תרומות ומעשרות

החיוב להפריש מהפירות לכהן, ללוי, לעני ולמעשר שני (מאריכים בזה בכל מסכתות תרומות, מעשרות, מעשר שני, דמאי).

כמות ההפרשה

יש הבדל בכמות ההפרשה בין סוגי התרומות והמעשרות השונים. תרומה גדולה: שיעורה מהתורה כלשהו, וחכמים נתנו שיעור: 1/40-עין יפה, 1/50-עין בינונית, 1/60-עין רעה^[1]. מעשר ראשון: 10% מכמות התבואה הנמצאת. תרומת מעשר: 10% מהמעשר הראשון, דהיינו 1% מכלל התבואה. מעשר שני/עני: 10% מכמות התבואה הנשארת לאחר המעשר הראשון והתרומה.

	כמות	למי ניתנת	דיניה	כיום
תרומה גדולה	מדאורייתא: כל שהוא. מדרבנן: עין יפה: 1/40, עין בינונית: 1/50, עין רעה: 1/60.	לכהן	נאכלת בטהרה לכהן ולרכושו בלבד (אסורה לזרים)	מפרישים כלשהו שנקבר או נשרף
מעשר ראשון	1/10	ללוי	חולין רכוש לוי	נאכלת ע"י ישראל
תרומת מעשר	1/100 (מעשר מן המעשר)	הלוי נותן לכהן	דיניה כתרומה גדולה	מפרישים 1/100 שנקבר או נשרף
מעשר שני	1/10	נאכלת ע"י הבעלים	מופרשת בשנים א'ב'ד'ה' לשמיטה. נאכלת בירושלים בטהרה	נפדית על מטבע
מעשר עני	1/10	לעני	מופרשת בשנים ג' ו' לשמיטה. חולין	ניתנת לעני או לאירגוני חסד

מקור וטעם

מקורו של כל אחד מסוגי התרומות ומעשרות נלמד מפסוק שונה:

1. תרומה - "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תיתן לו" (דברים יח-ד).
2. מעשר ראשון - "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה" (במדבר יח-כא).
3. מעשר שני - "עשר תעשר את כל תבואת זרעך, היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יד-כב).
4. מעשר עני - "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו-יב).
5. תרומת מעשר - "ואל הלווים תדבר ואמרת אליהם כי תיקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאיתם בנחלתכם, והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח-כו).
6. חלה - "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גורן כן תרימו אותה" (במדבר טו-כ). ומפסוק זה גם לומדים שחלה נקראת "תרומה" ודיניה כדין תרומה (רש"י קידושין נג. ד"ה והרי חלה).

בטעם איסור תרומה דנו האם בהפרשה פקע איסור הטבל רק משאר החולין ונשאר על התרומה לגבי זרים, או שהיא איסור בפני עצמו (אתוון דאורייתא ב בתחילתו ד"ה נסתפקתי. והמפענח צפונות (י-ו) חקר האם טבל אסור משום שהתרומה מעורבת בו, או שתרומה היא איסור הטבל שנשאר).

במהות איסור תרומה דנו האם היא איסור חפצא או איסור גברא, כיוון שאינה אסורה לכל העולם, שהרי כהנים מותרים בה (אתוון דאורייתא י בסופו).

בקדושתם של תרומות ומעשרות חילק הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) כך:

1. מעשר - אין בו קדושה כלל, שהרי מותר לזרים.
2. מעשר שני - יש בו קדושה, שהרי נקרא קודש, אך הקדושה שבו נובעת רק מהקניין לגבוה, כמו קדושת דמים (ולא כקדושת הגוף שהקניין לגבוה נובע מהקדושה) שהרי יש לו פדיון.
3. תרומה - יש בה קדושת הגוף (שאינה נובעת מקניין לגבוה).

וכתב שנפק"מ לדין פשטה קדושה, דהיינו שמפריש חצי חיטה - האם היא מתפשטת על כל החיטה. כי פשטה קדושה שייך רק בקדושת הגוף^[2].

