טעם כעיקר

הגדרה

מאכל שנותן טעם במאכל אחר (ע"י בישול או ע"י תערובת לח בלח) אינו בטל ברוב (הסוגיא בפסחים מד:).

לדוגמא, טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר, שהוא מין בשאינו מינו, ונותנת טעם בבשר, דהיינו שאדם יכול להבחין בטעמה - התערובת אסורה (חולין קח. במשנה).

נקרא גם נותן טעם, טעמו ולא ממשו (חולין קח.).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק (במדבר ו-ג) "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה" - "משרת" ללמד שאם שרה ענבים במים ויש במים טעם יין - אסור לשתותם, ואע"פ שאין בהם יין כלל אלא רק טעם יין, ומכאן אתה למד לכל התורה כולה שטעם כעיקר (פסחים מד:).

ויש בזה שלוש דעות בראשונים (מאירי פסחים מג: ד"ה ומ"מ למדת):

1. לימוד זה הוא דרשה גמורה, וטעם כעיקר מדאורייתא ולוקים עליו.
2. מדאורייתא, אך אין לוקים עליו (ותוס' פסחים מה. (ד"ה בשמעתין) סתמו שהוא דאורייתא ולא דנו האם לוקים עליו).
3. רק מדרבנן (תוס' חולין צח: (ד"ה רבא) בדעת רש"י. ורמב"ם מאכלות אסורות טו-ב וכסף משנה שם בדעתו).

בטעם הדין שטעם כעיקר יש שלושה צדדים באחרונים:

1. יש בו ביטול ברוב והמאכל עצמו מתבטל, אך טעמו עדיין אסור (כך משמע מרש"י (פסחים מד: ד"ה ליתן) שכתב שטעמו של האיסור הוא כעיקרו וממשו).
2. נתינת הטעם גורמת שהאיסור ניכר ולכן אין בו דין ביטול ברוב (הגר"ח (מעשה הקרבנות י-יב ד"ה והנה ביסוד) חקר בין שני הצדדים הנ"ל, והסיק (בד"ה אלא) שהטעם עצמו אסור, וממילא ע"י דין טעם כעיקר לא מתבטל).
3. כיוון שהטעם משביח את כל התערובת וגם את ההיתר שבתערובת, ממילא הטעם האסור מועיל להיתר, ולא שייך שההיתר יבטלנו (שכביכול ההיתר רוצה את הטעם האסור שמשביחו, וכמו הסברא שמין במינו לא בטל כיוון שמשביח את טעמו) (פרי משה רוב לז-ו ד"ה ועוד).

בטעם הדעות שטעם אינו כעיקר מדאורייתא^[1] נחלקו הראשונים: לרש"י הוא משום שההיתר מבטל את הטעם האסור מדין ביטול ברוב (שאע"פ שהטעם לא אוסר את כל התערובת, צריך גם את דין ביטול ברוב כדי לבטל את הטעם עצמו), ולריטב"א הטעם אינו אסור כלל (ואין צריך את דין ביטול ברוב) (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לו-א ד"ה אלא וד"ה אך, וכן חקר בין שני הצדדים הללו הגר"ח בסטנסיל שפט).

אך כשהאיסור הוא הרוב - התערובת אסורה מדאורייתא לכו"ע: לרש"י הוא משום שלא שייך כאן הטעם שההיתר יבטל את האיסור, ולריטב"א הוא משום שהמיעוט המותר בטל ברוב האיסור והרי הוא כאילו כולו אסור (כלומר: לרש"י הטעם בפני עצמו אסור, ורק אם יש רוב היתר הוא מתיר אותו, ולריטב"א הוא להיפך - הטעם בפני עצמו מותר, ורק אם הוא הרוב הוא אוסר את ההיתר).

ונפק"מ כשהאיסור וההיתר הם מחצה על מחצה, שלרש"י התערובת אסורה, שהרי ההיתר לא יכול לבטל את האיסור, ולריטב"א מותרת, שהרי האיסור לא יכול לבטל את ההיתר (פרי משה שם ד"ה אך).

במהות האיסור לדעה שהוא דאורייתא כתבו התוס' (חולין צט. בשם ר"י מאורליינש) שהוא רק איסור עשה. והוכיח מכך הפרי משה (רוב לז-ד) שטעם כעיקר הוא איסור חדש, ולא שדין טעם כעיקר מחזיר את התערובת לאיסור המקורי, שאם כן היה צריך להיות על התערובת האיסור המקורי (כגון אם נבילה נתנה טעם בבשר - היה צריך להיות איסור לאו, כדין נבילה, ולא רק איסור עשה).

