גזירות מחמד בן פרוך

מחמד בן פרוך הפחה, היה מושל ירושלים, בימי שלטון האימפריה העות'מאנית, בשנים 1625 ו-1626. אלמוני, המכנה עצמו "איש ירושלים", כתב זכרונות על אותה תקופה, תחת הכותרת "סבלות יהודי ירושלים בימי הפחה מחמד בן פרוך". אברהם יערי בספרו זכרונות ארץ ישראל החליט כי זכרונות איש ירושלים יהיו הלקט הראשון בסדרה של מאה ועשרים הזכרונות שהוא כולל בספרו.בכך ימחיש את גורלו של הישוב היהודי בירושלים העתיקה.

הפחה, מחמד בן פרוך, הגיע לעיר, אחרי שנות שיגשוג לקהילה היהודית בירושלים. שנים שבהם מספר היהודים שהשתקעו לעיר הייתה במגמת גידול. מצבם הכללי של התושבים היה טוב. מוסדות התורה פרחו. ואז, מונה למושל העיר מחמד בן פרוך. אברהם יערי מתאר: "בימיו נתגבש כל הרע והמגוּנה שבשלטון התוּ‏‏רכי: עריצוּ‏ת השליטים הגבוֹ‏הים, חַ‏מדנוּ‏ת הפקידים, תוהו-ובוהו באדמיסטרציה, חוּלשת השלטון המרכזי, הפקרתו הגמורה של האזרח ולא כל שכן העוֹ‏‏לה הבא ממדינה זרה". הגלות בצורה החמורה ביותר פקדה את עיר הקודש ירושלים.

השגשוג והנפילה[עריכה]

עולים רבים הגיעו לעיר בשנים שקדמו לשלטונו של בן פרוך. הם הביאו עמם ממון ורכוש. התושבים החדשים קנו בתים ושדות. ירושלים הייתה מלאה בילדים ובזקנים. בתי מדרשות רבים פעלו בעיר. כל מי שרצה ללמוד מצא את הישיבה בה יילמד, לומדי התורה זכו לתמיכה ראויה. מעשי הצדקה היו רבים והיה מי שדאג לעניים בעיר. מסכם איש ירושלים: "אין שטן ואין פגע רע, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו".

אך עידן השגשוג הסתיים. "והיה היום קם רשע בן רשע מחמד בן פרוך". הוא מגיע לעיר עם 300 חיילים. הוא מטיל מיסים על תושבי העיר, גם על הנוצרים ועל המוסלמים. חיילי הפחה מוצבים בשערי העיר מבין בעלי הנכסים וחייבי המיסים לא ייצאו מהעיר. מי שנתפס בשערי היציאה מהעיר רכושו מוחרם. השופט של ירושלים איננו בעיר, הוא נסע לעיר הבירה קונסטנטינופול ולתושבים אין מי לפנות לעזרה. הפחה מטיל על סגנו מבצע מיוחד: לפשוט על סוחרים מוסלמים בשוק ולהחרים את כספם ורכושם.

פקידו של הפחה מגיע אל היהודים ודורש מהם סכום הגדול פי-ארבע מהמס הקבוע. כן הוא מבקש כי ייתנו לו סכום נוסף כדי לקנות "עבד אחד יפה תואר". הוא הוציא את היהודים לעבודות חפירה מחוץ לעיר ודרש כופר כדי להפסיק את העבודות. שיירות של עולים מאירופה אשר המשיכו להגיע לעיר סבלו מהחרמת כספם. כאשר שופט ירושלים חזר לעירו, הפחה הצליח להניח את דעתו ולא היה טעם לפנות לסיוע משפטי. הפחה אסר נכבדים יהודים בבית הסוהר ועל מנת לשחרר אותם, הנשים הסירו את תכשיטיהם ומסרו אותם לפחה.

הצלה ושוב רדיפות[עריכה]

הממונה על הפחה, מושל דמשק, החליט למנות אותו ל"ראש ולקצין על הישמעאלים ההולכים כל שנה" למכה, דהיינו, להנהיג את שיירות העולים לרגל. תחילה חשש הפחה כי זו מלכודת עבורו, אבל השופט בירושלים הבטיח לו כי אם מלשינים יגיעו למושל הוא ישלח לממונה עליו "כתב יד אשר יעיד עליך כי ישר אתה". ליתר בטחון הוא שלח לדמשק "מלאכים נושא מנחה". בעיר נשאר מישנהו, עומאן אגה.

