בן סורר ומורה נדון על שם סופו

בן סורר ומורה נענש בעונש מיתה, אף על פי שהעבירות שעבר אינן מצדיקות עונש זה, מכיוון שהוא נידון על שם סופו.

המקור:בבלי סנהדרין עא, ב.

בניגוד לכל שאר העבירות שבתורה, שבהן נענש האדם על המעשים שעשה, וממילא חומרת העונש נקבעת על פי חומרת המעשים שעשה, בבן סורר ומורה אין הדברים כן. בבן סורר ומורה אין מענישים את האדם על המעשים שעשה, שהרי הוא רק גנב מזון ואכל אותו באופן של זלילה וסביאה, ועל מעשים כאלו אין מחייבים מיתה. אם כן מדוע מחייבים אותו מיתה? משום שהתורה ירדה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, וראתה מה יהא בסופו. אמנם עכשיו הוא עושה מעשה קל יחסית, בכך שהוא זולל וסובא על חשבון הוריו, אולם בהמשך דרכו הוא יגרום לכילוי ממונם של הוריו, ואז כדי להשיג את המאכלים שהורגל אליהם הוא ילסטם את הבריות. ומכיוון שכך אמרה התורה, שעדיף שהוא יומת עכשיו בשעה שהוא עדיין זכאי, ולא הרג בני אדם, מאשר להמיתו לאחר שכבר הרג את הנפש והתחייב מיתה.