי אחרין במנוסתו שחייב כדיו המציל עצמו בממון חבירו, ע"ע נזיקין.

המציל ששבר כלים במנוסתו

הבא להציל את הנרדף מיד הרודף ושבר כלים בדרכו, בין כלים של הרודף ובין של אדם אחר פטור עליהם, ולא מן הדין הוא זה אלא מתקנה שתיקנו חכמים, כדי שלא ימנע מלהציל או שיתמהמה וישגיח בדרך רדיפתו שאינו משבר כלי אחרים[192].

הערות שוליים

  1. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  2. ↑ סנהדרין עג א ואילך; רמב"ם רוצח פ"א ה"ו; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"א.
  3. ↑ דברים כה יא-יב.
  4. ↑ ספרי שם. ועי' ציון 151 שיש חולקים וסוברים שאפי' יכול להציל את הנרדף באחד מאיברי הרודף, ניתן להצילו בנפש הרודף.
  5. ↑ שם כב כו.
  6. ↑ עי' ציון 16 ואילך.
  7. ↑ סנהדרין עג א.
  8. ↑ בראשית ט ו.
  9. ↑ שם עב ב ורש"י שם ד"ה והתורה. ועי' ברייתא שם שהזכירו זאת בלשון האזהרה שמזהירים את הרודף, כדלהלן ציון 115, ועי' חי' ר"ח הלוי רוצח פ"א ה"ט שנקט בפשיטות שאינה רק לשון בעלמא שמזהירים בה את הרודף אלא דרשה גמורה היא.
  10. ↑ דברים כה יב. סהמ"צ לרמב"ם מ"ע רמז; החינוך מ' תר, ועי"ש ושם שהיינו ע"פ דברי הספרי שבציון 4.
  11. ↑ דברים שם. סהמ"צ לרמב"ם מל"ת רצג; החינוך מ' תרא, ועי"ש ושם שהיינו ע"פ ד' הספרי הנ"ל.
  12. ↑ ע"ע טרפה (אדם) ציון 121 ואילך.
  13. ↑ ע"ע גוסס ציון 54, ושם שי"ח.
  14. ↑ ע"ע רוצח.
  15. ↑ מנ"ח מ' תר, ועי"ש שמצדד עוד שברודף אחר הטריפה והגוסס לא ניתן להצילו בנפשו, לסוברים שפיקוח נפשו אינו דוחה את כל התורה כולה, ע"ע פקוח נפש.
  16. ↑ משנה סנהדרין עג א לענין ונערה המאורסה, וברייתא שם לענין שאר עריות; רמב"ם רוצח פ"א ה"י-י"א; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"ג.
  17. ↑ משנה שם; רמב"ם שם הי"א; טוש"ע שם.
  18. ↑ דברים כב כז.
  19. ↑ ברייתא שם.
  20. ↑ שם שם כו.
  21. ↑ גמ' שם, ועי"ש ע"ב בטעם שהוזקקו לריבוי לחייבי כריתות וחייבי מיתות בי"ד. על הטעם שהוצרכו לריבוי לזכור ולנערה המאורסה, אע"פ שאף הם בכלל כל העריות, עי' ציון 42 וציון 61.
  22. ↑ ברייתא סנהדרין עג א; תוספתא שם סוף פי"א.
  23. ↑ דברים כב כו.
  24. ↑ גמ' שם ע"ב.
  25. ↑ עי' ציון 45.
  26. ↑ ע"ע ממזר.
  27. ↑ ע"ע הנ"ל.
  28. ↑ גמ' שם, ורש"י שם ד"ה אפגמה רבה, בד'.
  29. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  30. ↑ ע"ע ציון 213.
  31. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 338.
  32. ↑ ערול"נ שם ד"ה אפגמא רבה.
  33. ↑ ע"ע נדה וע' עריות. מנ"ח מ' תר, בד' רמב"ם רוצח פ"א הי"א: והוא הדין לשאר כל העריות.
  34. ↑ עי' ציון 45.
  35. ↑ עי' רש"י שבציון 28.
  36. ↑ מנ"ח שם.
