ויקישיבה:ארגז חול/אב (המוליד)

הגדרה^[1]– מעמדו של איש המוליד ביחס לצאצא מזרעו.

היחס

אבהות ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה ולד, הרי הוא נחשב לאביו^[2]ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות (דברים כא טו. ספרי שם^[3]לכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר (יבמות כב א-ב; רמב"ם איסורי ביאה יב ז)^[4] אף אומות העולם יש להם יחס, והולד נחשב לבנו של האב שהולידו (יבמות סב א; שם עח ב)^[5] נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם (קדושין סח ב לפירש"י; רמב"ן על התורה ויקרא כד י)^[6]וכן ישראל הבא על הנכרית, אין הולד נחשב לבנו (ספרי שם, לגירסת הגר"א; קדושין סח ב; יבמות כב ב, ורי"ף שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק ב)^[7]

משפחה בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה (יבמות נד ב; ב"ב קט ב וקי ב). לפיכך בירושה, אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב (ב"ב שם). אף בנוגע לייחוס המשפחה, הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים (במדבר א ב. קדושין סו ב, ורש"י שם ד"ה כהנת). היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר (משנה קדושין סו ב; שם סט א).

חזקת אב

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל (חולין יא ב). ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב (תוספתא יבמות פי"ב; סוטה כז א). ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל (סוטה שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק יד, ובית שמואל שם ס"ק כב). אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים (סוטה שם ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; שו"ע אהע"ז ד טו)^[8]

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד (כתובות יד א; רמב"ם איסורי ביאה טו יז; טוש"ע ד כז). היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר (רמב"ם שם). ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר (טוש"ע שם). היו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר, או שאין הולד אלא שתוקי, והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא (יבמות סט ב; קדושין עה א). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס (רמב"ם שם; טוש"ע שם כח); ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס בחזקת אביו (רא"ש ורשב"א, יבמות שם. ועי' בית שמואל שם ס"ק מח).

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו (רמב"ם יבום וחליצה ג ד; טוש"ע אהע"ז קנו ט), ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים (בית שמואל שם). ויש אומרים, שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי (בית שמואל שם, בשם הרשב"א והרא"ש. ועי' שו"ע אהע"ז ד כו).

נאמנות האב

בכור נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (דברים כא יז), יכירנו לאחרים (ב"ב קכז ב). להלכה - דין זה נכון גם כשדברי האב הם נגד מצב שאנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור (ב"ב שם, מחלוקת; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חו"מ רעז יב).

חלל וממזר להלכה - כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל (ב"ב שם, וקדושין עח ב, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טז). וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר (קידושין שם, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טו; שו"ע אהע"ז ד כט). טעם הנאמנות: כיון שנאמן האב לקבוע בכורה, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר; או שמהמילים בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון חייבי לאוין (תוס' ב"ב שם ד"ה כך)^[9] יש אומרים, שהאב נאמן דווקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב, והתורה האמינה רק לאב (שלטי גבורים קידושין שם; המכריע סימן סד; ים של שלמה קידושין פ"ד סט"ו); ויש אומרים, שהוא נאמן לומר אפילו אינו בנו (רמב"ם שם טז)^[10] האב אינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו, ואם יש בנים לבנו, אף על בנו אינו נאמן לפוסלו (יבמות מז א; רמב"ם ושו"ע שם). ואינו נאמן אלא על מי שהוחזק לנו שהוא אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שנתעברה מממזר, אינו נאמן לפוסלו (תרומת הדשן סי' רסז; רמ"א בשו"ע שם).

בתו הקטנה נאמנות מיוחדת יש לאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא נתקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש (דברים כב טז. כתובות כב א; קידושין סג ב; רמב"ם איסורי ביאה א כג).

זכויות האב

דוגמאות לזכויות בבתו הקטנה

• האב זכאי למסור את בתו כשהיא קטנה או נערה לקידושין בכסף, בשטר ובביאה (כתובות מו ב; קידושין ג ב; רמב"ם אישות ג יא; טוש"ע אבה"ע לז א); אבל אסור לו לאב למסור את בתו שלא לשם אישות, בין בשכר ובין בחנם (ויקרא יט כט. תורת כהנים שם; סנהדרין עו א), ואף לשם אישות אמרו חכמים שאסור לקדש בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (קדושין מא א).
• כשהבעל מגרש אותה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, האב מקבל את גיטה (דברים כד ב. כתובות מז א).
• האב זוכה במעשי ידיה של בתו קטנה או נערה (שמות כא ז. כתובות שם), מפני האב מפרנס אותה (קידושין ד א), ואפילו כשהיא גדולה, אם היא סמוכה על שולחנו (טוש"ע חו"מ ער ב).
• האב זוכה בהפרת נדרים של בתו נערה (במדבר ל ד – ו; שם יז. כתובות שם).
• האב זוכה במציאתה של בתו קטנה או נערה, משום איבה (כתובות מז א), לדעת רש"י הטעם הוא שמא לא יזון אותה, ולדעת התוספות הטעם שלא ימסרנה לקידושין למנוול ומוכה שחין. ויש אומרים שזכות מציאתה לאב מן התורה, שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, כל שבח נעורים לאביה (רש"י בבא מציעא יב א ד"ה מציאת; פירוש המשניות להרמב"ם שם).
• נחלקו הפוסקים אם האב זכאי במתנה שנתנו לבתו הקטנה (בית שמואל סי' לז ס"ק א; חלקת מחוקק שם ס,ק א; קצות החושן סי' קעו ס"ק ו).

