ויקישיבה:ארגז חול/אנציקלופדיה תלמודית:טבילה

הגדרה - טבילת אדם או כלים במי מקוה, לשם טהרה מטומאתם.

טבילה מצינו בהלכה הן לטהר מטומאה^[1], והן לקדושה, כגון טבילת גירות^[2], וחמש טבילות שכהן גדול טובל ביום הכפורים^[3], וטבילת כלי סעודה הנקחים מן הגויים^[4]. וכן מצינו טבילה בטמא מת קודם הזאת שלישי ושביעי^[5], כדי לקבל הזאה, לסוברים כן^[6]. וכן מצינו טבילות מתקנת חכמים: בבעל קרי, להתירו לתורה ולתפילה^[7], ובנכנס לעזרה אפילו שלא לעבודה^[8]. וכן נהגו לטבול בערב יום הכפורים, ועוד^[9].

[טור תה] בערך זה, הדיון הוא בעיקר על טבילה לטהר מטומאה^[10]. על החיוב של טבילת כלי גויים, ע"ע טבילת כלים. על אופן טבילתם, עי' להלן: בכלים. על טבילת ידים לקודש, ע"ע אכילת קדשים^[11]וע' מעלות וע' נטילת ידים.

א. מקורה וגדרה.

כל הטמאים, בין אדם ובין כלים - חוץ מכלי חרס ומפץ^[12]- יש להם טהרה בטבילה במים הנקווים בקרקע^[13]. לשון טבילה במובן של שיקוע הגוף במי מקוה מצינו במשנה. בתורה לא מצינו לשון טבילה לכך^[14], אלא רחיצה לענין טבילת אדם, וכיבוס לענין טבילת בגדים, וביאה במים או שטיפה לענין טבילת כלים^[15]. במצורע הנטהר מטומאתו נאמר: ורחץ במים וטהר^[16], וכן נאמר בו: ורחץ את בשרו במים וטהר^[17], ובזב נאמר: ורחץ בשרו במים חיים וטהר^[18], וכן נאמר: ורחץ במים או ורחץ בשרו במים וכיוצא בבעל קרי^[19]ובמתעסקים בפרה אדומה^[20]ובמשלח השעיר לעזאזל ובשורף חטאת פנימית^[21]ובנוגע באבות הטומאה^[22]ובנטמא בזב וברוקו ובמשכבו ובמושבו^[23], ובנטמא במשכב הנדה והזבה^[24], ובאוכל נבלת עוף טהור^[25], ובטמא מת^[26]. וכן נאמר באיש ואשה ששימשו מטתם: ורחצו במים וגו'^[27]. בבגדים טמאים נאמר: וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב^[28], וכן נאמר בבגד המנוגע: והבגד וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר^[29]. וכן מצינו הרבה פעמים שנאמר בטמאים כבוס בגדים, כגון במתעסק בפרה אדומה: והשרף אתה יכבס בגדיו במים^[30], ובאדם שנטמא במשא נבילה: יכבס בגדיו^[31], ועוד. וכתבו ראשונים שכל מקום שנאמר בתורה רחיצת בשר וכיבוס בגדים, אינו אלא טבילת כל הגוף - וכל הבגד - [טור תו] במקוה, וכל הדברים הללו אף על פי שמפי השמועה הם, הרי נאמר בכלי שנטמא בשרץ: במים יובא וגו'^[32], זה בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים^[33]. וכן למדים טבילה לכלי עץ מהאמור בכלים שנגע בהם זב: וכל כלי עץ ישטף במים^[34]. אף הטמאים שלא הוזכרה בהם רחיצה לטהרם, אלא נאמר בהם שהם טמאים שבעת ימים, כגון נדה וזבה, או טומאת ערב, כמו נוגע בנבילה ועוד, הרי הם בטומאתם עד שיטבלו^[35], שאין טומאה פורחת מן הטמאים בלא טבילה^[36]. על המקורות לכך, ע"ע טהרה^[37].

על המקורות לטבילות לקדושה, עי' בכל טבילה בערכה.

המקוה מטהר את הטמאים^[38], שנאמר בפרשת שרצים: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור^[39], שהם מטהרים את מי שנטמא בשרץ^[40], והוא הדין בכל הטומאות שהן על איש ואשה^[41]. וכן דרשו מהאמור: ורחץ במים את כל בשרו^[42], "במים" במי מקוה^[43], שכיון שה"ב" של "במים" נקוד בפתח, במים המיוחדים משמע - שנקוו מתחילה מעצמם^[44]- להוציא שאובים^[45]שהוא מביאם עכשיו וטובל בהם^[46], או שלמדים מ"במים" שצריך מים מכונסים^[47]ומחוברים יחדיו^[48]. וכתבו ראשונים שאין האשה יוצאת מטומאתה - נדות או זבות - ומידי ערוה, עד שתטבול במים של מקוה כשר, אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם, הרי היא אחר הרחיצה כמו שהיתה קודם לה, שאין דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או מעיין^[49].

כל הכלים שנטמאו יש להם טהרה במקוה חוץ מכלי חרס וכלי זכוכית והמפץ^[50], שנאמר וכל כלי [טור תז] חרש אשר יפל מהם אל תוכו וגו' ואתו תשברו^[51], מלמד שאין לכלי חרס טהרה אלא בשבירה^[52], ולא על ידי טבילה במקוה^[53], וכלי זכוכית - שמן התורה אינם מקבלים טומאה, ומדרבנן מקבלים טומאה ככלי חרס^[54]- עשאום ככלי חרס בזה^[55]. ויש שכתבו שמחלוקת אמוראים בדבר, ולרב אשי, וכן הלכה, כלי זכוכית דינם ככלי מתכת לענין טהרה, ויש להם טהרה במקוה^[56].

המפץ - שאין לו טהרה במקוה^[57]- פירשו ראשונים שהוא של קנים ואין לו בית קיבול^[58], ועשוי למדרס, שפשוטי כלי עץ אינם מקבלים טומאה^[59]אלא כשעשויים למדרס, שמקבלים טומאת מדרס^[60]- ומקבלים אף טומאת מת, שכל המקבל טומאת מדרס מקבל טומאת מת מקל וחומר^[61]- וכיון שאין למפץ טומאה וטהרה בפירוש, אלא שנתרבה לטומאה, לא נתרבה לטהרה, שאין נטהרים במקוה אלא אותם כלים האמורים בתורה^[62], לפי שטבילה אמורה בפרשת שרצים ובפרשת מדין - בפרשת שרצים נאמר: מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו'^[63], ובפרשת מדין נאמר: וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו^[64]- ואין למדים טבילה אלא באותם כלים המנויים שם, מה שאין כן בפשוטי כלי עץ^[65]. ויש חולקים וסוברים שפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה^[66], שבפסוק: וכל כלי עץ תתחטאו, אף פשוטי כלי [טור תח] עץ במשמע^[67], בדומה לכלי מתכת שנאמרו באותה פרשה לענין טבילת כלי סעודה הנקחים מן הגוי^[68], או שמאחר שפשוטי כלי עץ הראויים למדרס נתרבו לטומאה, נתרבו אף לטהרה, ובכלל כלי עץ שבפרשת שרצים ובפרשת מדין הם^[69], או לפי שנאמר בפרשת זב: וכל כלי עץ ישטף במים^[70], ובכל כלי שמקבל טומאה מן הזב המקרא מדבר, ואף פשוטי כלי עץ הראויים למדרס במשמע, שאף הם קרויים כלים^[71]. ויש שכתבו הטעם לפי שבסמוך לפסוק "וכל כלי עץ תתחטאו" נאמר: אך את הזהב וגו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים^[72], "אשר לא יבא באש" היינו כלי עץ, "תעבירו במים" - לטהרם מטומאתם^[73]- מקיש עץ למתכת, מה כלי מתכת בפשוטים^[74], אף כלי עץ בפשוטים^[75]. לדעה זו, מפץ שאין לו טהרה במקוה הוא העשוי משיפה או גמי, שאינם מקבלים טומאה מן התורה אפילו יש להם בית קיבול^[76], אלא שכשעשויים למדרס מיטמאים במדרס^[77], ומיטמאים בטומאת מת מקל וחומר^[78], ואין להם טהרה במקוה^[79], שכיון שאין כלי שיפה וגמי בכלל הכלים שהוזכרו לענין טבילה, אין להם טהרה, ואף על פי שמקל וחומר נתרבה שיש להם טומאת מת, אין למדים מקל וחומר להקל עליהם שיהא להם טהרה במקוה^[80].

אוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה^[81], שלא מצינו להם טבילה בתורה^[82]. על חיבור מים טמאים למקוה שמיטהרים בתורת זריעה, ע"ע השקה^[83].

[טור תט] על ההבדלים בין טבילת אדם לטבילת כלים טמאים, לענין שיעור המקוה, ע"ע מקוה וע' מעין. על השיעור לטבילת כלי גויים, ע"ע טבילת כלים.

אף על פי שהמקוה מטהר את הטמאים מטומאתם, אינו מציל על הטהורים מליטמא^[84], שאם טבל בעודו טהור, אין טבילתו מועילה לו שלא יטמא אם יגע אחר כך בשרץ^[85], ולא עוד אלא שאפילו נגע בשרץ כשהוא בתוך המים, הרי זה נטמא^[86], ולכן אם בעודו במים נגע בידו אחת בזב^[87]וביד אחרת נגע בכלי שמקצתו חוץ למקוה, הכלי טמא^[88], וכן שנינו: אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונגע בנבלתם יטמא^[89], הלל אומר אפילו הם בתוך המים^[90], ואין המקוה מציל על הטהור מלהטמא^[91], שלא תאמר שאם המקוה מטהר את הטמאים, קל וחומר שיציל את הטהור מלהטמא, לכך נאמר: ונגע בנבלתם יטמא^[92].

נגע בנבילה או במשכב הזב בהיותו בתוך המקוה, ונטמא^[93], הרי זה נטהר בעלייתו מן המקוה, וכן זב שדרס על המשכב השקוע במקוה, כשיעלה המשכב מן המקוה יטהר^[94], וכתבו אחרונים שאין הטובל נטהר אלא בעלייתו מן המקוה, אבל לא בעודו במקוה^[95], ולאו דוקא שיצא כולו או רובו, אלא אפילו הוציא אצבעו מחוץ למים, או שנחסר שיעורם של מי המקוה, הרי זה כאילו עלה, וכן אם נדבקה בו חציצה כשהוא בתוך המקוה, כיון שמקום החציצה נדון כאילו אין המים באים שם^[96], [טור תי] הרי זה כאילו יצא מהמקוה^[97]. וכתבו אחרונים שלדעה זו אף כשנטמא חוץ למקוה וטבל, אינו נטהר עד שיעלה^[98], ואם העריב שמשו בעודו כולו במקוה, הרי זה טבול יום עד שיעריב שמשו למחר^[99].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שהטמא שטבל נטהר מיד, אף על פי שהוא עדיין שקוע כולו במקוה^[100], ואף בנטמא בתוך המקוה, יש שכתבו שכיון שפירש מן המטמא נטהר מיד, אף על פי שלא עלה עדיין מן המקוה^[101].

החייב חמש טבילות - שנטמא חמש פעמים - כיון שטבל פעם אחת נטהר^[102], ואפילו אמר: על הראשונה אני טובל, נטהר מכולן^[103]. ואפילו הן טומאות שונות, כגון מצורע שראה זוב, וספר לזובו ונרפא מצרעתו, טובל טבילה ראשונה לטהרת המצורע^[104], והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו^[105].

הטובל ושרץ בידו, לא עלתה לו טבילה^[106]. יש מהאחרונים שכתבו שאין זה משום שנטהר וחוזר ונטמא מחמת מגעו בשרץ, אלא שכל שהוא נוגע בשרץ לא עלתה לו טבילה כלל, שעיקרה של טבילה היא לטהר, וכל שאינו נטהר אין הטבילה מועילה כל עיקר^[107], ודוקא כשירד לטבול מטומאת שרץ, אבל ירד לטבול מטומאת מת שהיא חמורה יותר, הרי זה נטהר מטומאת מת, וטמא בטומאת שרץ שנגע בו^[108]. ומטעם זה נדה [טור תיא] בזמן הזה, שהיא טמאת מת, טובלת לנידותה ומותרת לבעלה, שכיון שלענין איסור לבעלה טומאת נדה חמורה היא מטומאת מת, טבילתה מטהרתה מטומאת נידות, וכן בעל קרי שהוא טמא מת, טובל לקריו אף על פי שטמא בטומאת מת החמורה, כיון שיש חומר בטומאת קרי שהיא טומאה היוצאת מגופו^[109]. וכן מצינו בזבה שהיא מצורעת, שכיון שטהרה מזובה סופרת מיד - וטובלת - ונטהרת מלטמא את בועלה, אף על פי שנשארת מצורעת^[110], וכן זב טובל לזובו אף כשהוא מצורע, וטבילתו מועילה לו שלא יטמא בהיסט, לסוברים שאין מצורע מטמא בהיסט^[111]. לדעה זו, טמא מת שירד לטבול ובהיותו בתוך המקוה נגע בשרץ ולא ידע מטומאת השרץ עד שנכנס למקדש, פטור מקרבן, שמשום טומאתו זו אינו חייב על טמאת מקדש וקדשיו, כיון שלא היתה לו ידיעה בתחילה^[112], ומטומאת המת שהיתה לו בה ידיעה בתחילה כבר נטהר בטבילה, אף על פי שבשעה שטבל ממנה היה שרץ בידו, שהרי טומאת שרץ קלה יותר, אבל אם ירד לטבול מטומאת שרץ ובתוך המקוה נגע במת, חייב, שכיון שטמא בטומאת מת החמורה, לא נטהר מטומאת שרץ שידע בה בתחילה^[113]. ויש מהאחרונים חולקים וסוברים שאף כשאין שום חומר בטומאה שהגיע זמנה לטבול מבטומאה שלא הגיע זמנה לטבול, הרי זה טובל ונטהר [טור תיב] מהטומאה שהגיע זמן טבילתה^[114], וכן כתבו ראשונים ביולדת בזוב - לדעת הפוסקים כאביי שימי לידה שאינה רואה בהם אינם עולים לספירת זיבתה^[115]- שצריכה לטבול בסוף ימי לידתה לטהר עצמה מטומאת לידה, ואז תוכל להתחיל בספירת זיבתה^[116], ואף שאין חומר בטומאת לידה מבטומאת זיבה, עולה לה טבילתה לטהרה מטומאת לידה^[117]. על ספק טבילה, ע"ע חזקה (ב)^[118].

ב. מצותה וברכתה.

טבילת הטמא במי מקוה היא מצות עשה, והוא מה שנאמר בבעל קרי: ורחץ במים את כל בשרו^[119], ונמנית במנין המצוות^[120]. וכתבו ראשונים שאין מצוה על הטמא שייטהר, ואם רוצה לא להטהר ולא להכנס זמן רב למחנה שכינה, הרשות בידו^[121], וכן שנינו בתורת כהנים, במשלח את השעיר לעזאזל: ורחץ את בשרו במים^[122], יכול גזרת מלך - שיהא חייב לטבול - תלמוד לומר ואחרי כן יבוא אל המחנה^[123], שאינו טובל אלא מפני הטומאה^[124], שאין האדם מצווה להטהר, ומה שאמרו שהיא מצות עשה אינו אלא לענין שכשירצה להטהר, לא יוכל להטהר אלא בטבילה^[125]. ויש שכתבו שאם רוצה להטהר מצוה עליו לטבול לטהרתו, ואם לא טבל ונכנס למקדש או אכל קודש, ביטל מצות עשה זו, מלבד מה שחייב כרת משום טמאת מקדש וקדשיו^[126]. וכתבו אחרונים שאין הטבילה [טור תיג] מצות עשה שתדחה לא תעשה, כשאר מצוות עשה שדוחות מצוות לא תעשה^[127], שהרי אם רצה עומד בטומאתו ואינו טובל^[128], והרי זו דומה למצות עשה של שחיטה שאינה מצוה חיובית^[129]. וכן כתבו ראשונים שטבילה אינה אלא הכשר לדבר אחר, וכמו טבילת נדה שמתירתה לבעלה, אבל אינה מצוה של חובה^[130].

לא נאמרו הדברים שאין מצוה לטבול ולהטהר, אלא לדעת הסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה^[131]- ולדעתם אין הטבילה מצוה אלא הכשר^[132]- אבל לסוברים טבילה בזמנה מצוה, ואסור לטמא להשהות טבילתו^[133], מצות עשה על הטמא לטבול ולהטהר מטומאתו, ואפילו אינו רוצה להטהר^[134], ואף כשעבר הזמן, הטבילה עצמה מצוה היא, ואפילו אינו נכנס למקדש ואינו אוכל קדשים, ואף על פי שאינו חייב לטבול בו ביום כיון שעבר הזמן^[135], אסור לו לעמוד בטומאתו ולא לטבול כל עיקר^[136], ולפיכך אף הראשונים שלא מנו דיני הטומאות במנין המצוות כיון שאין בהם צד מצוה^[137], הסכימו למנות טבילת טמאים במנין המצוות^[138], לפי שלדעתם להלכה טבילה בזמנה מצוה^[139]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שאף על פי שטבילה בזמנה מצוה, אם עבר זמנה ולא טבלה אינה חייבת לטבול עוד^[140].

על המצוה לטהר את עצמו ברגל, ע"ע טהרה וע' שלש רגלים.

[טור תיד] אם מצוה על הטמאים לטבול מיד שהגיע זמן טבילתם^[141], נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי ובית הלל טבילה בזמנה מצוה^[142]- וכן דעת ר' יוסי^[143]ור' מאיר^[144]- שהטמא חייב לטבול מיד שהגיע זמן טבילתו, ואם זמן טבילתו בלילה לא ימתין עד לבוקר^[145], שנאמר בבעל קרי: והיה לפנות ערב ירחץ במים^[146], או לפי שנאמר בטמא מת: והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב^[147], לא בא מקרא זה - וחטאו ביום השביעי - אלא ללמד על הטבילה שתהא ביום השביעי^[148], שכן הזאה עצמה כבר נאמר בה שתהא בשלישי ובשביעי^[149]. לדעת ר' יוסי בר' יהודה טבילה בזמנה אינה מצוה^[150], שאם איחר טבילתו לא חיסר מצוה^[151]- וכן דעת רבנן^[152]- שמה שאמרה תורה: והיה לפנות ערב ירחץ במים, אינו חיוב, אלא עצה טובה, שאם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת^[153], ו"וחטאו ביום השביעי" על ההזאה נאמר^[154]. וכתבו ראשונים שר' יוסי בר' יהודה אינו חולק על בית שמאי ובית הלל, אלא שלדעתו בית שמאי ובית הלל לא אמרו דבר זה מעולם^[155].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים טבילה בזמנה מצוה^[156], ואותה שאמרו בירושלמי: אסור [טור תטו] לאשה להשהות טבילתה^[157], הרי זה משום שטבילה בזמנה מצוה^[158], ואפילו אין בעלה בעיר, טובלת בזמנה^[159], ואם עבר זמנה ולא טבלה, מותרת להשהות טבילתה^[160]. ויש פוסקים טבילה בזמנה אינה מצוה^[161], ולכן נהגו הנשים שלא לטבול כשאין הבעל בעיר^[162], ואותה שאמרו בירושלמי שאסור לאשה להשהות טבילתה, הרי זה מטעם אחר^[163], אבל כשבעלה בעיר מצוה לטבול בזמנה כדי שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד^[164].

מצות טבילה בזמנה - לסוברים כן^[165]- אמורה אף בטבילה דרבנן של טבולת יום ארוך - יולדת שטבלה בסוף ימי טומאתה^[166], שהיא טבולת יום עד הערב שמש של יום ארבעים ללידתה אם ילדה זכר, ושל יום השמונים אם ילדה נקיבה^[167], ולדעת בית שמאי צריכה טבילה בליל ארבעים ואחד לזכר וליל שמונים ואחד לנקיבה^[168], כדי לאכול בתרומה, שמתוך אריכות הזמן שהיא טבולת יום, הסיחה דעתה^[169]- שצריכה לטבול בזמנה, ולא תמתין עד למחר^[170].

אף בטומאת ספק, מצוה לטבול טבילה בזמנה, לסוברים טבילה בזמנה מצוה, ואפילו יש בו עוד ספק טומאה אחרת, שגם לאחר הטבילה עדיין ישאר טמא מספק הטומאה האחרת, מצוה עליו לטבול טבילה בזמנה, בין בטבילה מטומאה [טור תטז] דאורייתא ובין בטבילה דרבנן של טבולת יום ארוך^[171], ואפילו יש ספק ספיקא לפטרו, צריך לטבול^[172]. אף מי שטמא שתי טומאות, והגיע זמן טבילה של טומאה אחת, מצוה לטבול ולהטהר ממנה, אף על פי שנשאר טמא מחמת הטומאה האחרת, כגון נדה שהיא טמאת מת והגיע זמן הטבילה לנדותה, חייבת לטבול אף על פי שנשארת טמאת מת^[173]. ויש ראשונים שכתבו יותר מזה, שלדעת חכמים - והלכה כדבריהם^[174]- שזב שראה קרי צריך טבילה^[175], הרי זה לפי שהוא עושה מצוה בטבילתו, אף על פי שהוא נשאר עדיין בטומאה חמורה וטבילתו כעת אינה עולה לו לטהרה, ולכן אף הדרים בארץ טמאה - בחוץ לארץ - ואין להם שום טהרה, צריכים טבילה מכל טומאה, שמצות עשה היא, שנאמר: ורחץ במים^[176]. מהאחרונים יש מצדדים לומר שיולדת בזוב, לסוברים שימי לידתה עולים לה לספירת זיבתה^[177], אינה צריכה לטבול לזיבתה, שכיון שאין טבילה זו מועילה לה, שהרי היא טמאה משום יולדת, אין כאן משום טבילה בזמנה מצוה^[178].

זבה גדולה, שטעונה ספירת שבעה נקיים^[179]- לדעת הסוברים שצריך שיהיו ימי הנקיים ספורים לפנינו ואם לא ספרה אינם עולים לה לשבעה נקיים אפילו אם לא ראתה בהם דם^[180]- חייבת [טור תיז] לספור שבעה נקיים כדי שתוכל לטבול בזמנה^[181]. וכתבו אחרונים שאם היתה הטבילה תלויה בדבר אחר המעכבה, כגון טמא מת בשביעי שלו שאינו יכול לטבול עד שיזו עליו^[182], אין עליו מצוה להזות - אם הזאה בזמנה אינה מצוה^[183]- כדי שתהיה הטבילה בזמנה, שלא אמרו טבילה בזמנה מצוה אלא כשהטהרה באה על ידי הטבילה לבדה^[184].

אף בכלים טמאים, כתבו אחרונים שטבילה בזמנה מצוה^[185], ויש חולקים וסוברים שבכלים לא אמרו שטבילה בזמנה מצוה^[186].

אשה שיצאה מלאה - מעוברת - ובאה לפנינו ריקנית, ואינה יודעת אימתי ילדה, ושמא בימי זיבה ילדה שהיא צריכה ספירת שבעה נקיים להטהר^[187], נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי ובית הלל - שטבילה בזמנה מצוה^[188]- מטבילים אותה עשרים ושמונה טבילות בשלשת השבועות הראשונים מזמן שבאה לפנינו, היינו ארבע עשרה טבילות בשבועיים הראשונים, טבילה בכל לילה, שמא באותו יום כלו שבעה ימים ללידת זכר או ארבעה עשר יום ללידת נקיבה, והיולדת טובלת בלילה^[189], ועוד ארבע עשרה טבילות בשבוע השני והשלישי, טבילה בכל יום, שמא יולדת בזוב היתה, ובכל יום הדבר ספק שמא בו כלו ימי ספירת נקיים שלה - שלא התחילו אלא כשעברו ימי טומאת לידה, לסוברים כן^[190]- והזבה טובלת ביום^[191]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבשבוע השני טובלת [טור תיח] בכל לילה^[192], צריכה לטבול אף בכל יום, שכל שחייבת טבילה מצד אחד ביום ומצד אחד בלילה, אין טבילת יום עולה לשל לילה, ואין טבילת לילה עולה לשל יום^[193]. לדעת בית שמאי שטבולת יום ארוך של יולדת נקיבה טובלת בליל שמונים ואחד^[194], מטבילים אותה אף בכל לילה שבשבוע השלישי ובלילות הבאים על מלאת שמונים יום משעה שבאה, שבכל יום הדבר ספק שמא יום שמונים ללידתה הוא, ושמא ילדה נקיבה, ונמצאת טובלת לבית שמאי תשעים וחמש טבילות^[195]. ואפילו ראתה דם באותם שבועות, שהיא טמאה מספק שמא כלו ימי טוהר שלה, מטבילים אותה מספק שהיא טבולת יום ארוך - ואינה נדה - שטבילה בזמנה מצוה^[196], ודוקא שלא ראתה בכל לילה בתחילתו קודם טבילה, שאם ראתה אז, נדה היא, ואין טבילתה מועילה כלום^[197].

