טוענין ליורש וטוענין ללוקח

הכלל טוענין ליורש וטוענין ללוקח הוא כלל האומר כי בית הדין טוענין ליורש טענות שיכול היה המוריש לטעון וכן טוענין ללוקח טענות שיכול היה המוכר לטעון.

טוענין ליורש[עריכה]

הכלל "טוענין ליורש" הוא כלל האומר כי אדם שירש קרקע מאדם אחר, אינו צריך להשיב לתובעים אותו מהיכן קנה האבא את הקרקע, אלא די בכך שיאמר "ראיתי לאבי שהחזיק בקרקע ולא ערער אדם עליו"בבלי בבא בתרא כג א וברש"י.. כמו כן אדם התובע מיתומים כספי פקדון שהופקד בידם, טוענים בית הדין עבור היתומים שהאב שילם את הפקדון, מכיוון שגם האב יכול היה לטעון טענה זו במיגו של "מזוייף"בבלי בבא בתרא ע ב. דין מיוחד זה, משמש כאחת מההוכחות של רבי אלחנן ווסרמן שדין מיגו שלפיו נאמן אדם שיכול היה לזכות בדין בטענה אחת - גם בטענה אחרת שמצד עצמה אין לו כח משפטי זה, הוא לאו דווקא מכוח ראיה כי אדם שיכול היה לטעון טענה אחרת ולא טען הוא אדם אמיתי, אלא מדובר בכוח משפטי. ולכן גם כאשר מדובר ביתומים, שבהם לא קיימת ראיה בדין המיגו בכך שאינם טוענים את טענת ה"מזוייף", שהרי אין הם יודעים על אותו שטר שלא נכתב על ידם - אם אכן מדובר בשטר אמיתי או לא, וקיים רק הכוח המשפטי שהיה קיים לאב, ושעל פי דין "טענינן ליורש" טוענים גם ליורש‏^[1].

לפי חכמי התוספות, בנוסף, כאשר מוציא אדם שטר חוב על יתומים יורשים או לקוחות, טוענים בית דין עבורם שהשטר מזוייף‏^[2].

טוענין ללוקח[עריכה]

הכלל "טוענין ללוקח" הוא כלל שסימוכין לו נמצאו כבר במשנה: "לוקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה", כלומר גם אם הלוקח אינו יודע האם הזיזין שיוצאין מחצירו לרשות הרבים הם על פי דין ועל פי הסכם עם הממונים לכך, טוענין לו שדבר זה נעשה כראוי. טעם הדבר הוא מכיוון שתקנת העולם היא, שהרי הלוקח אינו יודע אם הדבר נעשה כדין, ולכן מותירים את הדבר על חזקתו ועל המוציא ממנו להביא ראיה‏^[3].

כלל זה תקף גם בחזקת קרקעות, אדם שקנה קרקע מסויימת מאדם אחר ודר בה שלושה שנים כדין חזקת קרקעות, והנה בא בעל הקרקע וטוען שהקרקע שהייתה שלו מאז ומעולם - על פי מסמכים וראיות ברורות - שלו היא גם היום ולא מכרה מעולם. אם דר המוכר בקרקע יום אחד כך שהוחזקה הקרקע בידו, ורגליים לדבר שמדובר אכן בלוקח שקנה את הקרקע מאדם אחר ולא בנוכל, טוענין בית הדין במקום הלוקח - שהמוכר קנה את הקרקע מבעל הקרקע, למרות שאיננו יודעים אם אכן כך הדבר. הרמ"ה מסביר, כי הטענה ש"טוענין ללוקח" היא רק כאשר ידוע שהוא "לוקח", וזאת אם דבר בה המוכרו לו - לפי טענתו - יום אחד. לעומת זאת הריטב"א כותב כי אין צורך להביא ראיה שמדובר ב"יורש" או ב"לוקח" ורק במקרה ספיציפי זה צריכים ראיה, כדי שלא תהיה הוכחה הפכית; אדם שקנה קרקע מאדם אחר, ולא דר בה המוכרו לו אפילו יום אחד, נראה הדבר כשקר, וכן כותב הרשב"א.