  37. ↑ משנה סנהדרין עג א; רמב"ם רוצח פ"א הי"א; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"ג.
  38. ↑ דברים כב כו.
  39. ↑ עי' ציונים 18, 21.
  40. ↑ דברים שם.
  41. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  42. ↑ גמ' שם ע"ב.
  43. ↑ רש"י שם ד"ה אבל.
  44. ↑ ברייתא סנהדרין עג א.
  45. ↑ גמ' שם ע"ב.
  46. ↑ עי' ב"י חו"מ סי' תכה שמצדד כן בד' טור שם, ועי' סמ"ע שם ס"ק יב בד' רמב"ם רוצח פ"א הי"ב שחולק.
  47. ↑ רמב"ם שם; טוש"ע ס"ד.
  48. ↑ עי' גמ' סנהדרין עג ב; רמב"ם רוצח פ"א הי"ב; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"ג.
  49. ↑ עי' גמ' שם: כגון שבא עליה וכו' וחזר ובא עליה וכו'.
  50. ↑ רש"י שם ד"ה שבא עליה: הוא או אחר, ועי' מנ"ח מ' תר ש'אחר' זה היינו מי שהיא ערוה עליו, שהרי סתם בעולה ודאי ניתן להצילה בנפש רודפה לבועלה באיסור, ועי' רדב"ז ח"א סי' שפח, ועי' כנה"ג שם אות כח שכ' בד' רש"י בע"א, וצ"ב.
  51. ↑ מאירי שם ד"ה ויש מעמידין; רדב"ז שם, וכ"כ במנ"ח מ' תר בד' רמב"ם רוצח פ"א הי"ב וטוש"ע חו"מ סי' תכה ס"ג שסתמו וכתבו שרק בשהערה בה אותו בועל עצמו לא ניתן להצילה בנפשו שלא יגמור ביאתו, כדלעיל, והיינו משום שסוברים ששאר אמוראים בגמ' שם חולקים על רב חסדא.
  52. ↑ רדב"ז שם.
  53. ↑ ע"ע אונס ציון 132. מנ"ח מ' תר.
  54. ↑ מנ"ח שם.
  55. ↑ משנה סנהדרין עג א.
  56. ↑ דברים כב כו.
  57. ↑ עי' ציונים 18, 21.
  58. ↑ דברים שם.
  59. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  60. ↑ עי' ציון 42.
  61. ↑ גמ' שם ע"ב.
  62. ↑ ע"ע עבודה זרה.
  63. ↑ רמב"ם רוצח פ"א הי"א, ובפהמ"ש שם פ"ח מ"ז.
  64. ↑ ברייתא שם עד א.
  65. ↑ ע"ע אין עונשין מן הדין ציון 1, ושם שי"ח ושאין הלכה כן. גמ' שם.
  66. ↑ רמב"ם שם; טור חו"מ סי' תכה.
  67. ↑ עי' ציון 55.
  68. ↑ משנה סנהדרין עג א.
  69. ↑ דברים כב כו. עי' ציון 61. גמ' שם ע"ב, ועי' רש"י שם ד"ה וחד למעוטי, ועי' רמב"ם דלהלן (וצ"ע אם חולקים זע"ז).
  70. ↑ ע"ע שבת.
  71. ↑ רמב"ם רוצח פ"א הי"א, ובפהמ"ש שם פ"ח מ"ז.
  72. ↑ ברייתא שם עד א.
  73. ↑ עי' ציון 64.
  74. ↑ ויקרא יח כא.
  75. ↑ שמות לא יד. רש"י שם ד"ה סבר.
  76. ↑ גמ' שם.
  77. ↑ רמב"ם שם; טור חו"מ סי' תכה.
  78. ↑ ע"ע פקוח נפש. מל"מ שבת פכ"ד ה"ז.
  79. ↑ עי' ציון 45.
  80. ↑ מל"מ שם.
  81. ↑ עי' ציון הנ"ל.
  82. ↑ ע"ע שבת, ושם על טעמים נוספים לאיסור זה.