חלקי המצווה הם שניים (מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה)):

1. ההפרשה - להפקיע את איסור טבל, ולזה מספיק להפריש כלשהו.
2. הנתינה (לכהן או ללוי) - ולזה צריך שיעור.

ונחלקו המפרשים האם למנות את שני החלקים הללו כמצווה אחת (רמב"ם וחינוך, דן בדבריהם המנחת חינוך שצה-א [א] ד"ה והנה (לגבי מעשר ראשון), תמב-א [א] ד"ה והנה אף (לגבי מעשר שני), שפה-א [יא] (לגבי חלה)), או לחלקם לשתי מצוות נפרדות (רמב"ן שהובא במנחת חינוך שם. מהר"ץ חיות גיטין כ. על תד"ה דילמא (לגבי תרומה), והביא שכך כתב גם הרמב"ן הנ"ל, תוס' רי"ד קידושין סוף פרק ב, נודע ביהודה מהדורא תנינא יו"ד רא).

ההפרשה

בטעם להפרשת תרומה דעת רש"י (בבלי:גיטין מז:) שהוא רק משום מתנות כהונה, ודעת הט"ז (יו"ד א) שהיא מצווה בפני עצמה. ונפק"מ כשאין מצוות מתנות כהונה, האם עדיין יש מצווה להפריש (במחלוקתם דן שערי יושר ה-ז ד"ה ולפי"ז בספק).

בגדר הפרשת תרומה חקר הגר"א וסרמן האם היא מדיני קניינים או מדיני איסורים, וכך ביאר את בעיית הירושלמי (תרומות א-א) האם אפשר לתרום על של הפקר או משל הפקר - שבקניינים א"א לעשות קניין על דבר שאינו שלו (ואפילו אם הבעלים לא מעכב), ובאיסורים אפשר לאסור דבר שאינו שלו אם הבעלים לא מעכב, ובהפקר הרי אין מי שיעכב (קובץ הערות השמטות כב (לסימן עב-ד). וכן חקר העיון בלומדות ז, והוסיף צד שלישי שהיא גם קניינים וגם איסורים יחד).

תרומה, תרומת מעשר ומעשר ניטלים במחשבה. לרש"י לא צריך אפילו הפרשה אלא רק מחשבה (קידושין מא: ד"ה במחשבה), ולתוס' כן צריך להפריש אלא שאין צריך דיבור ומספיקה מחשבה (חולין ו: תד"ה והתיר). ומהרמב"ם משמע כתוס' שצריך להפריש (תרומות ד-טז. במחלוקתם דן מנחת חינוך שצו-א [ב] ד"ה ותרומת ותקז-א [ג]).

בדעת להפרשת תרומה כתבו האחרונים שצריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו), ולא רק רצון (התרצות, ניחותא) (גר"ש שקאפ בבא מציעא כ בתחילתו וקונטרסי שיעורים נדרים א-טו ד"ה הרהור) (ובבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד)^[3]. אמנם הרוגאצ'ובר חקר בזה בין שלושה צדדים: האם צריך לרצות, או להסכים, או לא להקפיד (מפענח צפונות יג-ג).

פרטי הדין

המקום בו חלה חובת ההפרשה

כידוע מצוות הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק לגבי הפירות והירקות הגדלים בארץ ישראל. כדי להבין מהם גבולות הארץ לעניין מצוות תרומות ומעשרות יש להקדים כי ישנם שני סוגים של קדושה בארץ ישראל. הקדושה האחת אינה תלויה בעם ישראל, והיא קדושתה העצמית של הארץ לכל גבולותיה התנכיים. והקדושה השנייה, היא הקדושה המתגלה בפועל על ידי המצוות התלויות בארץ, שהיא מתגלה בשלמות רק כשעם ישראל שוכן בארצו. פעמיים נתקדשה ארץ ישראל לעניין המצוות, ובכל פעם היו גבולות הארץ שונים. בפעם הראשונה היה זה בזמן שיוצאי מצרים ובראשם יהושע בן נון כבשו את הארץ. באותו הזמן השטח שבגבולות הכיבוש היה גדול יחסית, והוא כלל את עבר הירדן המערבי והמזרחי ואת הגולן והבשן. אולם לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, וישראל גלו מעל אדמתם לבבל, נתבטלה לחלוטין קדושת המצוות התלויות בארץ. (זולת קדושת הר הבית, מקום המקדש, שנשארה בתוקפה המלא, רמב"ם הל' בית הבחירה ו, טז).