המישנה לפחה פנה אל נציג היהודים ודרש מהם במתנה של אלף גרוש. הפרנסים לא יכלו להשיג את הכסף ופנו לעזרת הקהילה היהודית ברמלה. ברמלה היה "זקן איש אמונים" אשר הציע להם לשלוח משלחת לדמשק ויבקשו כי המושל בירושלים "לא יגוש את תושבי ירושלים". עומאן טגה הִתרַ‏צָ‏ה והקטין את סכום הנדרש. הפרנסים סברו כי שינוי הטון של הדרישה והקטנת הסכום המבוקש יהיה סימן טוב לבאות. אך בשבת הבאה, שלח המישנה את חייליו לבתי הכנסת ואסר חמש עשרה מראשי העדה. החכם, יואל הלוי, הלך למושל ומצא אותו שיכור. הוא דרש 20,000 גרוש, אחרת לא ישחרר את הנכבדים. היהודים שלחו רץ לדמשק אשר יספר על מעשיו של המושל. בינתיים הופחתה הדרישה ל"מתנה" וסוכם כי כל אחד ואחד ישוחרר אם ישלם את הכופר תמורתו. חצי הנכבדים שילמו ושוחררו והחצי השני נשאר המאסר. בינתיים הגיע שר צבא מדמשק עם 20 חיילים. היהודים בקשו ממנו לשחרר את האסורים ולהשיב להם את הסכומים ששולמו כ"מתנה", שכן מישכנו את רכושתם על מנת להשיגו. האסורים שוחררו אבל הכסף לא הוחזר. השר מדמשק עשה יד אחת עם עותמן אגה ועם השופט. עותמן מסר לשר הצבא 700 גרוש וצייד עוד בעוד 5,000 גרוש עבור מושל דמשק והשר חזר לדמשק. יהודי העיר נדרשו לתשלום נוסף, הלכו ומישכנו את בגדיהם כדי להשיג כסף לשם ביצוע התשלום. בינתיים השופט החליט להחרים בית כנסת לצרכיו. תשלום של 1,000 גרוש ביטל את ההחרמה.

הפחה מחמד בן פרוך חוזר ממכה. הוא מכנס את הנכבדים ומודיע להם כי הנסיעה עלתה לו ממון רב והוא מבקש כי יעזרו לו לשאת בהוצאות. הם נענים לו והוא מבטיח כי יותר לא יהיו לו דרישות כספיות חריגות וכל מי שרוצה יוכל לצאת מהעיר.

חשש למרד והישועה[עריכה]

מושל דמשק קיבל מידע על ביצור מגדל דוד על ידי מחמד בן פרוך. הוא רואה בכך סימן כי הוא מכין מרד נגדו. הוא שלח צבא לרמלה כדי לגרום לו לחשוש ממנו. בן פרוך דרש מהתושבים מיסים נוספים, רוקן את הבתים מאוצרות וביצר את חומות ירושלים. כמו כן, נתן לחיילים לבזוז את העיר ככל אשר יירצו. הצבא שבא מדמשק לרמלה החליט לסגת ושלטונו של הפחה נשאר על כנו. בעיר מתחלפים שופטים ופקידים וכל אחד דורש "מתנות". מטען יקר מגיע מעזה והוא מוחרם. שוב הכנות למלחמה, נכבדי העיר נאסרים ומשוחררים תמורת כופר נכבד. מגיע היום והשולטן בקושטא מחליט לשים קץ לשלטונו של בו פרוך ושולח לעיר פחה חדש.

איש ירושלים מסכם את מעשי הפחה כלפי היהודים: "ויגזול את כל אשר להם ועוד אשר לוו בנשך להנצל ממנו. ואין חקר לבגדי הצמר והמשי היקרים מזהב...וירשיעו פעמים רבים דברים נמנעים (שלא ניתנים לביצוע) להמצא תחבולה כדי להפרע תחתם בכסף מלא תשלום כפל שווים.. כאשר תם כל הכסף הנמצא בבית כל איש ואישה וכל אלמנה ויתום... בתי היחידים התרוקנו"

"ועד היום נהינו ממושכנים בידי יושבי הארץ הישמעאלים ב-50,000 גרוש והנשך עליהם 10,000 גרוש לשנה". והוא מסיים בבקשה מי שיכול שייבוא לעזרתנו" - זו גם מטרת כתיבת הזכרונות.

לקריאה נוספת[עריכה]

• איש ירושלים, סבלות יהודי ירושלים בימי הפחה מחמד בן פרוך בתוך זכרונות ארץ ישראל (העורך: אברהם יערי), הוצאת מסדה- רמת גן, הוצאה:1974 - הדפסה: 1983. עמודים 45 - 73