דוד המלך

דָּוִד בֶּן יִשַׁי (בערך 1040-970 לפנה"ס) היה מלכה השני של ממלכת ישראל המאוחדת ומייסדה של שושלת בית דוד, ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-400 שנה, עד חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. פירוש שמו "דוד" הוא "האהוב" (השווה: "דוד" בשיר השירים).

התיאור התנ"כי, בספר שמואל, תחילת ספר מלכים א', ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט, ומעט ממזמורי תהילים מייחס לדוד את איחודן של ממלכות יהודה וישראל וכיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. לבנו ויורשו של דוד, שלמה, מיוחסים מפעלי בנייה נרחבים ובראשם בניין בית המקדש הראשון. דמותו ופועלו של דוד תפשה מקום חשוב במסורת היהודית. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב, כ"ג א'), והמסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מסורת נוספת גרסה כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בנצרות: בברית החדשה (ספרי מתי ולוקס), נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.

התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, שחלקן סותרות זו את זו. חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו, כאשר אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על היעדר ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"ביתדוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס מתוארכים לתקופת בית עמרי המאוחרת יותר.