בפעם השנייה נתקדשה הארץ על ידי עולי בבל כשבראשם עזרא הסופר, ואז השטחים שנתקדשו היו מצומצמים יחסית, והם כללו את יהודה ושומרון ורק חלקים מן הגליל, הנגב והגולן. אולם מצד שני, הקדושה הזו שהם קידשו, נשארה לתמיד, ואפילו לאחר שבית המקדש השני נחרב, וישראל גלו מעל אדמתם, נשארה קדושת המצוות התלויות בארץ, בכל אותו השטח שעולי בבל החזיקו בו. ואף היום, רק בכל אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל, ישנה מצווה להפריש תרומות ומעשרות. (אלא שכאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם המצוות הללו מדאורייתא, וכשמיעוט - חיובם מדרבנן).

והטעם לכך הוא, שהקדושה הראשונה שנתקדשה ארץ ישראל, בעת כניסתם של עולי מצרים, היתה תלויה בכיבוש, וממילא כשנחרב בית המקדש הראשון וגלינו מעל אדמתנו והארץ נכבשה על ידי זרים, בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה שנתקדשה בעת עליית עזרא לא נשענה על הכיבוש, שהרי היינו אז תחת שלטון פרס. אלא הקדושה השנייה נשענה על חזקת ההתיישבות, והחזקה אינה בטלה לעולם (רמב"ם הל' תרומות א, ה; והל' בית הבחירה ו, טז). יתכן שההבדל נעוץ בכך שכיבוש הוא פעולה חיצונית, ואם הקדושה תלויה בכיבוש, כשיתבטל הכיבוש תתבטל הקדושה. אבל הקדושה שקידש עזרא, נשענה על חזקת ההתיישבות שתלויה בקשר הנצחי שבין ישראל לארץ, וקשר זה אינו בטל עולמית.

ולכן למעשה, אם תלך משפחה יהודית או אפילו שבט לגור בלבנון או בעבר הירדן או בדרום הנגב, למרות שמצד גבולות ההבטחה, מקום זה נחשב לחלק מארץ ישראל ומקיימים בו את מצוות ישוב הארץ, מכל מקום אין מפרישים שם תרומות ומעשרות. מפני שמקום זה אינו כלול במקומות שנתקדשו על ידי עזרא (ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" ג, יד-יח, עוד על גבולות הארץ).

למעשה על הפירות הגדלים דרומה מאשקלון נחלקו, ומפרישים בלא ברכה. ומאמצע הערבה כבר אין ספק, ואין מפרישים תרומות ומעשרות. (פניני הלכה)

אילו פירות חייבים בתרומות ומעשרות?

הרמב"ם סובר שכל האילנות חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא, ולראב"ד ולרש"י רק תירוש ויצהר (רמב"ם מעשר א-ט ורדב"ז שם, רמב"ם תרומות ב-א וכסף משנה שם. והוסיף הכסף משנה שמהירושלמי והספרי משמע כרמב"ם).

באופן כללי כל פרי או ירק הגדלים בארץ ישראל, אסור לאוכלם או להשתמש בהם כל זמן שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות. אולם ישנם כמה כללים המגדירים באופן מדויק יותר איזה פרי חייב בתרומות ומעשרות, ואיזה פרי פטור.