ור' יוסי בר' יהודה אומר דיה לטבילה שתהא באחרונה^[198], כשתטהר לגמרי^[199], שלדעתו טבילה בזמנה אינה מצוה^[200].

היה שם - מהשמות הקדושים שאינם נמחקים^[201]- כתוב על בשרו, שהרי זה לא ירחץ^[202]שמא ימחק את השם^[203], או מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום^[204], ונזדמנה לו טבילה של מצוה, נחלקו תנאים: לדעת רבנן כורך עליו גמי - כדי שלא יעמוד בפני השם ערום^[205]- ויורד וטובל^[206], ואם אין לו גמי צריך לחזר אחריו, לפי שטבילה בזמנה אינה מצוה^[207], וימתין עד למחר ויבקשנו^[208], ור' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו^[209]כיון שאין לו גמי, ולא יחזר אחריו, [טור תיט] שלדעתו טבילה בזמנה מצוה^[210], ושמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר^[211], ומצות טבילה בזמנה דוחה איסור העמידה לפני השם כשהוא ערום^[212], ואף על פי שהוא גורם להשם להמחק, גרימת מחיקה מותרת^[213]. וכתבו אחרונים שאף על פי שאין איסור לאו בגרימת מחיקה, אסור לשים את השם במקום שהוא עתיד להמחק^[214], והאיסור מן התורה הוא, שאין לך ביזיון גדול יותר ממחיקת השם^[215], אלא שלטבילת מצוה מותר^[216], שזהו כבוד המקום לעשות מצוותיו, ואין כאן פגם בכבוד שם קודש^[217].

להלכה, יש ראשונים שכתבו שכורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא מסבב בבגדיו^[218]- ויש גורסים: מסבב אחריו^[219]למצוא גמי^[220]- שהלכה, לדעתם, כרבנן שטבילה בזמנה אינה מצוה^[221], ולכן אם לא מצא בגד או גמי צריך לחזר אחריהם^[222]. ויש שכתבו שלסוברים להלכה שטבילה בזמנה אינה מצוה^[223], אסור לסבב בבגדו ולטבול, שמא ישכח ויסירנו, ולא התירו לסבב בבגדו אלא לסוברים טבילה בזמנה מצוה^[224].

ראה קרי ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, לאחר שהתפלל תפילת נעילה^[225], נחלקו תנאים אם טובל ביום הכפורים: לדעת חכמים טובל והולך כל היום כולו^[226], לפי שטבילה בזמנה מצוה^[227], ודוחה איסור רחיצה ביום הכפורים^[228], לסוברים שאסור לטמא לטבול ביום הכפורים^[229], ולסוברים שלא אסרו טבילה ביום הכפורים כיון שאינה רחיצה של תענוג^[230], "טובל והולך" [טור תכ] שאמרו חכמים הוא לענין החיוב, היינו שחייב הוא לטבול^[231]. ר' יוסי ברבי יהודה אומר לא יטבול^[232], שלדעתו טבילה בזמנה אינה מצוה^[233], ואינה דוחה איסור רחיצה ביום הכפורים^[234], או שדבריו לענין החיוב, שלדעתו אינו חייב לטבול^[235]. אף לדעת רבנן, אם ראה קרי מאתמול, שכבר אין הטבילה בזמנה, לא יטבול^[236].

על נדה בזמן אבילות אם היתרה לטבול תלוי בדין טבילה בזמנה מצוה, ע"ע אבלות^[237].

בזמן הזה אין נדה טובלת בזמן שקבעה לה תורה, שהרי החמירו עליה חומרתו של ר' זירא שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליה שבעה נקיים^[238]וטובלת בליל תשיעי לראייתה^[239], ומדין תורה טובלת בליל שמיני לראייתה^[240], ואם ראתה בימי זובה^[241], אינה צריכה אלא שימור של יום כנגד יום^[242], וטובלת למחרת ראייתה^[243], ואף אם ראתה שלשה ימים רצופים בימי זיבה, סופרת שבעה נקיים וטובלת ביום השביעי^[244], והחמירו חכמים שלא תטבול אלא בליל שמיני^[245], ונמצא שלעולם אין טבילת נדה וזבה בזמנה^[246]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שטבילה זו של סוף ימי ספירתה כיון שאינה בזמן טבילה מן הדין, טבילה שלא בזמנה היא ואינה מצוה^[247], ויש שכתבו בזמן הזה, שמצוה - מדרבנן - שתטבול מיד ככלות ימי ספירתה, לסוברים טבילה בזמנה מצוה^[248], ואף אם אין בעלה בעיר אסורה להשהות טבילתה^[249], ואותה שכתבו ראשונים שרבנו שמשון ב"ר שמשון הנהיג לבתו שתטבול בחורף בזמנה אף [טור תכא] כשבעלה לא היה בעיר^[250], הרי זה משום שטבילה בזמנה מצוה^[251], ואף על פי שאין הטבילה בזמן שנקבע לה מן התורה^[252], טבילה בזמנה היא, כיון שאינה מתעכבת מלטבול אלא מפני תקנת חכמים, וכשטובלת בזמן שתיקנו חכמים, חשובה טבילה בזמנה ומצוה היא^[253], אבל אם לא טבלה בזמן שקבעו לה חכמים, אף על פי שנאנסה על כך, אין זו טבילה בזמנה^[254]. יש ראשונים שכתבו שדוקא כשאינה מאחרת טבילתה אלא משום חומרתו של ר' זירא^[255]חשובה טבילה בזמנה, כיון שכך נהגו מזמן התלמוד, אבל אם פסק הדם, ואיחרה הפסק טהרתה^[256], לפי שנהגו להחמיר להמתין בהפסק טהרה משום חשש פולטת, אפילו לא שימשה, וכן הוסיפו על שש עונות והצריכו חמשה ימים או ששה^[257], אין זו טבילה בזמנה^[258].

בזמן התלמוד נהגו הנשים לטבול בליל שמיני לראיית הדם ולשוב ולטבול בסוף ספירת הנקיים^[259], וכתבו ראשונים שנהגו כך משום שטבילה בזמנה מצוה^[260]. ויש שכתבו שנהגו כן משום טהרות^[261], ומעשים בכל יום בזמן הזה - שאין לנו טהרות - שאין אשה טובלת אלא בסוף ימי ספירתה, והוא לפי שלהלכה - לדעתם - טבילה בזמנה אינה מצוה^[262], ואף בזמן התלמוד לא נהגו כן בבבל^[263], כיון שלא עסקו שם בטהרות^[264]. ויש שכתבו שאף אם טבילה בזמנה מצוה, אין הנשים טובלות בזמן הטבילה מן [טור תכב] התורה, לפי שחוששים שמא תשמש עם בעלה, והיא אסורה לו מדרבנן עד שתספור שבעה נקיים ותטבול^[265]. ויש שכתבו שאף על פי שבזמן התלמוד היו נוהגות לטבול בזמן שקבעה התורה לטבילתן - ולא חששו למכשול - בדורות האחרונים ביטלו טבילה זו, שלא יבוא הדבר לידי מכשול^[266].

על הנודר מן המעין, אם טובל בו טבילה של מצוה, ע"ע מצות לאו להנות ניתנו.

כל חייבי טבילות מברכים על טבילתם: אשר קדשנו במצוותיו וציונו על הטבילה^[267], ואף לסוברים שטבילה בזמנה אינה מצוה, אלא הכשר^[268], מברכים על הטבילה כדרך שמברכים על השחיטה^[269], וברכת המצוות היא^[270]. יש מהראשונים שכתבו שמה שמברכים "על הטבילה" ולא "לטבול"^[271], הרי זה לפי שברכת הרשות היא, שאם רצה עומד בטומאתו^[272]. טבל ולא בירך, כתבו גאונים שעלתה לו טבילה, שאין הברכות מעכבות את המצוות^[273].

בעל קרי בזמן הזה, יש שכתבו שאינו מברך על טבילתו^[274], שהרי בטלה תקנת עזרא^[275], ולכן כשטובלים בערב יום טוב^[276]לא יברכו, שאין חובה מן התורה לטבול אלא לביאת מקדש, ובזמן שאין בית המקדש קיים אין חובה, ואסור לברך^[277], ואף על פי שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל^[278], הרי זה כשהוא יכול לטהר עצמו מכל טומאה, מה שאין כן בזמן הזה שאין לנו אפר פרה, ואי אפשר [טור תכג] להטהר מטומאת מת, ולכן אין מברכים על טבילה לקרי^[279], ולא מצינו ברכה על טבילה בזמן הזה אלא לנשים, היינו לנדה ויולדת הטובלות להטהר לבעליהן, אבל לא באנשים^[280]. ויש שכתבו שבעל קרי בזמן הזה מברך^[281], וכתבו אחרונים בטעם הדבר, שאף על פי שאינו חייב להטהר מקריו בזמן הזה, אם רוצה הוא להטהר וטובל, מצוה הוא עושה ומברך עליה, שהרי הועילה טבילתו לקריו להתיר לו להכנס להר הבית^[282], ואף על פי שאין דעתו להכנס לשם, מברך על הטבילה, ואפילו הוא בחוץ לארץ, שהרי בידו לעלות לארץ ישראל ולהכנס להר הבית על ידי טבילה זו^[283]. ויש שכתבו שהטובל בערב יום טוב מברך על טבילתו משום מצות טהרה ברגל, שאף על פי שאינו יכול לטהר עצמו מכל טומאה שעליו^[284], מברך על טהרה מאותה טומאה שהוא נטהר ממנה בטבילתו^[285].

נדה שטובלת משום החומרא שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים^[286], לסוברים ש"כחרדל" שאמרו היינו שראתה דם כמראה חרדל, שאינו דם טמא מן הדין^[287], יש מהאחרונים שכתבו שכשהיא טובלת, מברכת על טבילתה אף על פי שאינה טמאה מן הדין, כדרך שמברכים על הלל בראש חודש - לסוברים כן - שאינו אלא מנהג^[288], וכן יולדת הרואה דם בימי טוהר שלה, שמן הדין טהורה היא^[289]ונהגו לישב עליו שבעה נקיים^[290], מברכת היא על טבילתה, אף על פי שאינה חייבת [טור תכד] לטבול מן הדין אלא משום מנהג^[291]. ויש סוברים שאינה מברכת על טבילה משום דם טוהר^[292], שלא שייך לומר וציוונו על דבר שאף חכמים לא תיקנוהו, ואינו אלא מנהג שנהגו^[293].

ראתה כתם או דם שנוהגים להחמיר מחמת חסרון בקיאות, שכן בזמן הזה אין אנו בקיאים במראה דמים^[294], יש שכתבו שאינה מברכת על הטבילה^[295], ויש סוברים שצריכה לברך^[296]. הטובלת מחמת ספק, בין ספק מחמת מחלוקת הפוסקים ובין ספק במציאות, כגון כשיש ספק אם דם מן המקור הוא או דם מכה^[297], יש שכתבו שאין לה לברך^[298], ויש סוברים שמברכת^[299].

אף על פי שכל המצוות מברכים עליהן עובר לעשייתן^[300], בטבילה יש סוברים שטובל ואחר כך מברך, אם לפי שבטבילת גירות אינו מברך אלא לאחר שטבל^[301], ולא חילקו חכמים בין טבילה לטבילה, או לפי שבעל קרי אסור לברך קודם טבילה מחמת תקנת עזרא^[302]ואינו מברך אלא לאחריה, תיקנו לכל חייבי טבילה לברך לאחר הטבילה^[303]. ויש שכתבו שאף על פי שנדה ושאר טמאים - מלבד בעל קרי - מותרים לברך, לא יברכו עד לאחר שטבלו, שמוטב לברך בטהרה מלברך בטומאה^[304]. ויש חולקים וסוברים שכל חייבי טבילות המותרים לברך, מברכים קודם הטבילה^[305].

כדי לצאת ידי שתי הדעות, יש נוהגות לטבול תחילה ולברך ולטבול שנית^[306]. יש מהאחרונים שכתבו שתתכוין לעשות הטבילה הראשונה על [טור תכה] תנאי, שאם צריך לברך קודם טבילה, לא תעלה לה טבילה זו לטהרתה^[307], ותועיל כוונה זו לסוברים טבילת נדה לבעלה צריכה כוונה^[308], או שאפילו טבילה אינה צריכה כוונה, כיון שמתכוונת בפירוש שלא תיטהר בטבילה זו, מועילה כוונה זו, ואף הנשים שאינן יודעות להתנות נוהגות כן, שכל הטובלת על דעת חכמים היא טובלת, ודעתן שתהא הטבילה על תנאי זה^[309]. וכתבו אחרונים שלדעה זו, הטבילה השנייה היא העיקרית, שהרי לדעת רוב הפוסקים מברכת קודם טבילה, ולכן אם אירע ספק בטבילה השנייה, צריכה לחזור ולטבול, אף על פי שהטבילה הראשונה שטבלה היתה כראוי^[310]. ויש שכתבו שכל שטובלת פעמיים מפני הספק בזמן הברכה, אינה צריכה לחזור ולטבול^[311].

ג. זמנה.

הטמאים שקבעה להם תורה מנין ימים למשך טומאתם, כגון נדה ויולדת זכר וטמא מת שטמאים שבעת ימים, ויולדת נקיבה שטמאה שבועיים, וזב וזבה שצריכים ספירת שבעה נקיים, וכיוצא^[312], ואף כשעברו ימי טומאתם אינם נטהרים אלא בטבילה^[313], אין טבילה מועילה להם באמצע ימי טומאתם, אלא יש שזמן טבילתם הוא ביום האחרון של ימי הטומאה, ויש שהוא בלילה שלאחריו^[314]. וכתבו ראשונים שנדה שטבלה קודם זמנה, לא עלתה לה טבילה זו להטהר אפילו לאחר שבעת ימי נדתה, שהרי זו כטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה^[315], וכן זבה שטבלה קודם כלות ימי ספירתה, לא עלתה לה טבילה אפילו תעשה שימור למחרת, שטבילה קודם כלות ימי ספירתה אינה טבילה כל עיקר^[316], והרי זו כטובל ושרץ [טור תכו] בידו^[317]. יש מהראשונים שמנו במנין המצוות טבילה בזמנה, שנצטוו טמא שרץ וטמא מת וזב וזבה ונדה שלא יקדימו זמן טבילתם, שנאמר בטמא מת: והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחטאו ביום השביעי וגו' ורחץ במים וטהר בערב^[318]. וכתבו אחרונים שאף לדעה זו אין שום צד איסור לטבול קודם הזמן, ובלבד שלא יכנס למקדש ולא יאכל תרומה וקדשים על ידי טבילה זו, שלא אמרה תורה אלא שאין טבילה בתוך הזמן מועילה^[319].

כל חייבי טבילות - חוץ מנדה ויולדת^[320]- טבילתם ביום^[321]האחרון של ימי טומאתם^[322]. וכן שנינו: הזב והזבה, המצורע והמצורעת וטמא מת, טבילתם ביום^[323], ואינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו^[324], שנאמר בטמא מת: וחטאו ביום השביעי וגו' ורחץ במים וטהר בערב^[325], ובזבה נאמר: וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר^[326], ודרשו: אחר מעשה תטהר^[327]בטבילה להתעסק בטהרות^[328], שכיון שספרה מקצת היום השביעי, תטהר על ידי טבילה^[329]. ויש למדים מהאמור בזבה: וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו' והביאה אותם אל הכהן אל פתח אהל מועד^[330], כיצד היא מביאה אותם אל פתח אהל מועד אם אינה מעורבת שמש - שטבול יום אסור בביאת מקדש^[331]- מלמד שהיא טובלת מבעוד יום^[332], שאם לא היתה טובלת עד הלילה, טבולת יום היא בשמיני ואינה יכולה להביא קרבנותיה^[333], וכן שנינו בזב: וביום השמיני יקח לו שתי תרים וגו' ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד^[334], כיצד הוא בא אל פתח אהל מועד אם אינו מעורב שמש, מלמד שהוא טובל מבעוד יום^[335], ונטהר בהערב שמש [טור תכז] של יום השביעי ומותר לו להכנס לעזרה ביום השמיני^[336]. ויש למדים שזבה טובלת ביום מהאמור בנדה: שבעת ימים תהיה בנדתה^[337], ודרשו: "בנדתה" ולא בזיבתה כל שבעה^[338], שדוקא בנדתה אינה טובלת ביום השביעי^[339], אבל בזיבתה טובלת ביום השביעי^[340]. וכן בעל קרי טבילתו ביום^[341], שנאמר: והיה לפנות ערב ירחץ וגו'^[342], וכן זב בעל ראייה אחת שטמא כבעל קרי^[343], הוקש לבעל קרי, מה בעל קרי טובל ביום, אף הוא טובל ביום^[344].

נדה ויולדת טבילתן בלילה^[345], הנדה והיולדת זכר בליל שמיני, והיולדת נקיבה בליל חמשה עשר^[346]- ולא משום פסול טבילת יום, אלא מצד פסול טבילה בתוך זמן הטומאה^[347]- שנאמר בנדה: שבעת ימים תהיה בנדתה^[348]- "תהיה" מיותרת^[349]- ודרשו: תהא בנדתה כל שבעה^[350], ששבעת הימים כולם יהיו בנדתה, ולא תטבול אלא בליל שמיני^[351], והיולדת הוקשה לנדה^[352], שנאמר ביולדת: כימי נדת דותה תטמא^[353].

בועל נדה, לדעת רב שימי מנהרדעא טבילתו בלילה כנדה^[354], ור' זירא אמר טבילתו ביום ואינו כנדה^[355], אלא דינו כטמא מת, שהרי טומאת בועל נדה היא טומאת מגע כמו טומאת טמא מת^[356]. וכן שנינו בברייתא שטבילתו ביום^[357], וכן הלכה^[358].

חייבי טבילות שטבילתם ביום, דנים בהם אם כשעבר זמנם טובלים אף בלילה, וכן דנים אם [טור תכח] הם טובלים בליל אותו היום שנקבע לטבילתם.

כל חייבי טבילות שטבילתם ביום^[359], אם עבר זמן טבילתם טובלים אף בלילה^[360]. ואותה ששנינו בזב וזבה ומצורע ובועל נדה וטמא מת שטבילתם ביום^[361], היינו שאינם צריכים להמתין עד הלילה, אבל אם לא טבלו ביום, טובלים אף בלילה, שהרי כל הנדות בזמן הזה ספק זבות הן^[362], וטובלות בלילה^[363]. ויש ראשונים שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שטבילת טמא מת אינה אלא ביום, ולא בלילה שלאחר יום השביעי, שהוקשה טבילה להזאה^[364]שאינה אלא ביום^[365], ויש שכתבו בטבילת זב וזבה שאינה אלא ביום, ולא בליל שמיני^[366]. ויש מהראשונים מצדדים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש סוברים שכל הטמאים שטבילתם ביום, אינם טובלים בלילות הבאים, ויש אומרים שלאחר זמן הטבילה טובלים אף בלילה, והלכה כדעה זו^[367].

שומרת יום כנגד יום - היינו זבה קטנה שצריכה שימור של יום אחד וטובלת ביום שני לראייתה^[368]- לא תטבול עד שתנץ החמה^[369], שיצא מספק לילה^[370], ואם טבלה מעמוד השחר, יצאה^[371], שכבר יום הוא, אלא לפי שאין הכל בקיאים בו צריכה להמתין בטבילתה - לכתחילה - עד הנץ החמה^[372], אבל בליל יום שני לא תטבול - שמן הדין היה שתהא כזב בעל ראייה אחת שטובל ביום ראייתו^[373], ואף על פי שזו אינה יכולה לטבול בו ביום שהרי צריכה שימור של יום אחד, יהא די לה שתעשה מקצת שימור ותטבול [טור תכט] בלילה שלאחר ראייתה^[374]- כיון שהיא צריכה ספירת נקיים של יום אחד, וספירה ביום היא^[375], בדומה לספירת נקיים של זבה גדולה שאינה אלא ביום, שנאמר בה: וספרה לה שבעת ימים^[376]. לדעת ר' יוסי, יש מהראשונים שכתבו שטובלת בלילה, שלדעתו תחילת הלילה עולה לשימור^[377].

ראתה ביום האחד עשר מימי הזיבה^[378], שלדעת בית הלל, וכן הלכה, אינה צריכה שימור^[379], יש ראשונים שכתבו שטובלת בו ביום, כיון שאינה צריכה שימור^[380], ויש שכתבו שטובלת לערב^[381].

בעל קרי, כתבו ראשונים שטובל והולך כל היום כולו מתחילת הלילה^[382], שנאמר: והיה לפנות ערב ירחץ במים^[383], מלמד שטובל והולך מתחילת הלילה עד הערב שמש^[384], וכן כל הטמאים שאינם צריכים ספירת ימים - היינו שטמאים טומאת ערב - אם נטמאו בלילה טובלים בו בלילה^[385]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שדוקא בעל קרי טובל בלילה, אבל טמא שרץ ושאר טמאים שנטמאו בלילה, אינם טובלים עד לבוקר^[386]. ויש ראשונים שכתבו בין בטמא שרץ ונבילה ובין בבעל קרי, שאם נטמאו בלילה אינם טובלים עד שיאיר היום, ואם טבלו בו בלילה לא עלתה להם טבילה^[387].

הטמאים טומאת שבעה, כתבו ראשונים שאינם טובלים בליל שביעי^[388], ומפרשים אותה ששנינו: אין טובלים עד שתנץ החמה^[389]- [טור תל] שנאמר בטמא מת: והזה הטהור על הטמא וגו' ביום השביעי^[390], שאין הזאה אלא ביום^[391], והוקשה טבילה להזאה^[392]- שהדברים אמורים בטבילת הזב וטמא מת, שאינם טובלים לטומאתם אלא ביום השביעי, אבל לא בלילה שלפני כן, שאף על פי שהלילה תחילת היום הוא - שכן היום הולך אחר הלילה^[393]- אין טובלים אלא ביום עצמו, שהוקשה טבילה להזאה, שבסוף אותו פסוק נאמר: ורחץ במים^[394], והוא הדין לזב ולזבה שאינם טובלים בליל שביעי^[395], וכן כל חייבי טבילה שצריכים ספירת ימים - אף על פי שאינם צריכים ספירת ימים נקיים - כגון טמא מת או מצורע, אינם יכולים לטבול בליל שביעי, שנאמר בזבה: וספרה לה שבעת ימים^[396], ימים ולא לילות^[397]. ואותה שאמרו בזב וזבה ומצורע ובועל נדה וטמא מת שטבילתם ביום^[398], היינו שאינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו^[399], וכן אינם יכולים לטבול בלילה שלפניו^[400], וזו ששנינו: אף הוא - הטמא - טובל בלילה ומזה ביום^[401], לא בטבילת טהרה הדברים אמורים, אלא בטבילה לקבלת הזאה^[402], בין בהזאת שלישי ובין בהזאת שביעי^[403]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שכל הטמאים שאינם צריכים שבעה נקיים, טובלים מתחילת הלילה^[404], ואף טמא מת טובל מתחילת הלילה, שכן שנינו: הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום^[405], והיינו בליל שביעי^[406]. ואותה ששנינו: [טור תלא] אין טובלים עד שתנץ החמה^[407], לא בטבילת הגוף במקוה אלא בטבילת האזוב במי חטאת הדברים אמורים^[408]. ויש שכתבו שמה שטמא מת אינו טובל בליל שביעי אינו משום זמן הטבילה עצמה, אלא משום שאין טבילה מועילה קודם הזאה, שכן שנינו בספרי: קדמה טבילה להזאה, יכול יצא, תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי^[409], ואחר כך: ורחץ במים וטהר בערב^[410], ומאחר שאין מזים אלא ביום^[411], אי אפשר לטבול בלילה^[412]. וכתבו ראשונים שטמא מת ביום השביעי לטומאתו אינו טובל אלא לאחר הזאתו, ואותה ששנינו: הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום^[413], הוא כשהיזה בשלישי ולא היזה בשביעי, שמן היום השמיני ואילך טובל בכל עת שרוצה בין ביום ובין בלילה, ומזים עליו ביום, בין קודם הטבילה ובין לאחריה^[414].

