ערכאות

א. בתי דין של גויים, בין כשהם דנים שלא לפי דיני התורה ובין כשהם דנים לפי דיני התורה; ב. בתי דין של יהודים שאינם דנים לפי דיני התורה, אלא על פי חוקים שבני אדם חוקקו.

אסור לדון בפני ערכאות. מי שדן בפני ערכאות, הינו מחלל שם שמים ועונשו חמור. האיסור במלוא חומרתו קיים גם כאשר שני הצדדים התרצו לדון בפני ערכאות.

המקור לדין זה הוא הפסוק ^[1] "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ומבאר שם רש"י שדרשו על כך: "לפניהם - ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר ^[2] "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים", כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

מצינו בחז"ל התבטאויות על חומרת המביא דינו לפני ערכאות של גויים, כ"מחלל שם שמים", "מיקר ע"ז", "כפר באלוקי ישראל" ^[3], "אין לו חלק לעוה"ב" ^[4]

כאשר הנתבע מסרב לדון בפני בית דין הדן על פי דיני התורה, או כאשר הוא מסרב לקיים את הפסק שפסק לו בית הדין, רשאים הדיינים לתת לתובע רשות לפנות לערכאות, כדי להציל את הממון המגיע לו על פי דין תורה.

אדם שקיבל על פי פסק דין של ערכאות ממון שאינו מגיע לו על פי דין תורה, חייב להחזירו לבעליו גם במקרה שהדיינים התירו לו לפנות לערכאות.