ביעור חמץ

הגדרה

מצווה לבער את החמץ מרשותו קודם הפסח {{{1}}}.

ערך זה כולל גם את מצוות תשביתו וגם את איסורי בל יראה ובל ימצא.

לדוגמא, מפורר וזורה לרוח או מטיל לים {{{1}}}.

מקור וטעם

מקורו משלוש מצוות שונות:

א) עשה - "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" {{{1}}}.

ב) לאו של בל יראה - "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" {{{1}}}.

ג) לאו של בל ימצא - "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" {{{1}}}.

במהות מצוות תשביתו האריכו האחרונים האם המצווה לבערו (פעולה, קום עשה), או שיהיה מבוער (תוצאה, שב ואל תעשה) {{{1}}}.

ונביא לכך שתי נפק"מ:

א) נתן את כל חמצו לגוי קודם שעה שישית ולא נשאר לו חמץ לבער - האם קיים מצוות תשביתו, שאת התוצאה קיים, אך לא את הפעולה. והמשנה ברורה {{{1}}} כתב שלכתחילה ישאיר כזית חמץ כדי לבערו ולקיים בו מצוות תשביתו.

ב) בימינו, שאנו מבערים את החמץ קודם חצות היום - האם אנו מקיימים מצוות תשביתו, שאת התוצאה אנו מקיימים, אך לא את הפעולה, שהרי בזמן המצווה כבר אין ברשותנו חמץ {{{1}}}.

בפירוש "תשביתו" - האם הוא ביעור או ביטול, יש כמה דעות בראשונים:

א) לר"ן פירושו גם ביעור וגם ביטול, שבכל אחד מהם מקיים את המצווה {{{1}}}.

ב) לריטב"א פירושו ביעור, אך אם ביטל את חמצו לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ חשוב) {{{1}}}.

ג) מהרמב"ם משמע שפירושו ביטול, אך אם ביער לא קיים את מצוות תשביתו, אלא שנפטר ממנה (כיוון שכבר אין לו חמץ).

בטעמו של בל יראה ובל ימצא יש אומרים שהוא סייג לאיסור אכילת חמץ {{{1}}}^[1].

לגבי בל יראה ובל ימצא נחלקו המפרשים האם הוא לאו הניתק לעשה של תשביתו {{{1}}}, ויש בזה שלוש דעות {{{1}}}:

א) שיטת ר"י שהוא ניתק לעשה, ולכן מותר להשהות חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח, ואם ביערו - למפרע אינו עובר כלל {{{1}}}^[2]{{{1}}}.

ב) שיטת רש"י שהוא ניתק לעשה ולכן אין לוקים עליו, ואעפ"כ המבער חמץ בתוך הפסח, ואפילו משהה חמץ על מנת לבערו בתוך הפסח וביערו - עדיין עובר בבל יראה ובל ימצא על כל הזמן שהיה ברשותו עד שביערו.

ג) שיטת הרמב"ם שאינו ניתק לעשה.

והגר"ח {{{1}}} תלה זאת בחקירה בגדר תשביתו^[3], שאם מצוותו בקום עשה, א"כ הבל יראה ניתק לעשה של תשביתו, אך אם תשביתו הוא שב ואל תעשה, א"כ הבל יראה אינו ניתק לעשה, משום שאינו מצוות עשה אלא איסור עשה.

בדין הביעור - בין תשביתו ובין בל יראה - ביאר החזון איש שיש שני אופני ביעור: הוצאת החמץ מרשותו, וביעורו מהעולם כשאר איסורי הנאה (וכמובן שאם מבערו מהעולם ממילא גם הוציאו מרשותו) {{{1}}}. ואופן הביעור תלוי בדינים השונים:

א) לדין תשביתו קודם שש שעות - מספיק שיוציא מרשותו (ואם הוציא יצא ידי חובה גם לכשיגיעו שש שעות) {{{1}}}.

ב) לדין תשביתו לאחר שש שעות - חייב לבער מן העולם {{{1}}}.

ג) לדין תשביתו בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות - מספיק שיוציא מרשותו אפילו לאחר שש שעות {{{1}}}.

ד) לדין בל יראה - מספיק שיוציא מרשותו {{{1}}}.