  83. ↑ מל"מ שם. ועי"ש שדן להוכיח מד' הרי"ף פסחים מט ב (טז ב מדפיו) שע"ה מותר לנוחרו ביוהכ"פ שחל בשבת והוא שרודף אחר הזכור או נערה המאורסה, והרי שאף בשבת ניתן להצילו בנפשו, ועי"ש שדוחה שהיינו משום שחשוד על הרציחה, ועי' שיעורי ר"ש רוזובסקי סנהדרין עג ב אות קעט שדוחה בע"א. ועי' מנ"ח מ' תר שהוכיח שאף בשבת מצילים בנפש הרודף, מגמ' סנהדרין עב ב לענין הבא במחתרת שהורגים אותו אף בשבת, ולכא' אין להוכיח משם אלא לרודף אחר חבירו להורגו, שהבא במחתרת נהרג שמא יהרוג את בעל הבית, ע"ע מחתרת.
  84. ↑ חי' ר"ח הלוי רוצח פ"א ה"ט, ועי"ש שהוכיח כן מגמ' סנהדרין נז א. ובישראל הרודף אחר ב"נ להמיתו, נ' מדבריו שפשוט שאין ממיתים אותו, ואע"פ שאסור לישראל לשפוך דמו של גוי, ע"ע גוי ציון 1076 ואילך, וכ"כ במנ"ח מ' תר.
  85. ↑ בראשית ט ו.
  86. ↑ עי' ציון 9.
  87. ↑ חי' ר"ח הלוי שם.
  88. ↑ עי' ע"ז כו א ורמב"ם רוצח פ"ד הי"א וטוש"ע יו"ד סי' קנח ס"א, וע"ע הנ"ל ציון 1091. חזו"א בגליונות לחי' ר"ח הלוי שם.
  89. ↑ סנהדרין עב ב.
  90. ↑ רש"י שם ד"ה קסבר.
  91. ↑ עי' גמ' שם בד' ברייתא שם, ועי"ש תי' נוסף שמדובר כשאין המתרה יכול להציל את הנרדף בנפש הרודף, וההתראה היא כדי להמיתו בבי"ד משום רוצח.
  92. ↑ רמב"ם רוצח פ"א ה"ז; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"א.
  93. ↑ עי' ציון 89.
  94. ↑ סנהדרין עב ב.
  95. ↑ ע"ע קטן.
  96. ↑ עי' ציון 171.
  97. ↑ שו"מ רביעאה ח"ב סי' נ, בד' רש"י שם ד"ה קטן, שד' רב הונא בקטן הרודף קטן אחר להרגו, אבל עי' דינא דחיי מ' עז שאורחא דמילתא נקט, שאין בכח הקטן להרוג גדול, וה"ה לרודף את הגדול.
  98. ↑ עי' ציון 91.
  99. ↑ עי' גמ' שם.
  100. ↑ רמב"ם רוצח פ"א ה"ז; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"א.
  101. ↑ ע"ע ציון 124.
  102. ↑ עי' ציון 94.
  103. ↑ סהמ"צ לרמב"ם מל"ת רצג. ועי' או"ש רוצח פ"א הי"ג, שבהל' רוצח לא הזכיר הרמב"ם דין זה, וטעמו כדבריו דלהלן שלחכמים לא ניתן להצילו בנפשו, אבל אפשר שמש"כ הרמב"ם שם ה"י: אחד הרודף אחר חבירו להרגו או אחר נערה המאורסה לאונסה, היינו אף לגבי מש"כ שם ה"ו: אבל הרודף אחר חבירו להרגו אפי' היה הרודף קטן הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפי' בנפשו של רודף.
  104. ↑ עי' ציון 45.
  105. ↑ עי' ציון 94.
  106. ↑ עי' ציון 45.
  107. ↑ עי' ציון 7.
  108. ↑ שם כב כו.
  109. ↑ או"ש שם.
  110. ↑ עי' ציון 89.
  111. ↑ תוס' סנהדרין עב ב ד"ה ישראל.
  112. ↑ ע"ע מורידים ולא מעלים ציון 113 ואילך.
  113. ↑ עי' תוס' שם.
  114. ↑ בראשית ט ו.