הנדה, שטבילתה בליל שמיני^[415], אם לא טבלה בלילה, מן הדין טובלת מיום השמיני והלאה אף ביום^[416]. ונחלקו אמוראים: בירושלמי אמרו שר' חייא בר אבא הורה לאנשי צור שהיא טובלת - לכתחילה - בין ביום ובין בלילה, וחכמי בבל אומרים שאינה טובלת אלא בלילה, משום חמותה ומשום כלתה^[417]. וכן אמרו רב ור' יוחנן בבבלי: שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה משום "סרך בתה"^[418], שהבת הגדילה עמה תחשוב שיום שביעי הוא - שמן הסתם אין אשה מאחרת טבילתה^[419], [טור תלב] - ותנהוג היא עצמה לטבול ביום השביעי^[420], שתטעה לומר שכשם שזבה טובלת בשביעי לספירתה ביום^[421], כך נדה טובלת בשביעי לראייתה ביום^[422], ונמצאת טבילתה פסולה^[423]ותבוא לידי כרת^[424]. וכתבו גאונים שהלכה כבבלי נגד הירושלמי^[425], וכן פסקו ראשונים שאם נתאחרה ימים רבים, כשתטבול לא תטבול אלא בלילה, שאם תטבול ביום, יטעו ותבוא נדה אחרת לטבול בשביעי^[426].

זבה גדולה, שמן הדין טובלת בשביעי לספירתה ביום^[427]וטהורה ומותרת לבעלה מיד, אלא שאם ראתה בו ביום טמאה למפרע^[428], ולכן אמר ר' שמעון שאסרו חכמים לעשות כן שלא תבוא לידי ספק^[429], כתבו ראשונים שדברי ר' שמעון אמורים על הטבילה, שאף לטבול ביום אסרו חכמים כדי שלא תבוא לידי תשמיש^[430], ואף לסוברים שהאיסור לשמש אינו אלא משום גזירה^[431], ונמצאת הטבילה גזרה לגזרה, החמירו בה כדי שלא תבוא לידי כרת^[432], ולדעת רבנן מותרת לטבול ביום, אף על פי שאסורה לשמש עד הלילה אף לדעתם^[433]. ויש חולקים וסוברים שאין דברי ר' שמעון אמורים אלא לאסרה לשמש, אבל מותרת לטבול ביום^[434], ואף לדעה זו, יש שכתבו שהאמוראים גזרו שלא תטבול ביום השביעי שמא תשמש^[435]. וכן בנדה בזמן הזה שהחמירו בה לחשוש לספק זיבה והצריכוה ספירת [טור תלג] שבעה נקיים^[436], פסקו רבים מהראשונים להלכה שאינה טובלת אלא בליל שמיני לספירתה, אבל לא ביום שביעי שמא תשמש^[437], שאף על פי שמחמת איסור הנדה לטבול ביום שמיני לראייתה משום "סרך בתה"^[438]אין לאסור בזמן הזה - שכיון שכל הנשים אינן טובלות עד שיספרו שבעה נקיים, אין חשש שמא תטעה בתה לטבול בשביעי לראייתה, שהרי עדיין לא כלו ימי ספירתה^[439], ולעולם אין לחשוש שמא תטבול הבת בששי לספירתה^[440]- אסרו על הנדה לטבול בשביעי לספירתה מחשש שמא תשמש בו ביום^[441]. לדעת התנאים הסוברים שטבילה בזמנה מצוה^[442], יש ראשונים שכתבו שזבה טובלת ביום השביעי, שהוא זמן טבילתה מן התורה^[443], אלא שהלכה שטבילה בזמנה אינה מצוה, לדעתם, ואסורה לטבול בשביעי ביום^[444]. לדעת הסוברים להלכה שטבילה בזמנה מצוה^[445], יש ראשונים שכתבו שאף על פי כן אסרו חכמים לטבול ביום מחשש שמא תשמש בו ביום^[446], אלא שכשיש כמה ספיקות באיסורה לבעל, כגון האשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת אימתי ילדה ואם לידתה היתה בזוב^[447], שמטבילים אותה טבילות הרבה, וטובלת בכל יום שיש בו ספק שמא הוא יום שביעי לספירת נקיים של זיבה^[448], כיון שיש בה הרבה ספיקות אינה אסורה אלא בתשמיש, אבל לא אסרו עליה לטבול מחשש שמא תשמש^[449], מאחר שטבילה בזמנה מצוה^[450], ועוד שדוקא כשבליל שמיני מותרת לשמש גזר ר' שמעון שלא תטבול ביום השביעי, שמא תקדים [טור תלד] לשמש, אבל בזו שאף בלילה אסורה לשמש מספק^[451], אין אוסרים טבילתה ביום^[452], שיודעת היא שטבילותיה אינן להיתר אלא למצות טבילה^[453], ואף על פי שבמוצאי יום עשרים ואחד מותרת לשמש^[454], לא אסרו עליה לטבול ביום עשרים ואחד, שכיון שזו טובלת טבילות הרבה ואסורה היא לשמש כל אותו הזמן, לא חששו אף לטבילה זו^[455].

ויש חולקים ופוסקים שהזבה מותרת לטבול ביום השביעי לספירתה, וכן נדה בזמן הזה שהיא ספק זבה טובלת ביום השביעי לספירתה, ודברי ר' שמעון אינם אמורים אלא לאיסור התשמיש אבל לא לטבילה^[456]- ואף האמוראים לא גזרו עליה^[457]- שכיון שהטבילה היא מצוה בזמנה^[458], רחוק לומר שתיאסר לטבול מפני החשש שמא תשמש ושמא תראה דם אחר כך^[459].

אף נדה בזמן הזה - שהחמירו להחשיבה ספק זבה - שלא טבלה בליל שמיני לספירתה, כתבו ראשונים שאסורה לטבול בשמיני ביום - לסוברים שזבה אסורה לטבול בשביעי ביום^[460]- משום "סרך בתה"^[461], כדרך שאסרו על נדה שלא בזמנה לטבול ביום^[462], שאף בזבה, וכן בנדה בזמן הזה שדינה ספק זבה, חוששים שמא תחשוב בתה שביום שביעי היא טובלת, ותבוא אף היא לטבול בשביעי ביום, ושמא תשמש בו ביום^[463], ואף על פי שאין בתשמיש זה אלא איסור דרבנן^[464], ונמצא שאיסור הטבילה בשמיני ביום הוא גזרה לגזרה, משום חומר כרת החמירו עליה^[465]. ואף בתשיעי [טור תלה] לא תטבול אלא בלילה^[466], וכן הדין אף לאחר ימים רבים^[467], שאין הבת מבחנת בין טבילה בזמנה לבין טבילה לאחר זמנה^[468], או לפי שלא פלוג רבנן, לא חילקו חכמים בגזירותיהם^[469]. ויש חולקים וסוברים שזבה טובלת משמיני ואילך ביום - אף על פי שבשביעי לא תטבול ביום, לדעתם^[470]- שדוקא בנדה גזרו משום "סרך בתה", כיון שאם תטבול בשביעי לא תעלה לה הטבילה כל עיקר, מה שאין כן בזבה שאפילו תטעה ותטבול בשביעי לספירתה אינה עוברת אלא על גזירת חכמים שאסרו לטבול בשביעי שמא תשמש בו ביום, ואין גוזרים גזירה לגזירה, ולפיכך נדה בזמן הזה מותרת לטבול ביום מהשמיני לספירתה ואילך, אף על פי שלפני שנהגו בחומרת ר' זירא היתה אסורה לטבול לאחר זמנה ביום, שכן בזמן הזה שכל נדה חוששת לספק זבה, לא שייך בה החשש של "סרך בתה"^[471].

זבה שאסורה לטבול בשביעי לספירתה ביום, לסוברים כן^[472], יש מהראשונים סוברים שאינה צריכה להמתין עד לצאת הכוכבים, אלא טובלת סמוך לשקיעת החמה, וכן נדה בזמן הזה שחוששת לספק זיבה וסופרת שבעה נקיים, מותרת לטבול בשביעי לספירתה סמוך לשקיעת החמה - אף על פי שלפני שנהגו בחומרא של ר' זירא היתה אסורה לטבול אף בשמיני קודם חשיכה^[473]- שהואיל והיום מחשיך ובא אין לחשוש שתשמש עם בעלה קודם חשיכה^[474]. ויש שכתבו שבשביעי לא תטבול עד הלילה^[475], שאף על פי שאין לחשוש בה שמא תשמש קודם [טור תלו] שתחשך, חוששים ל"סרך בתה", שתהא סבורה שאמה טבלה בעוד היום גדול, ותעשה אף היא כן^[476], אבל הטובלת בשמיני - שאינה טובלת אלא בליל תשיעי - אינה צריכה לצאת מביתה למקום הטבילה בלילה^[477]- אלא שתשוב לביתה משתחשך^[478]- ומותרת לטבול סמוך לחשיכה^[479], שכבר אין בה חשש של "סרך בתה", שאין לחשוש שבתה תטבול בעוד היום גדול, שודאי הבת מרגשת בדבר, ולא תטבול אלא סמוך לחשיכה כאמה, ולא תבוא לידי ספק^[480], ואף על פי שבטובלת בשביעי חששו שהבת תטעה ותסבור שאמה טבלה בעוד היום גדול^[481], בשמיני התירו סמוך לחשיכה, שאין לחשוש לשתי טעויות, שתטעה שיום שביעי הוא, ושהטבילה היתה כשעוד היום גדול^[482]. יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שזה שאמרו שבשמיני מותרת לטבול "סמוך לחשיכה"^[483], אינו בדוקא, אלא מותרת לטבול אף קודם לכן, ובלבד שלא תבוא לביתה עד שתחשך, שכבר אין לחשוש ל"סרך בתה"^[484], וצריך שתשהה בדרך עד שתחשך, אבל אסור לה להכנס קודם חשיכה לבית חברתה שבאותה העיר, שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, ואף בית חברתה שבאותה העיר בכלל האיסור לשוב לביתה קודם חשיכה^[485]. ויש חולקים וסוברים שלא התירו לטבול אלא סמוך לחשיכה^[486], כדי שאם תלך בתה לטבול באותו זמן, לא תוכל לשוב לביתה קודם חשיכה אף אם בית הטבילה שלה יהא קרוב לביתה^[487].

ויש חולקים וסוברים שלעולם לא תטבול עד [טור תלז] שתחשך^[488], שאף אם לא תשוב לביתה עד שתחשך יש לחשוש ל"סרך בתה", כי הבת תשער משך זמן הליכת האם מבית הטבילה לביתה, ותדע שטבלה ביום^[489], ותטבול היא כשעוד היום גדול^[490], ותבוא לביתה ביום ותשמש^[491]. יש ראשונים שכתבו שצריכה ללכת לטבול לאחר שחשכה^[492], היינו שלא תצא מביתה קודם חשיכה, ואפילו בית הטבילה מרוחק ואינה יכולה להגיע אליו אלא לכשתחשך, שחוששים שבתה תחשוב שמקרה הוא שבית הטבילה רחוק, ואם היה לה מקום טבילה בתוך ביתה היתה טובלת באותה שעה שיוצאת, ותטעה היא לטבול מבעוד יום^[493]. ויש שכתבו שאף לדעה זו מותר לה לצאת מביתה מבעוד יום, באופן שעל ידי המרחק לבית הטבילה תדע הבת שלא טבלה אלא משחשיכה^[494], ומה שנראה מדברי ראשונים שלא תצא מביתה קודם חשיכה^[495], הרי זה באופן שבית הטבילה קרוב לביתה, וכדי שלא לחלק בין המקומות כתבו בסתם שתצא לאחר חשיכה^[496]. וכתבו אחרונים שאם המרחץ אף הוא בבית הטבילה, ושם היא רוחצת וחופפת קודם הטבילה, מותרת לצאת מביתה אפילו שעה או שעתיים קודם חשיכה, שודאי הבת יודעת שהיא שוהה ברחיצה ובחפיפה ואינה טובלת אלא משחשיכה^[497].

ויש ראשונים שנראה מדבריהם שסוברים שאין קפידא אימתי תצא מביתה, ולא אמרו אלא שהטבילה עצמה לא תהא קודם חשיכה^[498].

כלה שטובלת קודם חופתה, יכולה לטבול ביום, שהרי אינה באה אצל החתן עד הלילה^[499], ולכן אין לחשוש שמא תשמש בו ביום, כיון שאינו מצוי אצלה ואין לבו גס בה, וכן אין [טור תלח] לחשוש ל"סרך בתה", שודאי ידעו לחלק בין כלה לבין שאר הנשים, שאינן טובלות בשביעי^[500], ולפיכך אף בשביעי מותרת לטבול ביום^[501], וצריך שלא יעמידו החופה עד הלילה, אבל אם מעמידים החופה מבעוד יום, אף על פי שאינה מתייחדת אתו עד הלילה, אסורה לטבול ביום השביעי^[502]. ויש מהאחרונים שכתבו שדוקא בשמיני, שהאיסור לטבול בו אינו אלא משום "סרך בתה", כלה מותרת לטבול ביום, שבה אין החשש ל"סרך בתה", אבל בשביעי לספירתה שאסרו לטבול ביום שמא תראה דם בו ביום ותסתור ספירתה ונמצאת זבה למפרע^[503], אף הכלה אסורה^[504], ואף על פי שאינה באה אל החתן עד הלילה ואין לחשוש שתשמש בעוד יום^[505], אסורה לטבול גזירה שמא תבוא אל החתן^[506].

ויש מהאחרונים חולקים על כל זה וסוברים שלא התירו לכלה לטבול ביום אלא כשטובלת ביום שלפני החופה שאינה באה אל החתן באותו לילה, אבל ביום חופתה אסורה לטבול ביום, ואפילו בשמיני לספירתה לא תטבול^[507].

נדה - קודם שנהגו בחומרתו של ר' זירא - שמקום הטבילה בעירה רחוק ואינה יכולה להגיע אליו ולחזור בלילה מפני הליסטים או מפני הצינה או מפני שנועלים שערי העיר בלילה, מותרת לטבול ביום השמיני או בימים שלאחריו ביום^[508], וכן נדה בזמן הזה שלא היתה יכולה לטבול בליל שמיני לספירתה מפני האונסים הללו, יכולה לטבול בשמיני מבעוד יום^[509], שכל שיש אונס התירו ולא חששו ל"סרך בתה"^[510], שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רב הצבור יכולין לעמד בה^[511], או לפי שכל שיש אונס הניכר אין [טור תלט] ה בת טועה בכך^[512]. וכן מצינו שהנהיג רב אידי בעירו לטבול בשמיני ביום מפני האריות, וכן הנהיג רב אחא בר יעקב בעירו מפני הגנבים, ורב יהודה בעירו מפני הצינה - של מי המקוה^[513], או הקור בדרך שבין המקוה לביתה^[514]- ורבא בעירו משום "אבולאי"^[515], והם שוערי העיר שהיו נכרים^[516], ויש לחשוש שיזיקו את הנשים ההולכות לטבול מחוץ לעיר^[517], או שהיו נועלים שערי העיר בלילה^[518], ויש שכתבו שהיה אפשר לפתחם, אלא שהיה טורח בדבר לפתוח ולסגור השערים ביציאתן ובבואן^[519]. ויש מפרשים ש"אבולאי" הן מערות שהיו שם בדרך בית הטבילה, ואם תפול שם האשה תסתכן^[520]. מעשים הללו, כתבו ראשונים שהיו לאחר שנהגו בחומרתו של ר' זירא, ומשום אונסים הללו התירו לטבול ביום מהשמיני לספירתה ואילך^[521], אבל בשביעי לספירתה לא תטבול אף מחמת אונס^[522], שלא תשמש בו ביום ותכנס לספק^[523]. וכתבו אחרונים שאם בשמיני ובתשיעי ואילך לא תוכל לטבול אף ביום, כגון שהם ימי אידם של נכרים ויריאה ללכת לבית הטבילה, טובלת בשביעי ביום לכתחילה^[524]. ויש שכתבו שרבא שהנהיג לטבול ביום משום "אבולאי"^[525], הנהיג לטבול בשביעי לספירתה ביום, שאף על פי שאסורה אז לשמש שמא תראה דם בו ביום ותטמא למפרע, לא אסרו עליה לטבול, משום אונס ה"אבולאי"^[526]. ויש מן הראשונים מפרשים [טור תמ] שהאמוראים הללו הנהיגו כן בנדה הטובלת בשמיני לראייתה, קודם שהחמירו חומרת ר' זירא לחשוש משום ספק זיבה, שמחמת האונסים הללו התירו לה לטבול בשמיני לראייתה, או בימים שלאחריו, ולא חששו ל"סרך בתה"^[527]. יש מהראשונים סוברים שאין הלכה כרב אחא בר יעקב שהתיר לטבול ביום מפני הגנבים^[528], וכל שאין טורח גדול יותר מהטורח שבטבילה בלילה כשהיא יריאה מהגנבים, חוששים ל"סרך בתה" ואינה מותרת לטבול אלא בלילה^[529].

וכן אם היא חולה, ואינה יכולה לטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום^[530], והוא הדין לשאר אונסים שיש לאשה שאינה יכולה לטבול בלילה מחמתם, אף על פי שאינם אונס כללי לכל נשי העיר^[531]. ויש מהאחרונים שכתבו שלא התירו אלא מחמת אונס השייך לכל נשי העיר^[532]. ויש שכתבו שאף לדעה זו אם היתה חולה מותרת לטבול, שחוליה מוכיח עליה שאינה יכולה לטבול בלילה ואין לחוש ל"סרך בתה", מה שאין כן באונס אחר שאינו ניכר בגופה^[533].

וכן אשה שאינה יכולה להצניע טבילתה מבני אדם^[534]אם תטבול בלילה, מותרת לטבול בשמיני ביום, שאף זה אונס הוא, ואין חוששים ל"סרך בתה"^[535], ולכן התירו לטבול ביום כשיש חשש שאם תלך לבית הטבילה בלילה תפול למערות שבדרך^[536], אף על פי שאפשר להאיר את הדרך באבוקות, שכיון שעל ידי האבוקות יתפרסם הדבר [טור תמא] שהולכת לטבול, ואשה צריכה להצניע טבילתה, התירו לה לטבול ביום^[537].

הגיע זמן טבילתה בליל שבת ולא היתה יכולה לטבול בלילה מפני האונס, יש מהראשונים סוברים שחופפת בערב שבת וטובלת בשבת ביום, שהרי התירו לטבול ביום במקום אונס, ואף על פי שאינה חופפת סמוך לטבילתה^[538], במקום שאי אפשר לחפוף סמוך לטבילתה התירו להרחיקה^[539]. ויש חולקים וסוברים שאין מקילים שתי קולות בבת אחת - משום שעת הדחק - שתרחיק חפיפתה מטבילתה ושתטבול ביום^[540], וכתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא כשהיא יכולה לחפוף במוצאי שבת סמוך לטבילתה, אבל כשחל יום טוב במוצאי שבת, שאף אם תטבול במוצאי שבת תצטרך להרחיק חפיפתה מטבילתה ולחפוף בערב שבת^[541], מותרת לטבול בשבת ביום אם היא יריאה לטבול בלילה^[542].

עברה וטבלה ביום - שלא מחמת אונס - יש סוברים שביום השביעי לספירתה לא עלתה לה טבילה^[543], שאם נכשיר את הטבילה, יש לחשוש שתשמש בו ביום, ולכן הצריכוה לחזור ולטבול בלילה^[544], אבל בשמיני שאין האיסור לטבול אלא מפני "סרך בתה"^[545], עלתה לה הטבילה בדיעבד^[546], שהרי במקום אונס צינה וכיוצא התירו לכתחילה^[547], והוא הדין - שלא במקום אונס - בדיעבד^[548]. ויש סוברים שאף אם עברה וטבלה בשביעי, עלתה לה טבילה^[549], שעיקר גזירה זו דבר רחוק הוא, ויש בה כמה ספיקות, שמא זבה היא, [טור תמב] ושמא תשמש מיד, ושמא תראה ותטמא למפרע^[550], ולכן אין להחמיר בדיעבד^[551], ואף אם היתה זבה ודאית, הואיל וטבלה בזמנה - מן הדין - עלתה לה טבילה^[552].

נשים הטובלות ביום, צריכות להסתיר טבילתן מבעליהן עד הלילה, כדי שלא יבואו לשמש עמהן^[553], והדברים אמורים כשעברה וטבלה בשביעי לספירתה, שאף על פי שעלתה לה טבילה^[554], כיון שאסורה לשמש עד הלילה^[555]צריכה להסתירה מבעלה^[556], או באופן שמותרת לטבול בשביעי לכתחילה, כגון שתהיה אנוסה בימים הבאים^[557]. וכתבו ראשונים שאם טובלת בשמיני מחמת אונס, מותרת לשמש לאלתר^[558]. ויש שכתבו שאף כשטבלה בשמיני ביום, לא תשמש עד הלילה וצריכה להסתיר את טבילתה מבעלה עד הלילה^[559], משום "לא פלוג" שחוששים שמא פעם אחרת תטבול בשביעי ותשמש בו ביום^[560].

ד. הטבילה וסדרה.

הטובל, צריך שיטביל כל גופו במקוה^[561], וכן צריך שיטביל כל שער ראשו, והרי הוא כגופו מדין תורה^[562], אבל אם טבל כולו חוץ מראש אצבעו הקטנה, עדיין הוא בטומאתו, וזה שנאמר: וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וגו'^[563]- ובטבילה מטומאתו הכתוב מדבר, שהרי אין הזב נטהר ברחיצת ידים^[564]- פירשו שיטבול כל גופו, והוא הדין לשאר הטמאים^[565]. בספרי זוטא למדוהו ממה שנאמר בטמא מת: ורחץ במים וטהר בערב^[566], מה ערב [טור תמג] שהוא בא כולו, אף מים כשיבוא כולו במים יטהר^[567].

אף כשכולו במים לא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים, ואם היה דבר חוצץ, כגון שהיה בצק או טיט מודבק על גופו, לא עלתה לו טבילה מן התורה אם הוא על רוב גופו שהוא מקפיד עליו, אבל אם היה על מיעוט גופו והיה מקפיד עליו, או שהיה על רוב גופו ולא היה מקפיד עליו, טבילתו פסולה מדרבנן, ואם הוא על מיעוט גופו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה אף מדרבנן^[568]. וכתבו אחרונים שמה שחציצה שאינה על רובו אינה חוצצת מן התורה, הרי זה משום שכל הגוף שקוע במי המקוה, אבל כשאין כולו שקוע במים, ואפילו שערה אחת יוצאת מהמים, הרי זה כאילו לא טבל^[569]. היה על מיעוט גופו דבר חוצץ ואינו מקפיד עליו, שעלתה לו טבילה אף מדרבנן^[570], יש ראשונים שכתבו שצריך שיהא הדבר החוצץ שקוע כולו במים^[571], ויש חולקים וסוברים שאפילו מקצתו מחוץ למים, הרי זו טבילה כשרה^[572].

