כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו

בהלכה, כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו הוא כלל שאמר רבה, כי כל שתי פעולות שלא ניתן לבצעם בזה אחר זה, מכיוון שחלותה של האחת מונעת את השנייה, לא ניתן לבצען בפעם אחת.

דוגמה לכלל זה, הם דברי המשנה במסכת קידושין לפיהם לא ניתן לקדש שתי אחיות בבת אחת, כשם שלא ניתן לקדשן בזו אחר זו בגלל איסור ערווה.

מחלוקת הרשב"ם והתוספות

הרשב"ם והתוספות נחלקו בגדר ההלכה. רבה אומר במסכת גיטין, כי למרות שקיימת מחלוקת בין רבי יהודה הנשיא לחכמים אם ניתן לשחרר חצי עבד על ידי שטר, ולפי שיטת חכמים לא ניתן לשחרר חצי עבד על ידי שטר שחרור, אומר רבה שאם הוא מוציא מרשותו את כל העבד, למרות שלא שחרר אותו לחלוטין, למשל כאשר שחרר חצי מהעבד ומכר את חציו השני, באופן כזה חל השחרור, למרות שהשחרור הוא לחצאין.

על כך הקשה תלמידו אביי מברייתא האומרת, כי אדם שכתב את כל נכסיו לשני עבדיו, הם קנו את הנכסים ואת עצמם בתוכם, כך שכל אחד קנה את מחצית מעצמו ומחצית מגופו של חבירו, ועל העבדים לשחרר זה את זה כדי להיות בני חורין לחלוטין. בברייתא אחרת לעומת זאת, נפסק כי באופן כזה הם אין משוחררים; ואם כן אנו רואים, שקיימת מחלוקת תנאים בנושא. רבה תירץ, כי החילוק פשוט; אם הוא כותב שני שטרות נפרדים, ובכל אחד הוא מקנה חצי מהנכסים לאחד מהעבדים, בכזה אופן קיימת אכן דעת חכמים שלא ניתן לשחרר את העבד לחצאין, אך אם הוא מקנה את שניהם יחד בשטר אחד לשניהם, באופן כזה חל השחרור.

שיטת הרשב"ם

הרשב"ם, מסביר כי דין זה של רבה הוא לשיטתו, שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, ולכן כשם שלא ניתן לשחרר חצי עבד בנפרד, כך לא ניתן לשחרר שני חצאים מהעבד בפעם אחת.

שיטת התוספות

על כך מקשים התוספות, שלא ניתן לומר שכאן קיימת הבעיה של "כל שאינו" וכו', וראיה לדבר, שהרי אם ישחרר את העבד לגמרי ברור שהשחרור יחול, ואילו בשתי אחיות, אם יקדש אותן יחד לא יחולו הקידושין כלל, ומכאן שהבעיה בשחרור חצי מהעבד היא רק כאשר הוא משחרר כל חצי באופן נפרד, ולא כאשר הוא משחרר את החצי האחד יחד עם החצי השני.

מכאן מוכיח התוספות, כי הכלל כל שאינו בזה אחר זה אומר רק, כי כאשר שתי חלויות מפריעות ומנוגדות בעצמיותן זו לזו, אומר הכלל כי כשם שהם מונעות אחת את חלות השניה בזה אחר זה, כך הן מונעות זו את זו בבת אחת, ולכן ניתן לשחרר שני חצאים מהעבד כאשר הדבר מתרחש בפעם אחת, שכן כאן הכלל אומר שלהיפך; שתי החלויות מסייעות זו לזו, והפרדתם זו מזו היא הבעיה‏^[1].

הרשב"ם, שאינו מסכים לדברי התוספות, סובר ככל הנראה שהכלל כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת, הוא לאו דווקא מכיוון שאותה בעיה הקיימת בשני הדברים כשהם בזה אחר זה, קימת גם כאשר היא בבת אחת, אלא שגם כאשר הבעיה אינה קיימת כאשר הדברים מתבצעים בבת אחת, לא ניתן להחילם בבת אחת, אם לא ניתן לבצעם בזה אחר זה.

סיבת הכלל

האחרונים נחלקו, האם דין זה, שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, הוא מכיוון שהחלויות מנוגדות זו לזו בזו אחר זו הן גם מונעות אחת את חלות השניה בבת אחת, או שמא מכיוון שהמעשים סותרים זה את זה בבת אחת הם סותרים זה את זה בבת אחת. בין שתי הדיעות, יהיה חילוק הלכתי כאשר החלות נעשית מאליה בידי שמים ולא בידי אדם. האור שמח מכריע כצד השני, ומביא ראיה לדבריו מתוספות הכותב שבקדושה הבאה מאליה בידי שמים ניתן להחיל שני דברים הסותרים זה את זה בבת אחת.

אחת משתי חלויות המפריעה לשנייה

רבי חיים סולובייצ'יק‏^[2] חוקר, מה יהיה באופן שרק אחד משני הדברים סותר זה את זה ולא השני, ומכריע כי מדובר במחלוקת ראשונים.

במסכת נדרים הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין באדם שאמר לאשתו על נדר מסוים, שהוא מקיים ומפיר אותו בבת אחת, ומסקנת הגמרא היא כי "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו". הרשב"ם מסביר את הגמרא כי לא חלה לא ההקמה ולא ההפרה, ואילו הרמב"ם פוסק שההקמה חלה ורק ההפרה אינה חלה.

מסביר רבי חיים בדעת הרמב"ם, כי בעוד שההקמה הינה סתירה מהותית להפרה, שכן דין הוא שאחרי הקמת הנדר לא ניתן להפיר אותו, הרי שההפרה אינה סתירה במהותה להקמה, שכן גם נדר שהופר - ניתן היה מצד החלות להקים אותו, אלא שהדבר לא אפשרי מכיוון שאחרי שהנדר הופר הוא לא קיים יותר, ולא ניתן להקים נדר שאינו קיים. אם כן, סבור הרמב"ם, שמכיוון שההקמה אינה מופרעת על ידי ההקמה, היא חלה. אבל הרשב"ם סבור, שכל שני דברים שאין ניתן להחיל כל אחד משניהם בזה אחת זה, לא ניתן גם להחיל אותם בבת אחת, למרות שרק אחד משניהם מפריע לחלות השני.

הערות שוליים