חצר

הגדרה

אדם קונה חפץ שנמצא ברשותו (הסוגיא בבבא מציעא י:, בסוגיא זו האריך ספר המקנה טו-ב והלאה).

מקור וטעם

מקורו מהפסוק (דברים כד-א) "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", וכן מהפסוק (שמות כב-ג) "אם המצא תמצא בידו הגניבה" (גיטין עז.). ודנו האם קניית מטלטלין בחצר נלמדת מהפסוק בגנב (רש"י בבא מציעא ט: ד"ה מי וסמ"ע רמג-לד) או בגט (דן בזה תורת הקניינים ח"ב עמוד א).

באופן הלימוד מ"ונתן בידה" נחלקו הראשונים לשלוש דעות:

א) רש"י (בבא מציעא י:) כתב שנלמד מכך שלא כתוב "ובידה יתנהו".

ב) תוס' (שם ד"ה ת"ל) כתבו שנלמד בכלל ופרט וכלל: "ונתן" - כלל, "בידה" - פרט, "ושלחה" - כלל.

ג) שאר הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ישנים ור"ן) כתבו שנלמד מכך שה"ונתן בידה" אצל הבעל השני מיותר ("ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד-ג)).

והוא מדאורייתא (מנחת חינוך שלו-יב)^[1]. אך לרבי יוחנן שמשיכה קונה רק מדרבנן, ומדאורייתא מטלטלין נקנים רק בכסף, יש אומרים שגם חצר תקנה מטלטלין רק מדרבנן (הביאם תורת הקניינים ח"א עמוד רכב^[2]).

בטעמו כבר הגמרא (בבא מציעא י:) האריכה שיש בו שתי אפשרויות: משום יד, או משום שליחות. למסקנה הביאו המפרשים תשעה טעמים (וספר המקנה טו-ח ליקט חלק מהשיטות)^[3]:

א) יד (רש"י. תוס' בבא בתרא נד., מעילה יג, בבא בתרא עט. רמב"ן בבא בתרא עט. וספר המקנה טו-ה ליקט את הסוברים כך).

ב) שליחות (רי"ף, רמב"ם ורשב"א), שאנן סהדי שרוצה שהחצר תהיה שליח שלו (פרי משה קניינים כא-ג ד"ה אלא).

ג) שליחות, אך מכך שלשון התורה היא "יד" בעינן דומיא דיד (רא"ש. וספר המקנה טו-ד ליקט את הסוברים שמדין שליחות. את שלושת הטעמים הנ"ל הביאו המחנה אפרים קניין חצר א ופרי משה קניינים כא-א).

ד) יסודו מיד, אך במקום שאינו יד, כגון שאינו עומד בצידו, אז הוא מדין שליחות (גר"ח סטנסיל גיטין כא.).

ה) שליחות בקניית מתנה, ויד בקניית מציאה, משום שבה אין מינוי שליחות (תורת הקניינים ח"ב עמוד ו).

ו) שליחות בקנייה מהפקר, ויד בקניית מציאה, משום שבה יש בעלים - בעל האבידה - ואינו מקנה לו (נתיבות המשפט בפתיחה לסימן ר ד"ה ולפי"ז. את שלושת הטעמים הנ"ל הביא תורת הקניינים ח"ב עמוד ו).

ז) מדין יד רק בגט, אך בשאר החפצים היא מדין הגבהה (דבר אברהם ח"א כא-כד בדעת רש"י ושיטה מקובצת).

ח) גם מדין משיכה (רמב"ם בפירוש המשניות מעשר שני ה-ט, פרישה חו"מ שלו-ג וקצז-ט).

ט) חוץ מטעמים אלה יש עוד טעם שקניין חצר מועיל מצד עצמו, שזהו הקניין הטבעי - ההכנסה לרשות, אלא רק במקום שטעם זה אינו שייך - צריכים את הטעמים יד ושליחות (דרכי משה דרכי הקניינים ו-ט ד"ה ונמצא).

בסוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות^[4]) חקר הרוח אליהו האם הוא הכנסה לרשותו או הוראת בעלות (ד-ד, וכן חקר (שם ד) לגבי כל הקניינים), והמנחת אשר כתב שהוא רשות (בבא בתרא מב).

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

מטלטלין.

קרקע, כגון עציץ שנמצא בחצר הקונה - ספר המקנה (טו-כו ד"ה גיטין) כתב שנקנית בקניין חצר, והנתיבות המשפט (רמא, הובא שם בד"ה הלום) כתב שאינה נקנית בחצר.

דבר שיתכן שלא ימצאנו לעולם, כגון מעות שהן דבר קטן, כתבו התוס' שאינן נקנים בחצר (בבא מציעא כה:).

פרטי הדין

באופן הקניין כתב הגר"ש שקאפ (בבא מציעא כג ד"ה ועפ"ז, בדעת השיטה מקובצת) שהוא הכנסת החפץ לרשותו (פעולה), ולא שהחפץ נמצא ברשותו (תוצאה).

לקנות חצר ובאותו הרגע לקנות על ידה את החפץ שבתוכה מדין קניין חצר - הש"ך (חו"מ רב) חידש שהחפץ לא יקנה בקניין חצר (אלא רק בקניין אגב), שחצר קונה רק אם היתה שלו קודם לקניין. וספר המקנה (טו-ב ד"ה אלקים) כתב שכל זה רק לראב"ד, אך לרמב"ם ולשו"ע - כן קונה.

