איסורי הנאה

הגדרה

דברים שהתורה אסרה להנות מהם {{{1}}}.

לדוגמא, ערלה, כלאי הכרם, חמץ בפסח, עבודה זרה.

מקור וטעם

במקורם נחלקו האמוראים: לחזקיה רק לשון "לא יאכל" היא איסור הנאה, ולרבי אבהו גם לשונות לא יאכל, לא תאכל ולא תאכלו הן איסורי הנאה {{{1}}}. חוץ מהמקורות הכלליים הללו, יש עוד מקורות לאיסורי הנאה מסוימים, כגון לבשר בחלב {{{1}}}.

במהות האיסור חידש הקובץ שיעורים {{{1}}} שהאיסור אינו בהנאה עצמה (תוצאה) אלא במעשה שגורם את ההנאה (פעולה). ולפי זה הסביר {{{1}}} מדוע באינו מתכוון מותר להנות (לרבי שמעון) - שכאשר אינו מתכוון לא נחשב שהוא עצמו עשה את מעשה גרימת ההנאה, אלא כאילו ההנאה הגיעה אליו מאליה, ובזה אין איסור.

השיעור

בשיעוריהם של איסורי הנאה שנלמדו מ"לא יאכל, לא תאכל ולא תאכלו" נחלקו האחרונים האם הם בפרוטה {{{1}}} או בכזית {{{1}}}.

בשיעור זמן ההנאה הסתפק המנחת חינוך {{{1}}} האם הוא בכדי אכילת פרס, כמו איסורי אכילה, או שכדי להתחייב צריך להנות בבת אחת, ואכילת פרס נאמרה רק באיסורי אכילה.

דבר הנגרם

דבר הנגרם ע"י איסור הנאה, כגון פת שנאפתה בעצי ערלה, וכן בהמה שנשחטה בסכין של עבודה זרה - אסורה.

במקור איסור הנגרם נחלקו המפרשים: הרא"ש {{{1}}} והאבני מילואים {{{1}}} כתבו שהוא מדרבנן, אך התוס' {{{1}}} והב"ח {{{1}}} סוברים שהוא מדאורייתא {{{1}}}.

בטעם איסור הנגרם, כגון פת שנאפתה בעצי ערלה, חקר הברכת אברהם {{{1}}} האם הוא משום שע"י הנאה זו (מהפת) ממילא נהנה מהאיסור הנאה בעצמו (שנהנה מהעצים שעל ידם נאפתה הפת), או שהאיסור הנאה (העצים) אוסר את מה שנוצר ממנו (הפת), שעל הנגרם בעצמו חל איסור הנאה{{{1}}} וכן חקר שם {{{1}}} לגבי טעם האיסור להנות מגידולי איסור הנאה, כגון ענפים שצמחו מעץ שאסור בהנאה.

פרטי הדין

לגבי מלקות נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

א) שלטי הגיבורים {{{1}}} כתב שהנהנה מאיסור הנאה לוקה, כי היא דרך הנאתו.

ב) הרמב"ם {{{1}}} כתב שאינו לוקה, וביאר המגיד משנה {{{1}}} שהנאה אינו דרכו, אלא רק אכילה היא דרכו.

ג) החינוך {{{1}}} כתב שאינו לוקה, שכיוון שאפשר להנות גם בלי מעשה, נחשב כלאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. והוסיף המנחת חינוך {{{1}}} שאפילו אם בפועל כן עשה מעשה על מנת להנות, הואיל והיה יכול להנות גם בלי מעשה - לא לוקה. אך אם נהנה בהנאה שחייבים בשבילה מעשה, כגון סיכה (שא"א לסוך בלי מעשה) - כן ילקה, אע"פ שהיה יכול להנות הנאות אחרות בלי מעשה {{{1}}}.

הנהנה שלא כדרך הנאתו אינו לוקה {{{1}}}. אך באיסור עצמו נחלקו המפרשים לשלוש דעות:

א) איסור דאורייתא, וכדין חצי שיעור שאיסורו מדאורייתא אך אין לוקין עליו {{{1}}}.

ב) איסור דרבנן {{{1}}}.

ג) מותר {{{1}}}.

דין פסיק רישא לא נאמר באיסורי הנאה, ומותר, כך חידש הר"ן {{{1}}}. והקובץ שיעורים {{{1}}} נשאר בצ"ע מהי סברתו.

באיסור האכילה דנו המפרשים האם הוא כלול באיסור ההנאה או שהוא איסור נפרד. הקובץ שיעורים {{{1}}} כתב שאיסור אכילה ואיסור הנאה הם איסור אחד, שהכתוב אסר אכילה משום שהיא סוג של הנאה, ושאר ההנאות נלמדות ממנה, ואין האיסור על האכילה מצד עצמה אלא משום ההנאה שיש בה. וכן כתב המשנה למלך {{{1}}} שהאוכל איסורי הנאה לוקה רק פעם אחת, ומוכח שהם איסור אחד. אך החזון איש כתב שהאכילה היא איסור נפרד {{{1}}}.

מכירה או נתינה לנכרי אסורה משום שנהנה. וכתב המשנה למלך {{{1}}} שאע"פ שההנאה אינה בגוף החפץ (אלא בשוויו) - חייב ולוקה (חוץ משיטת הרמב"ם שאינו לוקה על שום הנאה).

חיוב כילוי - חקר הרוגאצ'ובר {{{1}}} האם איסור ההנאה מחייב כילוי, או שחיוב הכילוי גורם שיאסר בהנאה.

דבר שאינו ברשותו - איסורי הנאה אינם ברשותו של אדם, כיוון שאסור להנות מהם {{{1}}}, ואע"פ שבמציאות הם כן ברשותו. והם יותר אינם ברשותו מאשר גזילה {{{1}}}.

ראה גם

בעלות באיסורי הנאה

חמץ משש שעות ולמעלה

נהנה {{{1}}}