בדין התערובת יש מחלוקת גדולה בראשונים האם ההיתר נהפך כולו לאיסור, ולפי זה לוקים על כזית מהתערובת (רש"י, ר' חיים שהובא ברא"ש, הרא"ש, ר"ת), או שרק הטעם בפני עצמו אסור אך אינו אוסר את ההיתר (תוס', רמב"ן, ים של שלמה בדעת ר"ת. הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-א, וכן דן במחלוקתם מנחת ברוך סט-ב ד"ה אמנם).

בדינים שונים

באיסורי אכילה, כגון בשר בחלב, נאמר דין טעם כעיקר (חולין קח. במשנה). המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) כתבו שדין טעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה, והביאו לכך שני טעמים:

1. המנחת ברוך (שם) ביאר שהוא משום שהפסוק "משרת" נאמר על איסורי אכילה - יין לנזיר.
2. הבית אפרים (שם) כתב שטעם כעיקר שייך רק באכילה שטועם את טעם האיסור, אך לא בשאר הדינים, כגון טומאת מגע, שהאדם לא טועם את האיסור.

אמנם מפרשים שונים כתבו שטעם כעיקר נאמר בדינים נוספים, כדלקמן.

באיסורי הנאה נחלקו הראשונים: לרא"ש ולר"ן יש בהם דין טעם כעיקר (ואסור), ולראב"ד אין בהם (ומותר) (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה והנה (הראשון). וכן כתב המנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד יש) שאין בהם דין טעם כעיקר).

בבל יראה לר"ן ולרמב"ם יש דין טעם כעיקר, אך הפרי מגדים כתב שאין (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לז-ז ד"ה וכן. וגם המנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שנחלקו בזה).

בטומאה אין דין טעם כעיקר, ולכן בשר נבילה שנתערב בשחוטה ונתבשל - אין התערובת מטמאה במגע (תוס' בכורות כב. ד"ה הנך. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה ועוד ראיה) והבית אפרים (יו"ד סה אחרי אמצע ד"ה ובדברי) ביארו זאת ע"פ טעמיהם שטעם כעיקר נאמר רק באיסורי אכילה)^[2].

במצוות יש דין טעם כעיקר, כגון עיסה שמיעוטה חיטין ורובה אורז, ויש בה טעם חיטים - חייבת בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח (תוס' זבחים עח. ד"ה אלא. והמנחת ברוך (סט-ב ד"ה אמנם) הביא שכך דעת הרא"ש, והקשה עליו (כשיטתו שנאמר רק באיסורי אכילה)^[3]()).

פרטי הדין

ממשו של האיסור שנתערב בהיתר, אך הוא מועט ואינו ניכר בתערובת (שאבד מחמת מיעוטו), כגון מיעוט חלב שנבלע בבשר ואינו ניכר - לרשב"א (חולין צח:) גם זה נחשב טעמו ולא ממשו, ולתוס' הוא כן ממשו (ולדעת התוס' טעמו הוא רק כשאין בכלל ממש אלא רק טעם, כגון בשר שנתבשל עם החלב, ויש בחלב רק טעם בשר ואין בו ממשו כלל) (הביאם ודן בדבריהם פרי משה רוב לה-א ד"ה כתב וד"ה מבואר).

קדירה בולעת גם את ממשו ולא רק את טעמו (פרי משה (רוב לו-ג ד"ה אלא) הוכיח מרש"י חולין צז: ד"ה במאי). וחידש הפרי משה שאפשר שאע"פ שבולעת גם את ממשו, אינה פולטת אלא את טעמו (שם ד"ה ונראה).

טעם לפגם

נותן טעם לפגם מותר (שו"ע יו"ד קג-א).

מקורו מהפסוק "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דברים יד-כא) - כל הראויה לגר (שטעמה מושבח) קרויה נבילה, שאין ראויה לגר, דהיינו שהסריחה וטעמה פגום, אינה קרויה נבילה ובטל איסורה (עבודה זרה סח. ורש"י).

בטעמו חקר הפרי משה האם הוא מדין ביטול ברוב, או שאינו נחשב כלל לטעם, שכל דין טעם הוא רק כשהטעם הוא לשבח (פרי משה רוב מג-ב).

הערות שוליים