הכלל הראשון הוא, שהפרי צריך להיות נשמר, כלומר שייך לאיזה אדם ששומר עליו. אבל פירות הגדלים הפקר, אינם חייבים בתרומות ומעשרות. למשל, מטיילים שמצאו בדרכם עץ תאנה הגדל פרא בשדה ואינו שייך לשום אדם, מותר להם לאכול מפירותיו בלי להפריש תרומות ומעשרות, ואפילו אם יכניסוהו אח"כ לביתם. וכן הדין לגבי כל הפירות שגדלים בהפקר (שו"ע יו"ד שלא, טז).

ועוד תנאי ישנו, שרק אוכל הנועד לאדם חייב בתרומות ומעשרות, אבל מאכל בהמות פטור, וגם זרעוני גינה פטורים. כמו למשל בצל שמגדלים אותו לזרע, אין צורך להפריש מהזרעים היוצאים ממנו תרומות ומעשרות, מפני שאינם ראויים למאכל אדם (שו"ע יו"ד שלא, יג).

תבלינים שגם נאכלים, שמתערבים בתוך המאכל, כמו פטרוזיליה ונענע, צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ותבלינים שמשמשים רק לנתינת טעם, כגון עלי תה, שנותנים טעם בלבד ואין אוכלים אותם אח"כ, לדעת הרמב"ם והתוספות ועוד ראשונים אין צריך להפריש מהם תרומות ומעשרות. ויש מחייבים. למעשה פסק הרב מרדכי אליהו שליט"א, להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה. ועיין בספר התורה והארץ ח"ד, ע' 10 והלאה.

אין חיוב תרומות ומעשרות לפני גמר מלאכת איסוף הפירות. ובעץ פרי שגדל בחצר שאין הרבים רשאים להיכנס אליה בלא רשות, אם קוטפים ממנו פרי אחד כדי לאוכלו בחצר, וזה פרי שאוכלים אותו כאחד, כמו תאנה ותמר, אין מפרישים ממנו תרומות ומעשרות, כי זו אכילה ארעית ואין בה גמר מלאכת איסוף. אבל אם קוטפים שני פירות או שמכניסים את הפרי הביתה, הפרי מתחייב בתרומות ומעשרות, כי זה גמר מלאכה בקטיף זה. ואם זה פרי גדול שאין אוכלים אותו כאחד, כמו תפוח, מלפפון ואשכול ענבים, הרי בקטיפתו כבר יש גמר מלאכה מסוים, ואסור לאכול ממנו בלי להפריש תרומות ומעשרות (רמב"ם הל' מעשר ד, טו-יז).

אבל אם עץ הפרי גדל בשדה, היינו במקום שלו אבל אם אדם יכנס לשם לא ינזפו בו, וכן בגינה, היינו במקום שכולו מיועד לעצים, יכול לקטוף שם הרבה פירות ולאוכלם דרך ארעי, וכל זמן שלא הכניסם לחצרו או לביתו, לא התחייבו בתרומות ומעשרות (חכמת אדם שער מצוות הארץ ו, ב).

גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל, וגידל בה פירות או ירקות וקטפם ואספם, אותם הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, מפני שהגוי הפקיע אותם ממצוותן (שו"ע יו"ד שלא, ד). דרך אגב, זו סיבה להחמרה המיוחדת שיש לגבי המוכר קרקע לגוי בארץ ישראל, שלא רק שעבר על "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), אלא אף הפקיע את הפירות הגדלים בה מתרומות ומעשרות.

הרבה מדיני מעשר ראשון שווים לדיני תרומה, כגון: כל שבתרומה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה - גם במעשר כך, כל שאין תרומתו תרומה - גם במעשר כך, אין מעשרים מהחיוב על הפטור, מהפטור על החיוב, מהחדש על הישן ומהישן על החדש (מנחת חינוך שצה-א [יד]).

האוכל תרומה בשוגג

האוכל תרומה בשוגג משלם קרן. תוס' כתבו שהוא כפרה ולא ממונא (כתובות ל: ד"ה זר), והר"ש כתב שאינה כפרה אלא ממונא (תרומות ו-א סוף ד"ה והתשלומין).