זמן הביעור

בזמן מצוות תשביתו יש כמה דעות {{{1}}}:

א) רוב הפוסקים כתבו שמחצות היום (של י"ד בניסן) עובר בכל רגע ורגע שלא משביתו.

ב) הצל"ח {{{1}}} חידש שעובר רק משחשיכה, כמו מצוות מילה שאינו עובר בעשה עד שיעבור כל היום השמיני {{{1}}}^[4]{{{1}}}.

ג) יש שחילקו שבערב פסח מחצות עד שתחשך, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו", עובר בכל רגע. אך בשאר ימי הפסח, שנלמדים רק בגזירה שווה "שאור שאור", עובר רק אם לא השבית בכל הפסח {{{1}}}.

ד) הירושלמי {{{1}}} הביא דעה מחודשת של רבי מאיר, שתשביתו מתחיל רק שעה אחת קודם שקיעת החמה של ליל ט"ו.

זמן איסור בל יראה נחלקו המפרשים האם מתחיל ביום י"ד בחצות או רק בליל ט"ו {{{1}}}.

פרטי הדין

לדעה שאין ביעור חמץ אלא בשריפה, דהיינו רבי יהודה {{{1}}}, אם פירר וזרה לרוח נחשב שביטל עשה בידיים {{{1}}}.

חמץ ידוע יש דעות שאי אפשר לבטלו, אלא רק חמץ שאינו ידוע {{{1}}}.

המשהה חמץ על מנת לבערו, תוס' כתבו שאינו עובר עליו {{{1}}}, והשאגת אריה כתב שכן עובר {{{1}}}.

לא ימכור חמצו לנכרי קודם הפסח (לדעת בית שמאי {{{1}}}) - ויש להסתפק האם טעם האיסור כי חיוב ההשבתה לא פוקע ע"י המכירה, או שהוא פוקע, אך אסור להפקיע את המצווה, וכמבטל מצוות עשה {{{1}}}.

חמץ גזול - יש לחקור האם הנגזל אינו עובר בבל יראה כלל, או שעובר אך הוא אנוס {{{1}}}.

חמץ בפסח הכל מצווים עליו לבערו - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין תשביתו, שתשביתו חל על כל אדם מישראל, או מדין אפרושי מאיסורא (אך תשביתו הוא רק על הבעלים) {{{1}}}.

חמץ של הפקר שברשותו - הפני יהושע כתב שעובר עליו בבל יראה, שכל המיעוט "לא יראה לך - אבל אתה רואה של אחרים" הוא דווקא על חמץ של אחרים, שאינו יכול לבערו, אך אין מיעוט על חמץ של הפקר, שהרי יכול לבערו. והמקור חיים {{{1}}} חלק עליו וכתב שלא עובר בבל יראה גם על חמץ של הפקר.

חצי שיעור בבל יראה ובל ימצא, בפשטות הוא תלוי במחלוקת האחרונים בשאר האיסורים שאינם איסורי אכילה, האם יש בהם דין חצי שיעור^[5]. והחכם צבי {{{1}}} חידש שאפילו אם בכל האיסורים (שאינם אכילה) אסור מן התורה, בבל יראה ובל ימצא מותר מן התורה, שכל הטעם שחצי שיעור אסור מן התורה הוא שכיוון שעושה בחצי שיעור מעשה, כגון שאוכלו, מחשיבו. אך בבל יראה ובל ימצא, שהאדם לא עושה מעשה אלא רק שלא ביער את החמץ - אין דין חצי שיעור^[6].

חמץ שאינו שלו לומדים מ"לא ימצא" לאסור כשקיבל עליו אחריות ומ"לך" (בתנהו עניין) להתיר כשלא קיבל עליו אחריות - ויש לחקור האם לומדים מה"לא ימצא" לאסור חמץ שאינו שלו ומה"לך" להתיר כשלא קיבל עליו אחריות, או שלומדים מה"לך" להתיר חמץ שאינו שלו ומה"לא ימצא" לומדים שכאשר קיבל עליו אחריות נחשב שלו {{{1}}}.

ראה גם

אכילת חמץ והנאתו

בדיקת חמץ

ביטול חמץ

חמץ משש שעות ולמעלה

הערות שוליים