גניבה וגזילה
|
|
הגדרה
איסור לקחת מחבירו רכוש בלא רצונו בסתר (גניבה) או בפרהסיא (גזילה) הסוגיות בבבא מציעא סא. ובבא קמא עט:.
דוגמא לגניבה: הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין.
דוגמא לגזילה: הלוקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד רמב"ם גניבה א-ג.
מקור וטעם
מקורו של איסור גניבה מהפסוק "לא תגנובו, ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" ויקרא יט-יא. מקורו של איסור גזילה מהפסוק "לא תעשוק את רעך ולא תגזול" ויקרא יט-יג.
טעמו אינו כדי להרחיק את האדם מן העבירה, אלא כדי שהנגזל לא יהיה עשוק שערי יושר ג-כה ד"ה ונלענ"ד דבאמת.
במהותו חילקו ראשי הישיבות בין גניבה לגזילה, שבגניבה האיסור בפעולת הלקיחה, ובגזילה האיסור בתוצאה שהממון חסר לחבירו עיון בלומדות יג, מנחת חינוך רכד-ב [ד]. וכן דן בזה פרי משה גניבה וגזילה ב. אמנם בצפנת פענח כללי התורה והמצוות (ח"א ד"ה גניבה) כתב בדעת הרמב"ם שהאיסור בגניבה הוא בתוצאה, ושם בד"ה גזל יב כתב שבגזילה יש את שני הדינים יחד - גם פעולה וגם תוצאה.
- על מנת למיקט (לקחת את החפץ על דעת להחזירו) או על מנת לשלם אסור בגניבה, שהרי היתה פעולת לקיחה, ומותר בגזילה, שהרי הממון לא יחסר לחבירו עיון בלומדות יג, וכן משמע מספר המצוות לרמב"ם רמד, וכן כתב שדי חמד ח"ב פאת השדה ג-ה ד"ה גזל עמוד 21, אך שם ג-לו עמוד 8 הביא שגם בגזל אסור.
- העושק את חבירו, דהיינו שלא פורע לו את חובו, עובר בגזל אך לא בגניבה, שהרי הממון חסר לחבירו, אך לא היתה פעולת לקיחה עיון בלומדות יג מדייק מכך שהרמב"ם הזכיר את דין עושק רק בהלכות גזילה א-ב.
ואפשר לתלות בחילוק זה (וכן להביא ראיות נגדו) הרבה מהדינים שנביא לקמן[1].
במהות האיסור ייסדו האחרונים שיש שני איסורים בגזילה: איסור על מעשה הגזילה, דהיינו הנטילה מרשות חבירו לרשותו, ואפילו אם לא קנאה, ואיסור על קניית הגזילה גם אם לא נטלה קהילות יעקב בבא קמא לז ד"ה אלא דלענין, קובץ הערות עד-ב ד"ה והא. ולפי זה כתב הקובץ הערות שם שבגזילת קרקע עובר רק על האיסור הראשון, כי אין בה קנייני גזילה, ובגזילת מטלטלין עובר על שני האיסורים[2].
והמשאת משה בבא מציעא סו ד"ה ונראה הוסיף שחוץ מאיסור לא תגזול יש איסור נוסף: איסור אכילה והנאה מדבר שאינו שלו, ונלמד מהפסוק בראשית ב-טז "מכל עץ הגן אכול תאכל" - ולא מגזל (כמו שלומדים משם איסור גזל לבני נח סנהדרין נז:).
בזמן האיסור כתב הקצוה"ח שהגזלן עובר רק ברגע הגזילה ולא אח"כ דן בדבריו הקובץ ביאורים בבא קמא טו. ומשמע מדבריו שבגזילה האיסור דווקא בפעולה ולא בתוצאה.
הנכס
הרואה חפץ שלו ברשות חבירו מפורש בגמרא בבא קמא כז: שלא יטלנו כגנב, והוסיף הסמ"ג שעובר מדאורייתא. אמנם הרמב"ם והחינוך השמיטו את דין זה, והוכיח מכך המנחת חינוך רכד-ב שהם כן מתירים ליטלו כגנב.
החוטף משכון שמגיע לו ע"פ הדין, לרמב"ם הרי זה גזלן ולראב"ד לא גזילה ג-טז.
הקדש - הגוזלו פטור מכפל, שנאמר "רעהו" ולא של הקדש. ונחלקו הראשונים האם חייב בקרן: לרמב"ם גניבה א חייב, ולראב"ד בשיטה מקובצת בבא קמא עח: פטור אף מהקרן.
פחות משווה פרוטה אסור לגונבו ולגוזלו מדאורייתא רמב"ם גניבה א-ב, וגזילה א-ב, מחנה אפרים גזילה א בתחילתו בשם הראשונים. אך אם גנבו או גזלו פטור מלהשיבו, שלא נאמר על זה והשיב את הגזילה (רמב"ם גזילה א-ו, רש"י סנהדרין נז. ד"ה צערא[3] ).