אם הפריש מעשר פחות מכשיעור ולא היה בדעתו להפריש יותר, אותו המקצת שהפריש לא חל ונשאר טבל גמור, כיוון ששיעורו מן התורה (משנה למלך מתנות עניים א-טו ד"ה הכלל).

תרומה בטעות לא חלה. וחקרו האם הוא מדין טעות בקניינים, או מדין פיו וליבו שווין (שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תצה בהערה).

תוך כדי דיבור מההפרשה יכול לחזור בו (וכן יש בה שאלה), ואינה כהקדש שלא מועילה בו חזרה תוך כדי דיבור (מנחת חינוך תקז-א [ו] ד"ה ותרומה).

אין מברכין על מתנות כהונה משום שאינן שלו אלא הכהנים זכו משולחן גבוה (שו"ת הרשב"א ח"א יח).

הפרשה על מה שכבר נאכל - חידש התוס' יום טוב (גיטין ג-ח ד"ה הרי) שאפשר להפריש תרומות ומעשרות על מה שכבר נאכל, והתוס' חדשים (שם) חלקו עליו וכתבו שא"א, שאין על מה שתחול ההפרשה.

כהן ולוי מפרישים ואוכלים בעצמם תרומה ומעשר. וחקרו האם אין להם חיוב נתינה כלל, אלא מפרישים רק כדי להפקיע את איסור טבל, או שיש להם חיוב נתינה ונותנים לעצמם, שבהפרשה נעשה ממון השבט וזוכים בו לעצמם (אפיקי ים ח"ב יב. שיעורי ר' שמואל מכות עמוד תקו (רק לעניין תרומה של כהן ולא מעשר של לוי)).

קניין כספו של כהן, כגון עבדו, אוכל בתרומה בעבורו. וכתב האבני מילואים (בשו"ת יז ד"ה והנה לכאורה) שהולכים בזה אחר קניין האיסור ולא אחר קניין הממון (בין לאכול ובין לפסול). וכן כתב (שם ד"ה ואכתי) שאין לארוס קניין ממון בארוסתו אלא רק קניין איסור, שאסורה לעולם בגללו, ונקראת "קניין כספו" משום שהקניין איסור הזה נקנה לו ע"י כסף.

בשיעור איסור אכילת מעשר שני מחוץ לירושלים הסתפק המנחת חינוך (תמב-א [ז]) האם הוא בכזית ככל איסורי אכילה, או שכיוון שיש בו גם עשה (וצרת הכסף בידך) עובר בלאו הבא מכלל עשה גם בכלשהו.

פשטה קדושה (התורם חצי חיטה) - הקובץ שיעורים (קידושין מב בסופו) הסתפק האם פשטה התרומה בכל החיטה, וכן הוסיף שיתכן שפשטה שייך רק בבעלי חיים דינקי מהדדי. אך הקונטרסי שיעורים סובר שלא פשטה, משום שפשטה שייך רק בקדושות שבהן החצי המוקדש לא יוכל להתקיים בקדושתו ללא החצי האחר (קידושין יא-ח ד"ה ובמה).

חילול מעשר שני - אמר הגר"ח מבריסק שאינו צריך דיני קניין (ורק לגבי חילול הקדש סובר שצריך דיני קניין, שהרי מהפסוק "ונתן הכסף וקם לו" לומדים את קניין כסף במטלטלין). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כ-ג) שבמעשר שני הקניין נובע מהקדושה, ולכן אין צריך דיני קניין בחילולו.

תרומת מעשר בעל הבית יכול להפרישה כשהמעשר עדיין בידו - וחקרו האם הוא משום שהוא הבעלים כל עוד המעשר בידו, או מדין שליחות בשביל הלוי (שהתורה חידשה שיכול לתרום בשבילו) (קונטרסי שיעורים נדרים א-יא ד"ה והנה).

