בכדי שהדעת טועה

כלל בדיני אונאה: דין אונאה במקח וממכר קיים רק אם הטעות אינה מופרזת, אלא בשיעור שבני אדם עשויים לטעות בו, אבל אם ההפרש הוא מוגזם, בשיעור שאין בני אדם עשויים לטעות, אין דין אונאה.

אין אונאה אלא בטעות שהיא "בכדי שהדעת טועה", כגון הקונה חפץ ששוויו ששה זוזים בשמונה זוזים, שסבור היה הקונה, שאמנם החפץ שווה שמונה זוזים, והרי כאן מקח טעות, הלכך יכול הקונה לדרוש את ביטול המקח. אבל אם ההפרש הוא "בכדי שאין הדעת טועה", כגון הקונה חפץ ששווה זוז במאתיים זוז, אין כאן אונאה, שאין להניח שהייתה כאן טעות, מפני שאין אדם טועה עד כדי כך, ומתייחסים לתוספת התשלום כאל מתנה, ומניחים שכשהקונה הוסיף כוונתו הייתה לתת את ההפרש בתורת מתנה.