הטובל צריך שיטביל כל גופו בבת אחת^[573], וכן שנינו בתורת כהנים: כי אם רחץ בשרו במים^[574], יכול שיהא מרחיץ אבר אבר, תלמוד לומר ובא השמש וטהר^[575]- ולא נאמר וטמא עד הערב, כמו שנאמר בשאר מקומות^[576]- מה ביאת שמשו כולו כאחת - שבשעה ששקע חלקה האחרון כבר שקעה כולה^[577], וכל זמן שלא שקע כל עיגול החמה אינה קרויה שקיעה^[578]- אף רחיצת בשרו במים, כולו כאחת^[579], ולמדים לכל הרחיצות - טבילות [טור תמד] - שיהיו כאחת^[580].

הטובל במעין, אף לדעת הסוברים שמטהר בכל שהוא גם בטבילת אדם^[581], צריך שיהא במים כדי שיכנס בהם כל גופו בבת אחת^[582], שאף במעין אין טבילה מועילה לחצאים^[583].

לא אמרו שצריך ביאת מים אלא במקומות הגלויים שבגוף^[584], אבל בית הסתרים ובית הקמטים^[585]אינם צריכים שיבואו בהם המים^[586], שנאמר בזב: וידיו לא שטף במים, מה תלמוד לומר - והרי אינו נטהר ברחיצת הידים אלא בטבילה^[587]- לפי שנאמר: ורחץ בשרו במים^[588], יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: וידיו, מה ידיו בנראה, אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים^[589]. וכן אמרו שהלשון אינה צריכה ביאת מים, לפי שהיא כטמון, ונאמר: ורחץ בשרו במים, מה בשרו מבחוץ, אף כל שהוא מבחוץ^[590], שאינו צריך להכניס מים לתוך הפה - שבית הסתרים הוא^[591]- ואף להוציא את כל הלשון אינו יכול, ולא מצינו טבילה למקצת^[592], וכתבו אחרונים שאם טבל כשפיו פתוח למעלה מן המים, אף על פי שהמים באו לו על שפתותיו ככל הטובלים, לא עלתה לו טבילה מן התורה, כגון שתוך פיו, שהוא בית הסתרים, נמצא חוץ למים^[593]. יש מהראשונים סוברים שלא נאמרו הדברים אלא בטבילת נדה להטהר לבעלה, אבל לענין טהרות צריך שיבואו המים בבית הסתרים^[594], ולדעתם אותה ששנינו: בית הסתרים באשה חוצץ^[595], לא בדבר החוצץ בבית הסתרים אמרו^[596], אלא שבית הסתרים עצמו חוצץ אם לא פתחתו שיכנסו בו המים^[597], [טור תמה] ובית הסתרים שבאיש שאינו חוצץ^[598], הרי זה לפי שאינו מקפיד^[599]. ויש מהאחרונים שכתבו שאף לדעה זו לא הצריכו שיבואו המים בבית הסתרים אלא באותם מקומות שהמים באים לשם כשטובל כדרך הילוכו תדיר^[600]. ורבים מהראשונים חולקים וסוברים שאף לטהרות אין צריך שיבואו המים בבית הסתרים^[601].

אף על פי שבית הסתרים אינו צריך ביאת מים^[602], צריך שיהא המקום ראוי לביאת מים, ואם יש שם דבר חוצץ, לא עלתה לו טבילה^[603], כדרך שאמר ר' זירא במנחה: כל הראוי לבילה - שאין בה יותר מששים עשרונים, שראויה להבלל יפה^[604]- אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה - שיש בה יותר מששים עשרונים^[605]- בילה מעכבת בו^[606]. וכתבו ראשונים שלמדים שצריך שיהא ראוי לביאת מים מהאמור: ורחץ במים את כל בשרו^[607], אף בית הסתרים במשמע, אלא שכיון שלמדים מ"וידיו" שאין צריך ביאת מים בבית הסתרים^[608], אנו מפרשים את הריבוי "כל בשרו" להצריך שיהא ראוי לביאת מים^[609]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבמנחה הראויה לבילה שאין בילה מעכבת בה, לכתחילה צריך לבלול^[610], בטבילה אף לכתחילה אין צריך ביאת מים, לפי ש"בשרו" משמע מבחוץ^[611], וכאילו נאמר בפירוש ורחץ מבחוץ^[612], או לפי שבטבילה לא הקפידה התורה אלא שהאדם יטהר, וכיון שנטהר בלא ביאת מים, אין סברא להצריך ביאת מים [טור תמו] לכתחילה^[613], ואף לסוברים טבילה בזמנה מצוה^[614], מעשה הטבילה עצמו אינו מצוה, אלא הטהרה הבאה מן הטבילה היא המצוה, וכיון שאין ביאת המים בבית הסתרים מעכבת את הטהרה, אין צריך ביאת מים אף לכתחילה^[615].

ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין צריך שבית הסתרים יהא ראוי לביאת מים אלא מדרבנן^[616], שכיון שאין צריך ביאת מים אף לכתחילה, אין להצריך - מדין תורה - שיהא המקום ראוי לביאת מים^[617].

על גדרם של בית הסתרים ובית הקמטים, ועל פרטי דיני חציצה בהם, ע"ע חציצה: בבית הסתרים.

הטובל בשלג שיש בו ארבעים סאה, לדעת הסוברים ששלג שלא הופשר כשר למקוה^[618], יש ראשונים סוברים שלא עלתה לו טבילה, שלא יתכן שכל השלג העולה לארבעים סאה יגע בבשרו^[619], שאף על פי שהשלג דינו כמים לטהר בטבילה, אין כאן טבילה בכולו, שאין השלג נוגע בכל בשרו בבת אחת, שהרי כשאדם נכנס בו נשארים בשלג הרבה גומות שיש בהם אויר, ואויר כל שהוא פוסל, ולכן אין לטבול בשלג עד סמוך להפשרתו, שכיון שהוא נשפך כמים נמצא נוגע בכל בשרו^[620]. ויש חולקים וסוברים שטבילתו כשרה^[621], שאין צריך שכל ארבעים הסאה יגעו בבשרו^[622].

האשה שבאה לטבול, לא תטבול אלא דרך גדילתה^[623], כדרך שמצינו שהיא צריכה לעמוד [טור תמז] בשעת ראיית הנגעים שבה^[624], כמניקה את בנה וכאורגת^[625], וכעורכת את הפת^[626], שלא תדחוק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זה בזה, אלא כדרך הליכתה ושימושה תמיד^[627], ומה שמכוסה וקמוט ואין מים באים בו, אינו מעכב, ואינה צריכה לפשוט בית קמטיה וסתריה, אלא שיהיו כדרכם תמיד^[628], וכתבו אחרונים שמה שאינו מתגלה בעת מלאכתה, בית הסתרים הוא ואינו צריך שיבואו בו המים, ולכן יש סוברים שחלוק בית השחי השמאלי מהימני, שכן בשעת אריגה שהיא מלאכת האשה, אין בית השחי השמאלי מתגלה^[629], וכן חלוק איש מאשה, שבאיש שמלאכתו מסיקת זיתים ודרכו למסוק בשתי ידיו, אף בית השחי השמאלי אינו בית הסתרים^[630].

"כמניקה את בנה" שאמרו^[631], היינו שתגביה את דדיה^[632], שצריך שיהא תחת דדיה נראה כדרך שהוא נראה בשעה שמניקה את בנה^[633]. ויש שכתבו שכופפת את עצמה כדרך האשה המניקה את בנה^[634], כדי לגלות בית הערוה^[635].

"כאורגת" שאמרו^[636], היינו שיהא בית השחי נראה כדרך שהוא נראה בשעה שאורגת בעומדים^[637]- היינו באורגת בכלי אריגה העומדים לפניה^[638]- שהיא מגביהה יד ימינה עד שמגלה בית השחי^[639], אבל בית השחי השמאלי שאין דרכו להתגלות בשעת אריגה, בית הסתרים הוא^[640], ולדעת ר' יהודה אף צריך שתהא כטווה בפשתן לענין ידה השמאלית^[641], שתגביה זרועה השמאלית כדרך הטווה בפשתן^[642]. וכתבו אחרונים שלדעת חכמים אינה צריכה להגביה זרועה השמאלית, שכיון שאין דרכה של אשה לעסוק באריגה ובטוייה בבת אחת, אין חשוב מקום מגולה אלא [טור תמח] מה שדרכו להתגלות באחת מן המלאכות, ויש לנו לילך אחרי המלאכה שעיקרה בימינה, והיא האריגה^[643]. ויש ראשונים שכתבו שצריך שיהא תחת בית השחי נראה כדרך שהוא נראה בשעה שמוסקת בזיתים^[644], שאף על פי שאין דרכה למסוק זיתים, צריכה, לדעת חכמים, להגביה שתי זרועותיה, שכיון שבשעת אריגה מתגלה בית השחי הימני, אין הפרש בין ימין ושמאל, לדעתם, ולכן אף השמאלי אינו בית הסתרים, ולדעת ר' יהודה אין בית השחי השמאלי נחשב מגולה אלא מה שדרכו להתגלות בשעת מלאכה בשמאל, והוא בשעת הטוייה, ומה שאינו נראה אז הוא בית הסתרים^[645], ופסקו להלכה כחכמים שאין הפרש בין שמאל לימין^[646]. ויש שכתבו שלדעה זו אין מחלוקת בין חכמים לר' יהודה, ולדברי כולם בימנית צריך שתהא כאורגת ובשמאלית כטווה בפשתן^[647], אלא שכיון שאין ידוע לנו איזהו שיעור גדול יותר, כאורגת או כטווה, אמרו שתהא כמוסקת, שהיא מגביהה את ידיה יותר מהגבהת הידים לאריגה ולטוייה^[648]. וכתבו ראשונים שאינה צריכה להגביה זרועותיה יותר מדי, אלא כמו שרגילה לעשות תמיד בעת הילוכה^[649]. יש מפרשים שלאו דוקא להגביה, שאין דרכו של אדם להגביהן בשעת הילוכו, אלא הדברים אמורים לענין הרחקת זרועותיה מן הגוף כדי לגלות את בית השחי, שאינה צריכה להרחיקן מן הגוף אלא כבשעת הליכה, שהן מרוחקות מעט^[650]. ויש שכתבו שאסור לה להגביה זרועותיה יותר מדי, שבבעלת בשר נעשים קמטים למעלה מזרועותיה, ולא תגביהן יותר ממה שמגביהות הנשים שדרכן לכפוף ידיהן ולהניח אצבעותיהן על צידיהן למעלה מהחגור^[651].

[טור תמט] "כעורכת את הפת" שאמרו^[652], הוא שתעמוד כדרך העורכת, שפושטת זרועותיה ופוסקת ירכותיה במקצת, כדי להתחזק לערוך את הפת^[653], ואינה צריכה להרחיק ירכותיה זו מזו יותר מדי^[654], וכתבו ראשונים שצריך שתשחה מעט עד שיהו סתרי בית הערוה נראים, כדרך שנראים בשעה שעורכת, ולא תשחה הרבה עד שידבקו סתריה זה בזה, ולא תטבול בקומה זקופה, מפני שיש מקומות שמסתתרים בה על ידי כך^[655].

יש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדרך גדילתה שאמרו היינו דרך הילוכה תדיר, ואינה צריכה לעמוד כאורגת וכמניקה וכעורכת ממש, ששיערו חכמים שכל שאינה מדבקת זרועותיה וירכותיה זו בזו ואינה משנה מדרך הילוכה תדיר, באים המים לכל מקום הנראה לעינים כשהיא אורגת ומניקה ועורכת^[656], שיותר קל למים לבוא משתשלוט שם העין^[657].

אף האיש צריך לטבול דרך גדילתו, כדרך שהוא עומד בשעת ראיית הנגעים שבו^[658], כעודר, לכניסת מים בין הירכיים, וכמוסק זיתים, לכניסתם לבית השחי^[659]. על גדר "דרך גדילתו" באיש, ועל הדעות השונות בפרטי עמידתו, ע"ע מראות נגעים.

שינתה מדרך גדילתה, כגון ששחתה או נזדקפה ביותר, לא עלתה לה טבילה^[660]. על מחלוקת הראשונים אם אף בטובלת להטהר לבעלה לא עלתה לה טבילה, או שדוקא בטובלת לטהרות החמירו כן, אבל לבעלה עלתה לה טבילה, ע"ע חציצה^[661], אלא שאף לדעה זו, לכתחילה צריכה [טור תנ] לטבול דרך גדילתה, גם בטובלת לבעלה^[662]. ויש שכתבו שאין צריך טבילה כדרך גדילתה אלא לכתחילה^[663].

הכופת ידיו ורגליו וישב לו באמת המים, אם נכנסו המים דרך כולו, טהור^[664], שכיון שלא טבל כדרך גדילתו בודקים אותו, ואם נכנסו המים בכל אותם מקומות שהיו נכנסים אילו טבל כדרך גדילתו, עלתה לו הטבילה, ואם לאו, לא עלתה לו הטבילה^[665].

פתחה עיניה ביותר או עצמתן ביותר, לא עלתה לה טבילה^[666], שאין זו טבילה דרך גדילתה^[667], אלא תסגור עיניה ברפיון^[668], ולאו דוקא סגורות, שאפילו כשהן פתוחות קצת, דרך גדילתה בכך, אלא שמוטב שתסגרן ברפיון כדי שלא תבוא לפתחן או לעצמן ביותר^[669]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הלכה כן^[670], ויש סוברים שהלכה כן לענין טהרות, אבל לבעלה עלתה לה טבילה^[671], ולכתחילה תזהר שלא לעשות כן^[672], ויש סוברים שלא עלתה לה טבילה אף להטהר לבעלה^[673].

אינה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה כדי שיכנסו בו המים^[674], שכל שסוגרת פיה כדרכה, ראוי הוא שיכנסו בו המים^[675], והרי זה כדרך גדילתה^[676], אבל לא תקפוץ פיה יותר מדי, אלא תשיק שפתותיה זו בזו בדיבוק בינוני^[677]. ויש שכתבו שצריך ללמד את הנשים לפתוח פיהן, כדי שיהא ראוי לביאת מים^[678]. על הקורצת שפתותיה, שלא עלתה לה טבילה, ואם הוא משום שבית הסתרים שבפיה אינו ראוי לביאת מים, או לפי [טור תנא] שאין המים באים למקום הגלוי הצריך ביאת מים, ע"ע חציצה^[679].

לא תפתח פיה ביותר^[680].

כתבו ראשונים שלא טוב היות האדם מחמיר יותר מדי ומחפש אחר הספיקות לפסול הטבילה בדבר קל, אלא אחר שחפפה ראשה וסרקה במסרק ורחצה כל גופה בחמים^[681], ונזהרה שלא לגעת בשום דבר חוצץ, וטבלה כשהיא פושטת אבריה וכל גופה, לא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כגון לחוש שמא עצמה עיניה ביותר או קרצה שפתותיה ביותר, כי מי יוכל להבחין בין עצמה ביותר ובין לא עצמה ביותר^[682].

הטובלת, צריכה שתהא אשה אחרת - או בעלה^[683]- רואה טבילתה, שלא תשאר אפילו שערה אחת חוץ למים^[684], ולא משהו מבשרה^[685], ודוקא יהודית גדולה מבת שתים עשרה שנים ויום אחד, אבל אין גויה או קטנה נאמנות על כך, הואיל והוחזקה בטומאה^[686]. כרכה שער ראשה בדבר שאינו חוצץ, כגון חוטי צמר או רשת וכיוצא^[687], וטבלה, עלתה לה טבילה, אף על פי שאין אשה אחרת רואה טבילתה^[688], וכתבו ראשונים שאם לא היה לה מי שתעמוד לראות טבילתה, או שאין שם אור, כורכת שער ראשה בדבר שאינו חוצץ ויורדת וטובלת^[689], אבל כשיש לה מי שתוכל לראות טבילתה, יש שכתבו שאין לה לסמוך על כריכת שערה^[690], ואם טבלה אפשר שצריכה לחזור ולטבול^[691], ויש סוברים שמותרת לטבול בכריכת שערותיה אף לכתחילה^[692]. טבלה [טור תנב] בינה לבין עצמה ולא עשתה כתיקון הזה, לא עלתה לה טבילה^[693], ואם היתה זריזה ואינה נבהלת במים, כתבו אחרונים שבשעת הדחק מותרת לתפוס שערותיה במים עד שהמים עולים מעל לראשה, ואז תפתח ידיה^[694].

מנהג פשוט בכל תפוצות ישראל שמעמידים אשה בבית הטבילה להשגיח על הנשים הטובלות שם^[695].

נדה הטובלת, לדעת רב יוסף צריכה לישב - לעמוד^[696]- עד צוארה במים^[697], היינו שיהא עומק מי המקוה כשיעור זה^[698]. וכן שנינו: מים מפכים עתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית - היינו מפתן שער המים של בית המקדש^[699]- מכאן ואילך מתגברים ועולים עד שהם מגיעים לפתח בית דוד - ציון, שמחוץ לירושלים^[700]- ונעשים כנחל שוטף שבו רוחצים זבים וזבות, נדות ויולדות, שנאמר: ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה^[701], אמר רב יוסף: מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים^[702], שאינו ראוי לטבילת נדה עד שנעשה כנחל שוטף שמימיו עמוקים^[703]. אין הלכה כרב יוסף^[704], אלא כל שיש במקוה ארבעים סאה אף על פי שאין המים עמוקים, טובלת בהם^[705], ולא אמרו ששיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות^[706]אלא לתת שיעור לכמות מי המקוה, והוא הדין במקוה רחב יותר ואינו גבוה כל כך^[707]. וכתבו ראשונים שצריך שיהא המקוה גבוה מעל לטבורה זרת לפחות^[708], שאם הוא פחות מכשיעור זה תצטרך לכפוף עצמה הרבה, ונמצא שאינה [טור תנג] טובלת כדרך גדילתה^[709]. מקוה שמימיו מרודדים, טובלת בו בשכיבה כדג, והוא כשכל גופה מכוסה במים בבת אחת^[710], ואפילו הוא מרודד ביותר וטבלה כשפניה וגופה כבושים בקרקע, עלתה לה טבילה^[711], שלא אמרו שצריך שתטבול כדרך גדילתה^[712]אלא שלא תתכופף יותר מדי, אבל אם היא משתטחת על פניה אין בכך חשש^[713], שאף בשכיבה יכולה היא לטבול דרך גדילתה^[714]. וכתבו ראשונים שלכתחילה לא תטבול במקוה שמימיו מרודדים, שיש לחוש שמא לא תשתטח יפה^[715], אלא שאם אי אפשר להגביה מימיו, ואין מקוה אחר, טובלת בו כשהיא משתטחת על פניה^[716], ודוקא בשכיבה ממש, אבל לא תטבול באלכסון, כשהמים גבוהים קצת, שיש לחשוש שמא לא תטבול יפה^[717].

גל שנתלש מהים ויש בו ארבעים סאה, ונפל על האדם או על הכלים, עלתה להם טבילה^[718], שאין צריך שיטבול הטמא במים, אלא אף אם נפלו עליו נטהר^[719].

הקופץ למקוה הרי זה מגונה, והטובל פעמיים במקוה הרי זה מגונה^[720], והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה, הרי זה מגונה^[721]. יש מהראשונים שכתבו שהדברים אמורים במקוה שיש בו ארבעים סאה בצמצום, וכשקופץ לתוכו מתחסרים המים על ידי קפיצתו^[722], שהם נתזים לחוץ^[723], והדברים אמורים כשהיו כתלי המקוה גבוהים יותר מגובה המים ומחזיקים את כל גוף האדם ולא יותר, וכשקופץ לתוכו, חוששים שינתזו מים לחוץ קודם שיתכסה בהם כל גופו, ונמצא טובל [טור תנד] במקוה חסר^[724], ובדיעבד עלתה לו טבילה, לפי שאינו ודאי שנחסרו המים, ואילו היו נחסרים היה מרגיש בכך, אלא שהוא מגונה שמא יחסרו המים ולא ירגיש^[725]. וכן כשטובל פעמיים הוא מגונה, שמא בפעם הראשונה לא טבל כהוגן - היינו שלא נתכסה כל גופו^[726]- על סמך שיטבול בשנייה, ובטבילה השנייה חוששים שמא חסרו המים בטבילה הראשונה^[727], והדברים אמורים שאין חלל המקוה מחזיק אלא ארבעים סאה ואת גופו, ומחמת תנועת המים בטבילתו הראשונה יצאו מים מן המקוה ונמצא טובל טבילה שנייה במקוה חסר^[728], אבל כשאינו טובל אלא פעם אחת, נזהר הוא לטבול כהוגן^[729]. וכתבו ראשונים שהטובל פעמיים עלתה לו הטבילה בדיעבד, שאין כאן אלא חשש^[730]. וכן זו שאמרו: האומר כבוש ידך וכו' הרי זה מגונה, כתבו אחרונים שלדעה זו הדברים אמורים במקוה שאין בו אלא ארבעים סאה בצמצום^[731], ואנו חוששים שמא יוציא הלה את ידו קודם שיטבול זה ויחסר מעט ממי המקוה, ונמצא טובל במקוה חסר^[732]. וכן מצינו במסכת דרך ארץ זוטא: אל יאמר אדם פרוס ידך עלי בבית המרחץ, במה דברים אמורים במים מועטים, אבל במים מרובים הרי זה משובח^[733].

ויש ראשונים מפרשים שהדברים אמורים אף במקוה שמימיו מרובים^[734], והקופץ למקוה הרי זה מגונה לפי שהרואים אומרים שאינו מתכוין לטבול אלא להקר, וכן הטובל פעמיים, הרואים אומרים כיון שטבל כראוי למה חוזר וטובל, ויחשדו בו [טור תנה] שאינו טובל אלא להקר, ואם יגע בתרומה וקדשים יאמרו שהטובל בלא כוונה מותר בהם^[735]. וכתבו אחרונים שאינו מגונה אלא כשלאחר טבילה ראשונה יצא מן המקוה, באופן שאפשר לו לעסוק בטהרות, וכן בטבילת נדה כשכבר באה לביתה, שהרואים יחשבו שהטבילה הראשונה היתה להקר, ולכן חוזרים וטובלים כדי לקיים מצות כוונה, והטהרות שנגע בהם בינתיים טהורות, ויאמרו שאין הכוונה מעכבת^[736]. וכן האומר לחבירו כבוש ידך עלי, נראה כמשחק ואינו מתכוין לטבול^[737]. לדעה זו כתבו אחרונים שבטבילת נדה בזמן הזה שאין לנו תרומה וקדשים, אין מקום לגזירה זו^[738], ויש שכתבו שלסוברים שטבילת נדה צריכה כוונה^[739], אף בזמן הזה לא תטבול פעמיים מחשש זה^[740]. מהאחרונים יש שכתבו הטעם שהעושה כל אלו הרי הוא מגונה, לפי שהוא מחמיר על עצמו שלא כדין, שהקופץ למקוה היינו שמגביה את רגלו, כדי שלא יהיו רגליו דורסות על הרצפה בשעה שכל גופו מתכסה במים^[741], והטובל פעמיים משום שחושש שמא לא טבל יפה בראשונה^[742], והאומר לחבירו כבוש ידך עלי, שחושש שמא לא יכניס כל ראשו במים, והמחמיר על עצמו שלא כדין הרי זה מגונה לפי שמוציא לעז על כל שאר הטובלים שאינם עושים כן^[743].

ויש שכתבו טעמים מיוחדים לכל אחד מהמעשים הללו: הקופץ למקוה הרי זה מגונה, יש שכתבו הטעם לפי שאין המים נכנסים היטב [טור תנו] לכל חלקי גופו^[744]; הטובל פעמיים הרי זה מגונה, יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים בטובל לחצאים, שלא עלתה לו טבילה^[745]; האומר לחבירו כבוש ידך עלי, יש ראשונים מפרשים שהוא מחשש שמא יכבוש עליו בחוזק ויחצוץ בפני המים^[746]. מהאחרונים יש שכתב הטעם בטובל פעמיים שהוא מגונה, לפי שחוששים שבטבילה ראשונה יסמוך על השנייה ולא יטבול יפה, ובטבילה השנייה יסמוך על הטבילה הראשונה^[747], וכן האומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה, חוששים שיסמוך על חבירו שיטבילו יפה, ושמא חבירו לא יתן לבו לכך יפה ולא יטבול כראוי^[748].