נחלקו הראשונים האם נאמן הלוקח להעיד כי המוכרו לו דר בה יום אחד בעזרת מיגו שהיה טוען שקנה את הקרקע מאותו אדם שטוען שהקרקע שלו - שאז היה נאמן לפי דין חזקת קרקעות שהרי דר בה שלושה שנים, כדי לוודא את התנאי הבסיסי הדרוש - שהמוכרו לו דר בה, כדי שנדע שאכן מדובר בלוקח.

דעת רבינו יונה והרמ"ה[עריכה]

רבינו יונה מסביר, שלא מועיל מיגו לדבר כזה ומסביר: "ונראה לי כיוון דכי נמי מהימנינן ליה דדר ביה חד יומא מתורת מיגו עדיין אין טענתו שלימה, שהרי צריך שנטעון לו ונאמר דאי הוות בידיה דמוכר הוה טעין מינך זבינתא, כל כי האי גוונא לא אמרינן ביה מיגו להאמינו בטענה הצריכה עוד טענה אחרת". האחרונים מסבירים כי רבינו יונה סובר ש"מיגו" הוא כח משפטי שעל ידיו משתמש אדם בכוח משפטי שיש לו על ידי טענה מסויימת שהיה יכול לטעון, וקיימת בידו בעצם האפשרות לטעון טענה המזכה אותו בדין, וזו קיימת בידו באופן כזה גם אם טען טענה אחרת. לעומת זאת, במקרה שלנו אין מדובר בכח משפטי אלא ב"טענינן" - בית הדין טוען ללוקח, ולכן גם אם קיימת בידו אפשרות לטעון טענה כזו שאז בית הדין היה מזכה אותו, אין מדובר בכוח משפטי שלו וכוח זה אינו תקף אם יטען טענה אחרת בכוח המיגו.

וכן סבור היד רמ"ה, שפוסק שאין אדם נאמן לומר שדר בה המוכר בו יום אחד. הוא מוכיח הלכה זו בכך שאם שייך מיגו לטענה כזו, לא היו צריכים אפילו טענה שדר בה המוכר יום אחד, שהרי מיד כאשר טוען הלוקח שקנה את הקרקע מאדם אחר, יש לטעון עבורו מדין "טוענין ללוקח", שהמוכרו לו קנה את הקרקע מבעל הקרקע, אלא שאין הוא נאמן להעיד על כך שהוא לוקח כלל. הסברו של היד רמה הוא "דלא אמרינן מיגו מחזקה שאין עמה טענה לחזקה שאין עמה טענה, דקיימא לן כל חזקה שאין עימה טענה אינה חזקה, אלא ביורש או בלוקח וכיוצא בו, הלכך אי אתברר דהוה יורש או לוקח וכיוצא בו הויא חזקה ואי לא הויא חזקה", כלומר טענת מיגו מועלת רק כאשר בטענה המסויימת יש לאדם את אותו כוח משפטי שהייתה לו בטענה האחרת שהיה יכול לטעון - גם בטענה העכשווית, אך במקרה זה, הכוח המשפטי שיש לאדם בטענת חזקה שיש עימה טענה היא כוח משפטי מדין חזקת קרקעות - ראיה וחזקה, ואילו הכוח המשפטי השני הוא מדין "טוענין ללוקח".

הריטב"א מביא הסברים אלו, ומוסיף הסברים נוספים: האחת היא על פי הכלל "אין רואה - הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר" בבלי בבא מציעא פג א שכאשר ידוע שיש עדים יש להביא את העדים ואי אפשר להפטר בשבועה ובדומה גם כאן, טענת המיגו אינה מועלת כאשר סביר כי יש עדים כאלו; וברור שאם היה דר בה המוכר תקופה קצרה עד יום, יש אנשים שראו זאת ויכולים להעיד על כך. נימוק אחר הוא שמדובר ב"מיגו דהעזה", לא ניתן לומר מיגו מטענה שאין בושה לומר אותה שכן לא ניתן לדעת אם היא נכונה (טענת "ממך לקחתי את הקרקע") לטענה שניתן לדעת שהיא שקרית (דר בה המוכר יום אחד).

דעת רבינו יצחק[עריכה]

לעומת זאת, רבינו יונה עצמו מביא את דבריו של רבינו יצחק פוסק כי אכן נאמן אדם לטעון שהמוכרו לו דר בה יום אחד, במיגו שהיה טוען שקנה אותה מבעל הבית עצמו. כמו כן הריטב"א עצמו מביא כי מדובר במחלוקת ראשונים.

הערות שוליים