קטני אמנה

אנשים שאינם מאמינים ובוטחים בה' באופן מוחלט.

"תניא רבי אלעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמנה". אמנם על הצורך של אותו יום צריך האדם להשתדל שיהיה לו פת בסלו, אך כאשר הוא אומר: "מה אוכל למחר", משמע שלגבי הפת שעדיין אינה בסלו הוא מודאג, ועל כן הוא אינו אלא מקטני אמנה, שכן, מי שאינו מאמין ובוטח לגבי המחר באותה מידה של תחושה שהפת בסלו כבר עכשיו, לא מיצה את תכלית האמונה והבטחון.

"ויבוא נח אל התיבה מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". במפרשים מובא, כי ודאי נח היה מאמין באמונה שלמה שיבוא המבול, אך אמונתו היתה בהכרה שכלית ולא בהכרה חושית. אילו גזר מלך בשר ודם שביום פלוני ייהרגו כל תושבי עיר פלונית, לא היה ממתין מלברוח. מרוב פחד היה ממהר לברוח עוד הרבה לפני הזמן. אבל כאן שלא היתה אלא הכרה שכלית, לא הטילה עליו ידיעה זו פחד נורא שימהר להכנס לתיבה מפני מי המבול, וגם כשהתחיל המבול לרדת, לא ראה אלא גשם בלבד שאינו מהווה סכנה. אילו היתה אמונתו תקועה בחוש, היה ראוי שמפחד המבול יקדים להכנס לתיבה עוד לפני הזמן. זאת הכוונה "מאמין ואינו מאמין" - מאמין בהכרה שכלית, אך אינו מאמין בהכרה חושית.

מאידך, את אברהם אבינו משבח הקב"ה באומרו: "והאמין בה'". רבים האמינו בה', אבל אצל אברהם היתה זו אמונה ללא סייג. ביטחון מלא. וזאת, למרות שראה באיצטגנינותו שלא יהיה לו בן, לא הרהר מאומה אלא "והאמין בה'".

"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אמנם כבר במצרים נאמר על בני ישראל: "ויאמן העם ויקדו וישתחוו". אבל כאשר בני ישראל באו בתוך הים והשליכו את כל יהבם על ה' עד כדי מסירות נפש, הביעו בזה אמונה ובטחון בלתי מוגבלים בה'.