שחיטה

הגדרה

שחיטה היא שפיכת הדם מן הצוואר ("ושפך את דמו וכסהו בעפר"), בתלמוד במסכת חולין תחילת פרק שני מבואר שזה מלשון "שח-טהו" כלומר ממקום שהוא שח (מתכופף) "חטהו"- נקה את דמו.

מקור וטעם

מקורה מהפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר ציוויתיך" (דברים יב-כא).

בגדר המצווה נחלקו הראשונים לשלוש דעות:

1. מצוות עשה (רמב"ם בספר המצוות עשה קמו וחינוך תנא).
2. לאו הבא מכלל עשה (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם קצת לפני ד"ה והתשובה השלישית (עמוד מ בדפיו בהוצאת פרנקל), השגות הראב"ד על המניין הקצר (בספר המצוות לרמב"ם) עשה קמו כתב שאינה עשה ואולי היא לאו הבא מכלל עשה).
3. תיקון ללאו, שמפקיע את הלאווים של אבר מן החי בחיים ונבילה במיתה (ריצב"א בתוס' שבועות כד. ד"ה האוכל. דן בדבריהם מנחת חינוך תנא-א [א]).

וכן חקרו האחרונים האם השחיטה מתירה את הבהמה, או מסלקת ממנה את האיסור (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שחיטה (אות סב),) (המידות לחקר ההלכה יג-כט).

בזמן ההיתר חקר הגר"א וסרמן האם השחיטה מתירה מרגע השחיטה והלאה, או בכל רגע ורגע (קובץ הערות נט-ה).היא מצווה קיומית, דהיינו שרק אם רוצה לאכול בשר מתחייב לשחוט (ולא כמצה, למשל, שהיא מצווה חיובית)^[1]. ונחלקו האחרונים בגדרה, וכן בגדר שאר המצוות הקיומיות, האם גדרה הוא שאסור לאכול בשר בלא שחיטה (שלילה), או שכאשר רוצה לאכול בשר יש מצווה לשוחטו כשאר כל מצווה, וכמו מצוות מצה (חיוב) (שערי יושר ג-יט ד"ה ואם: בדעת המנחת חינוך - שלילה, דעת עצמו - חיוב).

פרטי הדין

ר' תבנית:הידעת?/ג' ניסן ה'תשס"ט - דין שחיטה בסכין שנפלה

הכח המחיל את ההיתר (כח האדם או כח המעשה^[2]) - השוחט עושה את פעולת השחיטה, והשחיטה מתירה את הבהמה ממילא (כח המעשה), ולא כח האדם, שהשוחט מתיר את הבהמה ע"י השחיטה (כקניינים) (קובץ הערות עו).

בדיני השחיטה חקרו האם צריך שיהיו בה הפרטים המעכבים או אסור שהם לא יהיו בה (המידות לחקר ההלכה ב-לד). כגון האם צריך שהשוחט יהיה ישראל או שהוא לא יהיה גוי (עיון בלומדות טו).

שהייה בשחיטה - חקר הגר"א וסרמן האם היא פסול, כמו דרסה וחלדה, או חיסרון צירוף, שאין שני מעשי השחיטה מצטרפים (קובץ שמועות חולין כא).כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (מחלוקת אמוראים בתמורה ד:).ובשחיטה גזירת הכתוב דמהני לכו"ע (ספר המקנה כד-ה אות ט).

הערות שוליים