  115. ↑ עי' ברייתא שם, ורש"י שם ד"ה והתורה.
  116. ↑ ריב"ש סי' רלח, והביאו המל"מ חובל ומזיק פ"ח ה"י.
  117. ↑ ריב"ש שם; פרישה חו"מ סי' תכה ס"ק ד; סמ"ע שם ס"ק ג; עי' בהגר"א שם ס"ק ח.
  118. ↑ עי' חי' רעק"א כתובות לג ב ד"ה תו (מר"ש איגר).
  119. ↑ עי' אהלות פ"ז מ"ו, ועי' ר"ש שם שדין ראש כדין רוב איברים.
  120. ↑ משנה שם, והובאה בגמ' סנהדרין עב ב; תוספתא יבמות סופ"ט; רמב"ם רוצח פ"א ה"ט; שו"ע חו"מ סי' תכה ס"ב.
  121. ↑ עי' ציון 94.
  122. ↑ ירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ט.
  123. ↑ ערול"נ שם ד"ה שאני.
  124. ↑ גמ' שם.
  125. ↑ ע"ע עבר. רש"י סנהדרין שם ד"ה יצא, ורמ"ה שם ד"ה אמר רב הונא, בד' גמ' שם.
  126. ↑ עי' חי' רח"ה שם, וע"ע הנ"ל.
  127. ↑ חי' רח"ה שם, בד' רמב"ם שם, וע"ע בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קסב שכ' בדומה לזה (ומטעם אחר, עי"ש), וע"ע בס' המפתח לרמב"ם מהד' פרנקל שם שמציינים לד' אחרונים נוספים.
  128. ↑ חי' הר"ן סנהדרין פב א ד"ה מ"ט; מל"מ רוצח פ"א הט"ו.
  129. ↑ ר"ן שם.
  130. ↑ ר"ן שם, (ועי"ש שמשמע מלשונו שטעם זה והטעם דלעיל אינם ב' טעמים נפרדים, וצ"ב).
  131. ↑ עי' ציון 2.
  132. ↑ מל"מ שם.
  133. ↑ ע"ע בועל ארמית ציון 40 ואילך.
  134. ↑ סנהדרין פב א; רמב"ם איסורי ביאה פי"ב ה"ה. וע"ע הנ"ל ציון 58 ואילך.
  135. ↑ עי' ציון 128.
  136. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 51. חי' הר"ן שם ד"ה מ"ט.
  137. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 55 ואילך. חי' הר"ן שם.
  138. ↑ יד רמ"ה שם ד"ה רב חסדא; רי"ו מישרים נל"א ח"ב; מל"מ רוצח פ"א הט"ו.
  139. ↑ עי' ציון 134.
  140. ↑ יד רמ"ה סנהדרין פב א ד"ה רב חסדא; רי"ו מישרים נל"א ח"ב; מאירי שם ד"ה פגיעת.
  141. ↑ רמ"ה שם.
  142. ↑ ציון 52 ואילך.
  143. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 66.
  144. ↑ מל"מ רוצח פ"א הט"ו, והיינו כד' שבציון 138. ונ' שלסוברים שהבועל ארמית שנהפך והרג את רודפו פטור משום שהקנאי הרודפו אינו עושה כן ברשות בי"ד, גואל הדם, הואיל ויש לו רשות בי"ד להרוג את הרוצח, אסור לרוצח להרגו וחייב עליו, כסוברים כן בציון 147.
  145. ↑ במדבר לה כז.
  146. ↑ ספ"ז שם.
  147. ↑ ז"ר לילקו"ש שם אות נ. אבל עי' ספירי אפרים לספ"ז שם, שד' הספ"ז שם כד' הסוברים שמצוה לגואל הדם להרוג את הרוצח, אבל לסוברים שאינה אלא רשות מותר לרוצח להרוג את גואל הדם.
  148. ↑ ספרי פ' כי תצא פיס' רצג; תוספתא סנהדרין פי"א
  149. ↑ דברים כה יב.
  150. ↑ ספרי שם.
  151. ↑ רש"י שם נז ב ד"ה נהרג. על ד' ר' יונתן בן שאול, עי' ציון 155. על הסוברים שחכמים נחלקו עליו בע"א, עי' ציון 161.