לא תעמוד אשה על גבי כלי חרס המונח בתוך המקוה ותטבול^[749], לפי שהיא מפחדת^[750]שמא יתהפך תחתיה^[751], ותיפול, ומחמת כך לא תטבול כראוי^[752], וחשש חכמים הוא^[753], וכן לא תטבול על גבי "סילתא" - והיא בקעת עבה^[754], או סל^[755]- לפי שמפחדת לעמוד עליו^[756]. וכן לא תטבול על גבי שליבות הסולם - מדרגות עץ שיורדים בהם למקוה - לפי שמפחדת^[757], ומחמת כך לא תרחיב אבריה כראוי^[758], אלא אם כן יש בהם רוחב ארבעה טפחים^[759], וכן כתבו ראשונים במקוה עמוק שעושים בו מדרגות של אבן שעליהן עומדות הנשים וטובלות, שצריך לעשות כל מדרגה בת ארבעה טפחים, שיהא במקום הנחת הרגל כדי שיעור מקום, שלא תפחד ליפול ממנה^[760]. וכן מותר לטבול על גבי מחצלאות - שאינן מקבלות טומאה^[761]- לפי שאין בהן חשש פחד, הואיל [טור תנז] ורחבות הן^[762]. וכן מותרת לעמוד על גבי הסילון של עץ הקבוע בתחתית המקוה^[763], שכיון שהוא קבוע - ואינו יכול להתהפך^[764]- אין היא פוחדת^[765]. עברה וטבלה על גבי בקעת וכיוצא, כתבו ראשונים שעלתה לה טבילה^[766].

וכן אותה שאסרו לאשה לטבול בנמל^[767], יש מהראשונים שכתבו הטעם שמא מחמת הבושה מבני אדם לא תטבול כראוי^[768], לפי שתמהר בטבילתה ולא תדקדק בה^[769], או לפי שתתכופף ולא תטבול יפה^[770]. עברה וטבלה בנמל, עלתה לה טבילה^[771], שכיון שיודעת בעצמה שטבלה כהוגן אין חוששים שמא מבלי דעת לא טבלה כראוי^[772]. עשתה כמין גדר מסביבה, טובלת אף לכתחילה^[773].

ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאין הלכה כן, שלא לטבול על גבי כלי חרס או בנמל, אלא לענין טהרות, אבל לבעלה לא החמירו^[774], ורבים מהם סוברים שאף לבעלה גזרו^[775].

בדעת האוסרים לאשה לטבול כששרשראות של חוטי צמר ופשתן כרוכות עליה אם היו השרשראות מוזהבות או מטונפות בטיט^[776], יש שכתבו שלא משום חציצה הוא, אלא לפי [טור תנח] שחוששים שמתוך שפוחדת שיתקלקל הזהב במים או שיימחה הטיט במים ותתלכלך בו, לא תטבול יפה^[777].

אחז באדם או בכלים והטבילם, הרי הם בטומאתם^[778], לפי שידו חוצצת^[779]. הדיח ידו במים, עלתה להם טבילה^[780], שהמים שעל ידו מתחברים למי המקוה^[781], כיון שיש בהם טופח^[782]על מנת להטפיח^[783]. יש מהראשונים שכתבו שר' שמעון חולק וסובר שלא עלתה לו טבילה עד שירפה ידו ויכנסו שם המים^[784], לפי שלדעת ר' שמעון האוחז בכלים להטבילם, דרכו להחזיקם בכח ולדחוק ידו עליהם כדי שלא יפלו מידו, וכן האוחז בחבירו כדי שלא יפחד, דרכו להדק ידיו עליו, וימנע מהמשקה שעל ידו להיות חיבור למקוה ואפילו במשקה טופח^[785], ולדעת חכמים אין חוששים לכך, והלכה כדבריהם שאין צריך להרפות, אלא כל שהדיח ידו תחילה עלתה להם טבילה^[786]. וכתבו ראשונים שאף על פי שאין צריך להרפות את ידו, צריך שלא ידחוק הרבה - אלא אוחזם כדרך כל אדם, בדיבוק בינוני^[787]- אבל אם דחק בכח לא עלתה להם טבילה^[788], ודוקא כשמדיח ידו במים תלושים, אבל אם מדיחה במי [טור תנט] המקוה - ובעודה בתוכו אוחז באדם או בכלי, שאם הדיחה במקוה והוציאה החוצה כבר נעשו תלושים על היד, ונפסלו^[789]- אפילו אוחזם בכח, עלתה להם טבילה, לפי שמי המקוה הטופחים על ידו יש להם חיבור מכל צד עם המים שבמקוה, ונשארו בהכשירם^[790], שכיון שלא נתלשו מן המקוה, עדיין שם המקוה עליהם כיון שיש בהם משקה טופח - על מנת להטפיח - מה שאין כן במים תלושים שאין עליהם שם מקוה, אין משקה טופח חשוב חיבור למקוה להכשיר פסלותם בהשקה^[791]. ויש שנראה מדבריהם שאף כשאינו אוחז בכח, לא ידיח ידו אלא במי מקוה - ולא יוציאם מהמים^[792]- אבל לא במים תלושים^[793]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים על כל זה וסוברים שאף כשמדיח ידו במים תלושים ודוחק הרבה, עלתה להם טבילה^[794], שאין חילוק בין חיבור של מים תלושים לחיבור של מי מקוה, שכל שיש על היד משקה טופח, יש כאן השקה להכשירם^[795].

אף לכתחילה מותר לאשה להדיח ידה ולאחוז ביד חברתה^[796], אלא שצריך שתדיח ידה בתוך המקוה ולא תוציא אותה^[797], שאם המים שעל ידה תלושים צריך שלא תדחוק בכח^[798], ולכתחילה יש להחמיר בדבר, שאין אנו בקיאים לידע מהו דיבוק בינוני ומהו הידוק בכח^[799]. ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שאם הדיח ידו עלתה להם טבילה^[800], [טור תס] אלא בדיעבד, אבל לא לכתחילה^[801], אלא שאם לא היתה יכולה לעמוד על רגליה, מטבילים אותה על ידי נשים האוחזות בה, ומדיחות ידיהן תחילה במים^[802].

אין האשה הטובלת צריכה להגביה רגליה מן הקרקע בשעת טבילה כדי שיכנסו המים תחתיהן, לפי שהמים מקדמים לרגליה^[803]ואין כאן חציצה^[804], ולא עוד אלא שיש תחת רגליה טופח על מנת להטפיח, שהוא חיבור עם מי המקוה^[805]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם לפי שהמים שתחת רגליה כשרים ומחוברים^[806], ולדעתם אם ליחלחה רגליה במים תלושים, לא עלתה לה טבילה, כיון שגופה מכביד, ונתבטל החיבור של משקה טופח^[807]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף כשרגליה לחות ממים תלושים, עלתה לה טבילה^[808]. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שצריכה לעקור רגליה מן הקרקע בשעת טבילה, כדי שיכנסו המים תחתיהן ותהא טבילתה כולה כאחת^[809].

"לא תטבול אשה בנמל" שאמרו^[810], יש מהראשונים מפרשים שהוא מקום שיש בקרקעיתו טיט - עבה^[811]- שחוצץ^[812], ואותה שמצינו שאביו של שמואל היה נוהג להניח מחצלאות בנהר בימי תשרי בשעה שבנותיו טבלו בו^[813], בקרקע הניחן שיעמדו עליהן מפני הטיט המצוי שם באותם הימים^[814], והוא טיט עבה, כמו טיט היוצרים וטיט הבורות שחוצצים בטבילה^[815], והוא [טור תסא] עולה על רגליה^[816]ונכנס בין האצבעות^[817], ואף טיט לח^[818]חוצץ לדעה זו^[819], או שאף אם אינו חוצץ, הרי זה לפי שהוא נמחה על ידי המים^[820], מה שאין כן כשנכנס בין האצבעות שאין המים יכולים להעבירו משם^[821]. לדעה זו אם טבלה בנמל, לא עלתה לה טבילה^[822], ואף על פי שכשיצאה מן המים אין על רגליה שום דבר חוצץ, חוששים שמא כשעלתה נפל הטיט ממנה בשכשוך המים^[823], שכיון שהטיט מצוי שם הרי זה כאילו נדבק הטיט ברגליה בודאי^[824]. וכתבו ראשונים שאף על פי שהמטביל את המטה והיו רגליה שוקעות בטיט העבה עלתה לה טבילה לפי שהמים מקדמים^[825]- לבוא לאותן גומות שרגלי המטה שוקעות בהן^[826], או שקידמו ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם מים מחוברים למי המקוה^[827]- באשה לא עלתה לה טבילה, והרבה טעמים כתבו בדבר: לפי שאדם יש לו כובד, ומכביד הוא על הטיט^[828], מה שאין כן במטה שהמים מגביהים אותה ונכנסים תחתיה^[829], ולדעה זו כתבו אחרונים שהדברים אמורים אף במין טיט שאינו חוצץ כשהוא על בשרה לפי שהמים מחלחלים דרך הטיט הלח ונוגעים בבשרה^[830]- ואם קפצה והגביהה רגליה עלתה לה טבילה, שאין הטיט שדבוק לרגליה חוצץ^[831]- וכשהוא תחת הרגלים שאין מים מקיפים אותן, לא עלתה לה טבילה, לפי שהמים הטופחים על רגליה תחת הטיט בטלים אגב הטיט^[832]; שמאחר [טור תסב] שהטיט נכנס בין פרקי אצבעותיה^[833]ודבק שם, הרי זה חוצץ^[834], שמתוך הדוחק שבין הפרקים המים - שתחת הטיט - מתנגבים^[835]; לפי שאין דרך האשה להכניס ראשה למים מיד עם כניסתה למקוה, אלא בתחילה היא באה במים עד צוארה ואחר כך נכפפת ומכנסת גם ראשה במים, ואז כבר נדבק הטיט לרגליה וחוצץ, ולא אמרו שהמים מקדמים אלא בכלי שהדרך לשקעו במים בבת אחת^[836]; לפי שבטיט היוצרים וכיוצא שחוצץ^[837], לא מועיל מה שהמים מקדמים^[838], והטיט שבנמל הוא ממין זה^[839]; כיון שהאשה מקפדת בחציצת הטיט שברגליה, הרי זה חוצץ אף על פי שהמים באים תחתיו - לסוברים כן^[840]- ולא התירו במטה אלא לפי שאינו מקפיד על הטיט שברגליה^[841].

ויש ראשונים חולקים ומפרשים הטעם שלא תטבול בנמל שהוא משום שבושה שם מפני בני אדם, וחוששים שלא תטבול יפה^[842], אבל אין חוששים לטיט שבו^[843], לפי שהמים מקדמים כדרך שאמרו במטה^[844], ואף על פי שהאדם מכביד על הטיט יותר מן המטה^[845], מה בכך, כיון שהמים מקדמים^[846], וכבר נרטבו רגליה קודם שיבוא הטיט עליהן, והמים מחוברים למי המקוה^[847], אלא שבמקום שיש לחוש לטיט שבשפת הנהר, לא תטבול, שהטיט נדבק ברגליה קודם שיבואו המים עליהן^[848]. ויש שכתבו הטעם שאין חוששים לטיט שבמקוה, לפי שטיט לח אינו חוצץ^[849], או לפי [טור תסג] שעל הטיט הנדבק ברגליה אינה מקפדת, וטיט שאינה מקפדת עליו אינו חוצץ^[850].

בנות ישראל הולכות לטבול - להטהר לבעליהן - בצינעה, שלא ירגישו בני אדם בהליכתן למקוה^[851], ומי שאינה עושה כן נאמר עליה: ארור שכב עם כל בהמה^[852], שכן אמרו: יושבי צריפים, על בנותיהם הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה, לפי שמרגישים זה בזה בטבילה^[853], ואיסור גמור הוא ללכת לטבול בפרסום^[854], ועוד שהראייה קשה משום עין הרע^[855].

מדין תורה צריך הטובל לבדוק עצמו קודם טבילה שלא יהא בגופו או בשערו דבר חוצץ^[856], ועזרא תיקן שתהא אשה - נדה - חופפת^[857], היינו רוחצת שערה ומסרקתו במסרק כדי להסיר ממנו דברים חוצצים^[858]. על פרטי דיני החפיפה, ואם הצריך עזרא אף לרחוץ את בשר הגוף שלא במקום שער, ע"ע חפיפה^[859].

לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא ההולכת לטבול מדיחה את בית קמטיה במים^[860], היינו את בית השחי ובית הסתרים ותחת אצילי ידיה ותחת שוקיה, וכן את שאר הקמטים שבגופה אם בעלת בשר היא^[861], וכן צריכה לבדוק פיה ולחצוץ שיניה שלא יהא שם דבר חוצץ^[862]ולהסיר צואת האזנים והחוטם^[863], ולהטיל מי רגליה, אם יש לה צורך לכך^[864], ולבדוק עצמה אם צריכה לגדולים^[865], ונהגו להסיר כל גלד ואבעבועות קודם טבילה^[866], ואם יש לה חטטים בראשה צריכה לחוף במים עד שיתרככו^[867].

וצריכה ליטול צפרניה^[868], עד מקום שהשחרות [טור תסד] שתחתיהן ניכרת^[869]. הטובלת בחול המועד - לדעת הסוברים שאשה אסורה ליטול צפרניה במועד^[870]- כתבו ראשונים שתחתכן על ידי גויה, ואם אין לה גויה, תנקר תחתיהן ותטבול^[871], וכן הטובלת בשבת או ביום טוב, ולא נטלה צפרניה, מנקרת תחתיהן יפה ודיה^[872], וצריכה לעיין יפה בצפרניה לראות שאין בהן דבר חוצץ^[873]. מהאחרונים יש שכתבו שאין סומכים על הניקור לפי שיש לחשוש לדעת הסוברים שהצפרנים עצמן חוצצות כגון שעומדות להינטל^[874], אלא תאמר לגויה ליטלן בידה או בשיניה^[875].

נהגו הנשים שלא לאכול בשר ביום טבילתן, שלא יהא דבר חוצץ בין שיניהן, שדרך בשר להשאר בין השיניים יותר ממאכל אחר, ושמא ישתייר ממנו מעט ולא תשגיח בו^[876], ובשבת וביום טוב המנהג לאכול בשר, ותזהר לנקר שיניה קודם טבילה^[877]. וכן נהגו הנשים מנהג יפה שאינן טועמות כלום בין הרחיצה לטבילה שלא יהא דבר חוצץ בין השיניים^[878], ואף כשטובלת בליל שבת או יום טוב לא תאכל לאחר הרחיצה קודם הטבילה, שכיון שהוא סמוך לטבילה, יש לחוש שמא מתוך שממהרת לביתה לא תנקר יפה^[879].

אין לאשה לעסוק ביום טבילתה בבצק או בנרות של שעוה, שלא ידבקו בה^[880], ובערב שבת שדרכה ללוש הבצק בעצמה לכבוד שבת מותרת ללוש, ותרחץ ידיה יפה יפה, שלא ישאר בהן בצק דבוק^[881]. על אשה החופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, איך תנהג במשך הזמן שבין חפיפה לטבילה, ע"ע חפיפה^[882].

[טור תסה] לכתחילה צריך לטבול ערום, ואם טבל בבגדיו עלתה לו טבילה, ואם היתה נדה, מותרת לבעלה, והוא שהיו הבגדים רחבים ואינם מהודקים לגוף, ובשעת הדחק, כגון שהיו בני אדם עומדים שם, טובלת בבגדים אף לכתחילה^[883]. כשיש שם קודש כתוב על בשרו, שאינו יכול לטבול כיון שאסור לעמוד בפני השם ערום, שכורך עליו גמי וטובל, עי' לעיל: מצותה וברכתה^[884]. על אופן כניסתה למקוה, עי' לעיל^[885].

הטובלת מברכת על הטבילה^[886]קודם שתפשוט את בגדיה^[887], לסוברים שמברכת קודם הטבילה^[888], שאסור לאדם לברך כשהוא ערום^[889]. ויש שכתבו שמברכת כשהיא פושטת בגדיה בעודה לבושה בחלוקה^[890], לפי שצריך לברך סמוך לטבילה^[891], ואם פשטה עד שלא בירכה, תיכנס עד צווארה במים ומברכת, אם המים עכורים, ואם הם צלולים עוכרת אותם ברגליה ומברכת^[892]. לסוברים שמברכים לאחד הטבילה^[893], כתבו אחרונים שמכסה עצמה בבגדיה או בחלוקה בעודה במים ומברכת^[894]. מהראשונים יש שכתבו שמברכת סמוך לטבילה קודם שתתנגב^[895], ויש שכתבו שאם יכולה להעכיר את המים, מברכת כשהיא במים, כדי שתהא הברכה סמוכה לטבילה^[896]. וכתבו אחרונים שאין נוהגים כן, אלא מברכת כשהיא במים עד צווארה, אף על פי שהם צלולים, כיון שערותה מכוסה בהם^[897], וצריך שלא תביט לתוך המים, שלא תראה את ערותה^[898], ולכתחילה תפסיק בידה בין לבה לערוה^[899].

[טור תסו] יש מהראשונים שכתבו שנהגו הנשים לטבול שלש פעמים^[900], כנגד שלש לשונות של טהרה האמורים בפסוק: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם^[901], או לפי שכל דברי החכמים משולשים, כדרך שמצינו בקצירת העומר, שהיו אומרים מגל זה וכו', שלש פעמים^[902]. ויש שכתבו הטעם שחששו שמא בפעם אחת או פעמיים לא תטבול את גופה יפה, ובשלש פעמים בוודאי תטבול יפה^[903]. מהאחרונים יש שכתבו שנהגו לטבול פעמיים, ולברך בין טבילה לטבילה^[904].

בצאתה מן הטבילה - להטהר לבעלה - תזהר שלא תפגע תחילה בבעל חיים טמא או גוי - או עם הארץ^[905]גמור שאינו יודע לקרוא קריאת שמע^[906]- ואם פגעה בהם, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול^[907], שפגיעת כל אלו מעלות אצלה מחשבות רעות, ופוגמים את הולד, אם תתעבר בלילה זה^[908], לפיכך נהגו שתהא חברתה פוגעת בה תחילה^[909]כשהיא עולה מן המקוה^[910]. וכן מצינו שר' יוחנן היה יושב על שערי בית הטבילה^[911], כדי שלא יפגעו בדבר טמא תחילה^[912], שכל שמצאו אותו ראשונה אף על פי שהוא יושב במקומו ואינו הולך לקראתן, שוב אין חשש בפגיעת דבר טמא^[913]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהמנהג הוא שחברתה נוגעת בה תחילה^[914].

לאחר שטבלה, יש שכתבו שאסור לה לרחוץ במרחץ בו ביום^[915], וכן שלא לשפוך על עצמה [טור תסז] בו ביום שלשה לוגים מים שאובים^[916], גזירה שמא יאמרו לא מי מקוה מטהרים אלא מים שאובים מטהרים, כדרך שגזרו על הטובל שבא ראשו ורובו במים שאובים ביום שטבל בו שיפסול את התרומה מטעם זה^[917], ואם לתרומה גזרו כל שכן בנדה לבעלה, שהוא איסור כרת^[918], ואם רחצה לא עלתה לה טבילה^[919]. ודוקא לרחוץ אסור, אבל מותר לה להכנס למרחץ של זיעה^[920]כדי להתחמם^[921]. ויש ראשונים חולקים וסוברים שדוקא לתרומה גזרו אבל לא בנדה לבעלה שדינה כדין חולין^[922]. לדעת הסוברים שאין החשש בתרומה שלא יטבלו במקוה, אלא שאף על פי שיטבלו במקוה, כיון שיאמרו שאין המקוה מטהר נמצאת טבילתם שלא בכוונה^[923]והטובל בלא כוונה טמא לתרומה^[924], הדבר תלוי בדין טבילת נדה אם צריכה כוונה^[925], ולסוברים שאינה צריכה כוונה, לא גזרו בה על רחיצה במים שאובים^[926].

ה. בכלים.

המטביל את הכלי צריך לשקע את כולו במקוה^[927], וכן צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים^[928], ואם היה על רובו דבר חוצץ ומקפיד עליו, לא עלתה לו טבילה מן התורה, ומדרבנן טבילתו פסולה אם היה הדבר החוצץ על רובו ואינו מקפיד עליו, או שהיה על מיעוטו והוא מקפיד עליו, אבל אם היה במיעוטו ואינו מקפיד עליו, עלתה לו טבילה^[929]. [טור תסח] וצריך שיבואו המים בכלי בין מבחוץ ובין מפנים^[930]. בית הסתרים שבכלים אין צריך שיבואו בו המים^[931]. אם צריך שיהא ראוי לביאת מים, כדרך שמצינו בבית הסתרים שבאדם^[932], ע"ע חציצה^[933].

המטביל כלי טמא, צריך שיטבילו כולו כאחת, וכן שנינו בתורת כהנים: במים יובא^[934], כולו כאחת, יכול מקצתו - שיטבילנו לחצאים^[935]- תלמוד לומר - באדם טמא שטבל - ובא השמש וטהר^[936], מה טהרה האמורה להלן - באדם - כולו כאחת^[937], אף ביאת כלי כולו כאחת^[938], שלמדים ביאת כלי במים מביאת השמש שהיא כולה כאחת^[939], פרט לטובל לחצאים, שבשעה שטובל חציו, נראה חציו השני על המים^[940].

הטביל הכלי, ולא הטביל את בית ידו, לא עלתה לו טבילה^[941].

ידות הכלים שהן ארוכות - יותר מכדי צרכן^[942]- ועתיד לקצצן, לדעת ר' מאיר מטביל עד מקום המדה^[943]שהוא עתיד לקצוץ^[944], שכל העומד ליקצץ כקצוץ^[945], ואינו טעון טבילה^[946], ואף אינו חוצץ לטבילת הכלי, לפי שמקום החתך דינו כבית הסתרים ואין חוששים לחציצה בבית הסתרים שבכלים^[947], או שהדברים אמורים בידות העשויות כמו חוליות של שלשלת, שהחוליה העומדת להקצץ אינה מונעת ביאת מים לחוליות [טור תסט] הטעונות טבילה^[948]. לדעת ר' יהודה - או: חכמים^[949]- מטביל את הכל^[950], לפי שהעומד ליקצץ אינו כקצוץ^[951], וכולו טעון טבילה^[952]. בשלשלת של דלי העשויה טבעות טבעות, שעד ארבעה או עשרה טפחים יש לה דין יד להכניס טומאה^[953], והיתה גדולה יותר מכך, אמר ר' טרפון שמטביל את כל הטבעת^[954]שכלתה המדה בחציה^[955]. להלכה, נחלקו ראשונים: יש שפסקו שידות הכלים שעתיד לקצצן אינו מטביל אלא עד מקום המדה^[956], וכן בשלשלת של דלי^[957], שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' טרפון^[958], ויש שפסקו שמטביל את הכל^[959].

עץ שחקק בו רובע וחצי רובע - מדות נפח - ונטמא תוך הרובע במשקים - שלא נטמא החצי-רובע^[960]- כשהוא מטביל את הרובע מטביל את כולו^[961], היינו אף את החצי-רובע^[962], ואף על פי שהחצי-רובע אינו טמא, צריך להטבילו לפי ששתי המדות גוף אחד הן^[963]. ויש מהאחרונים שכתבו שכיון שאין הטבילה עולה לכלי אלא אם כן כולו במים^[964], אם לא יטביל אלא את הרובע, נמצא שלא הקיפו המים את כולו ולכן צריך להטביל אף את החצי-רובע^[965]. ויש שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא כשנטמא גבו, שאף החצי-רובע טמא^[966], אבל כשנטמא מתוכו שלא נטמא אלא הרובע^[967], די שיטבילנו לבדו^[968], ועלתה לו טבילה אף על פי שהצד המחובר להחצי-רובע לא בא במים^[969].