מקום עמידת הקונה - נחלקו האם צריך לעמוד בצד השדה (שו"ע חו"מ ר) או בתוכו (רמ"א שם בשם יש אומרים. ספר המקנה טו-י דן בזה והביא שהרי"ף סתר את עצמו בדין זה).

בטעם שצריך לעמוד בצד שדהו (או בתוכו - למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה) כתבו הראשונים (רש"י בבא מציעא יא. ד"ה דאי, וכן הריטב"א וחידושי הר"ן) שהוא משום שכך החצר משתמרת.

"זכתה לי שדי" - נחלקו האם הקונה צריך לומר זאת: לתוס' (בבא מציעא יא. ד"ה זכתה, וכן רא"ש ורשב"א) אין צריך לומר, ולרמב"ם (גזילה ואבידה יז-ח,יא, וכן שו"ע חו"מ רסח-ג) צריך.

דעת קונה - חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו (בבא מציעא יא.). ובטעם לזה יש ארבע שיטות:

א) לדעה שהוא משום שליחות, הוא ככל שליחות שאין צריך את דעת המשלח, אלא מספיקה דעתו של השליח (פני יהושע בבא מציעא יא במשנה).

ב) שיטת החתם סופר שבכל קניין קונה גם בלי כוונה, אם יש אומדנא דמוכח שרוצה לקנות (בשו"ת אבן העזר ח"א קו, אמנם הנתיבות המשפט קצז-ד חולק עליו).

ג) בשעה שקנה את חצירו היה בדעתו לקנות לעולם כל דבר שיכנס אליה (הפרי משה קניינים כא-ג דן בשלוש השיטות הנ"ל).

ד) הברכת אברהם (בבא מציעא פ בדפיו) ייסד שכל מה שצריך דעת לקניין הוא רק על מעשה הקניין (למשל בהגבהה, שיחשוב שהוא מגביה את החפץ), אך לחלות (שיחשוב שהוא מעביר את הבעלות) אין צריך דעת, שהרי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא לו^[5]. ולכן בקניין חצר, שאינו מעשה אלא רק מצב (שהחפץ נמצא בתוך חצרו) אין צריך דעת.

חצר שאינה משתמרת לא קונה. בטעם לזה יש שתי דעות בראשונים:

א) חצר נלמדת מיד, וצריך שתהיה דומה ליד, שהיא משתמרת (רש"י בבא מציעא ט: ד"ה מי).

ב) סברא שאין אדם רוצה שיהיו חפציו מונחים במקום שאינו משתמר (רא"ש גיטין עח.).

חצר מהלכת לא קונה (בבא מציעא ט: וגיטין כא:). בטעם לזה יש שתי דעות בראשונים:

א) חצר נלמדת מיד, וצריך שתהיה דומה ליד, שאינה ניידת (תוס' בבא מציעא ט: ד"ה ספינה, וכן הבין בפשטות הפרי משה קניינים כא-ח (ד"ה והנה) בדעת רש"י בבא מציעא ט: ד"ה מי).

ב) חצר מהלכת אינה משתמרת כיוון שמתרחקת ממנו (רמב"ן גיטין כא., וכן הבין דברי משפט ר-ב בדעת רש"י שם).

הקונה

הקדש, כלומר שלא האדם הקדישו, אלא שהחפץ נקנה להקדש ע"י קניין חצר - נחלקו בזה הראשונים:

א) לרמב"ן (בבא בתרא עט.) ולר"ן (לגרש"ש נדרים ט ד"ה וקשה) החצר קונה להקדש (ורק נחלקו אם יש בזה מעילה: לרמב"ן אין ולר"ן יש).

ב) הרשב"ם (בבא בתרא עט. ד"ה הכי) והתוס' (שם ד"ה ואין) סוברים שחצר בכלל לא קונה להקדש, שהרי חצר מטעם יד ואין יד להקדש (במחלוקת זו דנו הקצוה"ח ר-א, הקובץ שיעורים בבא בתרא רצט, והפרי משה קניינים יד-ד. והתוס' יום טוב מעילה ג-ו (ד"ה ואין) הקשה שהרי חצר גם מדין שליחות, ויש שליחות להקדש). וחקר הקהילות יעקב האם מה שאין חצר להקדש הוא שאין לו קניין חצר (וכן קנייני משיכה והגבהה) אלא הקדש קונה רק בדיבור (או בכסף), או שבפועל אין להקדש חצר, שחצר צריכה להיות מיוחדת לתשמישו של בעליה, כמו שיד מיוחדת לבעליה, אך חצר הקדש אינה מיוחדת לקב"ה יותר משאר חצרות (בבא בתרא לב-ו: בדעת הנתיבות המשפט (בד"ה והנה) - אין קניין חצר, דעת עצמו (בסופו ד"ה ואולם) - בפועל אין להקדש חצר).

גוי קונה בקניין חצר (קהילות יעקב בכורות יד, ומביא רש"י, רא"ש ומהרי"ט אלגזי).

ראה גם

אגב

ארבע אמות

כלים

[[מוחזק (ושם בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה חפץ שנמצא בחצר שאינה קונה) הבאנו שדנו האחרונים האם גדרי ]]מוחזק תלויים בגדרי קניין חצר).

הערות שוליים