מתעסק

עבירה שנעשתה בלי שהאדם ידע שהוא עושה אותה, פטור עליה (הסוגיות בשבת עב:, כריתות יט. ובבא קמא כו:) - בדיני כל התורה, ובעיקר בדיני שבת.

לדוגמא, התכוון להגביה בשבת עשב תלוש (שהיא רק הגבהה בלי תלישה, ואין בו איסור), והגביה בטעות את המחובר (וכך תלשו, ואסור מדין קוצר) (בבלי:שבת עב:).

דינים דומים

יש שני פטורים בגלל חוסר ידיעה - מתעסק (לדוגמא, סבר תלוש הוא והגביהו ונמצא מחובר) ודבר שאינו מתכוון (לדוגמא, גורר בשבת ואינו מתכוון לעשות חריץ). וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ג) שצריך את שניהם:

1. במקרה של מתעסק (סבר תלוש הוא והגביהו ונמצא מחובר) אי אפשר לפוטרו מדין דבר שאינו מתכוון, משום שבמתעסק חוסר הידיעה הוא בעבר, שחשב שהצמח כבר היה תלוש עוד לפני שהגביהו. ודבר שאינו מתכוון לא פוטר כשחוסר הידיעה בעבר אלא כשהוא בשעת המעשה, שאינו יודע האם הגרירה תיצור חריץ^[1].
2. במקרה של דבר שאינו מתכוון^[2] (גורר בשבת ואינו מתכוון לעשות חריץ) אי אפשר לפוטרו מדין מתעסק, משום שבדבר שאינו מתכוון האדם יודע את הספק, שהוא יודע שיש אפשרות שיעשה חריץ (אלא שאינו רוצה בכך). ומתעסק לא פוטר כשיודע את הספק, אלא רק אם אינו מסתפק כלל, שהוא בטוח שהצמח תלוש.

מקור וטעם

מקורו מהפסוק "אשר נשיא יחטא, ועשה אחת מכל מצוות ה' אלוקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה, והביא את קורבנו שעיר עיזים זכר תמים" (ויקרא ד-כב). אשר חטא בה - פרט למתעסק. והרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא ח) הוסיף שבדיני שבת יש היתר מיוחד גם מדין "מלאכת מחשבת", אך חלקו עליו^[3].

בטעמו כתב הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ז) שכיוון שהאדם לא ידע שעשה את המעשה, לא נחשב שהוא עשאו, אלא כאילו נעשה ממילא. ולפי זה כתב שבכל העבירות שבהם האיסור בתוצאה ולא בפעולה, כגון חלבים ועריות, רציחה והעלם מקדש, יהיה אסור אפילו במתעסק, שהרי בהם לא יועיל שכאילו המעשה נעשה מעצמו, שהרי התוצאה אסורה, ולא המעשה.

והקהילות יעקב (שבת לד) כתב טעם אחר, שהתורה אסרה רק מעשה שהאדם יודע שהוא עושהו, אך מעשה בהתעסקות - התורה כלל לא אסרה.

בדינו חידש הרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא ח) שרק בשבת הוא היתר גמור, מדין "מלאכת מחשבת", אך בשאר התורה, גם כאשר מתעסק עובר על האיסור, והוא כעבירה בשוגג, אלא שפטור מקרבן. וחלקו עליו שבכל התורה הוא היתר גמור (קובץ שיעורים פסחים רטו, אגלי טל קוצר סוף כד. וכן הוכיח הברכת אברהם בבא קמא כו: (ד"ה לעניין) מהאתוון דאורייתא כד ומהמקור חיים פתיחה לסימן תלא. דנו בזה גם בקובץ ביאורים בציונים לבבא קמא עמוד סד בדפיו וחלקת יואב ח"א או"ח ז).

בדינים שונים

המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. וביאר הקובץ שיעורים (ח"ב כג-ו) שהטעם הוא שבחלבים ועריות האיסור הוא בתוצאה ולא רק בפעולה, ולכן אע"פ שמתעסק, ונחשב שלא הוא עשה את הפעולה אלא כאילו נעשתה מאליה, עדיין חייב, שהרי כאן התוצאה אסורה, אפילו אם לא הוא והפני יהושע (בבלי:פסחים לג.) חידש שכל מה שהמתעסק בחלבים ועריות חייב הוא רק כאשר נהנה דווקא בגלל שהם חלבים ועריות, ואם לא היו דברים מותרים לא היה נהנה מהם. אך אם היה נהנה בכל מקרה - פטור. אך הרעק"א (שם) דחה את דבריו.

המתעסק בשאר ההנאות חוץ מאכילה ובעילה פטור, שרק באכילה ובבעילה אומרים "שכן נהנה" (חלקת יואב ח"א או"ח ז ד"ה והרי).

המתעסק בהעלם מקדש חייב. והרעק"א הקשה מדוע אינו כשאר התורה שפטור. ותירץ הקובץ שיעורים (פסחים רטו, והביא שם גם את הרעק"א), לשיטתו, שגם העלם מקדש הוא עבירה בתוצאה, ולכן מתעסק אינו פוטר ממנו, כשאר עבירות בתוצאה^[4].

המתעסק בכלאיים, לרעק"א אסור, שכן נהנה - כמו בחלבים ועריות, ולקובץ שיעורים (ח"ב כג-יא, והביא שם את הרעק"א) מותר.

בחמץ, הקשו האחרונים מדוע צריך לבודקו, והרי אם לא יבדקנו ממילא לא יעבור עליו, שהרי הוא מתעסק, שאינו יודע שהוא קיים. ותירצו שלושה תירוצים:

1. הרעק"א (בשו"ת מהדורא קמא ח) תירץ לשיטתו שמתעסק עדיין אסור, ורק פוטר מקרבן^[5].
2. המקור חיים (בפתיחה לסימן תלא) תירץ שבחמץ לא מועיל ההיתר של מתעסק, משום שחמץ הוא איסור במצב שיש לו חמץ, ולא איסור על איזו פעולה^[6].
3. הברכת אברהם (פסחים עמוד ג בדפיו בסוף הסימן) תירץ שכיוון שאינו בטוח שאין לו חמץ, אלא מסתפק אולי יש לו, אין בזה את ההיתר של מתעסק (והקשה עליהם מדוע לא תירצו כך).

פרטי הדין

במסתפק, כלומר שלא היה בטוח שהמעשה שעושה אינו איסור, אלא הסתפק אולי יש בו איסור, כגון שהתכוון להגביה בשבת עשב והסתפק האם הוא תלוש או מחובר (שלא כשאר מתעסק שהיה בטוח שהוא תלוש) - כתבו האחרונים שאין בזה את ההיתר של מתעסק (רעק"א מערכה י ס"ק יח, קובץ שיעורים ח"ב כג-ג, ברכת אברהם פסחים עמוד ג בדפיו בסוף הסימן).

ראו גם

• דבר שאינו מתכוון

• [[דעת (בכל הדינים הצריכים דעת - מצוות, עבירות, קניינים ועוד)]]

• שוגג

הערות שוליים