אמירה לגבוה

הגדרה

אדם מקדיש נכס להקדש {{{1}}}.

בערך זה נדון באופן ההקדשה. בדין הנכסים המוקדשים ע"ע הקדש.

מקור וטעם

מקורו מהפסוק {{{1}}} "ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה'" ומהפסוק {{{1}}} "מוצא שפתיך תשמור ועשית" {{{1}}}. וכתב הרא"ש שהוא מדין נדר {{{1}}}.

טעמו הוא שהאמירה מועילה כמו מסירה (בדין), ולא שנחשב כאילו מסר ממש (במציאות) {{{1}}}.

במהותו חקר העונג יו"ט האם הוא הקנאה או רק התחייבות {{{1}}}.

בגדרו חידש הגרש"ש {{{1}}} שלא הדיבור מקנה את הנכס להקדש, אלא הדיבור מוסר את הנכס לרשות גבוה, וזה שהנכס ברשות גבוה הוא הקניין.

בטעם שמועיל בדיבור בלי מעשה קניין, יש כמה אפשרויות:

א) לשיטת החזון איש {{{1}}} בכל קניין העיקר הוא הדעת, ובקניינים שאנו יודעים שיש לו דעת - אין צריך מעשה קניין {{{1}}}.

ב) מקורו מהפסוק {{{1}}} "לה' הארץ ומלואה" {{{1}}}. וביאר המאירי {{{1}}} שקונה מדין חצר, שכיוון שכל מקום הוא רשות הקדש, ההקדש קונה מדין חצר.

ג) הגר"ש שקאפ {{{1}}} ביאר בדעת הירושלמי הנ"ל שאינו מדין קניין חצר, אלא קניין בפני עצמו.

ד) יש שיטה שאמירה לגבוה אינו קניין אלא התחייבות {{{1}}}, וכן יש שיטה שהוא מדין נדר {{{1}}}, ואם כן פשוט שאינו צריך מעשה קניין.

ה) יש שיטה {{{1}}} שהקדש בכלל אינו קניין, אלא רק קדושה על החפץ, וא"כ פשוט שאין צריך מעשה קניין. וכן יש שיטה שהאדם רק מחיל קדושה על החפץ, והקדושה גורמת לקניין {{{1}}}^[1].

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

קרקע נקנית באמירה להקדש, וכן שאר הדברים שאינם נקנים במסירה, שלשון המשנה "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט" לאו דווקא {{{1}}}.

דבר שלא בא לעולם - יש בזה שלוש דעות:

א) הרמב"ם {{{1}}} והשו"ע {{{1}}} כתבו שאפשר להקדישו.

ב) הרא"ש והרמ"א {{{1}}} כתבו שא"א {{{1}}}.

ג) הרבה מפרשים חילקו שקדושת הגוף חלה על דבר שלא בא לעולם וקדושת דמים לא (וקונמות הם קדושת הגוף) {{{1}}} {{{1}}}.

דבר שאינו ברשותו אי אפשר להקדישו {{{1}}}. ולגבי בקדושת הגוף נחלקו הראשונים: ר"ת {{{1}}} כתב שגם קדושת הגוף אי אפשר להקדיש כשאינו ברשותו. אך הרא"ש {{{1}}} והשיטה מקובצת {{{1}}} חידשו שדין זה נאמר רק בקדושת דמים, אבל קדושת הגוף יכול להקדיש אפילו בדבר שאינו ברשותו. וביאר את טעמם הקובץ שיעורים {{{1}}} שדווקא בקדושת דמים האדם מחיל את הקניין, וכעין מכירה, ולכן לא יכול להקדיש באינו ברשותו, אך בקדושת הגוף, שהאדם מחיל את הקדושה, יכול להקדיש אע"פ שאינו ברשותו^[2].

חוב, נחלקו הראשונים האם נחשב ברשותו והאם אפשר להקדישו, ויש בזה ארבע דעות:

א) אינו ברשותו של המלווה ולכן אינו יכול להקדישו {{{1}}}.

ב) הוא ברשותו ואפשר להקדישו {{{1}}}.

ג) אינו ברשותו ואעפ"כ יכול להקדישו {{{1}}}.

ד) אם הלווה כופר בו - המלווה אינו יכול להקדישו, אך אם אינו כופר בו או מעכבו - יכול להקדישו {{{1}}}.

פרטי הדין

הדעת (מחשבה או התרצות^[3]) - צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), ולא רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) {{{1}}}.

דעת בלי דיבור מועילה בקודשי מזבח {{{1}}}, וזהו הדין היחיד שחל בדעת בלי דיבור {{{1}}}.

שליחות - למהרי"ט אי אפשר להקדיש ע"י שליח, כי הקדש הוא מילי ומילי לא ממסרן לשליח, והמחנה אפרים כתב שאפשר, ודין מילי הוא רק שהשליח לא יכול לחזור ולמוסרם לשליח אחר {{{1}}}.

חזרה תוך כדי דיבור לא מועילה בהקדש, כי אינו קניין אלא רק סילוק {{{1}}}.

כלתה קניינו - בהקדש אין דין כלתה קניינו, כגון האומר "הרי זה הקדש לאחר שלושים יום" - ההקדש כן חל, שלא כבשאר הקניינים. ובטעם לזה נחלקו הראשונים:

א) דעת הרשב"א שמועיל משום שהקדש חל בדיבור ולא במעשה {{{1}}}. וביאר הגרש"ש {{{1}}} שלא שהדיבור הוא מעשה הקניין, אלא שאין צריך מעשה קניין, ולכן לא שייך בו דין כלתה קניינו, שהרי אין בו מעשה קניין כלל.

ב) דעת התוס' שלא אכפת לנו שהדיבור כלה מפני שלא הדיבור מקנה את הנכס להקדש, אלא הדיבור מוסר את הנכס לרשות גבוה, וזה שהנכס ברשות גבוה הוא הקניין. וא"כ הקניין לא כלה לאחר שלושים יום, שהרי הנכס עדיין ברשות גבוה, וזהו הקניין {{{1}}}.

המקנה

קטן יכול להקנות באמירה מזמן שיגיע לעונת הפעוטות {{{1}}}.

גוי שנדר להביא קרבן, יש בו דין אמירתו כמסירה {{{1}}}.

הקונה

אפשר להקדיש באמירה לצורך הקדש, לצורך תרומה {{{1}}}, וכן לצורך עניים^[4] {{{1}}}.

ראה גם

הקדש

[[מעילה בקונמות {{{1}}}]]

נדר

נדרי צדקה.

הערות שוליים