קנאה

צרות עין מלווה ביסורי נפש על הצלחת הזולת וטובתו.

בספר "מסילת ישרים" מוגדרת מידת הקנאה כחסרון ידיעה וסכלות, מפני שהמקנא אינו מרוויח מאומה והוא רק מפסיד לנפשו. ואלו דבריו: "הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו".

"ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, והכל... מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל".

ואמרו חכמים: "מאה (ולגירסאות אחרות: "אלף") מיתות ולא קנאה אחת". מימרה זו ממחישה את גנותה של מידת הקנאה הגורמת לאדם יסורי נפש קשים מנשוא עד שמאה מיתות עדיפות עליהם.

אסור לאדם להפלות בין בניו, שלא יבואו לידי קנאה: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו (שעשה לו כתונת פסים שלא היה בה אלא משקל שני סלעים מילת), נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת י, ב). כלומר, שבגלל מעשה זה בא העונש הנורא של שעבוד מצרים.

בעלי התוספות (שם ד"ה ה"ג) העירו, שלמרות שכבר קודם לכן נגזר "ועבדום ועינו אותם", "שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק".

ומפרש המהר"ם, שלולא מעשה כתונת הפסים, יכולה היתה הגזירה להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כמו שנתקיימה מהזמן שנולד יצחק, שממנו מתחיל המנין של ארבע מאות שנה, ושעבוד מצרים היה נדחה לדור אחרון. ובגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף, נתגלגל הדבר וירדו מיד למצרים והתחילו שנות השעבוד.

מכאן למדו חכמים, כי לעולם אל ישנה אדם בין הבנים ואפילו מבן שאינו נוהג כשורה לבן שנוהג כשורה, ואפילו בדבר מועט, כדי שלא יבואו לידי קנאה ותחרות כאחי יוסף עם יוסף.