גילוי

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:24, 21 בפברואר 2010 מאת ענבל (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסור אכילה, שתיה, השתמשות והשהיית אוכלים ומשקים מסויימים שהיו מגולים.

אסרו חכמים לאכול ולשתות משקים ופירות מסויימים שהיו מגולים, מפני חשש סכנת נפשות, שמא שתו או אכלו מהם שרצים בעלי ארס, כגון נחשים. העובר על איסור זה ואומר: "הריני מסכן את עצמי ומה לאחרים עלי", או שאומר "איני מקפיד בכך" - מכים אותו מכת מרדות.

בסוגי המשקים האסורים משום גילוי, נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שאין שרצים בעלי ארס שותים אלא מים, יין, חלב ודבש, ועל כן רק הם אסורים; ויש אומרים כי אף ציר ומורייס אסורים משום גילוי, כי אף מהם שותים השרצים. האוכלים האסורים משום גילוי הם: שום כתוש שהיה מגולה, אבטיח חתוך שהיה מגולה. וכן כל הפירות והירקות שיש בהם ליחה, כגון הענבים והמלפפונים, אם היו נקורים הרי הם אסורים, שמא ניקרום שרצים בעלי ארס.

הדברים האסורים באכילה ושתיה משום גילוי, אסורים גם בהשתמשות. לכן, למשל, מים שהיו מגולים, אסור לשטוף בהם רצפות, לכבס בהם בגדים, לשטוף בהם כלים, להשקותם לבהמות, וכל כיוצא בזה. אף להשהות דברים האסורים משום גילוי - אסור, מחשש שמא יבואו לאוכלם מבלי משים, או מחשש שמא יאכל או ישתה מהם מי שאינו יודע שנתגלו. בזמן הזה, שאין הנחשים מצויים בינינו, כתבו הראשונים שמותר לכתחילה לשתות ולאכול משקים ואוכלים שהיו מגולים; ויש שכתבו, שלמרות זאת "שומר נפשו ירחק מהם".

יין ומים שהיו מגולים - פסולים לניסוך על גבי המזבח. גם בזמן הזה שאין מקפידים על גילוי - אסור לקדש על יין מגולה; ומכל מקום, אם היין לא עמד מגולה אלא זמן מועט - מותר לקדש עליו.