רבי חסדאי קרשקש

בסוף תקופת הגאונים נוצר זרם חדש ביהדות שהשפיע רבות, וייצג את טובי וגדולי החכמים - הפילוסופיה האלוקית היהודית.

נשאלת השאלה מה גרם להופעת זרם זה בתוך התרבות היהודית? תופעה זו של פילוסופיה יהודית היא חדשה. העיון ההלכתי היה קיים כמובן מאז שניתנה התורה. גם חכמת הסוד, שאמנם השפה והמונחים השתנו מפעם לפעם, מלווה את תורת ישראל מאז ומקדם. הוא הדין למדרש, לפרשנות המקרא ולמוסר. ואילו הפילוסופיה היא תופעה חדשה בצורתה הספרותית, בדרך העיון שבה ובמגמותיה המופנות הן כלפי פנים והן כלפי חוץ.

במאה התשיעית והעשירית עלתה מאד קרנה של התרבות דוברת הערבית של הארצות המוסלמיות. תרבות, פירושו של דבר, עיסוק בחכמה, במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בהנדסה ואדריכלות, בייצור מתכות, בתיאוריה מדינית, בכתיבה ספרותית-מדעית-ודתית מרובה בשפה הערבית. למעשה, המורשת הפילוסופית של הזמן הקדום, היווני, התרכזה באיזור הזה, במזרח התיכון. מרכזי התרבות היוונית הקדומה היו באלכסנדריה שבמצרים, בדמשק שבסוריה, באנטיוכיה שבתורכיה, ועוד. למעשה, הספרים של סוקרטס, אפלטון, אריסטו, תלמי ואחרים, היו מצויים בשפה היוונית. מכיוון שכל השטח הזה נכבש על ידי הערבים, כאשר בא תור הפריחה, תורגמו הספרים הללו לשפה הערבית וזכו לפירושים חדשים. קמו פילוסופים, הוגים ופרשנים דוברי וכותבי ערבית, כמו אל-פאראבי ואל-גזאלי, ואחר מכן אבן רשד ואחרים.

הפילוסופיה מתפתחת בשני כיוונים: כיוון אחד הוא הכיוון הביקורתי כלפי הדת, שהיתה יסוד התרבות בכלל והתרבות המוסלמית בפרט. הועלו שאלות קשות על טבעו של האל, על טבעו של העולם, על טיב ההכרה האנושית, על היכולת להוכיח במופת ובראיה, או בדרך הגיונית אחרת את עיקרי האמונה. הפילוסופיה הביקורתית היתה נחלת חוג קטן וצר מאד של אנשים, שלא פגעה באושיות החברה הערבית המוסלמית, מפני שרוב האוכלוסיה לא היו מודעים לה. אבל היה זה נושא מדובר ונלמד בחוגי המלומדים.

הכיוון השני ניסה דווקא להתאים בין הפילוסופיה והדת. ניסיון להוכיח או לפחות לתאר במונחים פילוסופיים את העקרונות הדתיים. נוצרו אסכולות מסויימות שכל אחת מהן התבססה על הנחות יסוד משלה.

באוירה הזאת, הן השאלות הביקורתיות והן ההוכחות לעיקרי הדת, היוו אתגר לקהילה היהודית ולעומדים בראשה - חכמי ישראל. כיצד להגיב הן על הביקורת הכללית על הדת, והן על הוכחות לדת מסוימת, האם הן מתאימות גם לדת היהודית או שמא ההוכחות מתאימות דווקא לאסלם. אלו היו הגורמים החיצוניים שהביאו לתגובה של חכמי ישראל.

גורם פנימי נוסף שתבע תשובות והתייחסות שיטתית ומסודרת נוצר בעקבות הפילוג הקשה בקהילה היהודית בבבל, פילוג שהתפשט גם לכיוון מצרים וארץ ישראל. זהו הפילוג הקראי. באמצע המאה השמינית קם ענן בן דוד, שמסיבות שונות, אידיאולוגיות או אינטרסים אישיים לאחר שנעלב מכך שלא הוענק לו כתר ריש גלותא, מרד במסורת הרבנית של תורה שבעל-פה, והכריז שהתורה שבעל-פה ונציגיה, גאוני סורא ופומבדיתא, מאחזי עיניים. תורה שבעל-פה אינה אלא המצאה של חכמים. עיקר העיקרים היא התורה שבכתב ואין צורך כלל בתורה שבעל-פה. עצם מציאותה של התורה שבעל-פה פוגעת בתורה שבכתב, באומרה שהתורה האלוקית שניתנה על ידי הקב"ה לא יכולה להיות מובנת ללא תוספות, המצאות ופירושים, ולכן, זו פגיעה במעשה האלוקי של מתן התורה. מכאן שאין צורך בתורה שבעל-פה וכל אחד יכול לפרש את התורה כראות עיניו, ובלבד שידקדק היטב בפסוקים ובמילים.