כלי שתוכו טהור וגבו טמא - כגון שנטמאו אחוריו במשקים^[970]- והטבילו, די שיכנסו בו מים כל שהם^[971], שתעלה הטבילה לשפתו, שכן [טור תע] תוכו אינו טעון טבילה^[972]. וכתבו אחרונים שאף לסוברים ברובע וחצי רובע, שזה שצריך להטביל את החצי-רובע כשלא נטמא אלא הרובע^[973], הרי זה משום הרובע שייחשב שכולו במים^[974], טומאת הגב אינה כן, שאין החומר עצמו טמא אלא פניו, וכל שהטביל - פני - אחורי הכלי, טבילה היא^[975]. היו בו מי חטאת, צריך שירבו המים על מי החטאת, שגזרו חכמים שיטבילנו יפה, שמא יחוס על מי החטאת - ולא יטביל את שפת הכלי כדי שלא יתערבו מי המקוה בתוכם ויפסלו^[976], ולכן גזרו חכמים להטבילו כולו ולפסלם^[977]- וכיון שנכנסו בו רוב מים עלתה לו טבילה, אף על פי שאין מי חטאת בטלים ברוב^[978], שהרי טבילת תוכו אינה אלא חומרא ודי ברוב מים^[979], ודוקא כשיש בו מי חטאת, אבל אם יש בו רוק או מי רגלים, די שיטביל את הצד החיצון ושפתי הכלי, שהרי אין לחוש שמא לא יטביל שפתי הכלי^[980]. ויש ראשונים שכתבו שאף כשהוא מלא בשאר משקים כגון יין או חלב וכיוצא, צריך טבילה בתוכו^[981], שאף בהם יש לחשוש שמתוך שיחוס עליהם לא יטביל שפתי הכלי יפה^[982].

על כלי שטמא אף מתוכו והוא מלא משקין, אם עלתה לו טבילה, ע"ע השקה^[983].

מדות היין והשמן וכיוצא, שלדעת ר' שמעון אף אם נטמא גבן במשקין מה שבתוכן טהור^[984], צריך להטביל אף את תוכן^[985]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף על פי שלא נטמא תוכן, צריך להטבילן משום אחורן הטמא^[986]. ויש שכתבו שדוקא בכלים הללו שלדברי ר' יהודה אף התוך [טור תעא] נטמא^[987], סובר ר' שמעון שאף על פי שאין התוך נטמא, לענין טהרה אינו חלוק מהאחוריים, וצריך להטביל אף את התוך, מה שאין כן בשאר כלים שלדברי הכל תוכם חלוק מאחוריהם לענין טומאה, ואם נטמאו אחוריהם במשקים לא נטמא תוכם^[988], אין צריך להטביל אלא את האחוריים^[989]. ויש חולקים וסוברים שלדעת ר' שמעון אף על פי שאין מה שבתוכן נטמא, התוך עצמו טמא - ודינו כשלישי לטומאה, שאינו מטמא את התרומה^[990]- ולכן הוא שאמר ר' שמעון שצריך להטביל אף את התוך^[991], אבל שאר כלים שלא נטמא תוכם כל עיקר, אין תוכם טעון טבילה^[992].

כלי שהתפרק ועתיד לחזור ולחברו יחד - כגון מטה שיש לה ארבע דפנות, שתים ארוכות לאורך המטה, ושתים קצרות לרוחבה, וארבע כרעיים, רגליים^[993]- נחלקו בו תנאים: מטה מיטהרת חבילה דברי ר' אליעזר^[994], שאם נטמאה כשהיא חבילה - שלימה - ונתפרקה, אין טבילה עולה לה אברים, אלא מתקנה ומטבילה^[995], שכיון שאינה כלי לענין קבלת טומאה, לדעת ר' אליעזר^[996], אף אינה נטהרת בטבילה^[997], וחכמים אומרים מטה מיטהרת אברים^[998]. ופסקו ראשונים הלכה כחכמים^[999]. וכתבו אחרונים שאף על פי שלענין טומאה אמרו שאינה נטמאת אברים אלא אם כן פירשו ארוכה ושתי כרעיים יחד או קצרה ושתי כרעיים יחד, שראויים עדיין לשמש^[1000], בטבילה מיטהרת אברים אף על פי שנתפרקה לגמרי^[1001], ודוקא כשהיא מפורקת מטביל כל אבר בפני עצמו, אבל כשהיא מחוברת, צריך לטבול כל אבריה כאחת, כשאר כלים^[1002]. ויש ראשונים [טור תעב] שכתבו שמטה מיטהרת או כולה כאחת או ארוכה ושתי כרעיים או קצרה ושתי כרעיים, וכן כל דבר שעשוי חוליות אינו מיטהר אלא כולו כאחד, שאם פירקו והטביל חוליותיו אינו טהור^[1003], וכן כתבו אחרונים שהטהרה תלויה בטומאה, וכל שנתפרקו באופן שאין החלקים טמאים כעת, אין טהרה מועילה להם^[1004].

בתוספתא שנינו: מטה מיטהרת חבילה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים מיטהרת אברים, כיצד כרע - רגל - שפירשה עם הקצרה, הרי זה חיבור ואם הטבילה אינה חוצצת, וחכמים אומרים אינו חיבור ואם הטבילה חוצצת^[1005], ופירשו ראשונים שלדעת התוספתא כרע שפירשה מן המטה לדברי הכל אפשר להטבילה לבדה וטהורה, ו"מיטהרת חבילה" שאמר ר' אליעזר, היינו שאפשר להטבילה חבילה, שאם פירשה כרע עם הקצרה והטבילון, אין הקצרה חוצצת עליה, כדרך שאינה חוצצת במטביל מטה שלימה, ו"מיטהרת אברים" שאמרו חכמים, היינו שאי אפשר לטהרה אלא כל אבר בפני עצמו, אבל אין מטבילים הכרע עם הקצרה, לפי שהקצרה חוצצת עליה, ואינו דומה למטה שלימה, שמטבילה חבילה ואין אבר אחד חוצץ לאחרים^[1006]. וכתבו אחרונים שהמטביל כלי של חוליות, אינו מטבילו אלא כשכולו מחובר יחד או כשכל חוליותיו מפורקות זו מזו, אבל אם מקצתן מחוברות, הרי הן חוצצות זו לזו^[1007].

כלי שהפך פיו כלפי מטה והטבילו - אפילו הכניסו כולו למים^[1008]- כאילו לא טבל^[1009], שאין המים נכנסים לכולו^[1010]מפני האויר הכלוא בכלי^[1011], ואינו ראוי לביאת מים^[1012], אלא אם כן יטנו על [טור תעג] צדו^[1013], או שיהפכנו כשהוא בתוך המים^[1014]. וכתבו ראשונים שאם פיו רחב ביותר, עלתה לו טבילה אף על פי שהטבילו הפוך^[1015], וכן כתבו אחרונים שכלים שפיהם רחב ואין להם חלל גדול - שאינם עמוקים^[1016]- כגון קערות וכיוצא, המים נכנסים בתוכם ועלתה להם טבילה^[1017], ויש שכתבו שאף בכלי רחב הרבה, אין המים מגיעים לשוליו, אם מטבילו הפוך^[1018]. כלי שהטבילו הפוך, מצדדים אחרונים שלא עלתה לו טבילה מן התורה, כיון שאינו ראוי לביאת מים^[1019], ולכן אף על פי שחציצה במיעוט שאינו מקפיד אינה חוצצת^[1020], לא עלתה לו טבילה, מאחר שאין כאן ביאת מים בתוכו^[1021].

כלי שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע, אינו טהור - לפי שאין המים באים לכל צדדיו^[1022]- עד שיטנו על צידו^[1023]. וכן כלי שיש בו מקום שאין המים נכנסים בו עד שיטנו על צידו, לא עלתה לו טבילה עד שיטנו^[1024]. וכן כלי שאין לו אלא נקב אחד, אין המים נכנסים בתוכו, ולא עלתה לו טבילה, עד שיטנו על צידו^[1025], אלא שאם פיו רחב כשפופרת הנוד, אין צריך להטותו - שהמים נכנסים בו - וכן אם מילאו במים קודם שמטבילו במקוה, אין צריך להטותו, לפי שהמים שבתוכו מחוברים למי המקוה, ומתכשרים בהשקה^[1026].

היו שפתי הכלי כפופות לתוכו - שאם מטבילו כדרכו אין המים נכנסים בחלל שסביב פיו מבפנים^[1027]- אין לו טהרה עד שינקבנו^[1028], כדי שיצא ממנו האויר ויכנסו המים בכלי^[1029]. ר' יוחנן בן נורי אומר: צלוחית שאוגנה חוזרת לתוכה - ששפתותיה כפופות לתוכה - מטבילה כדרכה ואינו חושש, לפי שהוא כבית הסתרים^[1030]. כיוצא [טור תעד] בזה נחלקו תנאים בצלוחית ששפתה שוקעת^[1031]לאחוריה - ששפתיה כפופות לאחוריה, ואם מטבילה כדרכה אין המים נכנסים בתוך חלל שפתותיה^[1032]- לדעת ר' עקיבא מורידה דרך פיה והופכה ומטבילה^[1033], שכשמורידה דרך פיה נכנסים המים לחלל שבשפתותיה, וחוזר והופכה כדי שיכנסו המים לתוך הכלי עצמו^[1034], ר' יוחנן בן נורי אומר מטבילה כדרכה ואינו חושש, מפני שהוא - החלל שבשפתותיה - כבית הסתרים^[1035]. וכתבו אחרונים שלדעת ר' עקיבא אינו מטבילה כדרכה, לפי שבית הסתרים צריך שיהא ראוי לביאת מים, ואם מטבילה כדרכה אין החלל ראוי לביאת מים, ולדעת הסוברים שבית הסתרים של כלים אינו צריך להיות ראוי לביאת מים^[1036], סובר ר' עקיבא שתוך שפתות הכלי אינו כבית הסתרים, וטעון ביאת מים^[1037]. הלכה כר' עקיבא^[1038].

כלי שפיו צר, צריך להשהותו במים עד שיתמלא כולו, או שימלאנו מים קודם שיכניסנו למקוה^[1039].

אותה ששנינו: כל ידות הכלים שהכניסן שלא כדרכן, או שהכניסן כדרכן ולא מירקן, או שמירקן ונשברו, הרי אלו חוצצים^[1040], יש מפרשים שהדברים אמורים בהכנסה למקוה^[1041], ובידות חלולות^[1042], שאם הכניסן שלא כדרכן, היינו הפוכות, לא עלתה טבילה לכלי, לפי שאין המים באים לתוך החלל^[1043], וכשמכניסן כדרכן צריך למרקן, היינו לנענע אותן כדי שיכנסו המים לתוכן^[1044], ואם היו הידות עשויות ממתכת ונשברו, ונתמעכו, ומתוך כך אין המים יכולים לבוא אל תוכן, לא עלתה ההן טבילה^[1045].

כלי שיש בו חלל - והוא תפור וסתום מכל צד^[1046]- כל שאין דרכו להכניס ולהוציא מה [טור תעה] שבתוכו, טובלו סתום^[1047], שדינו ככלי שאין בו חלל^[1048], אבל אם דרכו להכניס ולהוציא, צריך שיבואו המים לחלל, אף על פי שעכשיו הוא סתום^[1049], כיצד, הכר והכסת של עור, צריך שיבואו בהם המים^[1050], היינו בתוך חללם, אף על פי שהם תפורים וסתומים^[1051], לפי שדרכם להכניס ולהוציא מה שבתוכם^[1052], כדי לכבס את העור ולתקנו, וכן להוסיף בו מילוי^[1053]. וכתבו ראשונים שכשהוא מטבילם צריך להוציא את הצמר, וכיוצא, שבתוכם^[1054]. אבל כסת עגולה אין צריך שיבואו המים לחללה^[1055], שאין דרכה להכניס ולהוציא מה שבתוכה^[1056], וכשנתפרה בכל סביבותיה ואין לה שום פה, אין צריך שיבואו המים לתוכה^[1057]. וכן הכדור והאמום - דפוס שעושים עליו מנעלים^[1058]- והקמיע והתפילין, אינם צריכים שיבואו בהם מים^[1059], שכל אלו אף על פי שיש בתוכם חלל, כיון שאין דרכם להכניס ולהוציא מה שבתוך חללם, אין צריך שיבואו בהם המים^[1060]. וכתבו ראשונים שאף על פי שהדרך, לדעתם^[1061], להוציא פרשיות של התפילין לשם בדיקה, כיון שאינו מוציא מה שבתוכם בשביל העור החיצון אלא בשביל מה שבפנים, אין זה חשוב עשוי להכניס ולהוציא^[1062]. ויש שכתבו הטעם בתפילין לפי שאינם צריכים בדיקה^[1063].

בגד שיש בו קשרים, אם עתיד להתירם, צריך להתירם קודם טבילה כדי שיבואו בהם המים, ואם אינו עתיד להתירם, אין צריך שיבואו בהם המים^[1064], שכל שהקשר של קיימא, אינו צריך להתירו^[1065].

[טור תעו] אלו שאינם צריכים שיבואו בהם המים: קשרי העני^[1066], שנקרעו בגדיו וקשרם, ואין בדעתו להתירם^[1067]ולתפרם, והרי הם קשרים של קיימא^[1068], ודינם כתפירה גמורה, ולכן אינו צריך להתירם בשעת טבילה^[1069]; הנימים^[1070], והם החוטים התלויים בשפת הסדינים והמפות, - וקושרים כל שלש או ארבע ביחד, להעמיד האריגה^[1071], או שהם פתילים שתולים על שפתי הסדין לנוי^[1072], שאינם עשויים להתירם לעולם^[1073], ובתוספתא שנינו: סדין שקשר את נימיו, חוצצים - שהוא עתיד להתירם^[1074]- ואם נתקשרו מאליהם, אינם חוצצים^[1075], וכן הלכה^[1076]; חבט של סנדל^[1077], והם לולאות אזני הסנדל^[1078], שאין הקשר עשוי להתירו^[1079]; תפלה - תפילין - של ראש בזמן שהיא "חוצה"^[1080], שהקשר מהודק וקשור בחוזק ואינו עתיד להתיר^[1081], או שהדברים אמורים לענין חיבור הקציצה והרצועה, שהקציצה דבוקה עם הרצועה שבה וחזקה^[1082], כגון שתפר עור על המקום שרצועת התפילין נכנסת לתוכן, כדי שתהא קבועה^[1083]; תפילה - תפילין - של זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת^[1084], שהקשר מהודק ואין הרצועה עולה ויורדת דרכו^[1085], או שהדברים אמורים לענין חיבור הקציצה והרצועה, שאם היא לחוצה למקומה שבתוך הקציצה ואינה זזה, אין צריך שיבואו בה המים^[1086]; אזני החמת ואזני התרמיל^[1087], שיש בהן קשרים^[1088], וכן כל קשרים ותפרים כיוצא באלו שאינו עתיד להתירם, אין צריך שיבואו בהם המים^[1089].

אלו שהם צריכים שיבואו בהם המים: הקשר [טור תעז] שבפרקסים שבכתף^[1090]היינו הקשרים שבפתחי החלוק, שהם עשויים לולאות, וכן קשרי לולאות שבכתף^[1091], שכשלובש הבגד קושרו על הכתף, וכשפושטו מתירו^[1092]; תפילה של ראש בזמן שאינה "חוצה", ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת^[1093]; שנצין של סנדל^[1094], והן רצועות הסנדל שקושרים אותו בהן בשעה שנועלו, ומתירן בשעה שחולצו^[1095].

שפה של סדין - שדרכה להיות מוכפלת, ואין המים נכנסים בכפלים^[1096]- צריך למתוח אותה קודם טבילה^[1097].

בגדים שמטבילם מכובסים - לחים - צריך שיכנסו בהם המים עד שיבעבעו, ואם היו יבשים, צריך שיבעבעו וינוחו מבעבועם^[1098]. יש מפרשים שכשמטבילים בגד במים, עולות בו כמין בועות^[1099], וכשהבגד מכובס ומשקה טופח עליו, נטהר משיתחילו המים לבעבע, לפי שהושקו המים הבלועים בו למי המקוה, אבל כשהיה יבש, אין המים באים בכולו עד שינוחו מבעבועם^[1100], והדברים אמורים כשהבגד צף על המים ואינו מכוסה בהם, וכשנחו המים מבעבועם, ודאי שנכנסו המים בכל חלקי הבגד, וכיון שהם מחוברים למי המקוה עלתה לו טבילה^[1101]. ויש מפרשים שהדברים אמורים במטביל סדין שהוא רחב יותר מרוחב המקוה ותוחבו למקוה כשהוא מקופל, ומתוך כך המים מבעבעים, וכשנחים מבעבועם בידוע שבאו המים בכולו^[1102]. ויש מהראשונים מפרשים בעבוע שאמרו לא במים אלא בבגד, שכששמים בגד במים הדרך שמקצתו מתרומם על פני המים מחמת האויר הכלוא תחתיו, וכשהבגד לח, כיון ששטחו על המים נטהר אף על פי שיש במקצתו אבעבועות - שכיון שרוב הבגד בתוך המים אף על פי שמקצתו מחוץ למים דרך בעבוע, טהור, [טור תעח] שהרי הושקו המים הבלועים למי המקוה^[1103]- וכשמטבילו נגוב, לא עלתה לו טבילה עד שישהה הבגד במים ויירטב כולו ויכלו אותן אבעבועות^[1104], שאז הוא כולו במים ואין חלק ממנו מוגבה מהם^[1105].

הטביל מטה והיו רגליה שוקעות בטיט העבה - שאין מטבילים בו^[1106]- שבקרקע המקוה, טהורה, מפני שמים מקדמים^[1107]. יש מהראשונים מפרשים שהם מקדמים לאותן גומות שרגלי המטה שוקעות בהן ובמים הוטבלה^[1108]כולה כאחת, שכשהתחיל לנעוץ רגליה עד שלא תחבן בטיט, המים מקדמים לבוא לגומא שבטיט, ואז עלתה לה טבילה^[1109], ואין הטיט חוצץ, לפי שהדברים אמורים שהוא ממיני טיט שאינם חוצצים^[1110]- שאם הוא ממיני הטיט החוצצים כגון טיט היון וכיוצא, כשמתחיל לנעוץ רגלי המטה בטיט נדבק עליהן הטיט וחוצץ בפני המים שבגומות^[1111]- או שכשהרגלים עושים גומא בטיט נכנסים שם המים, ורק לאחר זמן מה נדבק הטיט ברגליה וחוצץ בינה לבין המים, וכיון שבשעה ששקעו רגליה בטיט גם ראש המטה היה שקוע במים עלתה לה טבילה^[1112]. ויש מפרשים שהמים כבר קידמו ונדבקו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט, ואותם המים מחוברים למי המקוה לפיכך אין הטיט חוצץ^[1113], ואף על פי שהטיט עב מאד, קצת הלחות שיש בו מחברת את המים שתחתיו למי המקוה^[1114], ואף בטיט היון וכיוצא עלתה לה טבילה^[1115]. ויש מהראשונים שכתבו הטעם לפי שרגלי המטה הוטבלו במים תחילה קודם שנטבעו בטיט^[1116], ולא שהטבילה מטהרת לחצאים^[1117], אלא היא מטהרת בשעה שכל המטה שקועה במים, שכיון שרגליה השוקעות בטיט אינן אלא מיעוט, וחציצה במיעוט המקפיד אינה פוסלת הטבילה [טור תעט] אלא מדרבנן^[1118], הקילו באופן שמתחילה באו מי המקוה ובשעת גמר הטבילה בא שם דבר החוצץ^[1119].

המטביל יורה - במקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות^[1120]- אם מכניסה למים דרך שוליה, הרי זו טמאה, מפני שהמים מקלחים^[1121], שכשמכניסה לתוכם הם נתזים ויוצאים חוץ למקוה, ונמצא המקוה חסר^[1122]. מהאחרונים יש מצדדים שאינו אלא חשש, וטמאה לקדשים ולתרומה, אבל לחולין עלתה לה טבילה בדיעבד^[1123]. ויש מפרשים "שהמים מקלחים" שהם מקלחים לתוך היורה - ואינם נתזים לחוץ, לפי שכתלי המקוה גבוהים הרבה^[1124]- ונעשים בתוכה שאובים^[1125], ואף על פי שהמים המקלחים לתוכה מחוברים למי המקוה, חוששים שמא יפסק הקילוח רגע אחד - היינו שיגביה היורה מן המים מעט^[1126]- ונעשו המים שבה שאובים, ואין במקוה ארבעים סאה להכשירם^[1127], או שאף על פי שלא הפסיק את הקילוח, המים שבתוכה שאובים, לסוברים כן^[1128], ויש שכתבו שאין חיבורם למי המקוה מועיל להכשירם, כיון שאין במקוה ארבעים סאה בלעדיהם^[1129]. כיצד יעשה, מורידה דרך פיה - והופכה^[1130]במקוה^[1131], כדי שיכנסו המים בכולה^[1132]ומטבילה^[1133].

כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד - שהוא שיעור עירוב מקואות^[1134]- והטבילו, עלתה לו טבילה^[1135], ואף על פי שתוכו של הכלי צריך ביאת מים, שאינו כבית הסתרים, והמים שבתוכו אינם מחוברים למי המקוה כיון שאין בפיו [טור תפ] כשפופרת הנוד, הרי זה נטהר, שמתוך שהטבילה עולה לו לכלי מבחוץ, הרי זו עולה אף לפנים הכלי^[1136].

כלי שנתן בתוכו כלים טמאים והטבילם במקוה, לא עלתה להם טבילה - אם הכלי החיצון טהור^[1137]- עד שיהא פיו רחב כשפופרת הנוד^[1138], כדי שיהיו המים שבתוכו מחוברים למי המקוה^[1139], וכן לענין טבילת כלים הנקחים מן הגוי^[1140], מותר להטביל כלי בתוך כלי, אם יש בפי החיצון כשפופרת הנוד^[1141], וכן כלי שעשוי כולו נקבים, המים שבתוכו חיבור למי המקוה אף על פי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ומטביל בתוכו^[1142].

כשמטביל במקוה כלים בתוך כלי צריך שיהיו הכלים רפויים, אבל אם הם כבדים, יש כאן חציצה, ולא עלתה להם טבילה^[1143]. וכתבו ראשונים שאף אם היו בתוכו מים קודם שנתן בו את הכלים הטמאים, לא עלתה להם טבילה, ואינו כעומד במקוה על גבי קרקע שהמים מקדמים תחת רגליו ועלתה לו טבילה^[1144], לפי שהמים שבכלי החיצון שמתחת לכלים הטמאים שאובים הם^[1145], ואף על פי שהם מחוברים למי המקוה - שבתוך הכלי החיצון - בטופח על מנת להטפיח, כיון שהכלים הטמאים מכבידים על מקום מגעם בכלי החיצון, אינו חיבור טוב להכשיר מים שאובים^[1146], לפיכך אם שיקע הכלי החיצון במקוה ובאו לתוכו מי המקוה, ואחר כך נתן לתוכו כלים טמאים, אף על פי שהם כבדים הרי הם נטהרים, כיון שהמים שתחתיהם מי מקוה הם ומחוברים לשאר מי [טור תפא] המקוה בטופח על מנת להטפיח^[1147]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף אם היו בכלי החיצון מים שאובים ונתן בתוכם כלים טמאים והטבילם במקוה, כיון שהמים מקדמים לכלים הטמאים, עלתה להם טבילה^[1148], שאין חילוק בין חיבור להכשיר שאובים לבין חיבור של מים כשרים למקוה^[1149].

במה דברים אמורים כשהיה הכלי החיצון טהור, אבל אם היה הכלי החיצון טמא ומטבילו, עלתה טבילה לכלים שבתוכו אף כשאין בפיו כשפופרת הנוד^[1150]- וכן לענין כלים הנקחים מן הגוי, אם גם הכלי החיצון טעון טבילה עלתה טבילה לכלים שבתוכו^[1151]- שמתוך שעלתה טבילה לכלי החיצון כולו - שנטהר תוכו על ידי המים הנכנסים בו דרך פיו^[1152]- עלתה טבילה אף לכלים שבתוכו^[1153], שכלי טמא אינו חוצץ, ונמצאו המים שבתוכו מעורבים עם מי המקוה^[1154], ויש שכתבו הטעם שכיון שהחיצון טמא ואנו צריכים שיכנסו בו מים לטהרו, אין המים שנכנסים בו נעשים שאובים^[1155]. ואחרונים כתבו שאנו מחשיבים את החיצון והפנימיים ככלי אחד^[1156]. במה דברים אמורים כשטומאת החיצון והפנימיים שוה, אבל אם היה החיצון טמא בטומאה שמדברי סופרים, והפנימיים טמאים בטומאה של תורה, אין הטבילה עולה להם, כיון שמן התורה החיצון טהור^[1157].

