ראיה מן הקטן

ראיה מן הקטן היא ראיה שהגיעה לבית הדין לצורך ממוני או לבית המדרש על ידי קטן או על ידי גדול שאומר שהעדות הייתה בזמן קטנותו.

מקור וטעם

בדבר נאמנות ראיה מן הקטן נחלקו תנאים, אליבא דרבי יהודה (מגילה כ) נראה שאדם יכול להעיד בגודלו על דברים שעשה בקטנותו (שהרי הוא לא חשש לראיה לדבריו מהיותו קטן) וחכמים חולקים.

להלכה קיי"ל אין מביאין ראיה מן הקטן הסבר הדבר בפשטות משום שאין לו נאמנות (שהוא בכלל פסולי חש"ו)

דוגמא

כלל הוא ש"אין מביאין ראיה מן הקטן". במשנה (סנהדרין נב.) מובא: "מצות הנשרפין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צווארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שפותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו". על דעה זו - הסוברת שמיתת שריפה לא היתה שריפת הגוף כולו אלא שריפת בני המעיים בלבד - טען רבי אלעזר ברבי צדוק (ברייתא שם ב): "זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה". את ראייתו זו דחו חכמים באומרם לרבי אלעזר ברבי צדוק: "קטן היית, ואין מביאין ראיה מן הקטן".