בכור בהמה

בכור הבהמה הוא אחד מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים.

הציוויים בתורה[עריכה]

שמות יג,יא-טו:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

במדבר יח,טו-יח:

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ, אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה...אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה – קֹדֶשׁ הֵם, אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר, אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ, כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה.

דברים טו,יח-כב:

כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹקיךָ. לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ. לִפְנֵי ה' אֱלֹקיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְכִי-יִהְיֶה בוֹ מוּם, פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר, כֹּל מוּם רָע, לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹקיךָ. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו, כַּצְּבִי וְכָאַיָּל. רַק אֶת-דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל, עַל-הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.

טעמי המצווה[עריכה]

• זכר ליציאת מצרים, שה' הרג את בכורות מצרים והחיה את בכורות בני ישראל, ואולי אפילו הודאה על כך.

• הוא אחד מעשרים וארבע מתנות שציוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'. על ידי נתינת הבכור לכהנים, יהיה להם בשר לאכילה.

• בתוך כל המציאות גנוזה קדושה. בעולם הזה קדושה זו מוסתרת, וייעודו של עם ישראל הוא לגלות את הקדושה שבמציאות. על ידי הקדושה שבבכורות, אנו מבינים שבעצם זו מגמת הולדת החיים בישראל, לגלות קדושה בעולם. אצל הנולד ראשון הקדושה בולטת ומקריבים אותו למזבח, ואילו בשאר כל הנולדים אחריו הקדושה נסתרת והם מסייעים למגמה הכללית של ישראל.

• מן הצד המוסרי ראוי להקדיש את הבכור לה', כדי להראות בזה שכל הבריאה שייכת לה'. מטבעו של אדם שהוא שמח במיוחד לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הנה עוד בהמה החלה להמליט ועושרו ירבה, בשעה זו הוא עלול לשכוח שה' הוא הנותן לו את הכל.

דינים בסיסיים[עריכה]

אם הבכור תמים, הכהן מעלהו לקרבן ואוכל מבשרו בטהרה, ואם נפל בו מום, אע"פ שאין מקריבים אותו צריך ליתנו לכהן, והכהן שוחטו ואוכל את בשרו כבשר חולין.

ומצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א).

קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה בלבד ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'", על מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה, שאין מקריבים מהם קרבן.

מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז.

פרטי דיני בכור בהמה[עריכה]

אם הבכור תמים, הכהן מקריבו על המזבח ואוכל מבשרו בירושלים בקדושה ובטהרה. ואם נפל בו מום, כגון שנחתכה אוזנו - נפסל לקרבן, והוא רכושו של הכהן, ודינו כחולין שמותר לכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותו טמא. כמו כן הכהן יכול למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באיטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה הבכור נמכר בחנות. קדושת הבכור חלה רק על הזכר הנולד מהריון ראשון, אבל אם המליטה תחילה נקבה או שהפילה את עוברה, ואח"כ המליטה זכר - אין בו קדושה. כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור - יש ליתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, מפרישו משאר בהמותיו ומשאירו אצלו ונוהג בו כדין בכור שקיבל מישראל. ואין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח את הכהן בטיפולו. אלא הישראל משהה את הבכור אצלו עד שיגדל מעט, בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום, ואח"כ נותנו לכהן. ואם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו"ע יו"ד שו, ב). ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה". וגם אם נפל בו מום צריך ליתנו לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו"ע יו"ד שו, ז). כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תם בין אם הוא בעל מום. לדוגמה, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז - הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו"ע יו"ד שח, א).

בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה[עריכה]

בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם על המזבח. לפיכך, כאשר נולד בכור, צריכים להמתין עד שיפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז רשאי הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. ולמרות שיש בטיפול בבכור, עד שיפול בו מום, טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב לקבלו יֵראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס את הבכור למקום סגור עד שימות מרעב, משום שהוא מפסיד את הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שיפול מום בבכור, למשל, אסור ליתן בצק על אוזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך את הבצק עם האוזן ויטיל בו מום, וכן אסור לבקש מגוי להטיל בבכור מום (שו"ע יו"ד שיג, א-ג). אלא צריך הכהן לקבל את הבכור ולטפל בו. ואם יפול בו מום מעצמו - ישחטנו, ואם לא נפל בו מום, יצטרך לטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו"ע יו"ד שט, א). וכיוון שכל זמן שלא נפל מום בבכור אסור לשוחטו, היו הכהנים מעוניינים מאוד שיפול בו מום, עד שאמרו שהכהנים חשודים להטיל בבכורות מומים. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו"ע יו"ד שיד, א). ואם נפל בו מום - מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא - מותר לשוחטו (שו"ע יו"ד שט, ב). ואם נפל בו מום ושחטו בלא להראותו לחכם, בשרו אסור באכילה, ואפילו אם לאחר השחיטה אמר החכם שאכן נפל בו מום קבוע, מכל מקום הואיל ולא הראהו לחכם תחילה - קנסוהו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקילו בזה (שו"ע שי, א; ט"ז א).