בתוספתא שנינו: קומקום שהוא מלא כלים והשיקו למקוה, אף על פי שפיו צר כל שהוא, כלים שבתוכו טהורים, ואם הטהו על צידו, אינם טהורים עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד^[1158]. יש מהראשונים מפרשים שהדברים אמורים בקומקום [טור תפב] טמא, שמתוך שעלתה לו טבילה, עלתה טבילה אף לכלים שבתוכו^[1159], ואם הטהו על צידו אינם טהורים אף על פי שהוא טמא^[1160], שכיון שאין כולו שקוע במקוה ואין טבילה עולה לו, אין הטבילה עולה לכלים שבתוכו, אף על פי שהוא טמא^[1161]. ויש שנראה מדבריהם שאף על פי שכולו שקוע במקוה לא עלתה להם טבילה, שדוקא כשפיו למעלה והמים צפים על גביו, מתחברים המים שבתוכו למי המקוה בנקב כל שהוא, אבל כשהחיבור מן הצד, אינם חיבור עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד^[1162]. ויש ראשונים שכתבו שהדברים אמורים בקומקום טהור - שאילו בטמא אף כשמטהו על צידו נטהר הוא ונטהרים הכלים שבתוכו^[1163]- שאין צריך כשפופרת הנוד אלא בנקב מן הצד, אבל בנקב מלמעלה והמים צפים על גביו, הרי זה חיבור אף בנקב כל שהוא, כדין עירוב מקואות - לסוברים כן^[1164]- ולכן הכלים שבתוכו טהורים^[1165].

חומר בקודש מבתרומה, שמטבילים כלי בתוך כלי לתרומה - להשתמש בו תרומה^[1166]- אבל לא לקודש^[1167], ואם הטבילו לא עלתה לו טבילה להשתמש בו קודש^[1168], וזו אחת מן המעלות שעשו חכמים לקודש על התרומה^[1169]. ונחלקו אמוראים בטעם החומרא: ר' אילא אמר משום שכובדו של כלי חוצץ^[1170], שהפנימי מכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, וחוצץ - החיצון - בפני המים^[1171], ולתרומה לא חששו, לפי שאם הכלי כבד וחוצץ, ודאי מגביהו באופן שלא יחצוץ^[1172], ולקדשים החמירו לפי שמקבלים קדשים מעם הארץ, וחוששים שמא יראה שהחבר מטביל כלי בתוך כלי, ויטביל אף הוא כן ולא ידקדק [טור תפג] להגביהו^[1173]. רבא אמר גזירה שמא יטביל מחטים וצינוריות בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד^[1174], שחששו חכמים שמא יראה עם הארץ שהחבר מטביל בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד, והוא לא ידקדק ויטביל בתוך כלי שאין בפיו כשיעור זה^[1175]. הלכה כרבא^[1176]. היה אף הכלי החיצון טמא, מטבילים בתוכו אף לקודש, שכן אף אם אין בפי החיצון כשפופרת הנוד, עולה טבילה לכלים שבתוכו^[1177]. ויש סוברים שאף כשהחיצון טמא אין מטבילים בתוכו אלא לתרומה^[1178]אבל לא לקודש, גזירה שמא יראה אותו עם הארץ מטביל כלים בכלי טמא, והוא יטביל בכלי טהור שאין בפיו כשפופרת הנוד^[1179]. ויש מחלקים, שאם אין בפיו כשפופרת הנוד, אין מטבילים בתוכו לקודש אף על פי שהוא טמא, אבל אם יש בפיו כשפופרת הנוד, כל שהוא טמא לא גזרו^[1180].

סל וגרגותני - סל גדול מאד שבו מסננים יין בעת הבציר^[1181]- שמילאם כלים טמאים והטבילם, נחלקו תנאים: לדעת תנא קמא טהורים בין לקודש ובין לתרומה, ואבא שאול אומר לתרומה אבל לא לקודש^[1182]. ואמרו שתנא קמא סובר שטעם הגזירה הוא שמא יטביל בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד, ואין סל וגרגותני שאין בפיהם כשפופרת הנוד^[1183], וכיון שאין במינם כלי שפיו צר, לא גזרו בהם^[1184]. ויש שכתבו שדוקא בשאר כלים שפיהם צר יותר משוליהם גזרו, מה שאין כן בסל וגרגותני שרחבים בפיהם כמו בשוליהם^[1185]. ולדעת אבא שאול הגזירה משום חציצה, ואף בסל וגרגותני גזרו^[1186]. ויש מפרשים [טור תפד] שסל וגרגותני יש בהם שאין בפיהם כשפופרת הנוד, אלא שמאחר שהם עשויים נקבים נקבים, המים שבתוכו חיבור למי המקוה אף על פי שאין בפיהם כשפופרת הנוד^[1187], ולכן לא גזרו בהם^[1188]. ופסקו ראשונים שאין מטבילים כלים בתוך כלי טהור לקודש, אפילו בסל או בקופה^[1189], אף על פי שלדעתם טעם הגזירה הוא משום שמא יטביל בכלי שאין בו כשפופרת הנוד^[1190]. וכתבו אחרונים שלדעתם אף אבא שאול סובר שטעם הגזירה הוא שמא יטביל בכלי שאין בו כשפופרת הנוד, ולדעתו חוששים שעמי הארץ לא יבדילו בין סל וגרגותני לשאר כלים, והלכה כאבא שאול^[1191].

על טבילת כלים או אדם בתוך כלי שמימיו מחוברים למי המקוה, או שהוא נמצא בתוך המקוה, ע"ע מקוה.

ו. בשבת וביום טוב.

אסור להטביל כלים טמאים בשבת^[1192]וביום טוב^[1193], וארבעה טעמים נאמרו בדבר:

רבה אמר אין מטבילים בשבת גזירה שמא יטול הכלי בידיו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים^[1194]ממקומו עד המקוה^[1195], מתוך שהוא להוט לטהרו^[1196]לקיים מצות טהרת כלים^[1197]- כדרך שגזרו במצות לולב ושופר ומגלה^[1198]- אם מפני שחייב לטהר כליו ברגל^[1199], או משום מצות טבילת כלים טמאים^[1200]. מהאחרונים יש שכתב שאף בטבילת רשות שאינו להוט עליה כל כך, חוששים, לדעת רבה, שמא יעבירנו באיסור כדי להטבילו^[1201]. ואמרו שאף כשיש לו בור בחצירו - שדרכו אף בימות החול שלא להטביל [טור תפה] אלא בו^[1202]- גזרו שלא להטביל בו, גזירה משום בור ברשות הרבים^[1203], שמא מי שאין לו בור בחצירו יטול כליו ויעבירם ברשות הרבים^[1204], ואף במקום שאין ברשות הרבים בור אלא רק בחצירו, גזרו שלא להטביל בו משום חבירו, שמא חבירו שאין לו בור יעביר כליו לחצירו של זה דרך רשות הרבים כדי להטבילם בבורו, ואין זו גזרה לגזרה^[1205], שאם נתיר לזה ונאסור לזה, יבוא הדבר לידי תקלה, ולכן הכל גזירה אחת היא^[1206]. אף ביום טוב - שאין בו איסור הוצאה כשהוא לצורך^[1207]- גזרו שלא להטביל, גזירה משום שבת^[1208], ואף על פי שאין גוזרים גזירה לגזירה, החמירו חכמים בטבילת כלים^[1209], שכיון שאין איסורה אלא מדרבנן חששו שמא יבוא להקל בה ולהתירה אף בשבת^[1210], או שמאחר שהוא בהול לקיים מצות הטבילה, חששו בה יותר, וגזרו בה אף גזירה לגזירה^[1211]. ויש שכתבו שאין זו גזירה לגזירה, לפי שיום טוב ושבת גזירה אחת היא^[1212], ואף בבור בחצירו ביום טוב אינה גזירה לגזירה, שכיון שהדרך הוא שלא להבחין בין בור לבור, הכל חשוב גזירה אחת^[1213]. וכתבו ראשונים שאף על פי שבשאר מלאכות האסורות בשבת ומותרות ביום טוב לצורך היום^[1214], לא גזרו ביום טוב משום שבת, הרי זה לפי שהדבר ידוע שמלאכות הן אלא שהן מותרות לצורך היום, אבל בטבילה שאינה מלאכה חוששים שיאמרו שאין בה איסור כל עיקר, ויבואו לטבול אף בשבת^[1215].

רב יוסף אמר אין מטבילים - בשבת וביום טוב^[1216]- גזירה משום סחיטה^[1217]של בגדים^[1218], [טור תפו] שמא אחרי הטבלתם יבוא לידי סחיטה^[1219], ואף בכלים שאינם בני סחיטה אסור, גזירה משום בגדים^[1220].

רב ביבי אמר, וכן שנינו בברייתא, גזירה שמא ישהה^[1221]את הכלי בטומאתו עד יום טוב שהוא פנוי בו^[1222]- שכן בכלים טבילה בזמנה אינה מצוה^[1223]- ובינתיים יבוא לידי תקלה להשתמש בו לתרומה^[1224], או לפי שאסור לכוין מלאכתו - ואפילו מלאכה מותרת^[1225]- ליום טוב^[1226], או לפי שצריך למהר טהרת כלים טמאים כל מה שאפשר^[1227]. אף בשבת אסור להטביל, גזירה שמא ישהה^[1228], ויש שכתב בדעת ראשונים שאין חוששים שמא ישהה אלא ביום טוב שבא לזמן מרובה, מה שאין כן בשבת שאינו משהה אלא ששה ימים לא חששו לתקלה, והאיסור להטביל בשבת הוא מטעם אחר^[1229]. ויש שכתבו שהחשש הוא שישהה ולא יטבילנו קודם יום טוב, וחייב לטהר עצמו - וכליו^[1230]- קודם הרגל^[1231], ושבת הסמוכה ליום טוב עשאוה כיום טוב, שלא להקל בה ממה שאסור ביום טוב, וגזרו אף בשאר שבתות השנה משום שבת זו^[1232].

רבא אמר שאסרו להטביל מפני שנראה כמתקן כלי^[1233], שכן כלי טמא אי אפשר להשתמש בו - לכל הדברים^[1234]- ועל ידי הטבילה משתמש בו^[1235], והרי זה דומה לתקנת מלאכה^[1236], וגזרו עליה חכמים^[1237], ויש שכתבו שאינו חשוב מתקן, אלא שבעיני הרואים הוא נראה כמתקן^[1238], ויבואו לתקן כלי בשבת^[1239]. ויש שכתבו שכל שנראה לעיני הבריות שהוא מתקן, הרי זה דומה למלאכה, ואסרוהו חכמים^[1240]. אף ביום טוב אסור להטביל [טור תפז] מטעם שנראה כמתקן^[1241], ויש שכתבו בדעת ראשונים שביום טוב לא אסרו להטביל מטעם זה^[1242]. כתבו ראשונים ששאר האמוראים חולקים על טעמו של רבא, לפי שאף קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינם אוכלים חולין בטהרה, ולכן אינו נראה כמתקן^[1243].

להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כטעמו של רב ביבי שמא ישהה, לפי שהברייתא מסייעת לו^[1244]. ויש שכתבו את טעמו של רב ביבי ואת טעמו של רב יוסף גזירה שמא יסחוט^[1245], ולדעתם אין הלכה כטעמו של רבא שנראה כמתקן^[1246], ואף לא כטעמו של רבה^[1247], לפי שאין לגזור שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים אלא בשופר ולולב ומגילה שהן "מצוה רבה", מה שאין כן בטבילה^[1248]שאינה דבר שבחובה^[1249], או שאין לגזור - לדעתם - ביום טוב משום שבת^[1250], ויש מהאחרונים שכתבו, לדעה זו, שאין מחלוקת בין האמוראים, אלא הלכה ככל ארבעת הטעמים^[1251]. ויש שכתבו הטעם שנראה כמתקן^[1252]כרבא, שהוא חולק על כל שאר הטעמים^[1253], ולדעתו אין לגזור גזירה לגזירה^[1254], והלכה כבתראי^[1255]. ויש מהראשונים שכתבו להלכה כטעם של שמא יעבירנו וכו' כרבה, שהלכה כמותו לגבי רב יוסף^[1256], וכן הלכה כרבא שנראה כמתקן, ש"הלכה כבתראי"^[1257].

[טור תפח] ויש מהראשונים שכתבו הגזירה שמא ישהה לענין יום טוב^[1258]והטעם שהוא כמתקן לענין שבת^[1259]. מהאחרונים יש שכתבו בדעתם שאף ביום טוב יש לאסור משום שהוא כמתקן^[1260], ויש שכתבו שלדעה זו דוקא בשבת שאיסורו חמור יותר אסרו משום שנראה כמתקן, מה שאין כן ביום טוב לא גזרו משום מתקן כיון שצורך יום טוב הוא - או משום שמצוה לטהר כלי ברגל^[1261]- אלא משום שמא ישהה^[1262].

לא אסרו טבילת כלים ביום טוב אלא אם נטמאו בערב יום טוב - שהיה לו להטבילם קודם יום טוב^[1263]- אבל אם נטמאו ביום טוב, מותר להטבילם^[1264], שאין לגזור בו שמא ישהה^[1265], ולאו דוקא שנטמא ביום טוב עצמו, אלא אפילו נטמא קודם לכן במת, והגיע זמן טבילתו ביום טוב, מטבילו בו ביום^[1266]. וכן לדעת רבא שאסרו משום שנראה כמתקן^[1267], כתבו ראשונים שבנטמא ביום טוב מותר, שכל שעדיין לא נתפרסם קלקולו, אינו נראה כמתקן^[1268], או לפי שעשאוהו כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר היה לעשותם מערב יום טוב^[1269]. ואמרו שלטעמו של רבה שגזרו שמא יעבירנו וכו', אף בנטמא ביום טוב היה לנו לגזור משום כלי שנטמא בערב יום טוב - ולא שנגזור גזירה לגזירה, אלא שאותה גזירה עצמה שגזרו בנטמא בערב יום טוב, שייכת אף בנטמא [טור תפט] ביום טוב^[1270], ואחרונים כתבו שאף על פי שבנטמא ביום טוב לא חששו לגיזרה זו כיון שאי אפשר היה להטבילו קודם יום טוב, היה לנו לגזור בו משום נטמא בערב יום טוב^[1271]- אלא שלא גזרו בדבר שאינו שכיח^[1272], שכן אינו מצוי שיקבל טומאה ביום טוב, שהרי הכל מיטהרים ברגל, וכל שכן שזהירים שלא לקבל בו טומאה^[1273], ומטעם זה אף לרב יוסף שהגזירה היא שמא יסחוט, לא גזרו בנטמא ביום טוב משום נטמא בערב יום טוב^[1274]. לדעת רבה ורב יוסף, כתבו אחרונים שדוקא בנטמא ביום טוב עצמו לא גזרו בו, אבל אם נטמא במת שבעה ימים קודם יום טוב, שלא הגיע זמן טבילתו עד יום טוב, כיון שבשעה שנטמא היתה הטומאה שכיחה, גזרו בו^[1275].

לא אסרו להטביל ביום טוב אלא כלי שנטמא באב הטומאה, אבל כלי שנטמא בולד הטומאה - היינו שנטמא במשקין^[1276], שאינו טמא מן התורה^[1277], ואינו פוסל אלא תרומה וקדשים^[1278], ומטמא משקין של חולין^[1279]- מטבילים אותו ביום טוב^[1280], לפי שמן התורה הוא טהור^[1281]גמור, ואין כאן תיקון^[1282], או לפי שאין טומאתו שוה לכל, שאינה אלא בכהנים לענין תרומה, ואינה אלא מדרבנן, ולכן אינו נראה כל כך כמתקן^[1283]. ואחרונים כתבו שטומאה מדרבנן אינה בעצם הכלי, ואין זה תיקון בכלי^[1284]. וכתבו ראשונים שאף הטעם של שמא יעבירנו וכו' לא שייך בולד הטומאה, שכיון שאין הטומאה אלא מדרבנן אינו להוט כל כך להטבילו, ואין לחשוש שמא יעבירנו וכו'^[1285], ומטעם זה אף לדברי רב יוסף שגזרו שמא יסחוט, בולד הטומאה שאינו בהול להטבילו לא חששו שיסחוט^[1286]. וכן הטעם של רב ביבי שמא ישהה לא שייך בולד הטומאה, כיון שטהור הוא [טור תצ] מן התורה^[1287], ואין קפידא בשיהויו, שכן לא תהא תקלה מן התורה^[1288]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שאף בנטמא בולד הטומאה יש בו משום מתקן, ולא התירו להטבילו אלא לפי שביום טוב לא אסרו להטביל מטעם זה^[1289], אלא מן הטעמים האחרים^[1290]. ואמרו שאין גוזרים בכלי שנטמא בולד הטומאה משום כלי שנטמא באב הטומאה, לפי שהנטמא בולד הטומאה אין צורך בטהרתו אלא לכהנים - שכן כלי שנטמא בולד הטומאה שני הוא, ואינו מטמא אלא תרומה^[1291]- וכהנים זריזים הם^[1292], ולא יבואו להטביל כלי שנטמא באב הטומאה^[1293], או שהם זהירים שלא תבוא טומאה לכליהם, והרי זה דבר שאינו שכיח ולא גזרו בו חכמים^[1294]. ויש שכתבו שמטעם זה אף עיקר הגזירה של שמא יעבירנו לא גזרו בכלי שנטמא בולד הטומאה^[1295]. וכתבו ראשונים שכלי שנטמא באב הטומאה, כיון שאף ישראל יש להם צורך בטהרתו, גזרו בו אף בכהנים שלא יטבילוהו ביום טוב^[1296].

החילוק בין כלי שנטמא באב הטומאה לכלי שנטמא בולד הטומאה^[1297], יש סוברים שהוא כשנטמא הכלי בערב יום טוב, שכל שלא נטמא אלא בולד הטומאה מטבילים אותו ביום טוב, ומה שאמרו שדוקא אם נטמא ביום טוב מטבילים אותו ביום טוב^[1298]לא אמרו אלא כשנטמא באב הטומאה^[1299], שאף על פי שאינו ראוי להשתמש בו ביום טוב לתרומה שהרי צריך הערב שמש, כיון שיכול להשתמש בו לחולין בו ביום, מטבילים אותו^[1300], ובנטמא בולד הטומאה שמטבילים אותו ביום טוב להשתמש בו תרומה, הרי זה לפי שבטומאות שמדברי סופרים אין צריך הערב שמש^[1301], ונמצא שהוא ראוי להשתמש בו ביום [טור תצא] טוב^[1302]. ולדעת הסוברים שאף מה שנטמא בטומאה שמדבריהם צריך הערב שמש^[1303], הדברים אמורים ביום טוב שחל בערב שבת, שמותר להכין מיום טוב לשבת^[1304]. ויש שתלו הדבר במחלוקת אמוראים, שדוקא לרבה ורב יוסף ורב ביבי החילוק שבין נטמא בערב יום טוב לנטמא ביום טוב הוא בכלי שנטמא באב הטומאה^[1305], אבל לדעת רבא שהגזירה היא מפני שנראה כמתקן^[1306], בנטמא באב הטומאה אסור להטבילו אף אם נטמא ביום טוב^[1307], ודוקא בנטמא בולד הטומאה שאינו נראה כל כך כמתקן, מותר, והוא שנטמא ביום טוב, אבל כשנטמא בערב יום טוב, כיון שהיה אפשר לו להטבילו קודם יום טוב, חששו אף לו שנראה כמתקן^[1308], או מטעם אחר, שבנטמא בולד הטומאה - שאין בו משום מתקן - גזרו שמא ישהה, ולכן אם נטמא בערב יום טוב אין מטבילים אותו^[1309].

ויש חולקים וסוברים שכלי שנטמא באב הטומאה אף כשנטמא ביום טוב אין מטבילים אותו בו ביום, שכיון שצריך הערב שמש - לתרומה^[1310], וכגון כלי של כהן שרוב תשמישו בתרומה^[1311]- נמצא מטבילו לצורך חול^[1312], ולדעה זו נטמא בולד הטומאה שמטבילים אותו ביום טוב אינו אלא כשנטמא ביום טוב, אבל נטמא קודם יום טוב אין מטבילים אותו^[1313].

בשבת, יש ראשונים שכתבו שאף כלי שנטמא בולד הטומאה אסור להטבילו, ואפילו נטמא בו [טור תצב] ביום^[1314], וכתבו אחרונים בדעתם שבשבת שאסרו להטביל משום שנראה כמתקן^[1315], אף בנטמא בו ביום אסור מטעם זה^[1316], ואפילו נטמא בולד הטומאה נראה כמתקן^[1317]. וכן לרבה ורב יוסף שהתירו בנטמא ביום טוב לפי שאין הטומאה שכיחה בו^[1318], בשבת שאין מצוה להטהר בה, הטומאה מצויה, וגזרו בה^[1319]. ודוקא לטעמו של רב ביבי שגזר משום שמא ישהה^[1320], כל שנטמא בשבת אין לגזור בו^[1321]. נטמא ביום טוב שחל להיות בשבת, לדעת רבא אסור להטבילו לפי שנראה כמתקן, ולדעת רבה ורב יוסף מותר להטבילו, שכיון שיום טוב הוא אין הטומאה מצויה בו, ולא גזרו בו^[1322].

ויש סוברים שאף בשבת מותר להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה^[1323], ויש גורסים בתוספתא: כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילים אותו בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב^[1324].

אף על פי שהנטמא ביום טוב והנטמא מולד הטומאה מותר להטבילו^[1325], אסור לטמאו לכתחילה ביום טוב ולהטבילו בו ביום^[1326]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שמותר לטמאו ולטהרו בו ביום^[1327].

נטמא הכלי בטומאה דרבנן שהיא משום חשש טומאה של תורה, כגון בספק כלים הנמצאים, שטמאים מדרבנן מחשש שמא נטמאו^[1328], יש שכתבו שמותר להטבילו ביום טוב, כדין הנטמא בולד הטומאה^[1329], ויש שכתבו שכיון שיש בו [טור תצג] חשש טומאה של תורה אין מטבילים אותו ביום טוב^[1330]. נטמא באב הטומאה מדרבנן^[1331], יש סוברים שדינו כנטמא בולד הטומאה ומטבילים אותו ביום טוב^[1332]. ויש שכתבו שאין מטבילים אותו ביום טוב, כיון שיש לו שורש מן התורה^[1333].

מותר להטביל את הכלים בדרך הערמה^[1334]. וכן שנינו: מדלים - ממלאים מים מן המקוה - בדלי טמא, והדלי נעשה טהור^[1335]מאליו^[1336], ואין לאסור משום שנראה כמתקן^[1337], שאין הכל יודעים שהדלי טמא, והרואה אומר לשאוב מים הוא צריך^[1338]. וכן לא גזרו בו שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים^[1339], שהרי לא אסרו לדלות מים מבור שבחצירו גזירה שמא ידלה מבור שברשות הרבים ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים^[1340]. ואמרו שלא גזרו בו שמא יבוא להטבילו - שלא על ידי שאיבת מים^[1341]- שמתוך שלא הותרה לו טבילה זו אלא על ידי שאיבה, זכור הוא שהטבילה אסורה ביום טוב^[1342]. וכן לא גזרו בו שמא ישהה^[1343], שכיון שאין מתירים לו להטביל אלא על ידי שאיבה, לא יבוא להשהות^[1344]. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שאף בשבת מותר להטביל על ידי הערמה^[1345], ויש סוברים שבשבת לא התירו^[1346], ויש שכתבו הטעם שבשבת שאסור [טור תצד] להטביל מפני שהוא כמתקן^[1347], אף על ידי הערמה אסור, ודוקא ביום טוב שאין איסורו אלא משום שמא ישהה^[1348]התירו להטביל על ידי הערמה^[1349]. מן האחרונים יש שכתב שלא התירו להטביל ביום טוב ע"י הערמה של שאיבה, אלא כשבאמת אין כוונתו לטהרו, ומאליו נטהר, שטבילה אינה צריכה כוונה^[1350], אבל לשם טבילה אסור אף בהערמה^[1351], אבל מדברי ראשונים נראה שאף מותר להתכוין לטהרם^[1352].