קמו לקראים חכמים משל עצמם, מדקדקים במקרא, שפרסמו כתבים, שלגלגו על התורה שבעל-פה בכללותה ועל חכמי התורה שבעל-פה ופירושיהם, ולגלגו על המדרש ועל שיטות הסקת המסקנות ההלכתיות. נוצרה מבוכה גדולה, ולא מעט אנשים, יש אומרים שכרבע מן היהודים, נמשכו אחר הכת החדשה. חכמי ישראל השיבו מלחמה שערה, וחיזקו גם את לימודי המקרא. הראו שרבי ם מאד מפירושי התורה שבעל-פה מתאימים ביותר לפסוקים, משלימים אותם ומשתמעים מהם ומהווים המשך אורגני וישיר לתורה שבכתב.

נוצר צורך לענות על השאלות העקרוניות של התורה שבעל-פה, עניינה ויחסה אל המקרא, ולהעמיד את היהדות על תילה. לצורך זה נכתב ספרו של ר' סעדיה גאון "אמונות ודעות", ולאחריו ר' יהודה הלוי הקדיש פרקים אחדים בספר "הכוזרי" לענין זה, ואפילו בכותרת עצמה נאמר: "נגד טענותיהם של החולקים על דתינו: מבין הנמשכים אחר הפילוסופיה, ומבין מאמיני דתות אחרות, ומבין המינים מבני ישראל" - אלו הקראים. ובמידה מסוימת, בעקיפין, אפילו ב"מורה נבוכים", אף שלמעשה הקראות כבר לא היתה גורם מאיים על היהדות, יש התייחסות סמויה לבעיית הקשר שבין המקרא והתורה שבעל-פה, בכך שעם תחילת החלק הראשון, עוסק הרמב"ם בדקדוק המקראות ופירושיהן, מעמיד שוב ושוב את הפרשנות הראויה והנכונה ביחס ללשונות המקרא, שתתאים לפירוש חכמי התורה שבעל-פה. כלומר, באופן עקיף, יש בספר זה התייחסות לטענות הקראים.

אם כן, שתי המציאויות הללו, הגורם החיצוני שהעמיד אתגרים חדשים, הן מצד הביקורת הגלויה על הדת בכלל, על הנחות היסוד שלה, והן מצד הפילוסופיה המוסלמית שניסתה ככל יכולתה להגן על האיסלם, ובכך ערערה על אמיתות הדתות האחרות ובכללן היהדות. והן הגורם הפנימי שנתהווה ממחלוקת הקראים. כל זה יצר צורך בחיבור מסוג חדש, חיבור שיטתי, על פי השיטה הפילוסופית ולא על פי השיטה היהודית המקובלת, כמו הפרשנות לתורה, או דיון מדרשי הלכתי. בשונה מן הדיון התלמודי, שם מובאת דעה, קושיה עליה, דעה אחרת, תשובה, וקושיה, והולך ומתעבה המעגל, במרכזו דיון ולא הרצאה רציפה של הנחה ומסקנה. כאן נוצרה שיטה חדשה שיש בה הנחות יסוד, חלוקה לפרקים ולנושאים, והרצאה רציפה לפי הגיון ליניארי-קווי, כלומר, דבר אחר דבר, סיבה ותוצאה, הנחה ומסקנה.

הספרות הפילוסופית היהודית, ברובה הגדול, נכתבה ערבית. אמנם, כבר נכתבו חיבורים הלכתיים של הגאונים בשפה ערבית. לכך יש שתי סיבות: האחת כדי שהדברים יהיו מובנים לכמה שיותר יהודים ולא-יהודים. על אף שבדרך כלל החיבורים נכתבו בכתב עברי ולא בכתב ערבי ולכן לא יכלו להקרא במישרין על ידי לא-יהודים. אך בעקיפין הנגישות גם ללא-יהודים היתה רבה ונוחה יותר. הסיבה השניה היא מפני שהשפה הערבית היתה שפת התרבות, בה היו כבר כל המונחים והמושגים. לעומת זאת, השפה העברית לא היתה מספיק מפותחת בתחום זה, מפני שלא היתה שפת דיבור, ולא התפתחה במהלך הדורות, וממילא לא קלטה, באופן טבעי, את כל המילים החדשות והמושגים החדשים.

לכן, מפעל התרגום הגדול של משפחת אבן תיבון 1 , מפעל אדירים היה. כאן היה צורך להמציא את השפה כמעט מחדש. ההכרח להביא ליהודים שלא קראו ערבית, יהודי פרובנס ולאחר מכן יהודי אשכנז, את הספרות הגדולה הזו, רק הוא יצר את המפעל התרבותי הגדול של התרגום, ואיתו את מילון המונחים הפילוסופיים שהיה בשימוש מאז משך מאות שנים בקרב הוגים, מלומדים ותלמידי חכמים שעסקו בפילוסופיה והשכלה יהודית.