  152. ↑ רמב"ם רוצח פ"א הי"ג; רא"ש שם פ"ח סי' ב; טוש"ע חו"מ סי' תכה ס"א. ועי' רא"ש שם שהוכיח כן מגמ' שם מט א, שלא נתחייב יואב מיתה על הריגת אבנר לפי שהרגו מתורת גואל דם אחיו עשאהל שהרגו אבנר, עי' שמו"ב ב ושם ג, ואע"פ שעשאהל רדף אחר אבנר להמיתו, היה לאבנר להציל עצמו באחד מאיבריו, והרי שסוגית הגמ' כר' יונתן בן שאול.
  153. ↑ עי' ציון 148.
  154. ↑ עי' ציון 174.
  155. ↑ סנהדרין עד א. ועי' משכנ"י חו"מ סי' עב שנוקט שמקור זה הוא אף לעצם החובה להצילו באחד מאיבריו, וחולק על התנאים בספרי שלמדים כן מהכתוב: וקצתה את כפה, עי' ציון 150, ועי' ציון 171 על הנפק"מ בדבר.
  156. ↑ השגות הראב"ד מלכים פ"ט ה"ד; טור חו"מ סי' תכה.
  157. ↑ רמב"ם שם, ובהל' רוצח פ"א הי"ג.
  158. ↑ ב"י שם.
  159. ↑ כס"מ רוצח שם, וכ"כ בב"י בדה"ב שם, (ועי' מל"מ שם שדבריו צריכים תלמוד), ועי' ר"י פערלא על סהמ"צ לרס"ג ח"ג פר' לג (קעד א) מה שהוסיף בזה.
  160. ↑ משכנ"י שם.
  161. ↑ משכנ"י שם ד"ה ונראה, ועי' ר"י פערלא שם שהביא כן בשם כמה אחרונים, ונ' שכ"ד ר"ש איגר והגרי"ז דלהלן, ועי' ציון 173 על ההכרח שדבריהם בד' חכמים ולא כר' יונתן בן שאול, עי"ש.
  162. ↑ ע"ע יוצא להרג ציון 36.
  163. ↑ עי' ציון 173. רעק"א כתובות לג ב ד"ה ויכולני (מד' בנו ר"ש איגר).
  164. ↑ חי' מרן רי"ז הלוי שם, ועי"ש שמדמה רודף לבא במחתרת שאין לו דם, ע"ע מחתרת, ועי"ש עוד.
  165. ↑ עי' ציון 88.
  166. ↑ עי' ציון 84.
  167. ↑ עי' ציון 157.
  168. ↑ רמב"ם מלכים פ"ט ה"ד. ומדבריו שם ושם ה"ט משמע שמפרש כן ד' הגמ' סנהדרין נז א, ועי' לח"מ שם שהק' שבגמ' שם מבואר שדין ב"נ ההורג ב"נ ויכול להצילו באחד מאיבריו כדין ישראל העושה כן לישראל, וכ"ה ברש"י שם ע"ב ד"ה נהרג. ועי' לעיל ציון 158 ואילך כמה טעמים לכך שישראל אינו נהרג בבי"ד, ולטעם שמחמת חסרון התראה י"ל שב"נ הואיל ונהרג בלא התראה, ע"ע בן נח ציון 445, נהרג אף באופן זה, ולטעמים האחרים דלעיל צ"ע בדבר.
  169. ↑ עי' ציון 148.
  170. ↑ רש"י סנהדרין נז א ד"ה ויכול, ושם עד א ד"ה ויכול.
  171. ↑ ר"א מזרחי בראשית לב ח; עי' מל"מ חובל ומזיק פ"ח ה"י שמביא כן מכ"י ריב"ש סי' רלח. ועי' מנ"ח מ' תר ושו"מ תליתאה ח"ג סי' מט ורש"ש שם מט א וסד"ט אהלות פ"ז מ"ד (קכד א), שהק' מגמ' שם שאבנר היה אסור להרוג את עשאהל אע"פ שרדפו הואיל ויכל להצילו בא' מאיבריו, ועי' שו"מ שם וסד"ט שם שמיישבים.