בתוספתא שנינו: ממלא אדם כוס או דלי או קיתון לשתות, וחושב עליו ומטבילו^[1353], וכן שנינו בירושלמי: ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו^[1354], שלא רק בדלי - העשוי למלאות בו - התירו, אלא בכל כלי שראוי למלאות בו מים^[1355], ולא אסרו להטביל אלא בכלים גדולים - שאין דרך לשאוב בהם מים, ונראה לכל שלהטביל הוא מתכוין^[1356]- אבל בכלים קטנים מערים עליהם ומטבילם^[1357]. וכן אם נפלו דליו או כליו לבור, מערים עליהם ומטבילם^[1358]ביום טוב ובשבת^[1359], ופירשו אחרונים כגון שנפל מקצת הכלי לתוך הבור, שמערים ומטביל את כולו^[1360]. ונחלקו אמוראים: יש אומרים שהדברים אמורים בכלי שנטמא באב הטומאה, וכגון שרוצה [טור תצה] להשתמש בו חולין בטהרה^[1361], שראוי להשתמש בו בשבת קודם הערב שמש, שאילו להשתמש בו תרומה אסור, שהרי אינו ראוי להשתמש בו אלא לאחר הערב שמש, ונמצא מטביל משבת לחול^[1362], ויש אומרים שהדברים אמורים בכלי שנטמא בולד הטומאה^[1363]. ופירשו ראשונים שנחלקו בהיתר להטביל על ידי הערמה, שלדעה הראשונה אף בנטמא באב הטומאה מותר - ובנטמא בולד הטומאה מותר אף שלא על ידי הערמה^[1364]- ולדעה השניה דוקא בנטמא בולד הטומאה התירו להטבילו על ידי הערמה - ובלא הערמה אין מטבילים אף על פי שאין טומאתו אלא מדרבנן^[1365]- אבל בנטמא באב הטומאה אין מטבילים אותו אף על ידי הערמה, ודוקא כשמעלהו ריקן, מה שאין כן במה שהתירו לשאוב בכלי טמא והוא טהור מאליו^[1366], אף בנטמא באב הטומאה מותר, לפי שאין זו הערמה כל כך^[1367]. לדעת הסוברים שלא התירו להטביל כלי שנטמא בולד הטומאה אלא ביום טוב אבל לא בשבת^[1368], כתבו אחרונים שביום טוב מותר להטביל כלי הנטמא באב הטומאה על ידי הערמה לדברי הכל, ולא נחלקו אלא כשנטמא בשבת, שלדעה הראשונה אף כשנטמא באב הטומאה מותר להטבילו על ידי הערמה, כדין יום טוב, ולדעה השניה דוקא בנטמא בולד הטומאה מטבילים אותו בשבת על ידי הערמה, אבל הנטמא באב הטומאה אף על ידי הערמה אסור להטבילו בשבת, שהשבת חמורה יותר מיום טוב^[1369].

אין מטבילים כלי על גבי מימיו^[1370]- היינו שהיו בו מים טמאים, ורוצה לטהרם על ידי השקה^[1371]- והדברים אמורים בשבת^[1372], אבל [טור תצו] ביום טוב נחלקו תנאים: רבי אומר אין מטבילים כלי על גבי מימיו לטהרו, וחכמים אומרים מטבילים^[1373]. להלכה פסקו ראשונים שמטבילים כלי על גבי מימיו ביום טוב^[1374]- אבל בשבת אין מטבילים^[1375]- כחכמים^[1376]. יש מהראשונים שכתבו שאף על פי שהתירו להטביל כלי על ידי הערמה של שאיבה^[1377], לא התירו להטבילו על גבי מימיו - בשבת, או אף ביום טוב לדעת רבי^[1378]- שכיון שלא בא אלא לטהר את הכלי ואת המים, אין כאן הערמה, שהרי הדבר ניכר שלהטביל הוא בא^[1379]. ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין הפרש בין הערמה של שאיבה לבין הערמה של טבילת כלי אגב מימיו, ולא התירו על ידי הערמה של שאיבה, אלא לדעת חכמים, וביום טוב ולא בשבת, כדין טבילת כלי על גבי מימיו^[1380]. ויש ראשונים שכתבו שבדלי וכיוצא, שמותר לשאוב בו ולהטבילו, אף להטבילו אגב מימיו מותר, שהוא מערים כאילו מתכוין לשאוב, ולא אמרו שאין מטבילים כלי על גבי מימיו, אלא בכלים גדולים שאינם עומדים לשאיבה, שהרואים מכירים בו שלא לשאיבה הוא עשוי^[1381].

נדה שאין לה בגדים - טהורים ללבוש אחרי טבילתה, והיום יום טוב ואסור לה להטביל את אלו שעליה^[1382]- מערימה וטובלת בבגדיה^[1383], ואין כאן משום נראה כמתקן, שכיון שלטבילת עצמה נכנסה לטבול, אין הדבר מוכיח שהיא מתקנת בגדיה^[1384]. ואמרו שאין לגזור שמא תטבילם לבדם, שכיון שלא הותר לה אלא בדרך זו, זכורה היא^[1385], ומטעם זה לא גזרו בה שמא תסחוט, לרב יוסף שאין מטבילים ביום טוב מטעם זה^[1386], ואף גזירת שמא ישהה שגזרו בהטבלת כלים^[1387]אין בה, [טור תצז] לפי שלא היה אפשר לה להטבילם קודם יום טוב, שכשתלבשם תחזור ותטמאם^[1388]. על הטעם שאינו בכלל האיסור להכניס בגד למים, גזירה שמא יסחט, ע"ע סוחט.

היו הבגדים ראשון לטומאה, כגון שהיה הטובל טמא מת שבגדיו אינם אלא ראשון לטומאה^[1389], כתבו ראשונים שכיון שאין הבגדים חוזרים ומטמאים את האדם שלבשם^[1390], אסור להערים ולטבול כשלבוש בהם, שלא התירו אלא בבגדים של נדה וזב וזבה ויולדת, שבגדיהם אב הטומאה משום מדרס^[1391], שאם ילבשום אחרי הטבילה יחזרו ויקבלו טומאה מן הבגדים^[1392].

השלחן שבמקדש שנטמא, מטבילים אותו בזמנו, אפילו בשבת^[1393], שאין שבות במקדש^[1394]. ומדברי ראשונים נראה שאין מטבילים בשבת את כלי המקדש שנטמאו מטומאת עמי הארץ שנגעו בהם^[1395], שעל שבות זו גזרו אף במקדש^[1396].

המטביל כלים טמאים בשבת, בשוגג ישתמש בהם, במזיד לא ישתמש בהם^[1397], עד למוצאי שבת^[1398]. ואף אם לא החמירו חכמים על מי שלא הניח עירובי תבשילין ובישל מיום טוב לשבת, ולא אסרו לאכול את התבשיל בשבת^[1399], בטבילה אמרו שלא ישתמש בהם, והדברים אמורים שהיו לו כלים אחרים, או לפי שאפשר לו לשאול כלים מאחרים^[1400], אבל אם לא היו לו כלים אחרים, ולא היה אפשר לו לשאול מאחרים, ישתמש בהם^[1401], כיון שלא עבר על איסור דאורייתא^[1402]. ויש ראשונים שכתבו שאפילו אין לו כלים אחרים ואין [טור תצח] יכול לשאול, לא ישתמש בהם, שבאיסורי שבת החמירו^[1403]. אף ביום טוב אם הטביל במזיד לא ישתמש בהם, כדין המטביל בשבת^[1404]. ויש מהאחרונים שכתבו לדעת ראשונים, שדוקא בשבת שהאיסור להטביל הוא משום שנראה כמתקן, אם הטביל בו אסור להשתמש בכלי, מה שאין כן ביום טוב, שאין האיסור משום תיקון, אלא משום גזירה שמא ישהה - לדעתם^[1405]- לא אסרו להשתמש בדיעבד^[1406].

ערב שבת ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, אין מטבילים את הכלים^[1407], ואף על פי שאיסור טבילה בשבת אינו אלא שבות, שנראה כמתקן^[1408], לדעה זו גזרו על השבות אף בבין השמשות^[1409]. וכן שנינו ביום טוב: כלי שנטמא מערב יום טוב, אין מטבילים אותו בבין השמשות^[1410], מפני שהוא ספק לילה, ונמצא מטביל ביום טוב^[1411]. להלכה, שלא גזרו על השבות בבין השמשות לצורך מצוה או באופן שהוא טרוד ודחוק^[1412], מותר להטביל כלים בבין השמשות באופנים הללו^[1413]. ויש שכתבו שדוקא לרבא שאיסור טבילה בשבת הוא משום שנראה כמתקן, מותר להטביל בבין השמשות לצורך מצוה וכיוצא, אבל לרב ביבי שהוא גזירה שמא ישהה^[1414], אף בבין השמשות אסור, גזירה שמא ישהה טבילתו עד בין השמשות שהוא פנוי ממלאכה, ויבוא לידי תקלה^[1415].

כלים שנטמאו באב הטומאה אין מטבילים אותם בבין השמשות, ושנטמאו בולד הטומאה מטבילים אותם בבין השמשות^[1416], שאף על פי [טור תצט] שבשבת אין מטבילים אף כלי שנטמא בולד הטומאה, לסוברים כן^[1417], בבין השמשות מותר^[1418].

בטבילת אדם נחלקו תנאים: לדעת בית שמאי אין טובלים בשבת, ובית הלל מתירים לטבול בשבת^[1419]וביום הכפורים^[1420]וביום טוב^[1421], וטובל כדרכו מטומאה חמורה וכל שכן מטומאה קלה^[1422], ולא אסרו משום שנראה כמתקן - עצמו, שאתמול היה טמא ועכשיו נטהר^[1423], ומתיר את עצמו להשתמש בטהרות, וכן אשה הטובלת לנדותה, מתירה את עצמה לבעלה^[1424]- לפי שאדם נראה כמיקר^[1425], היינו כיורד במים להצטנן, ולא כמתקן את עצמו^[1426], ולא במים היפים בלבד - שהדרך לרחוץ בהם^[1427]- מותר לטבול, אלא אף במים הרעים מותר, לפי שפעמים אדם בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה - מים ששורים בהם את הפשתן^[1428]- ואף בימות הגשמים מותר לטבול לפי שפעמים אדם בא מן השדה מלוכלך בטיט ורוחץ אפילו בימות הגשמים^[1429]. ואף על פי שמברך על הטבילה^[1430], כתבו אחרונים שאין זה נראה כמתקן עצמו, אם לפי שאינו מברך אלא אחר הטבילה, לסוברים כן בטבילת כל הטמאים^[1431], או שמאחר שאינו נראה כמתקן את עצמו בטבילה עצמה, אלא מחמת הברכה שלפניה, לא גזרו בו^[1432]. אף ביום הכפורים שהרחיצה אסורה בו - משום עינוי^[1433], ואינה מותרת אלא לטבילת מצוה^[1434], והדברים מוכיחים שלטבילה הוא מתכוין ולא להקר^[1435]- מותר לטבול, שהואיל ומותר בשבת, מותר אף ביום הכפורים^[1436], שלא החמירו לענין מלאכה ביום [טור תק] הכפורים מבשבת^[1437]. לדעת רב ביבי שאיסור טבילת כלים בשבת היא גזירה שמא ישהה^[1438], בטבילת אדם לא גזרו, לפי שהאדם אינו משהה עצמו מלטבול^[1439], שטהרת גופו חמורה עליו, ואינו רוצה לעמוד בטומאה^[1440], ועוד שהאדם אף אם ישהה טבילתו אין לחשוש בו כל כך לתקלה^[1441]. לדעת בית שמאי גם אדם - אף על פי שנראה כמיקר^[1442]- לא יטבול בשבת, גזירה משום כלים^[1443], ולפיכך, כתבו אחרונים שלא נאמרו הדברים אלא בטבילה שלא בזמנה, אבל בטבילה בזמנה שהיא מצוה, לדעת בית שמאי^[1444], לא גזרו על טבילת אדם, ומותר לטבול בשבת^[1445], ויש סוברים שאף טבילה בזמנה אסורה לדעת בית שמאי^[1446]. הלכה כבית הלל, שאדם מותר לטבול בשבת^[1447]וביום הכפורים^[1448], וביום טוב^[1449].

בטבילה שאין בה מצוה, נחלקו ראשונים: יש אוסרים, שלא התירו לטבול בשבת אלא לסוברים שטבילה בזמנה מצוה^[1450], שאף שהתירו לטבול בשבת משום שנראה כמיקר, לא התירו אלא טבילה בזמנה^[1451]. ויש ראשונים שכתבו שכיון שבזמן הזה נהגו שלא לרחוץ בשבת בין בנהר ובין במקוה, אף על פי שמן הדין מותר^[1452], לכן הטובל בשבת אינו נראה כטובל להקר, אלא נראה כמתקן, ולכן לא התירו לטבול אלא טבילה בזמנה שהיא מצוה^[1453]. ואף לסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה^[1454], יש שכתבו שאם בעלה בעיר מותרת לטבול משום מצות עונה^[1455], ואף שלא בשעת עונתה, זה שמשמח את אשתו בתשמיש הרי זו מצוה^[1456]. [טור תקא] ודוקא בזמנה, אבל אם היתה יכולה לטבול מקודם, ודחתה טבילתה לליל שבת, לא תטבול^[1457]. ויש שכתבו שלסוברים טבילה בזמנה אינה מצוה אסורה לטבול אף על פי שבעלה בעיר, אלא שנהגו הנשים לטבול בשבת טבילה בזמנה, משום שלדעה זו הלכה טבילה בזמנה מצוה, אבל שלא בזמנה לא תטבול, אף אם היתה אנוסה מלטבול בזמנה^[1458]. וכתבו אחרונים שאם נולד ספק בטבילתה אם היתה כראוי, מותרת לחזור ולטבול בליל שבת ממה נפשך, שאם חייבת טבילה מותרת לטבול, ואם היתה טבילתה הראשונה כראוי, אין שום איסור בטבילתה השניה, שאינה מתקנת בכך שום דבר^[1459].

ויש חולקים וסוברים שלעולם מותר לטבול בשבת, אף טבילה שאין בה מצוה כטבילה שלא בזמנה, שכיון שנראה כמיקר אין בו איסור משום מתקן את עצמו^[1460]. וכתבו אחרונים בטבילת נדה, שבמקום שאין מנהג, אין להחמיר אף על פי שהיתה יכולה לטבול מקודם ודחתה טבילתה, והוא שבעלה בעיר^[1461].

על טבילת עזרא בשבת וביום טוב, ע"ע תקנת עזרא.

על טבילה ביום הכפורים, אם אסורה משום איסור רחיצה ביום הכפורים, ע"ע יום הכפורים. על טבילה בתשעה באב ובאבלות, עי' ערכיהם.

על טבילה במים חמים, ע"ע רחיצה.

ז. הכוונה.

טבל בלא כוונה^[1462]- לחולין, [טור תקב] וכן נדה לבעלה, שדינה כטבילה לחולין^[1463]- נחלקו תנאים ואמוראים: לדעת רבי יונתן בן יוסף אינה טבילה, שנאמר: והבגד או השתי וגו' אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר^[1464], מה תלמוד לומר שנית, מקיש תכבוסת שניה - שהיא לשם טבילת טהרה^[1465]- לתכבוסת ראשונה, מה תכבוסת ראשונה לדעת - אדם^[1466], שנאמר בה: וצוה הכהן וכבסו^[1467]- אף תכבוסת שניה לדעת^[1468], ולא שיפול במים מאליו^[1469], אי מה תכבוסת ראשונה צריכה דעת כהן, אף תכבוסת שניה תהא צריכה דעת כהן, תלמוד לומר: וטהר, מכל מקום^[1470]. וכן אמר ר' יוחנן: נדה שנאנסה וטבלה - שאנסוה לטבול - אף לביתה לא טהרה^[1471]. ויש תנאים סוברים שטבילה אינה צריכה כוונה לחולין^[1472], ולדעה זו תכבוסת שניה של בגד המנוגע אינה צריכה כוונה^[1473]. וכן אמר רב יהודה אמר רב - וכן רב נחמן^[1474]- נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה^[1475].

יש מהראשונים שכתבו שהדבר תלוי בדין מצוות צריכות כונה, ולדעת הסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה הרי זה לפי שמצוות אינן צריכות כוונה^[1476]. ויש שכתבו שאין טבילה כשאר מצוות שדנו בהן אם צריכות כוונה, לפי שאינה דבר שבחובה אלא הכשר^[1477], ולדעת ר' יוחנן הכשר חמור מן המצוה, וטבילה צריכה כוונה אפילו אם מצוות אינן צריכות כוונה, ולדעת רב הכשר קל מן המצוה, שאפילו מצוות צריכות [טור תקג] כוונה, טבילה אינה צריכה^[1478], שבמעשה הטבילה תלה הכתוב, והרי נעשה המעשה, ולא עוד אלא שאין הכוונה בטבילה ובמצוות שוה, שהרי נפלה מן הגשר טהורה, לדעת רב^[1479], ומתעסק במצוה לדברי הכל לא יצא^[1480].

להלכה, נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב שאין טבילה צריכה כוונה^[1481], ויש פוסקים טבילה צריכה כוונה^[1482], שהלכה כר' יוחנן כנגד רב^[1483], ויש שכתבו שהדבר ספק^[1484], ובשל תורה הלך אחר המחמיר^[1485], וצריך לחזור ולטבול^[1486]בלא ברכה^[1487].

אף לדעת הסוברים שטבילה אינה צריכה כוונה, לכתחילה צריך להתכוין לשם טבילה^[1488], אלא שאם טבל בלא כוונה אינו צריך לחזור ולטבול^[1489]. וכתבו אחרונים שאף על פי שטבילה בלא כוונה מטהרת, את המצוה של טבילה לא קיים עד שיתכוין^[1490].

נדה שאנסוה לטבול, שלדעת רב עלתה לה טבילה^[1491], אם לא נתכוונה לירד לתוך המים, כגון שנפלה מן הגשר, הדבר תלוי במחלוקת תנאים בדין שחיטת חולין: לדעת חכמים שאין שחיטתו כשרה עד שיתכוין לכל הפחות לחתיכה^[1492], אף בטבילה אינה נטהרת אלא כשירדה לרחוץ - ונפלה כולה לתוך המים^[1493], אף על פי שלא נתכוונה לטבול^[1494]- אבל [טור תקד] אם לא נתכוונה אפילו לרחיצה, אינה נטהרת, ולדעת ר' נתן שהכשיר שחיטת חולין אפילו כשזרק את הסכין כדי לנעצה בכותל ושחטה כדרכה^[1495], הוא הדין בטבילה לחולין, שאף אם נפלה מן הגשר - ולא נתכוונה אפילו לרחיצה^[1496]- טבילתה כשרה^[1497]. לדעת הסוברים להלכה שנדה שאנסוה לטבול, עלתה לה טבילה^[1498], אפילו נפלה מן הגשר טבילתה כשרה^[1499].

לדעת ר' יוחנן שטבילה צריכה כוונה^[1500], צריך שתתכוין לטהר את עצמה^[1501].

נתכוונה בפירוש שלא להטהר, לסוברים טבילה אינה צריכה כוונה, יש מהאחרונים שכתבו שלא עלתה לה טבילה^[1502], ויש שנראה מדבריהם שעלתה לה טבילה^[1503].

החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה, פקחות מתקנות אותן - ומטבילות אותן^[1504]- ואוכלות בתרומה^[1505], אף על פי שלתרומה צריך כוונה לדברי הכל^[1506], שכוונת המטביל כוונה היא^[1507], ומטבילים את הקטן אפילו הוא בן יומו, לדברי הכל^[1508].

נדה שאנסתה חברתה והטבילתה, כוונת חברתה כוונה היא, והרי זו טבילה בכוונה, ואף לדעת הסוברים שטבילה צריכה כוונה, עלתה לה טבילה^[1509], ואפילו לא ידעה שבכוונת חברתה [טור תקה] להטבילה אלא רק להשליכה לתוך המים, כוונת חברתה כוונה היא^[1510]. וכתבו ראשונים שאף על פי שלא הטבילתה בידים אלא איימה עליה עד שטבלה, מועילה לה כוונתה^[1511]. ואחרונים כתבו שהדברים אמורים שהטבילתה בידים, שאף על פי שיש לה דעת ואינה מתכוונת לטבול, די בכוונת המטביל^[1512], כמו שמועילה דעת המטביל בטבילת כלים^[1513], שהכוונה תלויה בעושה המעשה, והמטביל בידים את הטמא, בין שמטביל את האדם ובין שמטביל את הכלים, הרי זה עושה את המעשה המטהר^[1514].

אותה ששנינו: גל שנתלש מן הים ונפל על האדם או על הכלים עלתה להם טבילה^[1515], לסוברים טבילה צריכה כוונה, לא עלתה טבילה לאדם אלא כשהיה יושב ומצפה מתי ייתלש הגל^[1516], ואף הכלים לא נטהרו אלא כשהיה האדם מתכוין להם^[1517], וכוונת אחרים, כוונה היא^[1518], ואף על פי שאינו מטביל את הכלים בידים אלא רואה ומתכוין, כוונה היא^[1519].

קטן שהטביל את הכלים וגדול עומד על גביו, כתבו ראשונים שלסוברים שמועילה כוונת הקטן בכתיבת גט כשגדול עומד על גביו^[1520], אף בטבילה כן^[1521].

מעלה עשו חכמים למעשר שני, לתרומה ולקדשים, שאינו טהור עד שיתכוין^[1522], ונדה שטבלה בלא כוונה, אסורה בתרומה^[1523]. וצריך להתכוין לטבול לשמם, אבל טבל לשם חולין, שהוחזק - נטהר - לחולין, אסור במעשר^[1524], טבל למעשר, הוחזק למעשר ואסור בתרומה, טבל לתרומה, הוחזק לתרומה ואסור בקודש, טבל [טור תקו] לקודש הוחזק לקודש, ואסור בחטאת^[1525], היינו במים המקודשים לאפר פרה^[1526]. טבל ולא הוחזק - שטבל סתם ולא נתכוין לאחד מכל אלו^[1527], או שלא נתכוין לשם טבילת טהרה אלא לשם רחיצה סתם^[1528]- כאילו לא טבל^[1529], ואסור במעשר^[1530]. טבל לחמור, מותר בקל^[1531], ואם טבל לחטאת הוחזק לכל^[1532]. ואמרו בירושלמי שאם היה זקוק לכולם - לאכילת מעשר ותרומה וקודש, ועל מנת כן ירד לטבול^[1533]- וטבל סתם, מותר בכולם^[1534], שכיון שירד לטבול על מנת כך, אינו צריך לפרש בשעת טבילה^[1535].

טבל ועלה - ועודנו לח^[1536], ויש סוברים שאפילו נתנגב^[1537]- מחזיק עצמו לכל מה שירצה^[1538], ודוקא שבשעת טבילה לא החזיק עצמו לשום דבר, אלא טבל סתם, אבל אם טבל לשם דבר קל, אינו מחזיק עצמו לדבר חמור^[1539]. יש מהראשונים שכתבו שלא נאמרו הדברים אלא שבשעת טבילה נתכוין לשם טבילה, אלא שלא נתכוין לשם דבר מסויים, אבל אם בשעת טבילה לא נתכוין כל עיקר, אינו מחזיק עצמו לאחר שעלה^[1540].

טבל ועלה ועודהו רגלו אחת במים, אף על פי שנתכוין בתחילה לשם דבר קל, הרי זה מחזיק עצמו לדבר חמור^[1541], שכיון שרגלו במים הרי זו כתחילת טבילה^[1542], שהמים שעליו רואים אותם כאילו הם במקוה^[1543], ואף לסוברים שלענין טבילה מטומאה לטהרה אין המים שעליו מצטרפים^[1544]לענין מעלות דרבנן רואים אותן כאילו הם במקוה^[1545], ומי שטבל לקל שלא הוחזק לחמור, מעלה דרבנן היא^[1546].

הערות שוליים