טעם כעיקר

הגדרה

מאכל שנותן טעם במאכל אחר (ע"י בישול או ע"י תערובת לח בלח) אינו בטל ברוב (הסוגיא בפסחים מד:).

לדוגמא, טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, שהוא מין בשאינו מינו, ונותנת טעם בבשר, דהיינו שאדם יכול להבחין בטעמה - התערובת אסורה (חולין קח. במשנה).

נקרא גם נותן טעם, טעמו ולא ממשו (חולין קח.).

'[[הולה הולה הולה הולה!!!!!!!!!!!!!!!!

בדינים שונים

באיסורי אכילה, כגון בשר בחלב, נאמר דין טעם כעיקר (חולין קח. במשנה). המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) כתבו שדין טעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה, והביאו לכך שני טעמים:

1. המנחת ברוך (שם) ביאר שהוא משום שהפסוק "משרת" נאמר על איסורי אכילה - יין לנזיר.
2. הבית אפרים (שם) כתב שטעם כעיקר שייך רק באכילה שטועם את טעם האיסור, אך לא בשאר הדינים, כגון טומאת מגע, שהאדם לא טועם את האיסור.

אמנם מפרשים שונים כתבו שטעם כעיקר נאמר בדינים נוספים, כדלקמן.

באיסורי הנאה נחלקו הראשונים: לרא"ש ולר"ן יש בהם דין טעם כעיקר (ואסור), ולראב"ד אין בהם (ומותר) (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה והנה (הראשון). וכן כתב המנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד יש) שאין בהם דין טעם כעיקר).

בבל יראה לר"ן ולרמב"ם יש דין טעם כעיקר, אך הפרי מגדים כתב שאין (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה וכן. וגם המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שנחלקו בזה).

בטומאה אין דין טעם כעיקר, ולכן בשר נבילה שנתערב בשחוטה ונתבשל - אין התערובת מטמאה במגע (תוס' בכורות כב. ד"ה הנך. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד ראיה) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) ביארו זאת ע"פ טעמיהם שטעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה^[1]).

במצוות יש דין טעם כעיקר, כגון עיסה שמיעוטה חיטין ורובה אורז, ויש בה טעם חיטים - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (תוס' זבחים עח. ד"ה אלא. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שכך דעת הרא"ש, והקשה עליו (כשיטתו שנאמר רק באיסורי אכילה^[2])).

פרטי הדין

ממשו של האיסור שנתערב בהיתר, אך הוא מועט ואינו ניכר בתערובת (שאבד מחמת מיעוטו), כגון מיעוט חלב שנבלע בבשר ואינו ניכר - לרשב"א (חולין צח:) גם זה נחשב טעמו ולא ממשו, ולתוס' הוא כן ממשו (ולדעת התוס' טעמו הוא רק כשאין בכלל ממש אלא רק טעם, כגון בשר שנתבשל עם החלב, ויש בחלב רק טעם בשר ואין בו ממשו כלל) (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לה-א ד"ה כתב וד"ה מבואר).

קדירה בולעת גם את ממשו ולא רק את טעמו (פרי משה (רוב לו-ג ד"ה אלא) הוכיח מרש"י חולין צז: ד"ה במאי). וחידש הפרי משה שאפשר שאע"פ שבולעת גם את ממשו, אינה פולטת אלא את טעמו (שם ד"ה ונראה).

טעם לפגם

נותן טעם לפגם מותר (שו"ע יו"ד קג-א).

מקורו מהפסוק "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד-כא) - כל הראויה לגר (שטעמה מושבח) קרויה נבילה, שאין ראויה לגר, דהיינו שהסריחה וטעמה פגום, אינה קרויה נבילה ובטל איסורה (עבודה זרה סח. ורש"י).

בטעמו חקר הפרי משה האם הוא מדין ביטול ברוב, או שאינו נחשב כלל לטעם, שכל דין טעם הוא רק כשהטעם הוא לשבח (פרי משה רוב מג-ב).

הערות שוליים