בהמה בחייה לאיברים עומדת

במסכת חולין מובאת מחלוקת האם "בהמה בחייה לאברים עומדת" או "לאו לאברים עומדת".חולין קב ב, חולין קג א כלומר, האם רק לאחר שחיטת הבהמה ניתן לומר שלפנינו "אברים", כיון שאז ודאי בשר הבהמה עומד לניתוח לאברים, אבל קודם לשחיטתה אין להתייחס לבהמה כאל "אברים", אלא במקרה בו ניטל באופן ממשי חלק ממנה (במקרה זה יהיה אסור לאוכלו בגלל איסור "אבר מן החי").

על סמך הדיון בשאלה התאורטית מסביר התלמוד שתי מחלוקות הלכתיות מעשיות. המחלוקת הראשונה עוסקת באדם שבלע בעל חיים שלם בבת אחת בעודו חי. רבי אלעזר ברבי שמעון סבר כי אם על אבר אחד יש איסור "אבר מן החי", קל וחומר שגם אכילת בעל חיים שלם כלולה באיסור. לעומתו, דעת רבי ש"בהמה בחייה לאו לאברים עומדת" ולכן במקרה זה לא חל האיסור.

המחלוקת השנייה עוסקת באדם שאכל חתיכת בשר מבהמה המוגדרת כ"טריפה". רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם עבר על שני איסורים (טרפה ואבן מן החי) או על איסור אחד בלבד (טרפה), בהתבסס על הכלל אין איסור חל על איסור. לפי אחת האפשרויות המובאת להסבר המחלוקת, סבר רבי יוחנן כי "בהמה בחייה לאברים עומדת" ולכן במקרה שלפנינו קיימים שני האיסורים כיון ששני האיסורים חלו בבת אחת עם לידתה של הבהמה, ואילו ריש לקיש סבר ש"בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת", ולכן אין איסור אבר מן החי חל על הבהמה כיון שכבר קיים עליה איסור טרפה.

רבי יוחנן וחזקיה נחלקו בנידון של גוי שאוכל מבהמה מפרכסת האם הוא עובר על איסור אבר מן החי. חזקיה סבור שהבהמה נחשבת כעומדת במצב אמצעי, לא חיה ולא מתה, ולכן אין האוכלה עובר על איסור אבר מן החיחולין קכא ב. לעומת זאת, רבי יוחנן סבור שהבהמה נחשבת לחיה לגמרי, והאוכל אותה עובר על איסור אבר מן החי.