רבי אברהם המלאך

רבי אברהם המלאך היה מגדולי החסידות בדור השלישי.

נולד בשנת תק"א לרבי ודב בער המגיד ממזריטש. מגיל צעיר נטה לכחמת הקבלה, ואביו בחר לו לחברותא את רבי שניאור זלמן מלאדי, מבחירי תלמידי המגיד. הם למדו יחד, חצי יום "נגלה" וחצי יום קבלה. ר' אברהם היה סגפן גדול, התבדל משאר החברה, נהג בפרישות ובחומרות יתרות. דרכו בחסידות היתה עצמאית לחלוטין, ואפילו אינה יונקת מתורת אביו. הוא ראה, לדבריו, את הרעיון החסידי הולך ודועך, מפני שהגלות המעיטה בעם ישראל את אש לימוד הקבלה (חסד לאברהם, הקדמה). לדעתו, הפתרון הוא התדבקות ל'צדיק', "שהוא כלול מכל הדור" ו"היסוד העיקרי של כל היקום והמניע הראשי להעלאת כל היצירה", כי "עלידו יבואו כל הטוב והשלמות לעלולמות התחתונים, כי אי אפשר לבוא שום התגלות לעולם אם לא שיבוא תחילה להצדיק" (חסד לאברהם פרשת וישלח).

כשנפטר אבי בשנת תקל"ג, לא היה מסוגל לרת את מקומו בהנהגת החסידות, על אף שכל צדיקי הדור העריצוהו וכינוהו "המלאך".

הוא התיישב בפאסטוב שעל יד קייב, שם חי בבדידות, ונפטר לאחר כמה שנים, בי"ב בתשרי תקל"ז, בגיל שלושים ושש. בנו יחידו, ר' שלום שכנא מפרוהוביטש, אביו של רבי ישראל מרוז'ין, מייסד חסידות רוז'ין.

תורתו כונה בספר חסד לאברהם.