ארבע אמות (קניין)

הגדרה

אדם קונה חפץ שנמצא בארבע אמותיו {{{1}}}.

מקור וטעם

מקורו מדרבנן, שתיקנוהו כדי שלא יריבו על המציאות {{{1}}}.

בטעמו מצאנו שלוש שיטות באחרונים^[1]:

א) מדין חצר, שהחפץ מונח ברשותו {{{1}}}.

ב) מדין משיכה, כיוון שמכניס את רשותו מתחת לחפץ {{{1}}}.

ג) קניין נפרד {{{1}}}.

סוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות^[2]) הוא הוראת בעלות {{{1}}}.

בדינים שונים

מתנה לרוב הראשונים {{{1}}} נקנית בארבע אמות, אך מרש"י {{{1}}} משמע שלא.

מכר לרא"ש {{{1}}} ולנימוקי יוסף נקנה בארבע אמות, אך הרמב"ם והטור השמיטו את דין זה {{{1}}}.

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

מטלטלין.

גט - תקנו שגם הוא יקנה, משום עיגונא {{{1}}}.

כסף קידושין, שטר קידושין וגט, לרא"ש {{{1}}} נקנים בארבע אמות, ולתוס' לא {{{1}}}.

גניבה לא נקנית בארבע אמות, שלא תיקנו בשביל גנב {{{1}}}.

פרטי הדין

באופן הקניין חקרו רבים האם חכמים הקנו לו את הארבע אמות וממילא קונה את החפץ, או שרק הקנו לו את החפץ {{{1}}}. והצפנת פענח הוסיף שנפק"מ כשהחפץ היה מונח שם קודם שהאדם בא לארבע אמות {{{1}}}.

לדעה שקונה את הארבע אמות חקרו כיצד קונה אותן - בקניין חזקה או מתקנת חכמים {{{1}}}. והברכת אברהם {{{1}}} כתב שהזכות בארבע אמות היא בגדר שאלה ושכירות לזמן שנשאר במקום זה.

מקום הקניין בסימטא או בצידי רשות הרבים, אבל ברשות הרבים ובשדה של חבירו לא קונה {{{1}}}.

בשיעור הארבע אמות הסתפק הברכת אברהם {{{1}}} האם הוא כמו בדיני שבת, שנמדדות לפי האמות של אותו האדם, ונמדדות עם אלכסונן, שהן חמש אמות ושלוש חומשין.

שלא מדעתו קונה בקניין ארבע אמות {{{1}}}. ורק אם כיוון לא לקנות - אינו קונה {{{1}}}.

במהלך נחלקו האם קונה בקניין ארבע אמות {{{1}}}: הרא"ש סובר שקונה, והראב"ד כתב שלא קונה אלא רק אם עומד במקומו {{{1}}}.

המקנה

מציאה (הפקר) - נקנית בארבע אמות {{{1}}}.

ראה גם

חצר

הערות שוליים