  172. ↑ עי' ציון 161.
  173. ↑ משכנ"י חו"מ סי' עב ד"ה הנה בסנהדרין. ועי' תרומת הכרי סי' שפ ס"ק ג שכ"כ, שביכול להציל בא' מאיבריו חייב הרודף על כלים ששבר, ועי"ש שאף לסוברים שהנרדף יכול להורגו חייב על כלים של אדם אחר, שהטעם שפטור אע"פ שבמיתה לזה ותשלומין לזה אין אומרים קלב"מ, לסוברים כן, ע"ע קם ליה בדרבה מיניה, היינו משום שכל ישראל מצויים להרגו, כדלעיל ציון 178, וביכול להצילו בא' מאיבריו הנרדף בלבד יכול להרגו, ועי' רעק"א כתובות לג ב ד"ה אאב"ה (מר"ש איגר) שאף ביכול להציל בא' מאיבריו פטור הרודף על כלים ששבר משום קלב"מ הואיל והנרדף יכול להרגו, ועי"ש שכן סתימת טוש"ע חו"מ שם ס"ג (ועי' תרומת הכרי שם שהק' כן), ועי' כעי"ז בחי' מרן רי"ז הלוי רוצח פ"א הי"ג (לענין שאין בי"ד ממיתים אותו, לסוברים כן כדלעיל ציון 157, ולד' היינו משום שע"י הרדיפה אין לו דם, ואע"פ שניתן להצילו בא' מאיבריו, עי' ציון 164, ונ' שה"ה לענין שפטור על כלים ששבר, וכ"מ שם שמדמה נידון זה לד' ר"ש איגר הנ"ל), ולכא' דבריהם לרבנן וכד' המשכנ"י שם, שהרי לד' ר' יונתן בן שאול מבואר בגמ' סנהדרין שם שחייב על כלים ששבר.
  174. ↑ סנהדרין עג ב ושם עד א, וש"נ; רמב"ם חובל ומזיק פ"ח הי"ב; טוש"ע חו"מ סי' שפ ס"ג, ועי' סמ"ע שם ס"ק ז שהטעם משום שמתחייב כרת או מיתת בי"ד על העבירה, ועי' ש"ך שם ס"ק ב שתמה עליו מהגמ' הנ"ל.
  175. ↑ גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם.
  176. ↑ ע"ע קם ליה בדרבה מיניה. עי' גמ' שם לגי' לפנינו, וכ"ה ברש"י שם ד"ה לא שנא, ואילך, ובחי' הר"ן שם ד"ה דילמא בפי' ראשון.
  177. ↑ ע"ע הנ"ל.
  178. ↑ עי' ציון 2. תוס' כתובות לא א ד"ה רב אשי (המתחיל ל ב) בשם ריב"א; עי' חי' הר"ן סנהדרין שם שיש ספרים שכן גירסתם, וכ"ה במאירי שם ד"ה כל שכתבנו.
  179. ↑ ע"ע אונס (בועל) ציון 2. משנה כתובות כט א.
  180. ↑ ע"ע ביאה ציון 52.
  181. ↑ עי' ציון 48.
  182. ↑ גמ' שם עג ב.
  183. ↑ ע"ע הנ"ל ציון 54.
  184. ↑ עי' ציון 49 ואילך. גמ' שם.
  185. ↑ עי' ציון 44. גמ' שם.
  186. ↑ גמ' שם עד א.
  187. ↑ עי' ציון 148 ואילך.
  188. ↑ עי' ציון 173.
  189. ↑ גמ' שם.
  190. ↑ סנהדרין עד א; רמב"ם חובל ומזיק פ"ח י"ג; טוש"ע חו"מ סי' שפ ס"ג.
  191. ↑ תוס' שם ד"ה שלא.
  192. ↑ סנהדרין עד א; רמב"ם חובל ומזיק פ"ח הי"ד; שו"ע חו"מ סי' שפ ס"ג.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=אנציקלופדיה_תלמודית:רודף&oldid=160702"