שליח עושה שליח

שליח עושה שליח הוא כלל בהלכות שליחות לפיו שליח רשאי למנות שליח אחר שיבצע את השליחות במקומו. זאת, בהנחה שהשולח אינו מקפיד על כך שדווקא השליח שמינה יבצע את השליחות. כלל זה שנוי במחלוקת וקיימים לו סייגים רבים.

רקע

באופן עקרוני ההלכה קובעת ש"שלוחו של אדם - כמותו", ובתחומים מסוימים פעולתו של שליח נחשבת כפעולתו של השולח. הדבר איננו מובן מאליו, וחז"ל למדו זאת מפסוקים מיוחדים במקרא. זאת, בתנאי שהשליח אכן רצוי לשולח והוא עושה את מעשיו בהתאם למה שנתבקש. אם חרג מן הסמכות שהוענקה לו - אינו נחשב לשליח, ואין למעשיו תוקף מחייב מבחינת השולח.

השאלה האם שליח עושה שליח נדונה משני היבטים: עקרוני - האם הדין "שלוחו של אדם כמותו" מורחב גם לשליח שני, ויש תוקף למעשיו בשם זה ששילח את משלחו. ומעשי - האם בהערכת כוונותיו של השולח יש להניח שבאופן סתמי הוא מרשה לשליח הראשון למנות שליח שני במקומו, או שאין להניח כך ללא הסכמה מפורשת של השולח.

בתלמוד‏^[1] מופיעה ברייתא ובה דרשה מן המקרא ששליח רשאי לעשות שליח. דרשה זו עוסקת בהיבט העקרוני, ומחדשת שגם שליח שני יכול להחשב כ"שלוחו של אדם כמותו". אולם אין בדרשה זו אמירה ברורה לגבי ההיבט המעשי, וייתכן שהדרשה עוסקת רק במקרה שהשולח הרשה במפורש לשליח למנות לו מחליף.

הדיון התלמודי עוסק בשני ההיבטים הללו: באלו מקרים קיימת סמכות עקרונית של השליח למנות שליח, ובאלו מצבים קיימת הנחה מעשית שהשולח אכן מסכים לדבר.

במשנת התנאים

במשנה במסכת גיטין‏^[2] נאמר:

	המביא גט... וחלה - הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו: טול לי הימנה חפץ פלוני - לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר

.

המשנה מבחינה, אפוא, בין שליח להבאת גט, שרשאי למנות שליח במקומו, לבין שליח לקבלת חפץ: במקרה הראשון אנו מניחים שלשולח לא אכפת מי יביא את הגט, ואילו במקרה השני ייתכן שהשולח סומך רק על זה שמינה.

בתוספתא נחלקו תנאים בשאלה זו:‏^[3]

	המביא גט... שליח עושה שליח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין שליח עושה שליח בגיטין.

האמורא רב כהנא דייק מלשון המשנה "וחלה", שדווקא כאשר השליח אנוס שלא לבצע את שליחותו הוא רשאי למנות שליח תחתיו. על פי זה התלמוד מתלבט בשאלה האם המחלוקת בתוספתא עוסקת בשליח שחלה, ואפילו במקרה זה סובר רבן שמעון בן גמליאל שאינו יכול למנות שליח אחר, והמשנה חולקת עליו; או שבשליח שחלה מודה רשב"ג שניתן למנות שליח אחר, והמשנה סוברת כדעתו‏^[4].

מחלוקת הראשונים על הכרעת ההלכה בין האפשרויות שבגמרא

במשנה אחרת במסכת גיטין‏^[5] נאמר:

אמר לשניים: 'תנו גט לאשתי' או לשלושה: 'כתבו גט ותנו לאשתי' - הרי אלו יכתבו ויתנו. אמר לשלושה: 'תנו גט לאשתי' - הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו, מפני שעשאן בית דין. הרמב"ן מסביר כי כאשר אדם אומר לשלושה עדים לכתוב, הוא ממנה אותם לבית דין, ולמרות הכלל האומר כי "מילי לא מימסרי לשליח", שונים הדברים כאשר מדובר בבית דין שכוחם אלים גם כדי לבצע שליחות של דבר מילי.

מילי לא מימסרן לשליח

הדין ששליח עושה שליח תקף דווקא כאשר נמסר לשליח דבר שאליו הוא נשלח, כמו למשל שליח שמסרו לידו גט, נחשב הדבר שהוא "שלוחו של אדם כמותו" לעניין הגירושין, ולכן יכול הוא למנות גם שליח אחר לבצע את מעשה הגירושין. אך כאשר מדובר על דבר רוחני, כמו אדם הממנה שליח לכתוב גט, במקרה כזה לא ניתנה לידו הבעלות על מעשה הגירושין, ואין הוא נחשב לבעל המעשה באופן שיוכל למנות שליח אחר, וזאת על פי הכלל "מילי" לא מימסרי שליח, כלומר שליחות שאינה נמסרת בחפץ מסוים הנמסרת לידי השליח אלא רק על ידי פקודה לשליח, שליחות כזו אינה נמסרת לידו של השליח באופן שהוא מקבל את כוחם של הבעלים ויוכל למנות שליח אחר‏^[6].

במרדכי‏^[7] מובאת השאלה האם קידושין נחשבים ל"מילי", או לא. המרדכי מביא את דעתם של גדולי הראשונים, הסוברים כי קידושין נחשבים ל"מילי", ולמרות שבמינוי השליחות נמסרים לידו של השליח מעות הקידושין. המרדכי מסביר זאת בכך, שמינוי שליחות באופן שניתן למנות שליח אחר, שייכת דווקא אם כח הגירושין נמסר לשליח לחלוטין על ידי הגט, במקרה כזה הוא יכול למנות שליח אחר, וזה שייך דווקא בגט שכוח הגירושין תלוי ועומד בכוחו של הבעל ולא בכוחה של האשה, שכן רשאי הבעל לגרש את האשה בעל כורחה‏^[8] אך בקידושין, אין כח הקידושין נמסר לבעל, שהרי הוא תלוי גם בהסכמת האשה, וממילא הוא גם לא יכול למסור לשליח את כוח הקידושין לחלוטין, רק את הכח לבצע את מעשה הקידושין מכוחו, ולכן נחשבים הקידושין ל"מילי".

באומר "אמרו"

הגמרא דנה בקשר לשאלה אם הבעל אמר לשליח עצמו בפירוש שיעביר את השליחות לאדם מסוים, אם גם במקרה כזה חלה ההגבלה האומרת ש"מילי לא מימסרן לשליח", או לא. דעתו של רבי יוסי היא שגם בצורה כזו אין אומרים "שליח עושה שליח", אך שמואל סבור כי במקרה כזה ניתן לשליח האחרון למנות את שליחותו. הרמב"ן מסביר, כי אין כלל זה עומד בניגוד לכלל "מילי לא מימסרן לשליח", שכן לא השליח הוא זה שממנה את השני למלאות את שליחותו, אלא הבעל עצמו הוא זה שממנה את השליח השני למלאות את שליחותו.

בנבחרי ציבור

הריב"ש‏^[9] פוסק כי למרות שנבחרי ציבור הם למעשה שליחים של הקהל, הם לא יכולים למנות נבחרים נוספים או אחרים במקומם, וזאת מפני שברור שאין דעתם של הציבור נוחה מכך, והכלל האומר ששליח עושה שליח אינו תקף כאשר הדבר הוא בניגוד לרצון המשלח. סיבה נוספת לכך הוא מנמק שמדובר ב"מילי", ומילי לא מימסרן לשליח.

הערות שוליים