במקור לאיסור לגונבו ולגוזלו יש ארבע דעות:
- הרבה כתבו שאיסורו מדין חצי שיעור, ולכן פטור אבל אסור מדאורייתא, כדין חצי שיעור באיסורין (כגון חצי כזית בחלב ודם) מגיד משנה גניבה א-ב, סמ"ע חו"מ שמח-א, מנחת חינוך רנח-ג [ז] ד"ה ולכאורה (בדעת חלק מהאחרונים).
- רש"י כתב שאע"פ שאסור, אינו עובר בלא תגזול, שהרי כתוב והשיב את הגזילה, דהיינו שרק מה שמחויב בהשבה נקרא גזילה, וכיוון שפחות משווה פרוטה פטור מהשבה - אינה גזילה סנהדרין נז. ד"ה צערא.
- הקהילות יעקב חידש שלא נאמר כלל שיעור שווה פרוטה לגבי איסור לא תגזול, אלא רק לעניין ההשבה (שפטור מלהשיבו) פסחים כ ד"ה והנה, והוסיף שלפי זה ילקה על פחות משווה פרוטה, אלא שנשאר בצ"ע כיוון שלא מצינו חידוש כזה.
- המשאת משה כתב שהאיסור על פחות משווה פרוטה אינו מדין לא תגזול, אלא איסור אחר: איסור אכילה והנאה מדבר שאינו שלו, ונלמד מהפסוק בראשית ב-טז "מכל עץ הגן אכול תאכל" - ולא מגזל (כמו שלומדים משם איסור גזל לבני נח סנהדרין נז:) בבא מציעא סו ד"ה ונראה.
קרקע - ע"ע קרקע אינה נגזלת בסעיף "האיסור".
פרטי הדין
גנב עובר גם משום גזל שו"ת הרי"ף קלג, הובא גם בשו"ת הרשב"א ח"ו רפו. וכך ביאר הגריפ"פ ל"ת צא בתחילתו את טעם הרס"ג שמנה את גניבה וגזילה יחד כלאו אחד.
במזיק שלא עשה קניין בחפץ ולא נטלו בידיים, נחלקו המפרשים האם הוא רק מזיק ולא גזלן, דמזיק לחוד וגזלן לחוד אפיקי ים ח"א מב-ה, קובץ שיעורים בבא קמא ק, או שכל מזיק עובר משום גזל רבנו יונה אבות א-א ד"ה משה (השני).
המזיק על מנת לשלם עובר באיסור. ונחלקו רש"י וקרית ספר האם הוא מדאורייתא קהילות יעקב בבא קמא א בסופו.
הגוזל על מנת לאבד אינו גזלן ירושלמי. אך אם גזל לצורך חבירו - כן נעשה גזלן, אע"פ שאינו לצורך עצמו, משום שעכ"פ הוציא מרשות הנגזל (ורק על מנת לאבד, שלא הוציא כלל מרשות הנגזל - אינו גזלן) גר"ח סטנסיל מעילה כ. סימן "בדין מעילה ע"י שליח", והביא גם את הירושלמי.
הגוזל בשוגג, השיטה מקובצת כתב שלא עובר משום גזל בבא קמא סט. בשם תלמידי ר"פ, וכן כתב הקצוה"ח כה-א שאדם מועד לעולם נאמר רק על מזיק, אך המאירי כתב שהוא כן גזלן בבא קמא צה..
יהרג ואל יעבור - בפשטות גזל הוא יעבור ואל יהרג וכן משמע מתוס' ורא"ש בבא קמא ס:, טור חו"מ שנט. אמנם יש כמה דעות שיהרג ואל יעבור רש"י בבא קמא ס: ד"ה ויצילה, ירושלמי עבודה זרה ב-ב, ספר קובץ יסודי התורה ה-ה מביא מדרש, רבי מאיר בכתובות יט. בהו"א. בכל זה דן שדי חמד ח"א א-טז עמוד 17.
עשה לא דוחה את הלאו של גזל, ואע"פ שעשה דוחה לא תעשה, משום שטעמו של איסור גזל הוא שהנגזל לא יהיה עשוק, ועשה דוחה לאו רק אם טעמו של הלאו להרחיק את האדם מהעבירה, אך לאווים שיש להם טעמים אחרים אינם נדחים שערי יושר ג-כה ד"ה ונלענ"ד דבאמת.
מצווה הבאה בעבירה - חידש יד המלך חמץ ומצה ו-ז בתחילתו ד"ה ולדעתי נגד כל הראשונים שכל דין מצווה הבאה בעבירה נאמר רק בגזל, אך בשאר העבירות המצווה כשרה. וטעמו, שבשאר כל הלאווים לא שייך מצווה הבאה בעבירה משום שיש בהם דין עשה דוחה לא תעשה, ולכן גם כאשר העשה לא דוחה את הלאו (כגון שאפשר לקיים את שניהם) אין דין מצווה הבאה בעבירה. אמנם בגזל אין דין עשה דוחה לא תעשה כלל, שהרי אסור לגזול מצה מחבירו כדי לאוכלה (אפילו אם אין לו מצה אחרת), ולכן רק באיסור גזל יש דין מצווה הבאה בעבירה. אולם מכל שאר המפרשים משמע שלא חילקו בין גזל לשאר העבירות.
ראה גם
- [[קרקע אינה נגזלת ושם בסעיף "האיסור" דנו האם הגזלן עובר באיסור.]]