בבנו הקטן בבנו אין לאב שום זכות מהזכויות שבבתו, מלבד במציאתו כשהוא קטן מתקנת חכמים, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול (ב"מ יב ב, מחלוקת; טוש"ע חו"מ ער ב). ויש זכות לאב בבנו, שאין לו בבתו - האיש מדיר את בנו בנזיר, אבל אינו מדיר את בתו בנזירות (נזיר כח ב וכט א)^[11]

חובות האב

האב חייב למול את בנו, ולפדותו אם הוא בכור לאמו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים (קדושין כט א - ב ול ב). במקום אומנות אפשר ללמדו עסק ומסחר (קדושין ל ב, כדעת חכמים. וכן הלכה - קרבן נתנאל שם. ועי' מג"א סוף סי' קנו). כשם שחייב להשיא אשה לבנו, כן הוא חייב בבתו להלבישה ולתת לה צרכיה כדי שתינשא (קדושין שם). ולא יפחות לה מכסות שפוסקים לעני בישראל, אפילו אם הוא עני, ואם הוא עשיר יתן לפי עשרו (כתובות סז א). חיובי האב ביחס לבנו למולו, לפדותו, ללמדו תורה וללמדו אומנות - הם מן התורה (מכילתא בא פי"ח. ועי' כתובות נב ב). נחלקו חז"ל ביחס לחיובו של האב להשיא לבנו אשה – במכילתא נמנה חיוב זה בין החיובים מן התורה, בעוד שבירושלמי אמרו שחיוב הנישואין אינו אלא למצוה ולא לעכב, ואין כופים על זה (ירושלמי קדושין א ז. וראה קרבן עדה ופני משה שם)^[12] האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה (סוכה מב א ועוד). מצות חינוך היא מדברי סופרים (שם כח ב; חגיגה ד א ועוד)^[13] האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש (כתובות סה ב; טוש"ע אהע"ז עא א), ואם אינו רוצה כופים אותו (תוס' שם ד"ה אבל; חלקת מחוקק שם ס"ק א). חיוב זה בפני עצמו הוא, ואפילו הבא על הפנויה בזנות וילדה, שאין עליו חיוב מזונות לגבי האשה, חייב לזון את הולד (שו"ע אהע"ז עא ד)^[14]ואפילו מתה האשה לא נפקע מחיובו (ב"ש ס"ק א). מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אינו חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה (כתובות מט ב; רמב"ם אישות יב יד וטו; שו"ע אהע"ז עא א). גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים (ב"ש סי' עא ס"ק ג). ואם לוקח מעשי ידי הבת – חייב במזונותיה מן התורה (כתובות מג א).

אבהות על עובר

זכות מיוחדת יש לאב בבניו כשעוד לא נולדו בעודם עוברים (עי' רש"י מגילה יג א ד"ה בשעה, וסנהדרין סט א ד"ה אלא כי). מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב (שמות כא כב). התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה אחר בזנות (ב"ק מג א). נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר (משנה קדושין עח ב; טוש"ע אהע"ז ד כט). וכן יכול להדיר בנו בנזיר מרחם (ירושלמי נזיר ד ו, ז א).

טבעו של אב

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים:

• האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב במחתרת על בנו, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו, שנאמר אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ (שמות כב א-ב), אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו (סנהדרין עב א).
• אין דרכו של אב להקפיד על בניו הסמוכים על שולחנו אם הם אוכלים בנכסיו, ולכן אם אכלו פירות מקרקעותיו שנות חזקה - שלש שנים - אינה חזקה, שאין אכילתם ראיה שמכר או נתן להם (ב"ב מב א).
• דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר אחר לא קנה (שם קמב ב ורשב"ם).
• האב לגבי הבן משעבד עצמו, ולכן ערב קבלן לכתובת אשה של בנו משתעבד, מה שאין כן לאחר (שם קעד ב).
• אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה (שם); וכיוצא.

אב שלא על ידי ביאה

הולדה באמבטיה בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע ונתעברה וילדה (עי' חגיגה טו א – בענין בתולה לכהן גדול, ועי' ס' מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים אות ג, בענין בן סירא) - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר, שכן כתבו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש, שמא תתעבר משכבת זרעו ונמצא אח נושא את אחותו מאביו (הר' פרץ הגהת סמ"ק ישן, הובא בב"ח יו"ד סי' קצה), הרי שמתייחס לאביו (שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רסג; פחד יצחק, ע' בן-בתו; ב"ש, סי' א סק"י; משל"מ, אישות טו ד); ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל-הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לישא אחותו מבעל-הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה (ט"ז אבהע"ז סי' א סק"ח; ברכי יוסף, אבהע"ז סי' א אות יד. ועי' חלקת מחוקק שם ס"ק ח שהסתפק).

הזרעה מלאכותית בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר^[15]ודין זה נכון אף לשיטות שאם נתעברה באמבטיה דינו כבנו רק לחומרא, כי כשנתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה נתעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית (שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' י וסי' עא; שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כז; שם ח"ט סי' נא שער ד)^[16]לפיכך הוא אסור בקרובי בעל-הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו^[17]

הערות שוליים