שותפות עם גוי פוטרת את הבכור מקדושה[עריכה]

בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה השייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים - הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לגוי, או שיש לגוי שותפות בה, אין כל קדושה בבכור שהמליטה, ומותר לעבוד בו ולהשתמש בצמרו ולשוחטו בכל עת. בזמן הזה שבית המקדש חרב, על פי ההלכה יש לעשות שותפות עם גוי בבהמות המבכירות, כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שכל הבכורות התמימים צריכים לעלות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב, איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריכים לטפל בהם עד שיפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא יפול מום עד יום מותם, ואם כן יצטרכו הכהנים לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. וכיוון שחששו חכמים שמא יהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, לפיכך הורו הראשונים שמצווה לשתף גוי בבהמות המבכירות, ועל ידי כך הבכורות שייוולדו בעדר לא יהיו קדושים. ואע"פ שעל ידי מכירה זו מפקיעים את מצוות קדושת הבכור, מכל מקום מוטב להיפטר לגמרי מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו"ע יו"ד שכ, ו). כדי שהגוי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל - הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל, יכול למכור את כל רגליהן הימניות הקדמיות של הנקבות, או את הוושט שלהן, או את אוזניהן, ועל ידי כך הגוי יהיה שותף בבהמות, וכל בכור שייוולד שם לא יהיה קדוש (שו"ע יו"ד שכ, ד). יש לדקדק שהמכירה תעשה כדין, וכיוון שיש שיטות בין הראשונים באיזה קניין על פי התורה יכול הגוי לקנות, יש להחמיר ולמכור לו בכל הקניינים המועילים. לדעת רש"י, הגוי קונה על ידי כסף, לפיכך צריך הגוי לתת פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, ברור לנו שהיהודי חפץ למכור לו את אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות. ועוד יַקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהגוי ימשוך את הבהמות לרשותו, שזהו הקניין המועיל לשיטת רבנו תם. ואם אין שם קרקע השייכת לגוי, תחילה ישכיר היהודי לגוי את המקום שעליו עומדות הבהמות, ואח"כ ימכור לו איבר אחד מכל בהמה מבכירה, והגוי ימשוך את הבהמות, וכיוון שלפני כן שכר הגוי את החצר, קנה במשיכה את חלקו בבהמות (שו"ע יו"ד שכ, ו). ואם ימכור לגוי את חלקו בקניין המקובל באותה המדינה על פי חוק, נחלקו הפוסקים אם מועיל. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש"דינא דמלכותא דינא", ממילא הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, והגוי נעשה שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שייוולדו להן (כנסת יחזקאל י"ד; חת"ס יו"ד שי"ד). ויש אומרים שצריך למכור את הבהמות דווקא על פי הקניין המועיל לפי התורה, ואם מכר בקניין המועיל לפי חוק המדינה ולא לפי התורה, הבכורות שייוולדו יהיו קדושים (דברי חיים ח"ב ק"ז). כבר למדנו, שאף שהטיפול בבכור בזמן הזה קשה, אסור לכהן לסרב לקבל את הבכור מהישראל, שאם יסרב נמצא מבזה את מתנות הכהונה. מכל מקום צריך להוסיף, שאם בכוונה הישראל לא מכר את בהמתו, כדי שתמליט לו בכור קדוש ויוכל לצער בו את הכהן, על ידי שיתנו לו ויחייבו בזה לטפל בבכור עד שימות או עד שיפול בו מום, אין הכהן צריך לקבל ממנו את הבכור (רמ"א יו"ד שו, ד). ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר חלק מבהמתו לגוי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, ישנם דיונים בפוסקים: האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שכיוון שהישראל פשע בכך שלא מכר חלק מבהמתו לגוי, אחריות הטיפול בבכור צריכה להיות עליו (חת"ס ש"ב, פת"ש יו"ד שו, ב, ג).

פטר חמור[עריכה]

עיין ערך פטר חמור