תקנו מדרבנן תרומה ומעשר בסוריא ובמקומות הסמוכים לארץ. וחילק הגר"ח שבסוריא התקנה היא שסוריא נחשבת כארץ ישראל, אך במקומות הסמוכים לארץ (כגון שנער) התקנה היא שיש חיוב תרומות ומעשרות אע"פ שהוא חו"ל (גר"ח על הרמב"ם תרומות א-כב ד"ה ונראה, ובסטנסיל רצב).

מדומע

תערובת של חולין בתרומה - אסור לאוכלה.

במקורו יש שלוש שיטות (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-יא):

1. מדאורייתא.
2. מדרבנן.
3. שיעור מאה ואחד מדאורייתא, והדין שהחולין יהפכו לתרומה הוא מדרבנן.

במהותו חקרו האם החולין עצמם מותרים, ורק אסור לאוכלם מחשש שיפגע בתרומה (כשאר תערובות איסור בהיתר), או שהחולין עצמם נעשים כתרומה (קונטרסי שיעורים בבא קמא ו-י: מחלוקת ראשונים, ברכת אברהם פסחים לז. ד"ה ונראה).

אמירת נוסח קצר לדעת ה'חזון-איש'

כדי לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, יש להבין היטב את משמעות הפרשת תרומות ומעשרות כפי שהדבר מתבטא בנוסח. כלומר צריך להבין מהי 'תרומה-גדולה' ומהי 'תרומת-מעשר', מהו 'מעשר-ראשון' ומהו 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני'. ואמנם ממבט ראשון נראים הדברים מסובכים, אולם לאחר שלומדים אותם פעם אחת ביסודיות, הדבר נראה פשוט למדי.

ואמנם ה'חזון-איש' סבר, שכדי להפריש תרומות ומעשרות אין הכרח להבין את נוסח ההפרשה, ואפילו אין הכרח לקוראו. ואדם שאינו מסוגל לומר את נוסח ההפרשה, מפני שאיננו יודע לקרוא, או מפני שאיננו מבין את הנוסח, ואינו יודע כלל מהי תרומה ומהו מעשר, יכול להסתפק בדיעבד באמירה שמביעה רצון כללי להפריש תרומות ומעשרות כדין. וכך יעשה: יפריש יותר מאחוז מהפירות ל'תרומה' ול'תרומת-מעשר', ובשנות מעשר שני יניח מטבע לחילול 'המעשר-השני', ויאמר: "כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי", ובזה יצא ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות לדעת ה'חזון-איש' (חזו"א דמאי טו, ו; מנח"י א, פה).

אולם כמה מגדולי הפוסקים וביניהם הרב צבי פסח פרנק, שהיה רבה של ירושלים, חלקו בכל תוקף על ה'חזון-איש', ולדעתם אין יוצאים ידי חובת הפרשת תרומות ומעשרות אלא על ידי אמירת כל הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך הבנת הנאמר (הר צבי זרעים ח"א נג, א).

והרב צבי יהודה קוק זצ"ל כל כך הקפיד על הדבר הזה, עד שכשהיה נפגש בסידור של אחד מתלמידיו שמוזכר בו ההיתר של ה'חזון-איש', שניתן להפריש תרומות ומעשרות ללא אמירת כל הנוסח, היה מוחק מן הסידור את העצה הזו, כדי שלא ייכשלו בה בני אדם.

ולכן למעשה, יש ללמוד ולהבין את משמעות הנוסח של הפרשת תרומות ומעשרות, כדי לזכות במצווה החשובה הזו, ולא לאכול פירות בלתי מעושרים, ולשם כך נקדיש את ההלכה הבאה. (בשעת הדחק, כשאין ברירה, ניתן לסמוך על ההיתר של ה'חזון-איש' מאחר שכיום מצוות תרומות ומעשרות מדרבנן).

ראה גם

• חלה

• טבל

• טובת הנאה

• מכירי כהונה

קישורים חיצוניים

שיעור של הרב אליעזר מלמד על תרומות ומעשרות מתוך אתר Yeshiva

הערות שוליים